<h1>תוספות ארוכות לתלמיד ר"ת על בבא קמא</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ארבעה אבות נזיקין הן וכו'. לפי פירוש הקונטרס דמפרש דנקט להו התנא כסדר הכתובים בפרשה יש לדחוק ולפרש דכיון דכתיב שום שור בקרא [נקטיה] קודם. דהא תחילת שור דאלה המשפטים לא מיירי אלא בהורג את האדם ושור דמתניתין מיירי במזיק את הממון, ואפילו הכי נקטה (לפנים) פירוש [לפניהם]. וכן מבעה למ"ד זה אדם, דכיון דאיכא אדם בקרא דאקדמיה להבער, אע"ג דאדם דקרא מיירי בגונב את הבהמה דכתיב [שמות כ"א] כי יגנוב איש שור או שה וגו', דכיון דשום אדם מקדים להבער נקטיה תנא מעיקרא, דבתר הכי כתיב כי תצא אש וגו' [שמות כ"ב] הילכך קתני מבעה קודם הבער. דאדם המזיק כתיב באמור אל הכהנים דכתיב [ויקרא כ"ד] ומכה בהמה ישלמנה. מפי רבי, ורבינו תם נשמתו עדן פירש דרגילות התנא הוא למינקט שלא כדרך הפסוק. וכן מוכח בשבועות [י"ט ע"ב] גבי שבועה שאוכל ושלא אוכל, ובקרא קאמר איפכא, דכתיב [ויקרא ה'] אשר יבטא בשפתים להרע זהו שבועה שלא אוכל קודם. ואחר כך או להטיב וזהו שבועה שאוכל. וכאלה רבות תמצאן, ורבינו שמואל זצ"ל פירש דמשום הכי נקט התנא כזה הסדר, בשביל שהיה לו ללמוד בסיפא לא הרי השור כהרי המבעה וקתני שור ברישא. והתם אי אפשר לשנויי בענין אחר. וכן מבעה קודם להבער אפילו למ"ד מבעה זה אדם דכתיב באמור אל הכהנים. וא"ת אם כן אמאי לא קתני בור [לפני] כולהו, דהכי סדרם בסיפא. וי"ל שתי תיבות דומות זו לזו הן, כגון שור בור הברה אחת נינהו ולשון נופל על לשון. ובכה"ג עוד יש לתרץ האי דפריך ריב"א מאי שנא דברישא קתני הבער ובסיפא קתני אש. וי"ל נמי דלשון נופל על לשון כדפרישית כגון מבעה והבער דהברה אחת הן. דהא אפילו בקרא נמי אשכחן דשני קרא בדיבוריה משום הברות ומשום לשון נופל על לשון, כדכתיב [יחזקאל מ"ג] מוצאיו ומובאיו. דהניחא דמוצאיו לא הוי מצי לשנויי, דמן יצא [יאמר] מוצא, כמו מן ישב מושב. אבל מובאיו לא הוה ליה למימר אלא מבואיו, כמו מן קם מקום, ומן לן מלון, ומן מן ממון, מקומיו מלוניו ממוניו. והכי נמי מבואיו. אלא משום דקאמר מוצאיו קאמר נמי מובאיו. מפי רבי.
נזיקין. על שם שעושה היזיק קורא נזיק, כמו חסיד על שם שעושה חסד. ומנזיק נזיקין, כמו מחסיד חסידים... לישנא קלילא. ליכא למימר דלהכי לא תנא ארבעה אבות נזיקין הן, כדתני ארבעה ראשי שנים הן, ארבעה [שומרים הן], דלא אתי לאשמועינן מניינא. והכי פירושה ארבעה אבות נזיקין היינו השור והבור וכו' כך הוא (דיינה) [דינם]. ולא אתי שפיר לרב דאמר מבעה זה אדם אמאי לא מתני כל הני דר' אושעיא דחשיב... משור... הצד השוה שבהן... בהדיא. והא לא הוה מצי למיתני בהו הצד השוה שבהן [שדרכן] לילך ולהזיק. אלא הכי פירושה, ארבעה אבות נזיקין הן, ואלו הן, השור... [לא] הוה מצי למיתני הני דרבי הושעיא ולמיתני לא ראי השור וכו', להכי לא קתני הן. תוספות, ורבנו תם נשמתו עדן פירש דנזיקין הוו כמו ניזוקין. ומשום הכי קתני אבות, שאלו הן ארבעה אבות דברים הניזוקין, שהרי הן מזיקין. [והכי] מוכיח קרא דכתיב [דניאל ו'] ומלכא לא ליהוי נזיק, אלמא לשון נזיק הוא דבר הניזוק. ולקמן [ו' ע"ב] קאמר בגמרא דתנא דמתניתין ירושלמי הוא, ...צריך למידק בלישנא דמתניתין. וכן נמי נראה לו מקרא דכתיב נגיד ומצוה לאומים [ישעיה נ"ה ד'] דלא הוי כמו מגיד ומצוה לאומים, אלא [הנביא שהוגד לו] והוא מצוה לאומים.
לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור. תימה אמאי לא קא מפרש חומרייהו דהא סתמא קתני שור, חומרא דשור ממבעה וחומרא דמבעה משור. כמו שמפרש חומרא דמבעה ושור מאש וי"ל משום הכי לא קא מפרש חומרייהו דהא סתמא קתני שור ואם היה אומר חומרא דשור ממבעה דרגל היזיקו מצוי הא לא הוה ליה למימר דהא רגל לא קתני במתניתין אלא שור סתם. והכי נמי חומרא דקרן דכונתו להזיק [לא הוה מצי לפרש] דהא קרן לא הזכיר במתניתין. אבל חומרת יש בו רוח חיים אתא שפיר, דהא שור קתני בהדיא, ושור יש בו רוח חיים. וכן מבעה, בין שהוא שן בין שהוא דורס מ"מ יש בו רוח חיים וכן דרכן לילך ולהזיק. מפי רבי.
ולא זה וזה שיש בו רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים. ואינו יכול לחזור ולומר ולא הרי האש כהרי שניהם, דהא אין שום חומרא באש מה שיש באלו. ואיידי דגבי אש לא אפשר ליה למיתני הכי, [הכי] נמי גבי בור בסיפא לא תני לא הרי הבור כהרי כולן. ואע"ג דהוה מצי למיתני שפיר ולא הרי הבור שתחילת עשייתו לנזק כהרי הנך שאין תחילת עשייתן לנזק. וא"ת גבי אש נמי הוה [ליה] למיתני מה לאש שכן מועדת לאכול בין דבר הראוי לה בין דבר שאין ראוי לה. וי"ל דהא לא יקשה אלא אמבעה לחודיה וכמ"ד מבעה זה השן דאינה אוכלת אלא דבר הראוי לה כגון אוכלין אבל לא כלים. אבל אשור לא הויא פירכא, דהא מוקמינן לה בגמרא, תני שור לרגלו ומבעה לשינו. ורגל לכל דבר מועדת. וגם למ"ד בגמרא מבעה זה האדם לא הויא פירכא, דהא אדם מועד לכל הוא. תוספות.
ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. ולא ראי שלשתן שאין כח אחר מעורב בהן כהרי האש שכח אחר מעורב בה. וכח אחר מעורב בו קולא הוא. כדאשכחן בגמרא [ג' ע"ב] גבי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, וקא מוקמינן לה התם לבתר דנייחי ולעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור, (ומה) [דמה] לבור שכן אין כח אחר מעורב בו, אלמא משמע דכשיש כח אחר מעורב בו קולא הוא. וי"ל דגבי אבנו וסכינו ומשאו דווקא כח אחר מעורב קולא היא כלפי בור, דהא בור נעשה בידי אדם לבדו וממילא קא מזיק. אבל אבנו וסכינו ומשאו אם לא שהרוח יבא ויוליכנו לא יזיק בראש גגו לעולם. ומשום הכי הכא קולא הוא אצל בור. אבל במתניתין גבי אש, דאש יכול להזיק אפילו במקומו כמו בור, ועכשיו יבא רוח ויוליכנו להזיק גם במקום אחר, הרי זה ניתוסף על הבור, פשיטא דהכא חומרא היא אצל בור, שגם דרכו לילך ולהזיק. ומשום הכי חמור מבור. יצחק בן שמואל. וא"ת והא באש נמי איכא חומרא מה שאין באלו, דלא הרי האש שכח אחר מעורב בו כהרי זה וזה שאין כח אחר מעורב בהן. ונראה לי דבשלמא דכח אחר היא חומרא לגבי בור, משום דדרכו לילך ולהזיק על ידי כח אחר מה שאין כן בבור שאין דרכו לילך ולהזיק, אבל לגבי שור ומבעה לאו חומרא היא, דהא שור ומבעה דרכן לילך ולהזיק אפילו בלא [כח אחר].
הצד השוה שבהן שדרכן להזיק (ממונן) ושמירתן עליך. כולה סוגיא דמתניתין משמע אהאי קיימא דלא מצי למיפק שאר נזיקין מחד מהני דשור או בור או מבעה או הבער, אלא מכולהו קא נפקי מן הצד [השוה]. והכי הוה נראה לפרש ברישא, לא הרי הבור כהרי המבעה וכו', כלומר לא מצית למילף שאר נזקין דומיא דשור דווקא, דדמי ליה בכל מילי. שהרי מבעה מוכיח, דלא דמי ליה בכל מילי ומיחייב. ולא הרי המבעה כהרי השור, כלומר ולא ממבעה מצית למילף דדמי [ליה] דוקא בכל מילי, שהרי שור מוכיח דלא דמי ליה לכל מילי ומיחייב. ולא מזה ומזה מצית למילף, דוקא דדמי להו כגון שיש בהן רוח חיים, שהרי אש מוכיח שאע"פ שאין בו רוח חיים מיחייב. ולא מכולהו תלת (לא) מצי למילף, דוקא דדמי להו כגון שדרכן לילך ולהזיק, שהרי הבור מוכיח שאין דרכו לילך ולהזיק ואפילו הכי מיחייב עליו. אלא ודאי ליכא למילף אלא מכולהו בהצד השוה שדרכן לילך ולהזיק ושמירתו עליך וכו', אף כל שדרכו לילך ולהזיק ושמירתו עליך, אבל אין בו רוח חיים ואפילו אין דרכו לילך ולהזיק. הכי הוה משמע לפרש מתניתין לפי הסוגיא. וכן כל לא ראי זה כראי זה שבתלמוד. אבל בגמרא לא משמע הכי לפרש לא הרי השור כהרי המבעה [אלא] כדפירש הקונטרס כלומר אי כתיב רחמנא שור (ו)לא נפיק מבעה מיניה וכו'. תוספות.
ל"ג ממונך ושמירתן עליך, דהא בור הפקר הוא, ואינו ממונו. אית ספרים דגריס בהו "אי עביד אב ותולדה דידיה אאב מיחייב אתולדה לא מיחייב". ולא נהירא, דהכי קא מיחייב אתולדה כמו אאב, לפיכך כך היא עיקר הגירסא "דאי עביד אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא". מפי רבי.
אב ותולדה דידיה וכו'. (הרי) [וא"ת] השתא אשמועינן לרבנן למה קורא אותן תולדות, דנפקא מינה כדקאמר, אבל אכתי לא ידעינן טעם דקצירה אב ולתלישה תולד', אימא איפכא. וי"ל דהאי טעמא דרבי אליעזר קאתי נמי לרבנן הנך דהואי במשכן וכו', אלא לא חש תלמודא לומר הא אליבייהו, דהא אליבא דרבנן קאמר טפי חידוש דלענין חטאות נפקא מינה. (ו)אי נמי י"ל דה"נ הוה קרי ליה איפכא, לתלישה אב ולקצירה תולדה, והוה אמינא (ואימא) איפכא. להכי לא חש תלמודא לדייק לרבנן נפקותא, דאיזה שירצה קרא אב, והדומה לו תולדה.
ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב. במסכת כריתות פרק אמרו לו [ט"ז ע"א] אמרינן ר"א מחייב על וולדי מלאכה כאבות מלאכות (הרי) [היכי] קרי להו אבות ותולדות וגם מחייב אתולדה במקום אב. מפי רבי, הנך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הנך דלא הואי במשכן חשיבא קרי לה תולדה. פירוש אותה שהיתה במשכן חשיבא קרי לה אב, ואותה שלא היתה חשיבא במשכן קרי לה תולדה, כגון שובט ומדקדק וכל דדמי להו דהוו במשכן דאינם כי אם תולדות. כדאמרינן [שבת ע"ה ע"ב] רבי יהודה מוסיף אף שובט ומדקדק אמרו לו שובט [הרי הוא בכלל מיסך] ומדקדק הרי הוא בכלל אורג. ויש שאינה נקראת מלאכה, ואפילו תולדה אינה ואע"ג דהואי במשכן, כגון קשר שאינו של קיימא, שכך היו קושרין יתידות (מ)אהלים. והשתא קשה לפי הך גירסא כיון דלא מתרץ אלא לרבי אליעזר, אמאי גרסינן "חשיבא", דמשמע דאתא לאפוקי שובט ומדקדק, שאינן אבות כדפירשנו. דהא כיון דלרבי אליעזר מיחייב אתולדה במקום אב בעל כרחין דלית ליה מניינא. דהכי אמרינן בשבת [ע"ה ע"ב], דמניינא (לא) אתא לאשמועינן סכום החטאות. ולרבי אליעזר איכא חטאות טובא דהא קמיחייב אתולדות כדפירשנו. וכיון דלית ליה מניינא אין לחוש (ד)אפילו יהיו לרבי אליעזר אבות שובט ומדקדק. (ו)סתם הוה ליה למימר "הך דהואי במשכן קרי לה אב והך דלא הואי במשכן קרי לה תולדה", ואמאי קא גרסינן לרבי אליעזר "חשיבא". הילכך לפי הך גירסא דגרסינן "חשיבא" היה נראה לפרש דהך תירוצא "הנך דהואי במשכן חשיבא" אתיא נמי לרבנן. [והכי] קאמר, לא תתרץ אליבא דרבנן כדתרצת מעיקרא, אלא תירוץ השוה לשניהם תתרץ, בין לרבי אליעזר בין לרבנן, "הך דהואי במשכן חשיבא וכו"'. והא דלא גרסינן "אלא", משום דלא שייך לומר אלא היכא דמתרץ אמורא דמעיקרא. והשתא אתי שפיר דכיון דהאי תירוצא נמי לרבנן הוא, משום הכי צריך למיגרס "חשיבא", לאפוקי שובט ומדקדק לרבנן שאינן אבות, דהא אית להו מניינא דמ' אבות [חסר א']. ולפי הספרים דל"ג בהו "חשיבא" אתיא שפיר דלא קא משני אלא לר' [אליעזר] לחודיה, כדפרישית לעיל. ואי נמי גרסינן "חשיבא" אתיא שפיר דהך דהואי במשכן חשיבא קרא אב, פירוש אותה שהיתה במשכן, אותה היא חשובה וקרי לה אב, ואותה דלא הואי במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה. משום דלא הואי בשביל כך לא חשיבא וקרי לה תולדה. וזאת הגירסא פירושה כמו האי גירסא. "דחשיבא" ל"ג כלל. ולהאי לישנא [איכא] למימר דבמשכן לא הואי שום תולדה, ואפילו שובט ומדקדק גופייהו אבות הן. כגון שובט מיסך ממש הוא, ומדקדק אורג הוא, וחייב עלייהו משום אבות. ותימה אמאי לא קאמר לרבי אליעזר נפקא מינה לענין התראה, דכי עביד אב (ו)מתרין בו משום אב, וכי עביד תולדה אין מתרין בו משום תולדה אלא משום אב שלה. כדאמרינן במסכת שבת בפרק רבי אליעזר אומר תולין [קל"ח ע"א], שימר מאי, אמר רב כהנא חייב חטאת, ומשום מאי מתרינן ביה, רבה אמר משום בורר, ר' זירא אמר משום מרקד. הרי משמע בהדיא דיש להתרות בו משום אב. מפי רבי.
גבי טומאות תנן [אבות הטומאה] השרץ ושכבת זרע וטמא מת תולדותיהן לאו כיוצא בהן. ותימה אמאי קאמר לאו כיוצא בהן, דהא יש מהן דכיוצא בהן, כגון חרב הנוגע בטמא מת, דחרב הרי הוא כחלל ומטמא אדם וכלים. וי"ל דלא פסיקא ליה למיתני חרב, דתו ליכא מידי דדמי ליה, לא בכלים ולא באוכלים דמטמא כמוהו.
<h2>דף ב:</h2>
דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן. פי' מה טעם כדאמרינן במסכת מגילה [ג' ע"א] אלה המצוות כתיב בד"ת, ודרשינן מינה אלה המצוות שאין [נביא עתיד לחדש דבר מעתה].
אבל במחוברת [אימא] כולה מועדת היא. יש מקשין מנא ליה לתלמודא למימר דכולה מועדת היא כיון דלא הוה כתיבא מהיכא תיתי לן מתלושה דכתיבא ולכל היותר דיו לבא מן הדין להיות כנדון. (ו)הניחא למ"ד לקמן סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, אלא למ"ד סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, מאי איכא למימר. שלא דרכן להזיק. מצינן לפרושי הכא דמאי דקא' כולה מועדת דילפינן מרגל ובור בהצד השוה שדרכן להזיק. דאין דרכן להזיק, איכא לפירושי מה לרגל ובור שכן דרכן להזיק, ואכתי מצינן למימר דבמחוברת כולה מועדת היא. וזה אין נכון לומר דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי, דהא פסיק הילכתא דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי. ורבינו יעקב מקורביל היה מפרש דהא דקאמר לקמן רב הונא בריה דרב יהושע דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי הכי קאמר מתוך שכבר גילה לנו הכתוב דלא קא משלם אלא פלגא ניזקא, מכלל (דמשמע) דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, ומשום הכי יפה קאמר הכא דאם לא היה קרן מחוברת נזכר בתורה (ד)הוה אמינא כולה מועדת היא. ולא נהירא לרבי, דהא לקמן [ה' ע"ב] קאמר וכולהו כי שדית בור בינייהו אתו לבר מקרן משום (הכי) דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחילתן. ופירש רבינו תם נשמתו עדן תאמר בקרן שאין (מועדין מתחילתן) [מועדת מתחלתה]. והשתא תימה דהא אם לא היה כתובה קרן בתורה למה הייתי אומר קרן אינה מועדת מתחילתה. אם כן סברא דתלמודא היא כך, דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי והדרא קושיין לדוכתין. ועוד אמאי קאמר הכא ה"א כולה מועדת היא. וי"ל כיון דגילה לנו הכתוב בקרן תלושה שום חיוב, מסברא הוה ידעינן דקרן מחוברת דרכה להזיק כמו שן ורגל. ולהכי קאמר הכא דה"א דכולה מועדת היא. מפי רבי. וקשיא לי, וליכתוב רחמנא בכור שורו דקרן מחוברת [היא], ולא בעי קרא דויעש לו צדקיה דקרן תלושה. וי"ל דאי לאו קרא דקרני ברזל דצדקיה הוה פטרנא לגמרי קרן תלושה אפילו מחצי נזק, קמ"ל (כ)שהיא תמה. (ו)אי נמי אורחיה דתלמודא למינקט "ואומר" אע"ג שאינו צריך אלא לאחרון. כי ההיא דפסחים דפ"ק [ז' ע"ב] דחיפוש מנרות ונרות מנר. וכה"ג נמי אשכחן בר"ה בפ"ק [ב' ע"ב] בשמעתא קמייתא דקתני בברייתא מניין למלכים שאין מונין להם אלא מניסן. ומייתי קראי טובא, ולבסוף קא מייתי עיקר [קרא], ולא יליף אלא מקרא בתרא ויחל לבנותו בחודש השני. ועוד דביש נוחלין [ב"ב קכ"ג ע"א] גבי בכור דכתיב לתת לו פי שנים ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו, ומסיק קראי טובא, ולבסוף לא יליף אלא מקרא בתרא, וקמאי כולהו אית להו פירכי. ואורחיה דתלמודא הוא, כדי להגדיל תורה. מפי רבי.
ההיא נגיחה נגיפה היא. תימה אכתי מנא ליה דנגיפה היינו (דוד לה) [דנגח לה], אימא דכי יגוף היינו נגיפה בגוף, וכן הוא אומר וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה, והא דפתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה לומר לך זו היא נגיפה וזו היא נגיחה, וכי יגח דכתיב היינו נגיפה. וי"ל דנגיפה גופה דכי ינצו אנשים לאו נגיפה ממש היא. דאטו ס"ד שהכה אותה בגופו. דונגפו אשה הרה מיירי שהכה אותה באבן או באגרוף או במקל או בשום דבר. הילכך לא מצינן לאיתויי מיניה ראייה דנגיפה בגוף היא. מצאתי.
מועד לאדם (לא) הוי מועד לבהמה. ויש מקשים מפרק שור שנגח ד' וה' [ל"ז ע"ב] ממשנת שור שהוא מועד למינו וכו' לרב פפא דאמר אינו מועד תנן דסתמיה לא הוי מועד. א"כ מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה משמע. תריץ הך סוגיא (דאתא) [דהכא אתיא] לרב זביד, דקאמר התם ואינו מועד תנן, דסתמיה הוי מועד, דמשמע מועד לאדם הוי מועד לבהמה. וכך היא המסקנא התם, דמוכח דהילכתא כותיה. [מדקאמר] ואם תמצי לומר איתא לדרב פפא, אלמא משמע דלית הילכתא כותיה. (ו)אי נמי י"ל (דמשמעת) [דשמעתין] אתיא לדרב פפא. כדמוכח בשמעתין דלא נקט אלא משום דרב פפא, דקא בעי לפרש תולדותיהן לאו כיוצא בהן. והא דקסבר רב פפא לקמן דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה הני מילי דנגח ג"פ אדם לבדו. ומשום הכי לא הוי מועד לבהמה, דהא עדיין לא נגח בהמה מעולם, אבל אם נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל. וה"ה אם נגח אדם ושור וחמור דנעשה מועד לכל דלא גרע אדם מבהמה. ושמעתין דקאמר מועד לאדם הוי מועד לבהמה, בדנגח אדם אחר שור וחמור, דאז אפילו לרב פפא אתיא, דנעשה מועד לכל. זה תירץ ר' שמואל מורדון.
לא ראי שן דיש הנאה להזיקה. וה"ה דהוה מצי למימר לא שן [ש]אין כונתה להזיק, הא כונתה להזיק. והיינו הך, דאין הנאה להיזיקה הרי אינה מתכוונת להנאתה אלא להזיק (כיון) דרך הילוכה. וכן י"ל לקמן גבי רגל הזיקה מצוי, דדרך הילוכה קא עבדא ומסתמא אין כוונתה להזיק. (הכי) [הכא נמי] אין היזק מצוי, דלאו דרך הילוך קא מזקי, ומסתמא כונתה להזיק. הילכך הוי תולדה דקרן. מפי רבי.
לא רגל הזיקה מצוי. תימה והא רגל אין הזיקה מצוי כדמוכח לקמן פרק כיצד הרגל [כ"ג ע"ב], דלא מיחייב אלא כשחתרה או דנפל גודא בלילה, גבי הנהו עיזי דבי תרבו דהוו קא מפסדי ליה לרב יוסף דקאמר דאי אזילנא (לימא ליה) [אמרי לי] ליגדר מר גידרא בארעיה וכו' וחתרה ונפל גודא בליליא. והא מילתא דלא שכיחא היא, אלמא לאו היזיקו מצוי. וי"ל דלעולם דהזיקן מצוי, דמילתא דשכיחא היא היזק דרגל אלא דלא מיחייב בשום מקום אא"כ חתרה או דנפל גודא בליליא, ומיהו היזיקה שכיח.
וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור. (ואימא) [ותימה] ושולח מים על פני חוצות וי"ל דמשלחי ממשקל חזק הם וגמרו מהדדי, [אבל שולח] מים על פני חוצות ממשקל קל הם ולא גמרינן מיניה לגבי משקל הקל. (ו)אי נמי דמשום הא לא יכולנו לומר ושילח זה המים, דהא בעירה כתיב דמשמע בהמה, כדמוכח בשילהי כיצד הרגל [י"ז ע"ב] דאמרינן התם סד"א ושילח את בעירה כתיב בהמה [אין חיה לא], אלמא משמע דושלח היינו בהמה, ומשום הכי לא אמרינן ושילח זה המים.
<h2>דף ג.</h2>
טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל הא לאו הכי במאי מוקמינן להאי קרן כתיב שן כתיב. תימ' לרבי לעיל כד מסיק אין נגיחה אלא בקרן וכן הוא אומר וכו' אמאי לא קא דייק נמי טעמא דכתב רחמנא הני קראי הא לאו הכי במאי מוקמינן לה אי שן כתיב אי רגל כתיב. וי"ל דלעיל עיקר קראי לא אתו לגלויי דבקרן מיירי אלא לגלויי דמיירי בתלושה ובמחוברת. מפי רבי.
הא [ד]לא מכליא קרנא. לא נהירא פירוש ר"ש דקא מפרש לא מכליא קרנא דבר שסופו לחזור ולצמוח [דקשיא] מכל מקום מה שאכל לא יצמח לעולם יותר. משום הכי נראה לפרש לא מכליא קרנא, כגון טינפה פירות להנאתה. מפי רבי.
הא דמיכליא קרנא. פירש רש"י, דמוביער הוה משמע דמיכליא קרנא, מושלח לא מיכליא קרנא. ותימה וליכתוב ושלח ולא בעי וביער, ואנא אמינא דלא מיכליא קרנא חייב מיכליא קרנא לא כל שכן. וי"ל דגם וביער צריך למיכתב משום כד אזלא ממילא. וכן צריך לפרש לקמן דושלח שלחה שלוחי, וביער היכא דאזלא ממילא. וא"ת ליכתוב וביער ולא בעי ושלח. וי"ל דקא בעי ושלח משום דלא מיכליא קרנא.
דומיא דשן מה שן לא שנא וכו'. ויש מקשין מאי טעמא מקיש לחומרא ליתן חומרת רגל בשן וחומרת שן ברגל, אדרבה נקיש לקולא מה שן דוקא מיכליא קרנא כמשמעות וביער אף רגל כמו כן. ומה רגל דוקא שלחה שלוחי כמשמעות ושלח אף שן כמו כן. וא"ת קולא וחומרא [לחומרא מקשינן] הני מילי שייך למימר גבי איסורא, דמספיקא אזלינן לחומרא, אבל גבי ממון מספק המוציא מחבירו עליו הראיה. הילכך הוה ליה לאקושי לקולא לפטור. ומתרץ דהא דאמרינן קולא וחומרא, לחומרא מקשינן ולקולא לא מקשינן, לאו משום דמספק אזלינן לחומרא, אלא כך היא מדה בתורה. הילכך לא שנא באיסור ולא שנא בממון. מיהו תימה לרבי גבי ממון מאי שייכא חומרא, דחומרא לזה היא וקולא לזה היא. גימגום. וכדמסיק לבסוף נמי דמן ושלח תרוייהו משמע רגל ושן. וביער אתא לגלויי דאפילו אזלא ממילא, ה"נ לא אתי שפיר, דאדרבה נימא (דנו) דוביער אתא לגלויי דלא מיחייב אלא כד מכליא קרנא דוקא. גימגום.
לא תשעה כתיבי ולא עשרה כתיבי. ויש מקשים מפרק שור שנגח את הפרה דמשמע דבור אינו פחות מעשרה. דאמרינן התם [נ' ע"ב] במשנה אחד החופר בור ושיח ומערה חריצין ונעיצין, א"כ למה נאמר בור, מה בור שיש בו כדי להמית עשרה וכו' אלמא משמעות בור הוא שיש בו כדי להמית והיינו י', הרי דכתיב בור כמאן דכתיבי י' דמו, ואמאי קאמר הכא ולא עשרה כתיבי. וי"ל דאיצטריך למיכתב גם והמת יהיה לו וגם בור, דאי לא הוה כתיב אלא בור הוה אמינא דבור הוא יותר מי', והיינו ממעט[ין] גם עשרה גם פחות וגם חריצין ונעיצין. ואי כתב רחמנא והמת יהיה לו, הוה אמינא במקום שעושה מיתה אפילו פחות מעשרה. להכי איצטריכו שניהם, דהשתא מבור שמעינן יותר מעשרה ומוהמת שמעינן גם י' גם חריצין ונעיצין, כיון שיש בהן כדי להמית, הרי אתיא (כמ') מבינייהו מתרי קראי. ויפה קתני הכא לא תשעה כתיבי ולא עשרה כתיבי. והאי דקאמר לקמן מה בור שיש בו כדי להמית עשרה, לאו דוקא מבור גופיה קא דייק, אלא גם מהמת יהיה. סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין, דאע"ג דבפרשה לא מיירי בנזיקין בהדיא אלא במיתה, דכתיב והמת [יהיה לו], מיהו בכלל מיתה איתנהו נמי נזקין. תוספות.
אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור. ויש מקשים היאך קא ילפינן מבור אבנו וסכינו ומשאו, והא אמרינן לקמן [נ' ע"ב] בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, והכא ליכא הבל אלא חבט. וטעות הוא, דגבי בור בחבטו פטור משום דקרקע עולם הזיקהו ובעל הבור לא עביד מידי איהו, אבל אבנו וסכינו ומשאו לא היה מחבט [אם לא הי' מניחן ברה"ר]. אבנו או סכינו. אבנו פירוש משחזת של אבן, כדאמרינן בכמה דוכתי [ביצה כ"ח ע"א] משחזת אבן. דאי לא תימא הכי אלא אבנו ממש, מה ענין אבן אצל סכין.
<h2>דף ג:</h2>
אי למ"ד כולן משורו למדנו היינו שור. תימה היכי מצי למילף משור, הא איכא למיפרך מה לשור שכן יש בו רוח חיים. ומאי דמפרש נמי רבינו שמואל כולן משורו ומבורו למדנו לא נהיר, דא"כ הוה פטור על הכלים, דבור פטור על הכלים, ואנן חזינן לקמן דעיקר פלוגתייהו דרב ושמואל היא בחיוב כלים, דלמ"ד מבורו למדנו פטור על הכלים ולמ"ד משורו למדנו חייב אף על הכלים. דהכי אמרינן לקמן פרק המניח את הכד [כ"ח ע"א] נשברה כדו בר"ה אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שטינפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים, הני מילי לענין [קטלא] אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורין. ורב הני מילי היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא. הרי משמע בהדיא דלענין כלים פליגי אם כן בעל כרחין משורו למדנו, פי' משור לחודיה. והדר קושיין לדוכתין מה לשור שכן יש בו רוח חיים. גימגום.
כולם משורו למדנו היינו שור. פירוש דמשורו למדנו היינו מקרן דחייב עליו ברשות הרבים, ולא משן ורגל, דהא פטור עליהם ברשות הרבים, והכא קא מחייב אבנו וסכינו ומשאו, ליכא לפלוגי בין תמות למועדות דהא אין בהם רוח חיים. ולהכי [מאי] תמות ומועדות אית בהו, ולעולם נזק שלם משלמין. תוספות. אלא אכיחו וניעו. האי דפירש הקונטרס ניעו ליחת החוטם לא נהיר, דהא במסכת נדה [נ"ה ע"ב] קתני כיחו וניעו ומי אף, אם כן משמע דניעו דבר אחד ומי האף דבר אחר. ומשום הכי נראה לפרש דכיחו ליחת הגרון [וניעו ליחת הפה]. ושניהם באין דרך הפה. תוספות.
אלא תולדה דמבעה כמבעה. דלרב נמי איכא תולדה במבעה, כדאמרינן כשהוא ניעור אב כשהוא ישן תולדה. אי נמי יש לומר דלרב האי דקרי ליה למבעה אב לאו משום דאית ליה תולדה, אלא מפני שהוא כאב לשלם ממיטב, כדאמרינן גבי אבות נזיקין דר' חייא ור' אושעיא. מפי רבי.
ואמאי קרי ליה תולדה דרגל. פירוש מה חידוש בא להשמיענו דקרי ליה תולדה דרגל, לשלם מן העלייה. ולרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה לפוטרו בר"ה. תימה מאי קאמר דהיכא חזינן דקרי ליה רבא תולדה דרגל דהא איהו לא קאמר תולדותיהן לאו כיוצא בהן. וי"ל דאה"נ דרבא לית ליה דרב פפא, אלא איהו מתרץ [ד]אפילו אי אית ליה דרב פפא אכתי מצינן למימר דלהכי קרי ליה תולדה דרגל, לפוטרו בר"ה, אי נמי מדקרי ליה חצי נזק צרורות מכלל דתולדה דרגל הוא, דאי תולדה דקרן לא יתחייב אלא רביע נזק. מצאתי.
לפוטרו בר"ה. וא"ת לרבא מאי שנא, דפיטור ר"ה פשיטא ליה, ושילום מן העלייה [מי]בעיא ליה. וי"ל דכיון דהילכתא אתיא להקל עליו דלא משלם אלא חצי נזק, [נימא] ה"נ דפטור בר"ה כדינן, דתולדה דרגל הן. אבל חומרא דרגל, כגון שילום מן העלייה בעיא ליה, דכמו דלית להו חומרא דנזק שלם ה"נ לית בהו חומרא דשילום מן העלייה. או דילמא האי חומרא אית בהו. מפי רבי, ויש מפרשים דהא נמי הילכתא גמירי לה דפטור ברשות הרבים. אבל שילום מן העלייה לחודיה מספקא ליה.
אם תבעיון בעיו. פשטיה דקרא משתעי בשעיר, דכתיב משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל וגו'. והכי קאמר, אתא בוקר וגם לילה, בא היום של פורענות בני שעיר. אם תבעיון, אם תחפשו ותחקרו ותבקשו, שאתם רוצים לבדוק ולחפש אותם האויבים. בעיו, בקשו ותחפשו מטמוניות בני שעיר. שובו ואתיו, שובו ובואו כמה פעמים לחפש ולבקש הכל ולא תשאירו עוללות. ולהכי מוכח מהכא דמבעה זה אדם דאשכחן לשון בעיה גבי אדם המזיק.
כדמתרגם רב יוסף. אומר ריב"א, דלהכי קאמר בכל דוכתא כדמתרגם רב יוסף, לפי שהיה סגי נהור ולא היה יכול לקרות בעל פה, דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה, כדאמ' בנזקין [גיטין ס' ע"א] ולכך היה קורא בתרגום. וקשה מהא דאמרינן התם ר' יוחנן וריש לקיש הוו מעייני בסיפרא דאגדתא בשבת משום דעת לעשות לי"י הפרו תורתך, הכא נמי אין לך עת לעשות גדול מזה, שלא היה יכול לקרות כלל בכתב. והא דנקט כדמתרגם רב יוסף, לפי שהיה בעל מתרגם ובקי בו ביותר. וכמה עניני תרגום היה להם כתרגום יהונתן, ובמדרש מצינו תירגם עקילס, שם חכם. וכמו ברייתות של ר' חייא ור' אושעיא.
<h2>דף ד.</h2>
(לא ראי הקרן) שאין כונתה להזיק. וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה, וכי אין הנאה להזקה חמור טפי בתמיה. וי"ל דאה"נ דכיון [דאין הנאה להזיקה] אם כן פשיעה גדולה פשע דלא שמרה, דבקל הוא יכול לשומרה כיון שאין הנאה להיזיקה ואינה [דחוקה להזיק. אבל] שן כעין אונס שאין יכולין לשומרה יפה. ולא ראי השן שאין כונתה להזיק, דאין יצרה [תוקפה].
עבד ואמה [לאו] אע"ג דכונתן להזיק וכו'. ולא ידענא מאי קא משני לה השתא דבעבד ואמה נמי לא כל שכן כשאין כונתן להזיק דפטירי, והא רבותא קמ"ל דאע"ג דכונתן להזיק. והדרא קושיין לדוכתה היכי מסיק לא ראי השן שאין כונתה להזיק וכו', דמשמע דחומרא היא כשהיא כונתה להזיק, והא שמעינן בעבד ואמה דהוי חומרא טפי כשאין כוונתן להזיק. גימגום. ומיהו הכי אית לפרש הסוגיא, איצטריך סד"א מידי דהוה אעבד ואמה, כלומר להאי דאמרת לאו קל וחומר הוא, קרן שכונתו להזיק לא כל שכן. הא לאו פירכא היא, דהא לאו חומרא היא שכונתו להזיק, שהרי עבד ואמה יוכיחו דאע"פ שכונתן להזיק אפילו הכי פטירי.
אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו. תימה דהמתרץ גופיה מידי דהוה אעבד ואמה וכי לא היה יודע טעמא דעבד ואמה משום שמא יקניטנו, והלא משנה שלימה היא במסכת ידים [פ"ד מ"ז]. ותו תיקשי לימא היא גופה עבד ואמה מאי טעמא פטירי. נילף מקרן ושן דליחייבו.
עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו. פירוש לעולם אימא לך דבמקום שכונתו להזיק חומרא היא, והאי דקא מייתי מעבד ואמה דאע"ג דכונתן להזיק, התם טעמא רבה יש, דבדין הוה להו לחיובי בכונה, אלא שמא יקניטנו. והכי איתא במסכת ידים, אמרו צדוקים קובלנו עליכם פרושים מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהן מצות הריני חייב בהן בנזיקין, עבדי ואמתי שאני חייב בהן מצות אינו דין שאהא חייב בנזקן, אמרו להם אם אמרת בשורי וחמורי שאין בהן דעת תאמרו בעבדי ואמתי שיש בהן דעת שאם אקניטנו ילך וידליק גדישי וכו'. ונראה דהא דקמסיק הכי שלא יקניטנו לאו משום דבעי למימר מדאורייתא הוו מחייבי אלא רבנן פטרו להו גזירה שמא יקניטנו וכו'. דהא אי אפשר לומר כן, שהרי לא מצינו בשום מקום בתורה שיהא חייב בנזקי עבדו כמו שכתובין נזקי שור ובור ואש. אלא מפרש הוא הטעם למה לא חייבה תורה על נזקי עבדו כשם שחייבתי על נזקי שורי והלא בדין היה כ"ש לחייבי על נזקי עבדי שאני חייב בהן מצוות, אלא מפני מה לא חייבתי שמא יקניטנו וכו'. תוספות. ויש אומרים דגבי עבד ואמה הכי נמי הוה מצי למימר טעמא דמשום הכי פטירי דאם יקניטנו לא ילך וידליק. הא דקתני סיפא והאדם. וא"ת למ"ד מבעה זה השן, דודאי קתני נמי בסיפא שן זימנא אחריתי. נראה לי דמשום הכי קאמר נמי בסיפא [ט"ו ע"ב] שן להגיד דינא דידיה דאינה חייבת אלא על הראוי לה. גימגום. לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי האדם וכו'. הכא לא שייך למיפרך והא אדם אם לא כתב כלל מנלן שאינו משלם את הכופר, דהיא גופה נילף מינה. לאו מילתא היא, דלא קאמר אלא לענין נזקין דאי לא הוה כתיב אדם בנזקין לא הוה יליפנא משור. ומיהו לענין קטלא הוה כת'. משום הכי קאמר כראי אדם שאינו משלם את הכופר, ואפילו כשהרג בשוגג, או במזיד בלא התראה דאינו נהרג וליכא למימר קם ליה בדרבה מיניה, אפילו הכי אינו משלם כופר, כדאמרינן לקמן [כ"ו ע"א] אם כופר יושת עליו ולא על אדם. ולא ראי אדם שחייב בארבעה דברים כראי השור וכו'. דשור אינו יכול להיות חייב בד' דברים כדאמרינן לקמן דאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו. ולא ראי השור שמשלם את הכופר כראי אדם שאינו וכו'. דהא ודאי פשיטא דלקמן נמי בשור שהזיק שור מיירי ולא בשור שהרג את האדם, דבנזקי ממונו של ניזק קא מיירי בנזקי גופו של ניזק לא קא מיירי. והיינו דקאמר לא ראי השור שמשלם כשהזיק שור בחבירו למילף מיניה אדם כשהזיק שור דחייב. דאי לא כתביה רחמנא הוה אמינא בדין הוא דשור דחייב כשהזיק שור בחבירו, שהרי חמור הוא יותר מנזקי אדם, שמשלם את הכופר. תוספות.
לרב דאמר מבעה. והאדם דתני במתניתין בגוף המזיק. אלא לשמואל דאמר זה השן. דס"ל דמתניתין לא מיירי בגוף, לא ניזק ולא מזיק. אלא בממון, אדם דרכו להזיק. בתמיה. מכאן מוכיח דבמתניתין ל"ג "וממונך". דא"כ תיקשי ליה אדם מאי ממונו איכא, גופו הוא, תוספות.
לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי אדם וכו'. וא"ת האי חומרא דאדם היא דאינו משלם את הכופר דהא קם ליה בדרבה מיניה דחייב מיתה, אבל הכא אין בעל השור נהרג. וי"ל מ"מ קולא דאדם היא דאפילו בשוגג דאינו במיתה אינו משלם את הכופר, כדתנא דבי חזקיה דמכה אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד ואונס כרצון.
דכייף ופשיט אורחיה הוא. בירושלמי [פ"ב ה"ח] מפרש כגון דקדמו כלים לשינה. מי כתיב מים נבעו. וא"ת הא אמרינן לעיל [ג' ע"ב] מכדי קראי לא כמר דייקי ולא חיישינן בהכי ואע"ג דלא דייק. וי"ל דלא דמי לדלעיל, דהתם לשון מבעה כתיב גבי אדם הילכך לא חייש בדיוק. אבל הכא שום לשון מבעה לא כתיב גבי מים, אלא לגבי אש.
<h2>דף ד:</h2>
ואימא מבעה זה מים. תימה מנלן למימר הזיקא דמים הוא, דהא אינה כתובה בתורה, דהא מבעה קתני במשנה, אבל היזק מים לא כתיבא באורייתא גימגום. וי"ל כתיב באורייתא דכתיב [באיוב] ושולח מים על פני חוצות. דאע"ג דאיכא לפלוגי ביה משום.0...
שלש עשרה אבות הן. פירוש, י"ג אבות הן. ודיניהן י"ב דהא שוכר איכא למ"ד כש"ח ואיכא למ"ד כנושא שכר והא תני ליה. וה"נ אמרינן פרק בתרא דשבועות [מ"ט ע"א] ארבעה שומרים הן וכו' וקא מפרש בגמרא ארבעה שומרים ודיניהם שלשה מפי רבי.
בושת. בסיפרי [פ' תצא] יליף מוקצות את כפה ולא תחוס עיניך, ויליף ג"ש מעדים זוממין דהוי ממון, דגבי עדים זוממין כתיב ולא תחוס עיניך וגו'. מפי רבי.
בנזקי ממונו קא מיירי. תימה דהא בור דקתני במתניתין לאו ממונו הוא למ"ד בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו. וטעות הוא, דהא למאן קאמר הכא בנזקי ממונו קא מיירי לשמואל, ושמואל פשיטא ליה דבור שחייבה עליו תורה אפילו בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. אלא אי קשיא הא קשיא דבע"כ בור דקתני במתניתין לאו ממונו הוא, דלקמן מוקי לה בבור בר"ה דאפקריה. וי"ל דלאו דוקא נקט בנזקי ממונו, אלא לאפוקי מנזקי גופו. מפי רבי, תני ר' אושעיא י"ג אבות נזיקין הן. מכאן מביאין ראייה דתוספתא דידן היא תוספתא דר' אושעיא דאית בה י"ג אבות ולא יותר. ובתוספות פירשו דברייתא דר' חייא ור' אושעיא כולה חדא היא, כדאמרינן בכמה דוכתי [חולין קמ"א ע"א] כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא לאו מתניתא היא. אלא כולהו חדא נינהו. תוספות.
בשלמא לשמואל כול' אלא לרב ליתני. תימה לשמואל נמי היכי ניחא דתני קרנא ארבעה אבות נזיקין, ואדם אחד מהם, ליתני כל הני דהא קא מיירי בנזקי גופו. ונראה דה"נ הוה מצי למימר כדלעיל וליטעמיך הא דתני קרנא ליתני הני אלא תני אדם וכל מילי דאדם אלא לרב ליתני. והוה מצי למימר דלא חשיב אלא הנך דאית להו תולדות, אבל הנך דלא קרי להו אבות אלא שהן כאבות לשלם ממיטב כדמפרש לקמן לא קתני מפי רבי.
תרי גוני אדם. יש מקשים כיון דר' אושעיא קתני מנינא וקתני תרי גוני אדם, וה"נ במתניתין אע"ג דקתני מנינא ה"נ דהול"ל תלתא גווני שור כגון קרן ושן ורגל, ואמאי קתני להו בחדא. א"כ הו"ל לר' אושעיא (ו)ט"ו אבות.
מה לי שור דאזיק שור מה לי שור דאזיק אדם. וא"ת אכתי ליתני תרי גוני שור כגון שור שהמית את האדם, דלמ"ד משלם את הכופר דמי מזיק ושור שהזיק משלם דמי ניזק. ואפילו למ"ד משלם דמי ניזק לא דמי לשור של היזק, דהא שור של שני שותפין פטור מן הכופר דכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר, משא"כ בנזק. וי"ל דברייתא לא איירי בקטלא אלא בנזקין. והשתא נמי אתי שפיר אמאי לא קתני נמי שלשים של עבד דהא בקטלא לא איירי. מפי רבי.
<h2>דף ה.</h2>
הא תבריה ר"ע לגזיזיה. במטבע אחד מפרש רש"י תבריה ר"ע, דהדר ביה, דקסבר התם אפילו חבל באדם אינו משלם אלא פלגא נזקא. ולא נהירא, דהא בהמניח את הכד [ל"ג ע"א] מוכח דאההיא גופה מחייב ר' עקיבא תם נזק שלם מייתי הך מתניתין דאינו משלם מן העלייה. והכי איתא התם ר"ע אומר כ[משפט] הזה כתחתון ולא כעליון, יכול ישלם מן העלייה. ולהכי חזר בו רש"י ופירש מטבע אחר, דמשום הכי קאמר תבריה ר"ע לגזיזיה דכיון דאמר דאינו משלם אלא מגופו הרי פעמים דאינו משלם נזק שלם, דהמזיק ישוה יותר מן הניזק. ואכתי לא נהיר, דמ"מ פעמים משלם נזק שלם, כגון דשויו של ניזק הוא יותר מן המזיק, ואכתי היאך תבריה לגזיזיה. ומשום הכי י"מ דה"פ תבריה ר"ע לגזיזיה, דכיון דאינו משלם מן העלייה, משום הכי לא תני לה בהדי אבות, דהא אמרינן בסוף שמעתין אמאי קרי להו אבות דכולן הן כאבות לשלם ממיטב. ומגופו אינו מיטב. ולהכי לא תני לה בהדייהו. מ"ר והכי עיקר.
והאונס והמפתה דממונא הוא וכו'. ה"ג ול"ג והמוציא שם רע, דהא כוליה קנסא הוא. ואי גרסינן ליה, אגב אונס ומפתה תנא ליה ולאו דווקא. בשלמא לתנא דידן תנא מנינא למעוטי דר' אושעיא. נראה דלשמואל קאמר דהילכתא כותיה. דלרב לא צריך למימר למעוטי דרבי חייא ורבי אושעיא, דהא קאמר תנא אדם לכל מילי דאדם. מ"ר. ונראה דלרב מנינא דמתניתין למעוטי מפגל. מוציא שם רע דיבורא דאית ביה מעשה. ויש מפרשים דאתיא כמ"ד בכתובות [מ"ו ע"א] אינו חייב אא"כ בעל או עד שישכור עדים. הרי איכא מעשה. וי"מ דלכו"ע אית ביה מעשה, דהא ופרשו את השמלה כתיב, ולא נהיר לי דהא ה"פ דופרשו השמלה לאו ממש יפרשו שמלה אלא דבריהם יפרשו ויבררו כשמלה. כולהו כאבות הן. תימה אמאי קאמר כאבות, דהא מנלן דתולדות נמי לא משלמי ממיטב.
בשלמא לתנא דידן תני אבות מנינא למעוטי דר' אושעיא. אין נראה לפרש למעוטי דאין משלמין ממיטב, דהא ליכא מאן דפליג דמשלמין ממיטב, כדילפינן בסוף שמעתין מגזירה שוה. אלא ה"ק דאיהו לא איירי בהו ולא נפקא מינה ולא מידי. ותימה, תינח לשמואל דאמרינן תנא דמתניתין בנזקי ממונו קא מיירי בנזקי גופו לא קא מיירי. אלא לרב דאמר תנא אדם וכל מילי דאדם מאי קאמר למעוטי דר' אושעיא, דר' אושעיא חשיב עניני אדם לכמה אבות ותנא דמתניתין תני ארבעה לומר דכולהו עניני אדם אין לחושבם אלא אב אחד ולא נפקא מינייהו ולא מידי. ואילו לא תנא במתניתין מנינא הוה אמינא דתנא דמתניתין נמי לא חשיב באדם אלא חיוב אחד, ומקצתן חשיב להו ושייר, והשתא דתנא מנינא אשמועינן דכולהו בכלל אדם הן. מפי רבי.
למעוטי מסור ומפגל. כלומר להכי תנא מנינא לגלויי דבכוונה משייר מסור ומפגל, כדמפרש ואזיל טעם לדבר. ואי לאו מנינא אמינא דהא דלא קא חשיב להו לאו דווקא אלא קתני ושייר ואין לתת טעם. הילכך תנא מנינא לאשמועינן דיש טעם בדבר, והשתא מפרש ואזיל הטעם. מפי רבי, אתיא תחת נתינה ישלם כסף. פירש רש"י עדים זוממין כתיב בהו נפש בנפש, וכמאן דכתיב תחת דמי. ונראה דא"צ לדחוק ולשנויי הכי, כיון דכתיב בהו ועשיתם לו כאשר זמם, הרי הפסוק מחייבו לשלם מה שהיו רוצים להפסידו, ואין לך מיטב גדול מזה, דהכל לפי העדות. וכך נראה עיקר.
כולן אבות הן לשלם ממיטב. ואע"ג דתולדות דארבעה אבות דמתניתין נמי משלמי ממיטב, מיהו הנך דתנו ר' חייא ור' אושעיא איצטריך למיתנינהו בלשון אבות לאשמועינן דחמורין הן לשלם ממיטב כאבות. ואי לא הוה תני להו בלשון אבות לא הוה שמעינן אי ממיטב ואי לאו. תוספות.
<h2>דף ה:</h2>
וכולהו אי שדית בור בינייהו אתיין. וא"ת מרגל ובור היאך קא ילפינן אחריני, איכא למיפרך מה להנך דאית בהו צד חמור דהזיקן מצוי, כדמוכח לקמן דבור הזיקו מצוי [ורגל] נמי הזיקו מצוי דקאמר, ל"ה הזיקן מצוי יותר מאחריני וכמו הזק דרגל שמזקת דרך הילוכה. אלא היזיקו מצוי כחד משאר אבות. ולהכי ליכא למיפרך מה להנך שכן הזיקן מצוי מ"ר. ומשום הך פירכא י"מ וכולהו כי שדית בור בינייהו, פירוש כי שדית בור עם כולן לבר מאחד, אתי חד מינייהו. כגון אי כתב רחמנא קרן ואדם ובור ואש ורגל, הוה אתי שור מינייהו וה"נ אי כתב רחמנא קרן ואדם ובור ואש ורגל הוה אתי שן מינייהו. וכן אש מכולהו. וכן רגל מכולהו. לבר מקרן דאיכא למיפרך. ולא נהיר דאם כן הוה מצי למימר נמי איפכא, וכולהו כי שדית קרן בינייהו אתיא לבר מבור דאיכא למיפרך מה להנך שכן דרכן לילך ולהזיק תאמר בבור שאין דרכו לילך ולהזיק. ומדלא קאמר הכי ש"מ דה"פ כי שדית בור בינייהו, כי שדית עם אחד מאלו לבר מקרן. הא ודאי פשיטא לן דמקרן ומחד מהנך לא אתיין כולהו, כגון מקרן ושן, ומקרן ורגל, ומקרן ואדם, לאש ובור. דאיכא למיפרך מה להנך שכן יש בהן רוח חיים. א"כ לא הוה מצי למימר וכולהו כי שדית קרן בינייהו, דהא לא אתיין כדפרישית. והאי דקפריך מקרן ואש הייתי אומר יכול ללמד כולהו. ודחק עצמו לפרש דשן לא אתיא מינייהו דאין דרכו להזיק אלא דבר הראוי. בחנם היה דוחק, דהא אפילו בלא זה לא הוה מצי למימר וכולהו כי שדית, דווקא מקרן ואש הוה מצי לאיתויי כולן ולא מקרן ובור, ולא מקרן ורגל ולא מקרן ושן. ומשום הכי לא קתני. ועוד נראה דהא לאו פירכא היא, שהשן אינה מועדת לאכול אלא דבר הראוי, דהיינו משום דבדבר שאינו ראוי אינו נקרא שן אלא קרן דמשונה הוא, הרי בשן מיהא לא מצינו שום (קלא) [קולא]. והא ליכא למיפרך היכי אתי אש מבור וחד מהנך, הא איכא למיפרך מה להנך שכן אין כח אחר מעורב וכו', כדפרישית לעיל. דהא כח אחר מעורב שבאש היא חומרא לגבי בור, דע"י כח אחר דרכו לילך ולהזיק משא"כ בבור. אך ק"ק היכי אתי אש מקרן ובור, דמה לקרן ובור שכן מסרן לחרש שוטה וקטן חייב משא"כ באש כדמוכח בפירקין בסמוך בגמרא כל שחבתי בשמירתו וכו' ת"ר חומר בשור מבאש שכן מסרן לחש"ו חייב וכו'. גימגום. ואי קשיא היכי ילפינא אינך מבור ואש, מה להנך שכן מעשיו גרמו לו. הא ל"ק דלא שייך למימר שכן מעשיו גרמו לו אלא במקום שמעשיו גרמו כל ההיזק, כגון בור שכרייתו גרמה כל ההיזק שע"י כך נפל שמה שור או חמור, אבל אש שמה שהדליקו לא גרם ההיזק כגון בור אילמלא לא סייעתו הרוח והוליכתו. הילכך לא שייך ביה מעשיו גרמו. מ"מ תמה רתנ"ע בכל הצד השוה שבעולם, אמאי לא פרכינן מה להצד השוה שכן יש בהן צד חמור. פירוש שבכל אחד ואחד מן המלמדים יש חומר אחד שאינו בא מן הדין, אע"פ שאין אותו חומר שוה בכל המלמדים. דהכי אשכחן דפריך בפ"ק דמכות [ד' ע"ב] ובפרק אלו נערות [כתובות ל"ב ע"א] בגמרא הבא על אחותו. מפי רבי.
פירש הקונטרס כולהו כי שדית בור בינייהו אתיין, דאי כתיבי בור ואש אתו אינך בהאי דינא מבור לבד מקרן. וכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בשן ורגל ואדם, אש תוכיח. מה לאש שכן מועדת לאכול בין ראוי בין שאינו ראוי וכו'. וקשה על פירושו כענין שפירשתי למעלה, שאין לעשות פירכא מהילכותיהן. דכיון דלא הוו כתיבי אינך הייתי מחייב בהן בין ראוי בין שאינו ראוי, דהא גופא נילף מאש. ונראה דלית לן למימר הכי מה לאש שכן כוח אחר מעורב בו תאמר באלו שאין כוח אחר מעורב בהן, דחומרא היא כדפרישית לעיל בגיליון מפי רבי.
מה להנך שכן מועדין מתחילתן. תימה אמאי קא פריך האי, ה"נ הוה מצי למיפרך דאפילו לא הוה מצי למילף מכולהו, דאיכא למיפרך מה להנך שהרי חייב בהן אדם וכלים תאמר בבור שפטר בו אדם וכלים. אלא ודאי הא לאו פירכא היא, דכי דלא כתיב אש פטור טמון נמי מהיכן הייתי לומד דההיא שעתא הוה מחייבנא לאש בטמון כדין כל אלו. וה"נ גבי בור דכיון דלא הוה כתיב בקרא אלא הוה יליפנא מהנהו, אם כן פטור אדם וכלים, מהיכן הייתי לומד, שהרי דינן היה כדין כל אלו. וה"נ גבי קרן מאי קא פריך מה להנך שכן מועדין מתחילתן תאמר בקרן וכו', דכיון דלא הוה כתיב הייתי לומדו נמי מהנך דמועד מתחילתו הוי. ור"ת פירש דה"ק, מה להנך שכן מועדין מתחילתן, כלומר דרכן להזיק ומועדין לכך מה שאין כן בקרן, דקסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי. ולאו משום נזק שלם קא פריך, דבקרן נמי הייתי אומר מיחייב נזק שלם כיון שלא היה כתיב. אלא מה שאין דרכו להזיק דהוא סברא דאפילו לא היה כתוב קרן הייתי יודע. והא דקאמר ולמ"ד קרן עדיפא וכו', פירוש ולמ"ד פלגא נזקא ממונא דקסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי הרי קרן נמי דרכו להזיק. ואדרבה קרן עדיפא שהרי בזה שוה להם שדרכן להזיק ועדיין עדיף שכן כוונתה להזיק הילכך קרן נמי אתיא, רתנ"ע.
למאי הילכתא כתבינהו רחמנא להילכותיהן. והשתא אית לן למימר דהא דקא דייק במתניתין לא הרי השור, דקדוק בעלמא הוא כדי להגדיל תורה. מ"ר. רבינו יב"א פי' דהשתא דאסיקנא דלא כתבינהו רחמנא אלא להילכותיהן, אין לפרש מתניתין כדפרישית לעיל בריש פירקין [אלא] דכולה מסקנא לא הרי זה כהרי זה אסיפא קאי, הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וכו' לאיתויי שאר נזיקין. תוספות.
שן ורגל לפוטרן בר"ה. ואי לא כתיב אלא חד מינייהו או שן או רגל לא הוה יליפנא חבריה מיניה לפוטרו בר"ה, אלא הוה יליפנא להחמיר מקרן דחייב ברשות הרבים. מפי רבי.
<h2>דף ו.</h2>
אי לרב דאמר כולן משורו למדנו היינו שור. וא"ת איכא למיפרך מה לשור שכן יש בו רוח חיים משא"כ באבנו סכינו ומשאו. י"ל לרב ודאי יכול לומר לאיתויי אבנו וסכינו ומשאו אפילו בדלא אפקרינהו, אלא רוצה הוא למצוא דבר שיכול להביא דברי הכל. ומה שאמר משורו למדנו לומר לך שאינו תולדה דבור לפטור אדם וכלים. תוספות.
אי לרב דאמר כולן משורו למדנו. פירש רבינו שמואל זצ"ל משורו למדנו, היינו משורו ומבורו. הכא אין לגורסו כלל, דהא כיון דמשורו ומבורו ילפינן, זהו מהצד השוה. והכא נמי מהצד השוה שבהן מרבינן ליה. ומאי קא פריך אי לרב דאמר וכו'. מפי רבי.
לעולם דאפקרינהו. וזה שפירש בתוספות דה"ה דמצי למימר לעולם דלא אפקרינהו ולא דמי לשור אליבא דרב, דמה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק. ולא ידענא מאי קאמר, דכיון דלא דמו לשור א"כ היכי קאמר משורו למדנו, ואדרבה שייך להקשות היאך הוא אומר משורו למדנו, כמו שכתבתי לעיל. והכא לא שייך להקשות כלל. אבל הא מצינן למימר דאליבא דשמואל ה"ה דהוה מצי למימר לעולם דלא אפקרינהו ולא דמו לבור דמה לבור שכן אין כוח אחר מעורב בו. והא דקאמר שמואל מבורו למדנו היינו כגון שהניחן בר"ה, אבל הניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו לא אתו מבור לבדו אלא במה הצד כדאמר הכא.
ואי בהדי דאזלי קא מזקי כחו הוא לאיתויי בורו המתגלגל. הקונטרס לא גרס אי בהדי דאזלי קא מזקי כחו הוא. ולא פירש טעם אמאי לא גריס. ופירש ר' יב"א דמשום הכי לא גריס ליה דהא אפילו מזקי בהדי דאזלי, אפילו הכי המגלגל לא יתחייב, דהא שלא בכונה גילגלו, ופשיעת הראשון פשיעה דהניח תחלה בר"ה. ואין נראה למחוק הספרים משום הכי, דבע"כ המגלגל נמי פשע, שאם לא כן היאך משמע לעיל [ג' ע"ב] בחצי נזק צרורות שאם לא היתה תולדה דרגל היה חייב בר"ה, והא שלא בכונה עושה ואינו פושע. אלא בע"כ פושע הוא. ונראה דלפירושו גירסת הספרים אי בהדי דאזלי קא מזקי כוחו הוא, כלומר אם אדם גילגלו, דלא שייך ביה למימר פטור צרורות בר"ה כוחו הוא ויתחייב בהן המגלגל, ואותו שהניח תקלה כמו כן יתחייב, דשניהם פשעו בדבר. וראייה לדבר מהא דאמרינן לקמן בפ"ב [כ"א ע"ב] הכלב שנטל החררה והלך אל הגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק, ואמרינן בגמרא [כ"ג ע"א] מאן חייב בעל הכלב, וליחייב בעל גחלת, כששימר גחלתו. והתם בע"כ ה"פ וליחייב בעל הגחלת. דהיאך תיסק אדעתין למימר דבעל הגחלת יתחייב הכל. דהא לעיל מינה אמרינן בההיא שמעתא [כ"ב ע"א] אימא סיפא הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב, אי במסכסכת אמאי חייב כו'. הרי משמע כיון שפשע בעל גמל חייב וחנוני פטור אע"פ שלא שמר נרו. והכא דבעל גחלת חייב ובעל כלב פטור. ואע"פ שהכלב מוליך התקלה, כגון אש. הרי קשיאן אהדדי. אלא בעל כרחין ה"פ, וליחייב בעל הגחלת, וליחייב נמי בעל הגחלת ובעל כלב נמי חייב, דתרוייהו פשעי, זה שלא שימר גחלתו וזה שלא שימר כלבו. והכי נמי יש לפרש ההיא דלעיל ואי במסכסכת אמאי חייב, פירוש אמאי חייב חנוני לעולם הכל, ליחייב נמי בעל גמל. וה"נ הכא תרוייהו קמיחייבי המגלגל והמניח תקלה. ועוד נראה דהכא אדם המגלגל חייב הכל. דאי בהדי דקמגלגלי קמזקי עם תקלת אחרים, כגון כלב של זה וגחלת של זה, או גמל של זה ונר של זה, משלם בשותפות. אבל היכא דאדם גופיה מזיק, אפילו על ידי תקלת אחרים חייב איהו הכל, כגון הדוחף שור חבירו לבור או נותן טלית של חבירו לאש, בעל הבור ובעל האש פטירי. וכן הכא מי שעשה בור פטור כגון משים אבן, והמגלגלו ומזיק בשעת גילגול חייב. וטעמא שאין לבעל הבור לשמור בורו מאדם שיש בו דעת לשמור את גופו אלא מבהמה לחודה שאין לה דעת. הילכך שפיר מצינו למיגרס הכא "אי בהדי דאזלי קא מזקי כוחו הוא" וחייב אותו המגלגל. דאע"ג דלקמן בריש המניח את הכד [כ"ז ע"ב] אמרינן שאין דרכו של אדם להתבונן בדרכים דלאו דירכייהו לעיוני, ופטרינן מהאי טעמא את הנתקל בכד שבר"ה כששברה, ולשמואל נמי דס"ל דדירכייהו לעיוני ביממא באפילה מיהא מודה דלאו דירכיה לעיוני כדאיתא התם. [התם] הוא משום דאונס גמור טפי, שזה היה אונס גמור מה שדרס על הכד, דלאו דירכיה לעיוני בהכי. אבל להתיז צרורות [למרחוק] ובור המתגלגל (למרחוק) אין זה אונס גמור כל כך, ולהכי אית לן לחיובי, כמו נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק דמחייבינן ליה לקמן בשילהי פרק [שני] [כ"ז ע"א] משום דלא הוי אונס גמור. מיהו כשגילגלה הבהמה פטור בעל הבהמה אפילו הזיקה בהדי דקא מגלגלה, דהוו צרורות ופטור על הצרורות ברשות הרבים כדאמרינן לעיל [ג' ע"ב], וחייב בעל התקלה משום אשו דהוו אש כיון דמזקי בהדי דמגלגלי. ועוד מייתי ראייה דאין לו לומר שיהיה בעל התקלה חייב הכל והמגלגל פטור, מדאמרינן לקמן פרק שני התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, היה דלי קשור ברגלו או שהיה מהדס ושיבר את הכלים משלם חצי נזק. ואמרינן בגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא שנקשר מאיליו אבל קשרו אדם חייב. פירוש נזק שלם. וקא דייק נקשר מאיליו מאן חייב, אילימא חייב בעל הדלי וכו' עד אלא מתניתין דאדייה אדויי. פירוש דהוי צרורות. וכי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר וכו'. ואי כל אדם המניח תקלה ובאתה בהמה של אחר והזיקה על ידי אותה תקלה חייב הכל בעל התקלה, אם כן אמאי איצטריך למימר כי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר. אכתי הוה מצי לאוקומה שפיר אמתניתין וה"ק לא שנו דאדייה אודויי חייב חצי נזק אלא שנקשר מאליו שלא פשע בעל הדלי הילכך בעל תרנגול משלם חצי נזק צרורות, אבל קשרו אדם חייב, פירוש בעל הדלי חייב נזק שלם דהוי אשו, שלא שימר דיליו עד שהוליכוהו אחרים דהיינו תרנגול, והזיק לאחרים בהליכתו, וזהו אש ומשלם נזק שלם ובעל התרנגול פטור. כמו כן הכא פטור המגלגל כדפירשתי לעיל. אלא ודאי אפילו כשקשרו אדם לא יהיה חייב בעל הדלי הכל, אלא גם בעל התרנגול חייב. הילכך לא מצי לאוקומי אמתניתין, דמשמע ליה קשרו אדם חייב שאותו הקושר חייב נזק שלם, ובמתניתין תרוייהו חייבין כדפרישית. הילכך איצטריך למימר כי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר. מפי רבי.
ולא דמו לבור. מה לבור שכן מעשיו גרמו לו תאמר בהני שאין מעשיו גרמו לו. דכאן אין שייך למימר שכן כוח אחר מעורב בהן. דלעיל גבי רוח שייך למימר כח אחר מעורב, [שאין] שם מעשה ממש, אלא רוח בעלמא מוליכם. אבל הכא שיש מעשה חשוב, שהבהמה או האדם מגלגלו ממקום זה למקום זה, לא שייך למימר כח אחר אלא מעשה אחר נעשה וכו', והיינו דקאמר שאין מעשיו גרמו לו. מפי רבי.
<h2>דף ו:</h2>
תאמר בהני דברשות שור יוכיח. פירוש שור שהולך בר"ה ברשות, ואם הזיק חייב, אף אני אביא הני. ויש תימה, דהניחא לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור שפיר קאמר שור יוכיח שהולך בר"ה ברשות וחייב, כגון אם נגח דקרן בר"ה חייבת. והוי כאילו אמר קרן יוכיח שחייבת בר"ה אע"פ שיש לו רשות לילך וכו'. אלא לשמואל דאמר תנא שור לרגלו ומבעה לשינו, וקרן לא קתני בהדי ארבעה אבות ואינו בכלל שור אלא רגל בלבד, מאי קאמר שור יוכיח והא שן ורגל פטורין בר"ה. וי"ל דרגל נמי הוי בכלל שור [דהא] זימנין דמיחייב בר"ה כגון היתה מהלכת בר"ה והתיזה צרורות ברה"י. דבעי בריש כיצד הרגל [י"ט ע"א], בגמרא היתה מבעטת [וכו'] מהו א"ל עקירה אין [כאן] הנחה יש כאן וכו', עד דקא הדרי בי וחייב. אי נמי כגון כלי ברה"י ובית יד שלו בר"ה ודרסה על בית ידו (וברשותו) [ונשברה הכלי שברה"י אע"ג שברשות הולך אפ"ה] חייב. אי נמי כגון דא"ל ראובן לשמעון כנוס שורך בביתי ושומרו, דאמרינן בשור שנגח את הפרה [מ"ח ע"ב] בגמרא אם הכניס ברשות, ת"ר אמר כנוס שורך ושמרו הזיק חייב הוזק פטור, אלמא חזינן רגל ברשות חייבת. ושפיר קאמר שור יוכיח, שאפילו במקום שברשות חייב בנזקי רגל. מפי רבי.
נפלו בתוך הזמן והזיקו פטור מלשלם. פירוש משום דברשות ב"ד קיימי. ואי קשיא הא פותקין ביבותיהן דבימות הגשמים ברשות קא עבדי, ואפילו הכי אם הזיקו חייב. הא לא קשיא, דבפותקין ביבותיהן נמי דיהבו להו ב"ד רשותא למיפק, היינו לענין קילקול ר"ה שבשביל קילקולו לא יניח, שהרי בלאו הכי מקלקל ועומד בשביל הגשמים, אבל לענין איפטורי מנזיקין לא יהבו רשותא. אבל הכא גבי כותל ואילן אי לאו למיפטר מנזיקין יהבו ליה רשותא למאי יהבו ליה, שהרי אמדוהו שעד אותו זמן לא יפול ולא יזיק. מפי רבי.
ורבי ישמעאל אומר אכל שמינה משלם שמינה וכו'. להכי לא מקשה מרבי עקיבא אלא מרבי ישמעאל. דר"ע סתם אמר למילתיה לא בא הכתוב אלא לגבות לנזיקין מן העידית, ולא הזכיר ניזק, ואיכא למימר דר"ע לא אמר לשלם יותר ממה שאכלה, אלא שמין ערוגה של ניזק לפי מה שהיא ואם בא מזיק ליתן לו קרקע בדמי נזקו נותן לו משדה שבשדותיו שוה אותן דמים, אבל לר' ישמעאל דקאמר מיטב שדהו של ניזק א"א לומר כן, דקאמר לפרוע דמי ערוגה שאכלה ממיטב שדה שיש לו לניזק, דהיאך ישלם לו משל עצמו אם (כן לא לו) [אין לו] כשל ניזק. ובשמין בדניזק אכתי לא סליק אדעתין לאוקומי מילתה. אלא ס"ד למימר דה"ק מיטב ערוגה שנשארה לניזק ישלם המזיק משלו, ואפילו לא אכלה בדמי אותו מיטב ערוגה שנשארה. והיינו דקא מתמה אליביה, אכל שמינה משלם שמינה אכל כחושה משלם שמינה, כלומר היאך יתכן לדבריו שיהא חוטא נשכר דכשאכלה יותר שמינה משלם (נמי) [רק] דמי הנזק וכשאכלה פחות כחושה משלם יותר ממה שהזיקה. תוספות, מפי רבי.
ור' ישמעאל אכל שמינה משלם שמינה. פירוש מה משלם מה שהזיק. אכל כחושה. פירוש י' אמות מכחושה. משלם שמינה. י' אמות משמינה זהו יותר ממה שהזיק. ולהכי קא מתמה. מפי רבי.
המוציא מחבירו עליו הראייה. ויש מקשים דמשמע דעל הניזק להביא ראייה, אדרבה על המזיק להביא ראייה כגון לישבע דלא אכלה אלא כחושה, דהא מודה במקצת הטענה הוא שמודה שאכלה אך קא טעין דכחושה אכלה, ומודה במקצת הטענה ישבע על השאר. וי"ל דהכא עסקינן כגון דהמזיק טעין טענת ברי דכחושה אכלה, ואם לא יביא ניזק ראייה המזיק יכול לפטור עצמו בשבועה, אבל ניזק כיון דקא טעין שמא אם לא יביא ראייה אחרת אינו יכול לישבע. ותו בעל כרחין איכא למימר דהמזיק טעין טענת ברי, דאם לא כן פשיטא דמתוך שלא היה יכול לישבע היה משלם, ואז לא מטעם מיטב דקרא משלם, אלא מטעם דמודה מקצת הטענה ישבע. והנהו אייתו קרא דמיטב למדרש מיניה דמשלם (אם) לא מטעם דמודה מקצת הטענה ישלם. מפי רבי.
כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק. ואיפכא לא מצי למימר, כגון שהיה עידית דמזיק כזיבורית דניזק. דבהא אפילו ר' ישמעאל מודה דלא משלם ליה אלא מעידית דאית ליה. דהיכי חייבתו תורה לקנות מעלמא ולשלם לו כיון דיש לו אחרת. להכי אפילו ר' ישמעאל לא יחייבנו לשלם אלא עידית דידיה. מפי רבי.
ור' ישמעאל סבר בדניזק שיימינן. ואי קשיא, לר' ישמעאל אם כן למאי אהני קרא דמיטב שדהו ישלם, דכיון דזיבורית דמזיק הויא עידית דניזק, דבדניזק שיימינן, בציר מזיבורית דידיה היכי מצי משלם, ובלאו קרא נמי ידענא דמיטב דניזק משלם. וכי תימא אהני קרא דלא מזבין ומיתב ליה זיבורית טפי, פשיטא כגון זו כופין על מדת סדום. דכי היכי דזבין לה ויהיב דמי למוכר [חייב] למיתב ליה נמי אותן דמים לניזק. וי"ל דהא ודאי לא אהני אלא אהני קרא היכא דעידית דמזיק שויא כעידית דניזק לא יהיב ליה זיבורית דידיה. מפי רבי.
אהני קרא כגון דאית ליה עידית וזיבורית וכו'. וה"נ אית ליה עידית וזיבורית ובינונית, ואינה שוה זיבורית דמזיק כעידית דניזק, ובינונית [דמזיק] שויה טפי מעידית דניזק, דיהיב ליה מבינונית ולא יהיב ליה מעידית. מפי רבי.
אילימא דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש וכו'. האי דנקט היזק דנגיחה, משום דרעהו כתיב גבי נגיחה. וה"ה דבכל הנזיקין פטור הקדש. לא ידע רבי טעמא מאי, כיון דלא כתיב רעהו אלא גבי קרן. וליכא למילף מיניה, דאיכא למיפרך טובא. מ"ר. ויש מפרש [דמג"ש] תחת נתינה ישלם כסף ילפינן. ושיבוש הוא דההיא ג"ש לא אתיא אלא דוקא למיטב ולא לשאר הלכותיהן. דאי לכל הלכותיהן נמי, א"כ יהיה בכולן פטור כלים מבור וגם פטור טמון מאש, אלא בע"כ לענין הא לא אתיא ג"ש אלא דוקא לענין תשלומין. ואין זה ג"ש למחצה, דכולהו הנך תיבות תחת נתינה ישלם כסף כתיבי גבי תשלומין, הילכך לא אתו אלא לענין תשלומין. ואית דמפרשי דהיינו טעמא דלא מסיק (אילימא) דאכל תורא ערוגה דהקדש, משום דאמרינן בעלמא [מעילה י"ח ע"ב] אין מעילה בגידולי קרקע ולא מיחייב בתשלומין. ולאו מילתא היא, דנהי דאין קרבן מעילה, קרן חייב לשלם. ועוד נראה לרבי דהא דאמרינן אין מעילה בגידולי קרקע לאו באוכל ממחובר קאי, דא"א לאכילה בלא תלישה קודם, וכיון שנתלשו לא מיקרו גידולי קרקע. אלא כגון שישב ע"ג אילן או שאר הנאה נהנה מן המחובר בשוה פרוטה. תוספות.
שור רעהו אמר רחמנא ולא שור הקדש. וליגמר נמי למיפטר. וקשה דבבבא מציעא פרק השואל את הפרה ושילחה ביד בנו [ב"מ צ"ט ע"ב], דמזיק הקדש לא מיפטר אלא מחומש דקאמר, להדיוט משלם חמשין נכי חדא, להקדש משלם חמשין וחומשייהו, מה שאין כן במזיק הקדש וכו'. ומשמע דמזיק מיפטר מחומש, הא בקרן מיחייב. ועוד תימה, לוקמה בנהנה מן ההקדש, דהא ודאי מיחייב גם קרן גם חומש, דהא קרא כתיב בהדיא ואיש כי יאכל קודש בשגגה והשיב את אשמו בראשו ואת חמישיתו יוסיף עליו. וההוא קרן וחומש לישלם ממיטב. מפי רבי.
<h2>דף ז.</h2>
ר"ע ס"ל כר"ש בן מנסיא. וא"ת כיון דר"ע ס"ל כר"ש, ואנן אמרינן [ה' ע"ב] דהא לא קתני ר' אושעיא [עדים זוממין] משום דס"ל כר"ע, א"כ ליתני תרי גווני שור, ליתני שור חולין שהזיק שור, וליתני שור תם שהזיק שור של הקדש דמשלם נזק שלם. ואשמועינן דשור תם שהזיק שור של הקדש משלם נזק שלם. והו"ל תרי גווני שור. איכא למימר משום דלא איירי בקדשים כדאמרינן לעיל. תוספות.
ועוד מאי ק"ו להקדש. מה שפירש בקונטרס הואיל ומן העידית דקאמר ר"ע אניזק קאי ולאקולי אתא מאי ק"ו להקדש גריעותא הוא. ולא נהיר, חדא כיון דר"ע לא אתא לאיפלוגי אדר' שמעון אלא בהא דמיחייב על הקדש ואהא קאמר ק"ו להקדש, א"כ ליכא שום גריעותא אלא עדיפותא, דאילו בלא ק"ו פטור על הקדש אבל מק"ו חייב ואין לך ק"ו גדול מזה. ועוד אפילו הוה קאי אמיטב אכתי אתי שפיר, דאילו לא הוה ק"ו לא היה משלם אפילו ממיטב דניזק אלא מן הגרועה עדיין טפי, הילכך אתא קל וחומר דחייב לשלם ממיטב הניזק, הרי איכא חשיבותא טובא. אלא הכי פירושא, ועוד מאי ק"ו להקדש, כיון דכל עיקר דבריו של רבי עקיבא אינם אלא לענין לחייב את ההקדש כר' שמעון בן מנסיא, מאי קאמר קל וחומר להקדש, והא אין זה טעם דר' שמעון בן מנסיא דמחייב אהקדש מקל וחומר, אלא מטעמא דאמרינן לקמן הכל היו בכלל נזק שלם כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם וכו', ומאי ק"ו להקדש. אבל השתא דקאי נמי אמיטב איצטריך קל וחומר, דלא מצינן למילף בתחת נתינה ישלם כסף, דכיון דחיוב דהקדש לא כתיב בהדיא אלא מדיוקא כדלקמן [ל"ז ע"ב] מדכתביה רחמנא לרעהו לגבי [תם] ש"מ דלחיוב נמי אתא. ותחת נתינה ישלם כסף לא דרשינן אלא אתשלומין דכתיבי בהדיא. הילכך איצטריך ק"ו לענין מיטב. יצחק בר שמואל.
העתק מתשובת רבינו תם [סימן ס"ג אות ה'] ואשר שאלת על הא דאביי בתחילת בבא קמא, א"ל אביי לרבה מיטב אין מידי אחרינא לא. וקשיא לך הא דאביי גופיה בהכונס צאן לדיר [נ"ט ע"א] מוקי ליה לקרא אליבא דרבי ישמעאל באכלה חזיז להיות נידון כמשוייר שבו. וזו אינה קושיא, דאביי סבר דהלכה כרבי עקיבא, וכמתניתין שמין להן בעידית דמזיק, דתניא הכי כרבי עקיבא. ומילתיה דרבי ישמעאל מפרש ליה לנידון כמשוייר שבו כדאיתא בהכונס. אבל עדיפא מיניה הוה לך לאקשויי, דאביי גופיה אמר בריש הניזקין [גיטין מ"ח ע"ב] שמין להן בעידית כמו שמפורש התם בריש פירקין, לא נצרכה אלא לר' ישמעאל דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן, קמ"ל מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק. ובהכונס צאן לדיר מוקי לר' ישמעאל לנידון במשוייר שבו. אבל אני רגיל לתרץ עלה דההיא דהכונס צאן לדיר, כיון דאיפליגו תנאי היכי שיימינן, שיטת [התלמוד] היא, דר' ישמעאל סבר כר' יוסי הגלילי דאמר נידון כמשוייר שבו. ומכל מקום תשלומין ממיטב דניזק אם בא לשלם קרקע, ולפי שוויה המשוייר. אבל מדברי ר' עקיבא שלא פירש [כלום] אלא תלה בעידית דמזיק לא מצי למידק כמאן מכולהו דהכונס סבירא ליה. ומזה הטעם אמרינן דלהכי דחיק רבי ישמעאל לשנויי הכא מפשטיה דקרא דמשמע דהיאך דקא משלם. וקאמר אהני ג"ש ואהני קרא, משום דמשמע ליה תרתי חדא בדניזק שיימינן, ואידך כמשוייר לניזק שיימינן. דמשום ג"ש שלמד מרבותיו לא (אמרה) [גמורה היא], דכל מקום שאנו אומרים נאמר למעלה ונאמר למטה אינו ג"ש גמורה אלא [כמו] למוד סתום מן המפורש. ועוד רבות בתלמוד. [תדע דתרתי] ש"מ אביי לר' ישמעאל דקאמר לא תימא כרב אידי דאמר כגון שאכלה ערוגה בין ערוגות וכו'. ולא אמר לא תימא כרב אחא ב"ר יעקב דאמר בדניזק ומזיק פליגי. דהא אביי ידע לה כדמוכח בריש פירקין דהניזקין. אלא להכי נקט דרב אידי, דההוא טעמא נמי מצי למיהוי דשומא דכיצד שמין בהדי פלוגתא דעידית דמזיק וניזק. אלא דלא מיסתברא ליה שומא דקרא דר' ישמעאל אלא למשוייר שבו, ולא כרב אידי, משום פירכא דהמחע"ה, דפרכינן עליה דרב אידי. כך ראיתי והעתקתי, ולא הבנתי יפה. ונ"ל דר' ישמעאל אדר' ישמעאל לאו פירכא היא. דאע"ג דאביי קדריש אליבא דר' ישמעאל בהכונס, קרא דמיטב אניזק כמשוייר, ובתחילת הניזקין קדריש לקרא דמיטב גופיה דמדאורייתא בדניזק שיימינן, קמ"ל מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק, אין קשה כלום, דמקרא אחד נדרש לכמה טעמים כדאמרינן בשבת [פ"ח ע"ב] וכפטיש יפוצץ מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד מתחלק לכמה טעמים נראה לי.
מי כתיב ישולם ישלם כתיב מדעתו. גם מזה מצאתי תשובת רבינו תם [סימן ס"ג אות ד'], ומה ששאלת בהזרוע והלחיים דגרסינן תנא תני ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן. וקשיא לך דבריש ב"ק אמרינן ישלם מדעתו משמע דמי כתיב ישולם. יכילנא לשנויי לך שכך אנו גורסין "תנא תני ישלם דברי ר' אליעזר מכלל דרבנן סברי דלא ישלם ואת אמרת מדת חסידות שנו כאן". דאי אמרת הכי, היכי מצית למימר דרבנן אמדת חסידות פליגי. ועוד מדיוקא דרבי אליעזר לא תפרוך, אלא מעיקר מילתייהו דרבנן דאמרי [פאה פ"ה מ"ד] עני היה וכו', טעמא דעני היה, פירוש דהא ודאי ישלם [דינא] משמע. אלא שינוייא דחיקא [לא] משנינא, וכי הך מילתא חשבינן לה טעותא לדמויינהו דישלם דהכא חיוב תשלומין, וישלם דב"ק נמי חיוב תשלומין, אלא אף בלא ב"ד משמע שישלם [מיטב] חוב המוטל עליו. וליתיה לשינוייא דשני רבה, מדעתו בלא ב"ד סובין, בעל כרחו על ידי ב"ד מיטב, וליתיה, דישולם משמע אפילו מדעתו חוב המוטל עליו ישלם ממיטב. (ד"ע) [ע"כ]. ועוד מקשה רבי אההיא דהזרוע מהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"א] מההיא דאמר רבא אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו, דהתם משמע לישנא דמשלם אפילו במדת חסידות. וצריך עיון.
הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים וכו' מאכילין אותו [מעשר עני] עד מחצה. פירוש עד שימצא שיוכל למוכרם בחצי דמיהם לכל הפחות. אבל בפחות מכאן לא ימכרם ומאכילין אותו מעשר עני. וקא דייק ואזיל, היכי דמי אי זול ארעתא דכולי עלמא וכו'. נראה גירסא זו, "אפילו טובא נמי לא ליספו ליה אלא דאיקור ארעתא דכולי עלמא וכו' אפילו פורתא נמי ליספו ליה". והכי פירושה, אי דזיל ארעתא ודידיה נמי זל בהדייהו דכולי עלמא, אפילו טובא נמי נזדלזלו, שאין נותנין עליהן חצי דמיהן, לא ליספו ליה. שהרי כיון דכל ארעתא נזדלזלו הרי זהו שוויין ויכול למוכרו כך. וכיון דאיכא מאתים זוז מיהא בדמיהן אין מאכילין אותו מעשר עני. אלא דאייקור ארעתא דכולי עלמא וכו' אפילו פורתא נמי נזדלזלו משוויין ליספו ליה. דכיון דאינו יכול למכור בשוויין אין לו להפסיד קרקעותיו ומאכילין אותו מעשר. ואמר מר עלה, לא צריכא דביומי ניסן אייקור ארעתא וכו' עד פלגא אורחיה למיזל עד חצי דמיהם טפי לאו אורחיה למיזל, הילכך מאכילין אותו עד מחצה. ופירוש הקונטרס שפירש אפילו טובא נמי ליספו ליה, שהרי מי שיש לו מאתים זוז חסר דינר נוטל בבת אחת אפילו שוה אלף זוז, אין נראה. דהיאך משמע "מאכילין אותו עד מחצה" בבת אחת, דשמא מעט [מעט] קאמר עד שיגיע למחצה. ועוד מה שפירש אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה דהא איהו פשע אין נראה, דנהי דפשע מ"מ השתא מיהא עני הוא ואמאי לא ליספו ליה. ועוד מאי קא מתרץ "לא צריכא דביומי ניסן וכו"', אכתי תקשה כיון דאין לו מיהא השתא מאתים [זוז] אפילו טובא נמי ליספו ליה. ומה שפירש הקונטרס כיון דביומי ניסן שוות מאתים זוז אין מאכילין אותו הרבה אפילו בפעם אחת, דוחק הוא. ולשון הגמרא לא משמע דהוה מתרץ הכי [דאם כן] נכתוב "אפילו". הרי שהיו לו בתים ושדות. היינו בתים אחרים, שאין דר בהם, דאותן שדר בהן אין כופין אותו למכור, כדקתני בהדיא במסכת פאה [פ"ח מ"ח], ומייתי לה בכתובות בפרק מציאת האשה [ס"ח ע"א], אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. ונראה דהיינו טעמא דאמור מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה, לפי שאמדוהו שדיי לו במאתים זוז משנה לשנה, והואיל ויש לו בשעת לקט להתפרנס עד לקט אחר לשנה הבאה, לא יטול מזה הלקט. דהכי נמי אמרינן [פאה פ"ח מ"ז] גבי תמחוי, מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי, לפי שתמחוי נגבה בכל יום, והואיל ויש לו שתי סעודות שיכול להתפרנס מהם בו ביום מערב עד למחר שיגבו, לא יטול מזה [ה]תמחוי (אחר אבל) [וכן גבי] קופה שנגבת משבת לשבת אמרינן מזון י"ד סעודות לא יטול מן הקופה, שיעלה כמו כן למזון שתי סעודות ליום עד שתגבה פעם שניה. וכולן טעם אחד להן. תוספות.
אפילו טובא נמי ליספו ליה. כלומר אמאי נקט עד מחצה, אפילו יותר [יתנו לו] אם הוזלו [יותר] ממחצה אז מאכילין אותו עד שישלמו לו מאתים זוז, הכל לפי מה שהוזלו. אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה. כיון שהפחת, מה שחסר ממאתים שאין נותנין לו בקרקעותיו הוא מחמת עצמו, דנפיק ועייל אזוזי, ולכולי עלמא הם שווים [יותר] ממאתים. תימה, דמ"מ נמי דמחמת דנפיק ועייל אזוזי הרי הוא מיהא עני שאין לו מאתים, ואמאי לא ישלימו לו. וי"ל שיכול לתקן שלא יזדלזלו קרקעותיו, ולא יעייל ויפוק כולי האי אזוזי, ולא יראה עצמו כל כך דחוק וישובו קרקעותיו לשער מכירת האחרות וילוה וישתכר במה יחיה. עד פלגא אורחיה למיזל. מחמת דנפיק ועייל אזוזי. טפי לית אורחיה למיזל. להכי נקט עד מחצה דטפי לאו אורחיה למיזל. ואם מכר בפחות ממחצה, שטותו גרמה לו ואין מאכילין אותו אלא עד מחצה, דאיהו דאפסיד אנפשיה. מפי רבי. תוספות. ולפי האי פירושא וגם פירוש רבינו יצחק בן שמואל שפיר קא מתרץ, דמעיקרא הוה קשיא ליה אמאי נקט ורק מחצה, ואהא קא מתרץ דלהכי נקט עד פלגא אורחיה וכו'.
<h2>דף ז:</h2>
וה"נ גבי נזיקין וכו'. לא מדמי נזיקין לדמר אלא להא, כי היכי דמוקמינן התם ביומי תשרי דזיילו ארעתא, אבל הא דקאמר אי לא שקיל כיוקרא דלקמן להא לא מדמה כלל. דהא לא אמרנו גבי עני לפי פירוש זה והתוספת. אבל לפירוש הקונטרס הא אתי שפיר טפי, דגבי עני אזלינן בתר יוקרא דלקמן, דמחמת ששוות בניסן מאתים חשבינן ליה קצת עשיר שאינו נוטל בבת אחת (שדה) [שוה] אלף כדין עני שיש לו מאתים חסר דינר.
אי איכא לדמויי לבעל חוב מדמינן ליה. ואי תיקשי מ"ש בע"ח מניזקין, כי היכי דניזקין בעידית היינו ליפות כוחם ולא להרע כוחם, ה"נ בע"ח בבינונית. תריץ משום דבע"ח בבינונית לאו דאורייתא גבי אלא מדרבנן, הילכך לית ליה כ"כ יפוי כוח כמו לניזקין. ועוד מתרצינן גבי ניזקין כיון דאמרה תורה מיטב שדהו, ואמרינן לקמן בשלו הן שמין וגובה מעידית המעולה שבשדותיו, הילכך כל שכן שיגבה מן הזיבורית שהרי היא בעיניו כעידית החשובה. אבל בע"ח דינו בבינונית, ואם יש שני בינוניות איזה שירצה בעל הקרקע יתן לו, הילכך אפילו הוא רוצה מזיבורית יכול בעל קרקע לעכב עד שיקבל כיוקרא דלקמיה, שהרי בעיניו היא חשובה כבינונית אחרת אינה (כעידית) [כזיבורית], ואינו יכול ליקח אלא מבינונית שרוצה בעל הקרקע ליתן לו. תוספות.
אי איכא לדמויי לבע"ח מדמינן לה. והקשה חבירי ר' שלמה בעל [חוב] אמאי לא מצי לדוחקו ליתן לו זיבורית, דמצי אמר אמאי תקון רבנן בינונית משום תקנתא דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי ואקח זיבורית. ותירץ רבי דבהא לא ייפו חכמים כל כך כוחו שיוכל לגבות מאיזו שירצה דהא אם היו לו שני בינוניות היה מגביהו איזה שירצה והשתא יטעון שזאת חשובה בעיניו כבינונית אחרת ואפילו כשרצו בזיבורית כדין תורה אינו יכול לדוחקו אלא אם ירצה יתן לו בינונית או עידית, ואין [לדמות] תקנות זו לזו דהכא נראה היה לחכמים לייפות כוחו טובא והכא לא ייפו כל כך כוחו. אי נמי יש לתרץ דאה"נ דהוה מצי למיפרך ליה הא דפרכינן אלא בלאו הכי פריך ליה שפיר. א"נ י"ל דהיינו בכלל קשיא דמקשי בספר אחר כך. מפי רבי.
אלא אי איכא לדמויי לכתובת אשה מדמינן לה וכו'. תימה דה"נ הוה מצי לאוקומי בבע"ח, וכגון דאמר הב לי עידית טפי פורתא. ועוד תימה הא דקאמר ואי לא שקיל כיוקרא דלקמיה, דמשמע דאי בעיא למישקל כיוקרא דלקמיה שקלה אפילו בעל כרחו. ואמאי כיון דאין דינה אלא בבינונית אי בעי לא יהיב אפילו כיוקרא דלקמיה. ואם רוצה לא יתן לה אם לא תקחנה עשר ידות ביוקר יותר מלקמיה דמי יכריחנו לתת כיוקרא דלקמיה. ובעל כרחין לאו דוקא כיוקרא דלקמיה, אלא משום דבכל הך שמעתא נקט האי לישנא. מפי רבי.
אליבא דרבי ישמעאל לא תיבעי לך דאמר בדניזק שיימינן. דבהדיא קאמר כמיטב שדהו של ניזק, וכיון דמפרש בהדיא של ניזק משמע למעוטי של מזיק וגם של עולם אלא דוקא של ניזק. כי תיבעי לך אליבא דר"ע. [דר"ע] לא קאמר בהדיא מיטב של מזיק, אלא סתמא קאמר לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, ואפשר דס"ל בשל עולם הן שמין. ואע"ג דבברייתא קתני רב אשי בהדיא ר"ע אומר מיטב שדהו של מזיק י"ל איידי דקאמר רבי ישמעאל ניזק אמר איהו מזיק, ולאו דוקא דלא אתא לאפוקי אלא של ניזק, ולעולם בשל עולם הן שמין כיון דבברייתא קמייתא סתם ר"ע דבריו ולא פירש מזיק. תימה קצת דכי אמרינן נמי דהא דקאמר בברייתא מזיק היינו משום דקאמר רבי ישמעאל [ניזק] ולא למעוטי של עולם, מ"מ קשה דמפרשינן לעיל ור"ע מיטב כרמו דהאייך דקא משלם דהיינו מזיק, אם כן למעוטי שאין שמין לא בשל עולם ולא בשל ניזק אתא, כי היכי דניזק דרבי ישמעאל אתא למעוטי בין בשל מזיק בין בשל עולם. מפי רבי.
<h2>דף ח.</h2>
לא אידי ואידי שלא היתה [לו] עידית ומכרה הא כגון דשויא בינונית וכו' ואי בעית אימא אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא והכא בהא פליגי דמר סבר וכו'. ה"ג בספרים ישנים וכן עיקר. והכי פירושה אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה, תרוייהו לא מיירו בהכי שהיתה לו עידית ומכרה, אלא חדא מינייהו בשלא היתה לו עידית מעולם, וחדא מינייהו כשהיתה לו עידית ולא מכרה, אלא עדיין יש לו. הא דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא. ההיא דקתני בה נזקין בבינונית ובע"ח וכתובת אשה בזיבורית, כגון דשויא בינונית דידיה כעידית העולם ובשל עולם הן שמין. וההיא ודאי מיירי כגון שיש לו עדיין עידית. והא דלא קתני בברייתא אלא בינונית וזיבורית, משום דהנהו איצטריך לפרושי דגובין מהן נזקין מבינונית ובעל חוב וכתובת אשה מזיבורית, אבל בעידית כיון דלית ביה לפרושי מידי לא קתני לה. והשתא ליכא לאקשויי מה שהקשה בתוספות אמאי קרי לה בינונית כדפרישית, משום דיש לו עדיין עידית. וה"ה דהוה מצי לאוקמי ההיא כשהיתה לו ומכרה, אלא ניחא ליה לאוקומי תרוייהו בלא מכירה. והא כגון דלא שווייא בינונית דידיה אלא כבינונית דעלמא. וההיא מיירא כגון שלא היתה לו עידית מעולם, והא דקרי ליה בינונית מפני שהיא בינונית דעלמא, וכיון דבשל עולם הם שמין הילכך ניזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית.
ואי בעית אימא אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא. השתא בעי לאוקומי כדקס"ד מעיקרא דתרוייהו מיירו שלא היתה לו עידית מעולם, והא דקרי להו בינונית בתרוייהו ברייתות, מפני שהן בינוניות דעלמא, ובהא פליגי מר סבר בשלו הן שמין ומר סבר בשל עולם הן שמין. מפי רבי. ואין להקשות כלום לפי גירסא זו מכל אותן קושיות שהקשה בתוספות. אבל לפי ההיא גירסא דגרסינן ואי בעית אימא אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא, הרי [הוא] עידית בין לדידיה בין לעלמא, והיכי מצינן לאוקומי ההיא דתניא ניזקין ובעל חוב בבינונית בין למ"ד בשלו הן שמין בין למ"ד בשל עולם. וגירסא שעושה בתוספות דמעיקרא גרסינן אידי ואידי שהיתה לו עידית ומכרה ובתר הכי גרסינן ואי בעית אימא אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא דמר סבר וכו' אינה מיושבת לרבי, דכיון דבעי לאוקומי פלוגתייהו אי בשלו שמין אי בשל עולם ואפשר לו לתרץ יפה כפשוטן של ברייתות דהוה משמע מעיקרא כגון שלא היתה לו עידית מעולם והא דקרי לה בינונית מפני שהיא כבינונית דעלמא כדפרישית לעיל, אמאי קא דחיק נפשיה לשנות מסברא זו ולומר דמיירי כגון שהיתה לו עידית ואידי ואידי כגון דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא. מפי רבי.
רבינא אמר בדעולא קא מיפלגי. רבינא נמי מוקי לה כדמשמע לן מעיקרא דבתרוייהו מיירי כגון בינונית שלו כבינונית דעלמא ובשל עולם הן שמין. מר אית ליה דעולא. לישנא דלית ליה הוה משמע לית ליה כלל. אבל תימה הוא דהוה פליג לגמרי, דהא משנה שלימה [היא] בגיטין בעל חוב בבינונית. הילכך היה נראה לפרש מר לית ליה דעולא, היינו דווקא הכא היכא דלית [ליה] אלא בינונית וזיבורית. דאע"ג דבעלמא היכא דאית ליה עידית ובינונית וזיבורית תיקנו חכמים דבעל חוב בבינונית, הכא כיון דלית ליה אלא בינונית וזיבורית (דאע"ג דבעלמא) והוא עידית לגבי דידיה, ואע"פ שהיא בינונית דעלמא ובשל עולם שמין, לא ייפו חכמים כח בעל חוב כל כך לומר לגבי דידיה בשל עולם שמין, אלא גובה מזיבורית. וטעמא מצינן למימר כדאמרינן בהניזקין [גיטין מ"ט ע"ב], מפני מה בעל חוב בבינונית ולא בעידית, כדי שלא יראה אדם לחבירו דירה נאה ושדה נאה ויאמר (אקנימו ואזלינן) [אקפוץ ואלונו] כדי שאגבה בחובי, והכא נמי כיון שהיא עידית לגבי דידיה, משום ההוא טעמא אינו גובה מבינונית אלא מזיבורית. מפי רבי. ולפי פירושא דמפרשי דלית ליה לעולא כלל, יש לתמוה מה שפירשתי בתוספות דאמאי נקט לדברי תנא דבתרייתא דלית ליה דעולא בינונית וזיבורית, רבותא הוה ליה לאשמועינן דאפילו אית ליה עידית ובינונית וזיבורית אינו גובה אלא מזיבורית. גימגום.
מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים. [וא"ת] מ"מ כיון דמטלטלין הן הכל מיטב הוא כדאמרן לעיל אי לא מזדבן בהא מתא מזדבן באתרא אחריתי, ואכתי היאך מוכח מהכא דבעל חוב דינו בזבורית. וי"ל דאם אינו ענין למטלטלין, דהא אמרו כל מילי מיטב הוא, תניהו ענין לקרקעות. וכך היא מדה בתורה אם אינו ענין לזה תניהו ענין לזה. מפי רבי.
כולן גובין מן האחרון. ואם תיקשי נזקין אמאי גובין מן הלקוחות והא כמלוה על פה דמיא. תריץ דמשכחת לה כגון שמכר לאחר שעמד בדין. והכי מוקמינן ב"מ פ"ק [ט"ו ע"א] (דניזקין) [דנגזלין] גובין מן הלקוחות לאחר שעמד בדין. אי נמי כמ"ד מלוה הכתובה בתורה כמאן דכתיב בשטר דמיא.
אין לו גובה משלפניו. ונראה לרבי אם באו כולן ניזקין ובעל חוב וכתובת אשה לגבות כאחת כל הקודם בשטר יגבה מן האחרון תחילה מה שהוא בין עידית בין בינונית בין זיבורית, והמאוחר הימנו גובה אחריו משלפניו, והמאוחר יותר משלפני פניו. ואם הניזקין קודם בשטר ובעל חוב [אחריו וכתובת אשה באחרונה ובאו כולם שלשתם לגבות כאחד, הנזקין קודמין לגבות מן האחרון אפילו יש זיבורית ביד אחרון. ובעל חוב] גובה לאחריו ואם אין לו גובה משלפניו ואפילו יש עידית ביד משלפניו וכתובת אשה אשלפני פניו ואפילו היא עידי עידית. ואין יכולין הניזקין לומר נמצא שהורע כוחן מבעל חוב וכתובת אשה לגבות מזיבורית והן מן העידית, דכך הוא הדין המוקדם שיעבודו קודם לו לגבות תחילה. ואם בא לגבות משלפניו יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות מן האחרון ואני איני משועבד לך. תוספות.
דאיכא למימר דחד מינייהו קדים. כגון אם [הוא] במקום שאין כותבין שעות ולקח אחד בבקר ושני בערב, נמצא שקדם הראשון ויכול לטעון הנחתי לך מקום לגבות ממנו, אמרת נכנסו תחת הבעלים הואיל ואין כותבין שעות ואין ניכר המכר מי לקח ראשון. תוספות.
אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקולו ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית וכו'. אין זה גיזום דהא כתובת אשה בלאו הכי השתא נמי לא תקח אלא מן הזבורית. אלא הכי קאמר להו, בעל כרחכם יש לכם ליקח מן הזבורית שהרי (אם) אני יכול להגבותכם שלכם מן הזיבורית כשאחזיר השטר, הילכך (מה תרוייהו) גם עתה תקחו ממני זיבורית. ודומיא דהא נמי איתא במסכת כתובות דתנן התם פרק בתרא [ק"ט ע"ב], מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר. ומפרש בגמרא מאי טעמייהו. ובמסקנא דמילתא מסיק הכי, אמר רבא ארבעה דאתו מכוח ארבעה וארבעה דאתו מכוח חד כולי עלמא לא פליגי דמצו מדחו ליה. כי פליגי בחד דאתי מכוח ארבעה, אדמון סבר מצי אמר ליה ממה נפשך דרכא אית לי בגווך, ורבנן סברי מצי א"ל אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו ולא מצית לאישתעי דינא בהדייהו. ואע"ג דהתם פליג אדמון ואמר דלית ליה הא סברא. בההיא אינו פוסק הלכה כמותו לשם אלא כחכמים. ומה שפירש בקונטרס דלהכי מקשה מנזקין בסמוך ולא מבעל חוב, דמצי אמר ליה לכשתחזיר דהשתא נמי זיבורית אתה רוצה ליתן לי. לאו מילתא היא, דאם כן היכי מסיק מעיקרא נמי אכתובת אשה אי שתקת, ואי מצי אמרה לכשתחזיר זיבורית יהבת לי. אלא הא טענה היא כיון שהוא יכול להחזיר השטר בברור ליתן הקרקע במתנה, הילכך השתא נמי גבי מזיבורית, דהפוכי מטרתא למה לי. והא דפריך בסמוך מניזקין, הוא הדין דהוה מצי למיפרך מבעל חוב, וחד מינייהו נקט, ולאו דוקא. מפי רבי.
<h2>דף ח:</h2>
אלא הכא ביתמי עסקינן. סיום הקושיא הוא, כלומר אלא טעמא ודאי לא מצי אמר להו בניזקין הכי, משום דביתמי עסקינן, דליכא למימר מהדרנא שטרא דזיבורית למריה, דכיון שלא הניח אביהם קרקע, מטלטלין לאו בני פירעון נינהו, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב לכו"ע ואפילו למ"ד ביש נוחלין [ב"ב קכ"ה ע"א] יתומין שגבו קרקע בחובת אביהן בע"ח חוזר וגובה אותה מהם, מודה בקנו מעצמן דלא גבי. הכי נמי בע"ח וכתובת אשה לא מצי למימר להו מהדרנא שטרא דזיבורית למרייהו, והדרא קושיין לדוכתא. תוספות.
ולא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכוותה גביה. ותימה היא דהשתא שמעון הוי קצת כבעלים הראשונים וקצת לא הוי כבעלים [הראשונים], דבששייר בינונית דכוותה גבי שמעון אז עבדינן ליה כבעלים ומצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו, (וכששייר) [ואם לא שייר] בינונית דכוותה אצל שמעון אז אמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ואינו יכול לומר לוי הנחתי לך מקום. והשתא דאי הוי שמעון כבעלים לעולם לוי הוה מצי לדחותו אצל שמעון אע"ג דלא שייר בינונית, דהא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש שם בני חורין אפילו הן זיבורית, אלא ודאי שמעון קצת לא הוי כבעלים כדפרישית. וי"ל דשמעון לא הוי כבעלים מכל וכל, והאי דקאמר מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו הכי פירושה, כאילו היה אומר מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו. דכמו שאם היו שני בינוניות ביד שמעון היה יכול לדחותו מזו לזו, הכי נמי השתא שהיא אחת ביד לוי יכול לדחותו אצל בינונית דשמעון, דכל זכות שתבוא ליד שמעון מכר לו ללוי. אבל כשלא שייר בינונית דכוותה אז ודאי רצה מזה גובה רצה מזה גובה, דכמו שאם היתה בינונית אחת ביד שמעון הוה מצי למיגבי או מבינונית או מזיבורית אם היה חפץ, השתא נמי כיון שהיא ביד לוי ולא שייר דכוותה רצה מלוי גובה מבינונית רצה משמעון גובה מזיבורית אם היה חפץ השתא. ואכתי תימה, כשלא הניח בינונית אצל [שמעון] אכתי אמאי אינו יכול לדחותו אצל שמעון מטעם מה מכר לו א' לב' כל זכות, שהרי אם היתה זו בינונית ביד שמעון היה יכול לדחותו אצל זיבורית מטעם אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למרייהו, לפי האי פירוש דפרישית לעיל דאמרינן אי שתקת אפילו בלי גיזום. ויש מתרצים דהכא מיירי שמכר לו שלא באחריות לשמעון, והשתא אפילו הוא ביד שמעון האי בינונית לא הוה מצי למימר מהדרנא זיבורית למרייהו, דהא הוה מפסיד דשלא באחריות קנאו ולא היה מחזיר לו מעות, אם כן הוה מפסיד. ולא נהירא, דהא הוה מצי למיהב ליה במתנה. ומשום הכי נראה להעמידה ביתמי וכדאוקימנא נמי לעיל ביתמי. מפי רבי.
דינא הוא דאזיל ראובן וקא מישתעי דינא בהדיה. וא"ת מאי נפקא מינה דהא כל מה שיטעון ראובן יטעון שמעון, ואם לא ידע שמעון לטעון יבוא ראובן וילמדנו, אם כן אכתי מאי נפקא לן מינה. וא"ת נ"מ לענין שבועה, דראובן עבד עיסקא בהדיה וידע אי פרעו אי לא פרעו דיכול לומר לו אישתבע לי דלא פרעתיך, אבל שמעון אינו יודע ומשום הכי אינו יכול לומר לו אישתבע לי. אכתי גבי שמעון נמי צריך לישבע, דהא אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים אלא בשבועה. הרי בין יטעון נגד ראובן בין יטעון נגד שמעון צריך שבועה. וי"ל דנ"מ בדמחל לו שמעון שבועה לבעל חוב. ויש מפרשים עוד דנ"מ כגון דעדים הפוסלים את השטר קרובים לשמעון ואינם קרובים לראובן, והשתא אם יטעון נגד שמעון הרי העדים אינם יכולים להעיד שהרי שמעון קרוב להם, אבל אם יטעון לראובן הרי יבואו עדים ויעידו, הרי איכא נפקותא. ולא נהירא דההיא לאו נפקותא היא, דכיון שאלו העדים (מאיחים) [מרויחים] גם לשמעון, שהרי הב"ע כגון שמכר שלא באחריות א"כ (מאיחים) [מרויחים] באותו עדות גם לשמעון, ומשום הכי לא אתו ומסהדי אף לראובן. כדמוכח בפ"ק דמכות [ז' ע"א] דאמרינן התם אילעא וטוביה קרוביה דערבא הוו סבר רב פפא למימר גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלי, הרי התם משמע דכיון דהוי רווחא לערבא לא הוו יכלי להעיד אף ללוה ולמלוה. והכא נמי כיון דאיכא רווחא לשמעון כדפרישתי לא יכלי להעיד אף לראובן. להכי נראה לפרש דנפקא מינה כגון דעדים המקיימים את השטר קרובים לראובן ואינם קרובים לשמעון, הרי השתא אם יטעון נגד ראובן לא יבואו עדים המקיימים ויעידו, שהרי כשם שקרובים אינם יכולים להעיד לטובה הכי נמי לרעה. אבל אם יטעון קמי שמעון עתה יבואו עדים ויעידו ויקיימו את השטר דבעל חוב. ואע"ג דהשתא יפסידו לראובן, אפילו הכי יכלי להעיד לשמעון, דזה אין אנו רואים בשום מקום דקרובו של ראובן אינו יכול להעיד לשמעון כיון דאפסיד לראובן בעדותו. הילכך איכא טובא נפקותא. ואי נמי י"ל דראובן יודע אם לוה ממנו ואם לאו ומשום הכי יכול לומר לו שטר שלך מזויף הוא, ויצטרך לעדות לקיים את שטרו, אבל שמעון אינו יודע אם לוה ממנו ואם לאו ואינו מעלה על דעתו לטעון מזויף הוא. וא"ת ואי לא טעין אנן טענינן ליה, דהכי מוכח בפ"ק דב"מ [י"ד ע"א] בגמרא דאמרינן התם מצא שטרי חוב בזמן שיש בהן אחריות נכסים לא יחזיר וכו' ואמרינן בגמרא שמואל אוקי לה בשאין חייב מודה ולהכי אין מחזירין שמא יגבה ממשעבדי, ואי אמרת דלקוחות נמי טענינן מזויף אמאי לא יחזיר לצור על פי צלוחיתו, והא ללקוחות ליכא פסידא דנטעון להם מזויף הוא. אלא משמע מאחר שאינו מחזיר להם שטענת מזויף הוא אין אנו טוענין ללקוחות שאם (לא) [ליכא] פסידא היה צריך להחזיר כדמסיק התם, אי הכי כי אין בהן אחריות אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חרי מיהא ליגבי וכו', עד דמסיק וכי מאחר שאינו נגבה למה יחזיר לצור על פי צלוחיתו. אם כן משמע דלצור על פי צלוחיתו היה צריך להחזיר לו אם לא היה בא לידי פסידא דלקוחות, אלא ודאי מאחר שאין מחזיר להם היינו משום דהוה אתי לידי פסידא דלקוחות, דלא הוו מצו לטעון מזויף הוא כדפרישנא. ואי נמי תוכל לומר דנפקא מינה דכיון שהוא בע"ח דראובן כשיטעון ראובן עמו מתבייש הימנו לכפור ולטעון שקר לפניו מפני שראובן יודע כי שקר בפיו, אבל בשמעון אינו חושש כ"כ. מפי רבי.
<h2>דף ט.</h2>
עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו. פירש רש"י בב"מ פ"א [י"ד ע"ב] טעם לכך יכול לחזור אם לא נתן מעות. משהחזיק בה [אינו] יכול לחזור בו, ואע"פ שלא נתן מעות שהקרקע נקנה בחזקה בלא כסף. מכי דייש אמיצרי, מתקן גבולי השדה סביב מצריה. ואין נראה לרבי פירוש זה לגמרי, חדא דא"כ לא אתא לאשמועינן אביי אלא שקרקע נקנית בחזקה, והא משנה שלימה היא במסכת קידושין [כ"ו ע"א] שהקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה. ועוד אמאי נקיט חזקה יותר מכסף ושטר, הוה ליה למימר עד שלא נתן מעות עד שלא כתב את השטר יצאו עליה עסיקין יכול לחזור בו. ועוד מאי האי דקא בעי מאימת הוי חזקה, אי חזקה דקנין ממש קא בעי, והא מתני' היא בהדיא בחזקת הבתים [מב.] כיצד בחזקה נעל פרץ גדר כל שהו, והוה ליה למיפרך מתני' היא נעל גדר כל שהו. ועוד דייש אמיצרי לא משמע כפי' שמתקן גבולי השדה סביב מצריה, אלא דייש אמיצרי דריסה ברגליו בעלמא סביב המצרים לידע מה היא צריכה, וכה"ג אינה חזקה לקנות, דהכי משמע בחזקת הבתים דאינה חזקה אלא אם כן עשה שום תיקון בקרקע דומיא דנעל גדר ופרץ. ועוד מספקא ליה לרבי אם לא נתן מעות אלא על ידי חזקה קנאה (על מנת) שלא באחריות, אם אינו יכול לחזור בו הקונה מליתן [מעות] עד שיקבל עליו המוכר אחריות. דתימה הוא לומר שיהא המוכר יכול לכופו שיתן לו מעות בלא אחריות אע"פ שלדעת כן החזיק בה. ולפירוש הקונטרס י"ל שיכול לכופו, שמפרש הכא משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו אע"פ שלא נתן מעות שהקרקע ניקנית בחזקה. משמע דחייב ליתן לו מעות ולהפסיד. אלא נראה לרבי לפרש ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, שכבר נתן המעות ונעשית מכירה כראוי, ויצאו עליה עסיקין אם עד שלא החזיק בה, שלא ירד עדיין לתוכה להראות לעולם שהיא שלו, יכול לחזור בו. [אע"ג] שהקרקע ניקנית בכסף בלא חזקה, דחשו חכמים [על] הלקוחות שלא יהא מפסיד מעותיו בחנם, כיון שמיד חוזר בו ולא נכנס בתוכה עדיין מעולם לאחר נתינת מעות. (שהוא) [שאינו] גומר בדעתו לתופסה בידו כיון שקנאה שלא באחריות. ואם משהחזיק בה יצאו [עליה] עסיקין אינו יכול לחזור בו, שכבר קנאה כדרך כל הקונים וגמר בנפשיה להפסיד, כדמסיק ואזיל חייתא דקטרי סברת וקבילת. והיינו דקא בעי מאימת החזיק בה, שיהא נראה מוחזק בה לעולם, שגומר בדעתו לתופסה בידו כמו שקנאה שלא באחריות ואע"פ שיכול שיפסיד. מכי דייש אמיצרי, מכיון שנכנס לתוכה על המצרים לידע מה היא צריכה, דגלי דעתיה דניחא ליה בגווה. ואינה חזקה גמורה לקנות כדפרישנא לעיל, אלא להא חשיבא חזקה דגלי דעתיה דניחא ליה במה שקנאה שלא באחריות ואינו חש לשמא יפסיד. מפי רבי.
ומורי רבינו תם נשמתו עדן מפרש עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, ואפילו נתן מעות ובאתרא דלא קנו בכספא, וקמ"ל דמותר לחזור בו ואין כאן מי שפרע, דלא שייך מי שפרע אלא אי בא לחזור בו משום יוקרא וזולא. אבל היכא דהוי הפסד בכל המקח אז מותר לחזור בו. וראייה לדבר מהא דאמרינן בב"מ [מ"ז ע"ב] דבר תורה מעות קונות ומ"ט אמרו משיכה קונה גזירה שלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה, הרי משמע שאם נשרפו היה יכול לחזור בו ואין כאן מי שפרע. ועוד אמרינן פרק הזהב [מ"ט ע"ב] ההוא גברא דיהב זוזי אחמרא שמע דבעו למינסיה דבי פרזק רופילא אמר ליה הב לי זוזי לא בעינא חמרא אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה כדרך שתיקנו משיכה בלקוחות [כו']. משמע דיכול לחזור [בו] ואין כאן מי שפרע. ומאי שנא מההוא עובדא דלעיל [ב"מ מ"ח ע"ב] בההיא שמעתא, דר' חייא בר יוסף יהבו ליה זוזי אמילחא, לסוף אייקר מילחא אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה הב להו ואי לא קבל עלך מי שפרע. אלא בעל כרחין משום דהתם הוה בעי למיהדר ביה משום יוקרא הילכך איכא מי שפרע, אבל גבי חמרא שהיה לו להפסיד הכל הילכך ליכא מי שפרע. משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו. והא קמ"ל דאפילו לא נתן מעות לא מצי אמר ליה קביל ארעא בדמי, דא"ל חייתא דקיטרא סברת וקבילת, כלומר חייתא שוה לך אבל לדידי אינה שוה, וחייב לשלם לו מעות. ודווקא שלא באחריות, אבל באחריות יכול לחזור בו אפילו משהחזיק, דלהכי זבין באחריות.
איכא דאמרי אפילו באחריות נמי וכו'. יש לתמוה היכי מיירי האי יצאו עליה עסיקין, אי כגון דאמר גזולה היא נמצא דקרקע שאינה שלו מכר, אם כן היכי מסיק כשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו, הניחא לרב זביד דאמר בחזקת הבתים [ב"ב מ"ד ע"ב] במוכר שדה לחבירו שלא באחריות ונמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו דאמר ליה להכי זבני לך שלא באחריות, אלא לרב פפא דאמר התם נמצאת שאינה שלו (אינו) חוזר עליו מאי איכא למימר, וכי אביי אומר למילתיה בפלוגתא. אלא [צריך] לפרש האי עסיקין, היינו בעלי מריבה אנסין ורוצים לגוזלה. וזה הלוקח לא ידע בדבר, ולבסוף נתגלה לזה [ה]דבר כשרוצים לגוזלה ממנו, שאותו עירעור היה קודם מכירה. הילכך אפילו משהחזיק בה יכול לחזור בו, דהוי כמקח טעות, דכיון שקנה באחריות מסתמא קרקע שאין עליה עירעור קנה, וכיון שמצא שהיו עליה עוררין בשעת מכירה מקח טעות הוא. אבל שלא באחריות אין שייך מקח טעות, דכיון דשלא באחריות קנה לא חשש בעירעור. איכא דאמרי אפילו באחריות נמי כיון שהחזיק אינו יכול לחזור בו, דאין כאן מקח טעות דאונס לא שכיח ולא מסיק איניש הא אדעתיה בשעת מכירה. [ו]מה שקונה באחריות היינו משום שלא יטרפו ממנו בדין או בעל חוב או בעלים אם היא גזולה. הילכך כל זמן שלא טרפו ממנו בדין אינו יכול לחזור בו, כדמסיק טעמא דאמר ליה אחוי טירפך ואשלם לך. אחוי טירפא שכתבו לך ב"ד ואשלם לך. מפי רבי. ומה שפירשו בתוספות עסיקין בעלי חובין לא נהירא, כמו שהקשה הוא בעצמו, דלשון עסיקין לא משמע הכי.
רב הונא אמר או כסף או מיטב. רב הונא קאי אמתניתין דקתני בה במיטב הארץ. והכי גריס רבינו תם [ספר הישר סימן תקנ"ה] "אמר רב הונא וכו"', ומפרש רב הונא דלאו דווקא מיטב לחודיה, אלא או כסף או מיטב. והא דקאמר לגירסת הספרים "רב הונא אמר" ולא קאמר "אמר רב הונא", משום דפליג [א]הנך דלעיל דאמרי כל מילי מיטב הוא ואפילו סובין, וקאמר רב הונא דדווקא או כסף או מיטב, אבל סובין לא. וליכא למימר דרב הונא אתא לתרוצי פירכא דלעיל, דהא בסמוך פריך ליה מההיא ברייתא דלעיל ישיב לרבות שוה כסף. מפי רבי. והרב ר' אליעזר פירש דרב הונא מפרש מילתייהו דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי לעיל [ז' ע"א] כל מילי מיטב הוא, דהני מילי כי לית ליה כסף ומיטב [אבל] אי אית ליה לא מצי משלם אלא או כסף או מיטב. ולרבינו תם אינו מיושב פירוש זה. עתה אפרש לך שלשה דינין. נזקין או כסף או מיטב, בדאית ליה. ובדלית ליה אפילו סובין, ואפילו כל מילי. ובעל חוב שהלוה מעות לחבירו, אי אית ליה מעות צריך ליתן לו מעות, ואי לא, יהיב ליה כל מידי דאית ליה, וראייה לדבר מכתובות פרק הכותב [פ"ו ע"א] ההוא תולה מעותיו בגוי הוה. וכן לוקח שנמצא מקחו מקח טעות, כיון שנתן מעות, אם יש לו למוכר מעות אינו יכול לסלקו כי אם במעות, כדמשמע לקמן פרק שור שנגח את הפרה [מ"ו ע"ב] ואיתא נמי בבבא בתרא פרק המוכר פירות המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכו', עד דמסיק אי ליתנהו לזוזי לימא ליה שקול תורא בזוזי, ומשני לא צריכא דאיתנהו זוזי. ודין פועל בשכרו, אפילו לית לבעל הבית זוזי לא מצי למימר ליה טול מה שעשית בשכרך אלא צריך ליתן לו מעות, כדתנן פרק בתרא דבבא מציעא [קי"ח ע"א] השוכר את הפועלין לעשות עמו בתבן וקש וא"ל תן לי שכרי וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו. תם.
פשיטא האי ברא והאי לאו ברא. ואפילו לשמואל דאמר לקמן ויתר, הני מילי כשזה נטל קרקע וזה נטל קרקע שאין לחוש לזה יותר מזה, דהכי נמי יכול בעל חוב לטרוף מזה כמו מזה, הילכך מחלו זה לזה. אבל כשזה נטל קרקע וזה נטל כספים, בעל הקרקע חושש שלא יטרפו ממנו קרקע, שהרי כספים אינם יכולים לטרוף, דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. הילכך אינו מוחל לו חלקו בכספים מכל וכל, אלא על מנת שאם יטרפו ממנו יחזור ויחלוק עמו בכספים. הילכך פריך פשיטא האי ברא והאי לאו ברא.
איכא דאמרי אדרבה לאידך גיסא דא"ל להכי שקלי כספים וכו'. ואפילו לרב דאמר לקמן בטלה מחלוקת, הני מילי בשזה נטל קרקע וזה נטל קרקע, דתרוייהו מחזירין זה לזה. אבל הכא האי דשקל כספים יאמר כי היכי דאי מיגנבי כספים דידי לא משתלמנא מינך הכי [נמי] כשטרפו ממך קרקע לית לך לאישתלומי מינאי. מפי רבי. ותימה דמעיקרא קא פשיט ולבסוף קאמר אדרבה לאידך גיסא. נראה לרבי דלא נאמרו שניהם בבית המדרש בפעם אחת. אלא כשהיו סבורין פשיטא לא היה שם אדם חולק על זה. דודאי פשיטא לן הא מילתא. ואחר כך אמרו בבית המדרש אדרבה לאידך גיסא. והשתא יש שדוחין מילתיה דרב אסי מלהעמיד על זה משום פשיטא ויש שדוחין אדרבה לאידך גיסא. מפי רבי.
שני אחין שחלקו, גרסינן לפירוש רש"י, ולא גרסינן "שלשה", דאם כן מאי רביע בקרקע ורביע במעות דקאמר, שתות בקרקע ושתות במעות הוה ליה למימר, כיון דאיהו מפרש רביע בקרקע שנשאר לפניהם עדיין לחלוק.
ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהם. וא"ת היאך נעשה זה, שהניח לו ליטול כל חלקו, לא היה לו ליתן אלא כפי חלקו המגיעו והשאר יקח מאחיו. דהכי אמרינן ביש נוחלין [ב"ב קכ"ד ע"א] בכור נוטל פי שנים יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים, דכל חד וחד לפי חלקו משלם. י"ל כגון שאותה שדה היתה אפותיקי. והא ליכא למימר כגון שהיתה בינונית, דהבא ליפרע מנכסי יתומים קיימא לן [גיטין מ"ח ע"ב] לא יפרע אלא מזיבורית. מפי רבי.
[קונטרס ברירה לרבינו יעקב מקורבייל] רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו יורשין הוו. והכי פוסק הילכתא פרק בית כור בבבא בתרא [ק"ז ע"א], דאמרינן התם אמימר דאמר בטלה מחלוקת והילכתא בטלה מחלוקת. הרי משמע האחין שחלקו יורשין הוו. ותימה דהא בפרק המוכר את הבית וגם בפ"ק דב"ב [ז' ע"ב] משמע דלקוחות הוו, דאמרינן התם האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה ולא [סולמות] זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא [אמת המים] זה על זה. זהו מטעם דלקוחות נינהו ומוכר בעין יפה מוכר. כדמסיק לעיל מינה התם [ב"ב ס"ד ע"ב], מחלוקת דרבנן ור"ע פלוגתייהו אם מוכר בעין יפה או בעין רעה מוכר. וקא פסקי רב ושמואל הילכתא. שמואל כר"ע דקסבר מוכר בעין יפה מוכר ורב כרבנן דאמרי בעין רעה מוכר, עד דקא מסיק נימא רב ושמואל אזדו לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין אין להן דרך זה על זה. משמע דמטעם דלקוחות הן ומוכר בעין יפה מוכר, ומשמע דהכי הילכתא דהכי קא מסיק התם הזהרו בהן דהלכות קבועות הן. והכי נמי משמע בקידושין דלקוחות הן, דאמרינן פרק האיש מקדש בתחילתו [קדושין מ"ב ע"א], אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות, והכי הילכתא דהא אמרינן בכוליה תלמודא הילכתא כרב נחמן בדיני. ונראה לרבינו תם [ספר הישר סימן קי"ד] דודאי הכי הילכתא דאחין שחלקו לקוחות הן, כדמוכח ההיא דפרק המוכר את הבית וגם פ"ק דב"ב וגם ההיא דקידושין פרק האיש מקדש. והאי דקאמר פרק בית כור הילכתא בטלה מחלוקת דמשמע דפסיק כרב דאמר יורשין הוו, נראה לרבינו תם דלאו דווקא קאמר רב דיורשין הן, אלא הכי פירושה כיורשין הן דקסבר דכלקוחות באחריות דמו, דהא נמי דפסיק דבטלה מחלוקת משום דכלקוחות באחריות דמו, והוא הדין אפילו רב יודה דאחין שחלקו לקוחות הן. ויש ספרים דגרסינן בהו "רב אמר בטלה מחלוקת קסבר האחין שחלקו כיורשין הוו". ואומר רבינו תם, תדע דהכי הוא פירוש יורשין כיורשין, דלאו דווקא יורשין ממש, דהא הכא רב אסי מספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו, ואי אמרת יורשין ממש, הא אמרינן בגיטין בתחילת כל הגט [כ"ה ע"א] רבי אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. הרי משמע התם דרב אסי סבר דלקוחות הן, והכא מספקא ליה, ורב אסי ור' אסי אחד הוא, אך עד שלא נסמך היו קוראין אותו רב אסי ואחר כך כשנסמך קראוהו רבי אסי. וזה דוחק לומר דרב אסי לחוד ורבי אסי לחוד, דשניהם אחד הם כדפירשתי. אי נמי הא דידיה הא דרביה נמי דוחק הוא, דנימא וליה לא סבירא ליה. ואם נפרש כיורשין אז לא יקשה מידי, דנפרש כלקוחות באחריות.
והשתא מאחר שפסקנו דלקוחות הן, אם כן אין ברירה. והכי נמי פסיק הילכתא בשילהי ביצה [ל"ח ע"ב] (פי ר') כר' אושעיא דאמר יש ברירה בדרבנן אבל באורייתא אין ברירה. ותימה דבמסכת נדרים פסקינן פרק השותפין [מ"ו ע"ב] הלכה כר' אליעזר בן יעקב גבי הא דאמרי' השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר וראב"י מתיר דזה נכנס בתוך שלו וזה נכנס בתוך שלו, ופסיק התם רב הונא ור"א הלכה כר' אליעזר. וכן בכל דוכתא אמרינן [יבמות מ"ט ע"ב] משנת ר' אליעזר [בן יעקב] קב ונקי. ובעל כרחין טעמא דר' אליעזר משום ברירה, כדמוכח במכילתין פרק שור שנגח את הפרה [נ"א ע"ב] דאמרינן התם עבר עליו הראשון ולא כיסהו ראשון מאימת מיפטר וכו' כתנאי המדלה מים מן הבור ובא אחר ואמר לו הנח לי ואני מדלה כיון שהניחו משתמש פטור, ורבי אליעזר בן יעקב אומר עד שימסור לו דלי, במאי קא מיפלגי ר"א [סבר] יש ברירה וכו', עד ואזדו לטעמייהו דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו' רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וכו', במאי קא מיפלגי ר"א סבר יש ברירה. וקא פסיק הילכתא הכי בנדרים. אלמא הילכתא דיש ברירה. ותירץ רבינו תם נשמתו עדן לעולם הילכתא אין ברירה, והא דקא פסיק בנדרים הילכתא כרבי אליעזר בן יעקב הכי פירושה, הילכתא כותיה ולא מטעמיה, דאילו טעמיה דרבי אליעזר משום ברירה, והילכתא כותיה היינו מטעמא דקיימא לן דשותפין לא קפדי אהדדי, דאדריסת הרגל לא קפדי אינשי וכל שכן שותפין, אבל ביש ברירה לא קיימא לן כותיה. ואע"ג דמשנת ראב"י קב ונקי, היכא דמוכח תלמודא דלית הילכתא הכי לא סמכינן עלה. אלא הכי הילכתא כדפסיק רבינו תם דאין ברירה כדפרישית. וכדמוכח בשילהי ביצה דוודאי בדאורייתא אין ברירה.
והשתא מאחר דקיימא לן דאין ברירה ואחין שחלקו לקוחות הן כמו שהוכחתי, ומחזירין זה לזה ביובל, וגם קיימא לן בכולי תלמודא דהילכתא כריש לקיש דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף, כדאמרינן בריש החולץ [יבמות ל"ו ע"א] הילכתא כר"ל בהני תלת ומייתי הא דמת הבן בחיי האב דאמר ר"ל קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף, אם כן היאך נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש, אם כן לא משכחת חד דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון, כדאמרינן התם בגיטין בשילהי השולח [מ"ח ע"א] אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבה"מ דלא משכחת דמייתי ביכורים וכו'. דרבי יוחנן ס"ל האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל. א"כ לא היה שום אדם מביא ביכורים, דהא גבי ביכורים כתיב אדמתך, אם היינו אומרים קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ לא היה שום אדם שיהיה לו גוף הקרקע אלא חד בר חד, דהא מחזירין זל"ז ביובל. ואנן סבירא לן האחין שחלקו לקוחות הן וגם כר"ל. א"כ היאך נמצא ידינו ורגלינו בבה"מ. ותירץ רבינו תם נשמתו עדן דודאי בכל דוכתא אמרינן הילכתא כר"ל דלאו כקנין הגוף דמי, לבד מביכורים ושדה אחוזה. דהא בביכורים כתיב "ולביתך" מלמד שמביא אדם ביכורי אשתו וקורא ואע"ג דאין לו בהן אלא פירות, קמ"ל דהכא קנין פירות כקנין הגוף דמי. והכי נמי גבי שדה אחוזה כיון דכתיב אשר לא משדה אחוזתו, דבא לגלות על מת אביו ואחר כך הקדישה שהיא שדה אחוזה לר' מאיר, א"כ מגיד לנו הכתוב דהכא קנין פירות כקנין הגוף דמי. וה"ה נמי לר' יהודה ור' שמעון, אלא אינהו עוד מוסיפין ודורשין משדה לרבות הקדישה ואחר כך מת אביו. והשתא לפי"ז שנחלוק בין שדה אחוזה לשאר קנין פירות לא יקשה כלום דרבי יהודה אדרבי יהודה, אפילו לפי ספרים דגרסי אמר רב נחמן בר יצחק בעלמא קסברי ר' יהודה ור' שמעון דקנין פירות כקנין הגוף דמי. ובחזקת הבתים [ב"ב נ' ע"א] משמע דר' יהודה סבר לאו כקנין הגוף דמי, דאמרינן התם המוכר עבדו ע"מ שישמשנו שלשים יום וכו' עד ר' יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, וקשיא דר' יהודה אדר' יהודה. ולפירוש זה שחילקתי בין שדה אחוזה לשאר קניני פירות לא יקשה מידי.
ועוד אומר רבינו תם נשמתו עדן תדע דלית הילכתא כר"ל בביכורים, מדלא הביאה בהחולץ אלא אותה דהכותב נכסיו. גם בגיטין כשאמר על פלוגתייהו דגבי ביכורים ואזדו לטעמייהו, ולא רצה להביא ההיא דהכותב נכסיו לבנו, משום דלא מיירא בביכורים ולא דמיא לביכורים. ואע"ג דאמרינן בגיטין קרא ומתניתא מסייעא לר"ל, לית הילכתא כוותיה בביכורים. וכמו כן תמצא בהזהב בבבא מציעא [מ"ח ע"א] דקרא ומתניתא מסייעו לר"ל, דאמר התם משיכה קונה מן התורה, וקיימא לן הלכה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות. והא דאמרינן בהשולח קסברי רבי יהודה ורבי שמעון דקנין פירות כקנין הגוף דמו גבי ביכורים ושדה אחוזה, כי היכי דלא תיקשי דר' יהודה אדר' יהודה כדפרישית.
ואין נראה לרב יצחק בר שמואל, חדא אפילו כפי דבריו של רבינו תם שרוצה לחלק בין ביכורים לשאר קנין פירות לא היה לו לחלק כך, דבביכורים אמרינן דקנין פירות כקנין הגוף דמי משום דכתיב ולביתך, משום דביש נוחלין [ב"ב קל"ו ע"ב] אינו מחלק כך גבי הכותב נכסיו דאיפלגו ר' יוחנן וריש לקיש ופריך עלה והא איפליגו בה חדא זימנא דאיתמר המוכר שדהו לפירות, ומתרץ אמר לך ר' יוחנן אע"ג דבעלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי איצטריך סד"א אבא לגבי ברא אחולי אחיל קמ"ל. ואי היה חילוק בין ביכורים לשאר מילי משום קרא, הוה ליה למימר סד"א הני מילי לענין ביכורים דאיכא קרא אבל הכא אימא לא קמ"ל, ומדלא קאמר הכי ש"מ דליכא מידי חילוק משום קרא. אלא הכי הוה ליה לתרץ, דהא דאמרינן בהחולץ הילכתא כר"ל היינו דווקא בההוא דקמייתי התם הכותב נכסיו, וטעמא כדאמרינן לקמן ביש נוחלין משום דאבא לגבי ברא אחולי אחיל. אבל בכל שאר מקומות אמרינן קנין פירות כקנין הגוף דמי כר' יוחנן, ולא קיימא לן כר"ל, ולהכי מייתינן ביכורים. ותדע דלא מייתי התם אלא ההיא דהכותב נכסיו וכו'. וגם הא דמחלק רבנו תם נשמתו עדן בין שדה אחוזה לשאר קנין פירות לא נהירא לרבינו יצחק בן שמואל, דהכי סוגיא דהתם משמעת דהא דס"ל קנין פירות כקנין הגוף גורם להעמיד כך הפסוק, ואי הוה סבירא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף לא הוה דרשינן ליה לקרא הכי, אם כן אין הטעם בשביל קרא אלא בשביל הסברא. ואם תאמר דאם כן כיון דאין חילוק בין שדה אחוזה לשאר מילי, אם כן תיקשי דרבי יהודה אדרבי יהודה כדפרישית לעיל. וי"ל דלאו פירכא היא. ולא מיבעיא להנך ספרים דגרסי "לכולי עלמא קסבר ר' שמעון קנין פירות כקנין הגוף דמי", דלא קאי אדרבי יהודה. אלא אפילו כפי הנך ספרים דגרסינן בהדיא בעלמא "לרבי יהודה ורבי שמעון וכו"' אפילו הכי לק"מ, דלא קאמר בשביל שכך הוא אמת, אלא לרווחא דמילתא קאמר, כלומר מהכא לא מצית למישמע מידי דאיכא למימר דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי והכא היינו טעמייהו משום דכתיב משדה אחוזתו.
וגם אין נראה לר' יצחק בר שמואל מה שאומר רבינו תם נשמתו עדן דקיימא לן כר' יוחנן דאמר לקוחות הן, משום דהתם פרק בית כור משמע דפוסק הילכתא כרב דיורשין הן. ומה שהוא מפרש כיורשין אין נראה לו, דבעל כרחין במילתיה דרב אסי מספקא ליה אי כיורשין היינו יורשין דווקא, דהכי מוכח בבכורות בפרק יש בכור [מ"ח ע"א] דאמר התם דכו"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ודכו"ע אית להו דרב אסי דאמר מחצה יורשין ומחצה לקוחות ודכו"ע אית להו דרב פפא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קא מיפלגי וכו'. פירוש שאין לו לגבות אלא חצי מטעמא דשמא יורשין הן ומלוה על פה גובה מן היורשין. הרי משמע דיורשים דקאמר רב אסי היינו דווקא קאמר יורשין ולא כיורשין. דאי הוו כיורשין, דהיינו כלקוחות באחריות, אם כן אפילו חצי חמש לא היה גובה דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות. אלא ודאי יורשין היינו יורשין גמורין ומשום דיש ברירה. והאי דקא פריך רבינו תם נשמתו עדן דרב אסי אדרב אסי, דאמר וכי מספקא ליה לרב אסי דיורשין הן והאמר רב אסי א"ר יוחנן דאחין שחלקו לקוחות הן וכו', לא קשיא מידי. דאיכא כמה שינויי. חדא דאיכא למימר הא דידיה הא דרביה. ועוד דאיכא למימר רב אסי לחוד ורבי אסי לחוד. ועוד אפילו אי רב אסי אית ליה ההיא סברא דמחזירין זה לזה ביובל, י"ל משום דמספקא ליה אי יורשין הוו אי לקוחות הוו הילכך גבי יובל דלחומרא קאמר דלקוחות הוו, דקחשיב ליה חומרא התם, דקא' התם בסמוך וצריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן וכו' עד אי אשמועינן שזה משום דלחומרא, הרי משמע התם דחומרא היא. ואע"ג דר' יוחנן לא קאמר בשביל חומרא, דאפילו לקולא סבר ר' יוחנן דאין ברירה, דקאמר התם ר' יוחנן לעיל מינה גבי הא דתנן [גיטין כ"ה ע"א] אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש וכו' וא"ר יוחנן בגמרא אפילו האחרון אינו פוסל והיינו משום דאין ברירה לאיזו נכתב, והיינו לקולא דאינו פוסל. אבל רב אסי אמרו בשביל חומרא, דגבי גט נמי התם אזיל רב אסי לחומרא, דאמרינן התם וכן אמר ר' אסי כולן פסולין חוץ מן האחרון, ומשמע דאחרון פוסל ויש ברירה, והיינו משום דאזיל לחומרא. ובזה ודאי מוכח דמספקא ליה ואזיל בזה לחומרא ובזה לחומרא דאי לא תימא הכי אם כן הוה קשיא התם דר' אסי אדר' אסי, דמשמע לעיל דר' אסי אית ליה ברירה, דקאמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון, ובתר הכי קאמר אחין שחלקו לקוחות הן ומשמע דלית ברירה. אלא ודאי הכי אית לן למימר דאזיל הכא לחומרא והכא לחומרא. והיכא דיורשין הן הוי חומרא קאמר דיורשין הן, והיכא דלקוחות הן הוי חומרא קאמר לקוחות הן. והא דקאמר בקידושין אמר רבא אמר רב נחמן אחין שחלקו הרי הן כלקוחות, אין ראייה משם דאין ברירה. ולעולם יש ברירה ויורשין הן, והאי דקאמר הרי הן כלקוחות, פירושה כלקוחות דאי טעו בפחות משתות וכו', כדמפרש התם טעמא משום דפחות משתות מחלי אהדדי טפי לא מחלי. וכן מוכח הלשון דקאמר הרי הן כלקוחות. וכן יש לפרש ההיא דלעיל דהמוכר את הבית דאין להן דרך זה על זה, לאו משום דלקוחות הן, אלא אפילו הוו יורשין, דקסבר שמואל, דעל דעת כן חולקין שלא יהיה לכל אחד ואחד בחלק חבירו כלום.
ולהכי נראה להרב יצחק בן שמואל לפרש דיש ברירה והכי נמי מוכח בנדרים דפוסק הילכתא כרבי אליעזר בן יעקב. והא דפסיק מר זוטרא בשילהי ביצה כרבי אושעיא דיש ברירה בדרבנן אבל בדאורייתא אין ברירה, יש לפרש היינו משום דסבר מר זוטרא בדאורייתא אין ברירה איצטריך ליה לפסוק דבדרבנן יש ברירה, אבל אנן קיימא דאפילו בדאורייתא יש ברירה, כדמוכח בשילהי פרק בית כור ובנדרים. אי נמי סתם פסיק הילכתא כר' אושעיא ולא קאמר בהדיא בדרבנן. ואע"ג דר' אושעיא גופיה ס"ל דדווקא בדרבנן כדמוכח התם, מר זוטרא פסיק ליה לא שנא דאורייתא מדרבנן. ועוד מייתי הרב יצחק בר שמואל ראייה דיש ברירה מהא דתנן בתמורה פרק כל האסורין [ל' ע"א] וכן שני שותפין שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב, שכנגד הכלב אסורין, ושעם הכלב מותרין. (על הם) [שניהם] הם ולא וולדותיהם וכו'. ופריך בגמרא, אמאי תיפוק חד להדי כלבא והנך לישתרו. וזה סתמא דתלמודא פריך התם, א"כ יש ברירה והוברר הדבר שאותו היה כנגד הכלב. ומשום דס"ל דיש ברירה פריך. דהכי מוכח בבכורות פרק בתרא [נ"ז ע"א] דלא מצי למיפרך הא פירכא אלא משום דיש ברירה, דהתם פריך למ"ד יש ברירה, דקאמר התם הכי בהדיא ואי אמרת יש ברירה ליברור חד מינייהו לבהדי כלב ולישקול והנך לישתרו.
ומיהו אין להביא ראייה דיש ברירה מההיא דפרק מי שאחזו קורדייקוס [גיטין ע"ה ע"ב] דאמרינן התם אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי יהיה גט ואם לא מתי לא יהא גט. ואם מתי יהא גט היינו בעל כרחין משום ברירה, כדמוכח בפרק כל הגט [גיטין כ"ה ע"ב], דלכי מיית הוי גיטא היינו משום ברירה, משום דאין זה כשאר ברירות. דבעל כרחין אית לחלק בין ההיא ברירה דבשעת ספיקה מברר ואומר לכשיהיה אותו דבר יהיה כך וכך ובין שאר ברירות בשעת ספיקה לא ידעינן בירור כלל. דאי לא כן תיקשי דשמואל אדשמואל, התם סבר שמואל יש ברירה, והכא בשמעתין קאמר שמואל ויתר דקסבר לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות, אלמא סבירא ליה דאין ברירה. וגם בפרק בית כור נמי משמע דשמואל לית ליה ברירה כדפרישית. ועוד אמרינן בשילהי ביצה [ל"ז ע"ב] שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות אמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר אפילו חבית נמי אסורה. ודייק התם מאי קסבר רב, אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה נמי לישתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה. (ודייק התם מאי קסבר וכו') מכלל דשמואל דקאמר אפילו חבית אסורה משום דקסבר אין ברירה. הרי השתא בדרבנן לשמואל לית ליה ברירה כל שכן בדאורייתא, דהכי מוכח התם בביצה דאפילו רבי אושעיא דאמר יש ברירה הני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא, אם כן תיקשי דשמואל אדשמואל. אלא על כרחין יש לחלק בין דיני ברירות כדפרישית. מיהו במרובה משמע דאין חילוק, דהתם פריך לרבי יוחנן דאמר יש ברירה גבי כל המתלקט מזה יהא מחולל על מעות הללו, דהיינו ברירה שהוא מברר ואומר בשעת ספיקה, ודומה לאם מתי, ואפילו הכי פריך ליה מההוא דא"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ולא מחלק בין הברירות. וצריך עיון.
ועוד יש למצוא יד ורגל כי האי גונא, דאע"ג דפסקינן בביצה דבדאורייתא אין ברירה, על כרחין כיון דאמר רחמנא לאיתויי ביכורים, הילכך אחין שחלקו יורשין הן, ולענין חלוקת אחין בעל כרחין יש ברירה, דאי לאו הכי לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד. ומהאי טעמא נמי פסיק בשילהי פרק בית כור הילכתא בטלה מחלוקת, דהא ילפינן מביכורים דכל אחין שחלקו יורשין הן. אבל בעלמא סברא היא דאין ברירה בדאורייתא כדמוכח בביצה, ולא ילפינן מחלוקת אחין, דשאני התם דגלי קרא אבל סברא היא למימר בעלמא בדאורייתא אין ברירה. ר' יעקב דקורביל. ותו לא מידי.
קסבר יורשין הוו. דיש ברירה, וכל אחד נוטל חלקו בתורת ירושה. וכיון שבא בעל חוב ונטל חלקו של זה בטלה מחלוקת, דהיאך יירש זה ולא יירש [זה], דהאי ברא והאי לאו ברא.
וכלוקח שלא באחריות דמי. י"ל דשמואל לטעמיה דאמר בפ"ק דב"מ [י"ד ע"א] אחריות לאו ט"ס הוא. א"נ י"ל דאפילו אמרינן בעלמא אחריות טעות סופר הוא הני מילי דזבין ארעא מחבירו, דלא שדי איניש זוזי בכדי. אבל לגבי ירושת אחיו דכל אחד נוטל חלקו, בההיא הנאה דאינו מקבל אחריות חבירו עליו גומר ומקנה נמי חלקו לחבירו לגמרי שלא יקבל חבירו אחריותו עליו. תוספות.
רב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. לפירוש הקונטרס או רביע במעות, יש לפרש הטעם דלהכי יכול לסלקו במעות אם ירצה דאמר ליה אנא מסליקנא לבעל חוב במעות מחלקי ובשביל שלא היו לך מעות איני רוצה להפסיד נחלתי ואתן לך מעות מה שהייתי נותן לבעל חוב, מפי רבי. וכן פירש רבינו שמואל בבבא בתרא פרק בית כור [ק"ז ע"א]. ובתוספות הקשה על פירוש זה, לימא ליה האיך, עדיין תסלקינו, תן לו מעות והוא יחזיר לך קרקע. דקיימא לן שומא הדרא לעולם בפרק המפקיד [ב"מ ל"ה ע"ב]. ותריץ, הני מילי אם רוצה לפרוע הכל במעות, אבל הכא שרוצה לפרוע (חלקו) [חציו] במעות וליתן חצי קרקע, יכול לומר בעל חוב או תן לי הכל במעות או תן לי הכל בקרקע. הילכך הוא גבה לו שלא יוכל שוב לסלקו במעות. הילכך יתן לו רביע במעות. תוספות. ועוד י"ל דהכא מיירי כגון שאותו בעל חוב זבנה, דאז שומא לא הדרא, כדאיתא בהמפקיד. ויותר מיושב לשון ראשון שפירש בקונטרס או רביע במעות, מלשון אחרון שפירש ורביע במעות, ואיצטריך לפרושי אי כיורשין הוו אי כלקוחות הוו היינו כלקוחות באחריות ואין סוגיית התלמוד כזה הענין, דכל היכא דמעיקרא פליגי תרי אמוראי, ובתר הכי השלישי אומר דמספקא ליה, משמע דמספקא ליה אי כמר אי כמר. ואין דרך להוסיף סברא שלישית חדשה. הילכך נראה לפרש אי כיורשין הוו כרב, אי כלקוחות הוו כשמואל דהיינו כלוקח שלא באחריות. דאז צריך לנו לומר "או רביע" כפירוש ראשון שבקונטרס. אבל גירסת הספרים דגרסינן בהו "שלשה אחין" אי אפשר להיות לא כפירוש ראשון ולא כפירוש אחרון. ונראה פר"ח עיקר והכי פירושה נוטל רביע חלקו בקרקע ורביע חלקו במעות, מספקא ליה אי כיורשין הוו כרב אי כלקוחות הוו [היינו] כלוקח שלא באחריות כשמואל. והא נמי מספקא ליה שמא כלקוחות באחריות הוו. ואע"ג דבספרים אין יותר אלא אי כיורשין הוו אי כלקוחות הוו, ולקוחות באחריות אינו מזכיר, טורח היה לו להאריך בלשון וקאמר בקוצר אי כלקוחות הוו. ואותם לקוחות מספקא [ליה] אי כלוקח באחריות אי כלוקח שלא באחריות. הרי חצי חלקו הוא מפסיד דשמא הוא לוקח שלא באחריות, והחצי יש לו דממון המוטל בספק חולקין. ובאותו החצי מספקא לן אי מחמת זה לוקח דהוי כיורשין ויש לו ליקח בקרקע, או מחמת דהוי לוקח באחריות ויש לו ליקח במעות, הילכך נוטל רביע חלקו בקרקע ורביע חלקו במעות. ולפירוש זה אפשר להיות גירסת "שלשה אחין". מיהו אין לידע הטעם אמאי נקט שלשה, הכי נמי יותר או פחות. הילכך נראה למיגרס סתם "האחין שחלקו" וכן מצאתי בספרים. מיהו הא דהוה בעי לאוקומי כספים הרי הן כקרקע אמילתיה דקאמר בשני אחין שחלקו וכו' אי לאו דקשיא ליה הא אמרה חדא זימנא, אינו מיושב כל כך לכל הפירושים כמו לפירוש ראשון שבקונטרס שפירש או רביע במעות, דהשתא שייך למימר כספים הרי הן כקרקע, כלומר כמו שיכול ליתן קרקע כמו כן כספים. אבל להנך פירושי דמפרשי דווקא רביע בקרקע ורביע במעות מאי קאמר כספים הרי הן כקרקע, אי משום דיהיב ליה כספים וקרקע נמי הוה מצי למימר קרקע הרי הוא ככספים, דהא מן הדין יש לו ליתן כספים וקרקע. מפי רבי. ונראה דמשום הכי אמרינן הכא ממון המוטל בספק חולקין ואין אנו אומרים המוציא מחבירו עליו הראייה דאין כאן אחד שהיה מוחזק בממון, דהאי דאית ליה חצי קרקע לא חשיב מוחזק בממון דכיון דאי הוו יורשין בטלה מחלוקת, ומתחילה לא היתה חזקתו חזקה אלא בין שניהם היה אותו קרקע מוחזק ועומד ליחלק, והחצי האחד הוא של בעל חוב. ומה שהקשה בתוספות מבבא מציעא פרק השואל [ק"ב ע"ב], דאמרינן התם גבי אחד ששכר מרחץ וכו', ומשמע התם דכיון דמספקא לן אמרינן המוציא מחבירו עליו הראייה. לא דמי להכא, דהתם בעל המרחץ הוא מוחזק במרחץ, דשלו היה מעולם ואמרינן התם קרקע בחזקת בעליה קיימא. אבל הכא כיון דנטל בעל חוב חלקו של אחד, נמצא דחצי אחר בחזקת שניהם עומד אם שמא דיורשין הוו. מפי רבי.
<h2>דף ט:</h2>
אלא מעתה אילו איתרמו ליה תלתא מצוותא יהיב לכולי ביתיה. נראה דכולי ביתיה לאו דווקא, דהא אפשר לומר דהא דקאמר לשליש היינו גם ממה שנשאר לו, לעולם מזה נותן ולא שליש הראשון, דומיא דעישורייתא דרבי בכתובות [ס"ח ע"א]. אלא הכי קאמר יותר מדאי יבזבז אי יהיב שליש, ואנן אמרינן [שם נ' ע"א] המבזבז לא יבזבז יותר מחומש. מפי רבי.
הידור מצוה עד שליש במצוה, פירש הרב ר' אליעזר כגון אם מוכרים אתרוג שהוא כשיעור מצותו כביצה, ומוכרים אחר שהוא גדול יותר, מוסיף שליש על דמי קטן. אבל כשמוכרין יותר גדול משיעורו, וגם יש עדיין חשוב ממנו, אין חייב להוסיף שליש. דאי חייב עדיין, תיקשי דאי מיתרמי ליה עדיין חשוב ממנו הכי נמי דיש לו להוסיף שליש, אם כן אכתי הוה מבזבז ליה לכוליה ביתיה.
אילימא בשור קשור ובור מכוסה. אם נפרש (ד)הכי שור קשור שלא כראוי ובור מכוסה שלא כראוי אזי הוה אתי שפיר פירוש הקונטרס דמפרש דירכיה לנתוקי ובור דירכיה לנתורי מאיליו, דהא בקשרו שלא כראוי מיירי, וכיון שלא קשרו כראוי דירכיה לנתוקי, לחייב את האדם. אבל קשה הוא דאם כן מאי קפריך מעיקרא אילימא בשור קשור ובור מכוסה מאי שנא הכא ומאי שנא הכא, דהא על כרחין אשור קשור ואבור מכוסה קא מתמה אמאי חייב, דכי היכי דבגחלת הוא פטור הכי נמי בשור ובור הוה ליה להיות פטור, ואי בקשרו ובמכוסה שלא כראוי מיירי מאי קא מתמה, דינא הוא דליהוי חייב מאחר שלא כיסהו כראוי. דהא ליכא לפרש דאגחלת קא מתמה אמאי פטור כי היכי דבשור ובור חייב הכי נמי בגחלת היה לו להיות חייב. ושיבוש הוא, דאם כן אמאי אלא בשור מותר ובור מגולה, ודכותה גבי אש שלהבת, דמה תירץ בזה כל שכן דהשתא קשה יותר, דבשלהבת טפי אית ליה להיות חייב. אלא ודאי על כרחיך אית לך למימר [דלאו] אפטור גחלת קא מתמה אלא אחיוב שור ובור. ואי בשלא כראוי מיירי קשה כמו שהקשיתי. להכי נראה לפרש דהכי קאמר, שור קשור כראוי ובור מכוסה כראוי, דכוותה גבי אש גחלת. והשתא שפיר קא מתמה מאי שנא הכא ומאי שנא הכא, כיון דבקשרו כראוי מיירי כמו על גחלת פטור, הכי נמי על שור ובור הוה ליה להיות פטור.
אלא בשור מותר ובור מגולה דכוותה גבי אש שלהבת. האי דכוותא לאו ממש דכוותה דאיכא חילוק בינייהו כדאמרי שלהבת צבתא דחרש קא גרים. שאם לא היה חרש מוליכה לא היתה מזקת. דבעל כרחין בשלהבת רחוקה מיירי דלא מטיא לגדיש אלא ברוח שאינה מצויה. דאי בשלהבת קרובה לגדיש שיכולה להגיע ברוח מצויה מאי טעמיה דרבי יוחנן דנטר אפילו במסר לו שלהבת, והא ודאי פשע דלא יהא אלא כמי שהניח כך והלכה ברוח מצויה והזיקה דחייב, אלא ודאי מיירי בשלהבת רחוקה ואינה יכולה להזיק אלא על ידי צבתא דחרש. אבל בשור מותר ובור מגולה יכולין להזיק אפילו בלא צבתא דחרש. הילכך הא דקאמר דכוותה גבי אש לאו ממש דכוותה הוא, אלא השתא מיהא קסבר דאין חילוק ביניהם, כדמשמע ליה מריש לקיש דמחייב אשלהבת.
והאמר ריש לקיש לא שנו אלא שמסר לו גחלת וכו'. הוה מצי לתרוצי שאני התם שמשלחו להזיק, כדמשמע לישנא דמתניתין השולח את הבערה וכו', אבל הכא שמוסר לו לשמור אפילו בשלהבת פטור. אלא לא משמע ליה לתלמודא חילוק בין זה לזה, כיון שאינו בן דעת כך י"ל שמוסר לו לשמור כמו שמשלחו בהדיא להזיק. והא נמי מדקדק מהא דתנן השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, מאי קא חשיבי מעשה חרש, אי כרוח מצויה אפילו בידי אדם יהיה חייב, אי כרוח שאינה מצויה אפילו בדיני שמים [נמי ליפטר. והא דאמרי' [כ"ח ע"ב] נשברה כדו ברה"ר שלא סלקה דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים] אתי שפיר, דהתם מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס הוא לרבנן כדמוכח התם, ומפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור. ומכל מקום חייב בדיני שמים הואיל ומתחילה קודם שהפקירו היה מוטל עליו לסלקו והוא הפקירו ליפטר מסילוקו, ולכך חייב בדיני שמים שלא נתמעט ההיזק כלל על ידי הפקירן דאכתי שכיח לגמרי כדמעיקרא. אבל הכא (בילון) לא מצי אזלא אלא ברוח שאינה מצויה, ולא הוי ברי היזיקא כלל אפילו בדיני שמים נמי ליפטר. וי"ל לעולם כרוח שאינה מצויה הוי, ואפילו הכי כיון שמשלחו ומתכוין להזיק לחבירו חייב בדיני שמים. וראייה לדבר מהא דאמרינן בריש הכונס [נ"ה ע"ב] הכופף קומתו של חבירו בפני הדליקה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וקא דייק התם היכי דמי אילימא דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי חייב, אלא מאי דמטיא ברוח שאינה מצויה. אלמא כיון שמתכוין להזיק לחבירו אפילו נעשה היזק על ידי אונס חייב בדיני שמים.
לעולם בשור קשור ובור מכוסה והא דקאמרת מאי שנא הכא ומאי שנא הכא שור דרכיה לנתוקי וכו'. לישנא דקאמר גבי גחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא, מכלל דשור אפילו בלא חרש דירכיה לנתוקי מאיליו כמו שפירש הקונטרס. (ויכול לעשות היזק) הרי משמע דאם ניתק מאיליו או נתגלה מאיליו הבור חייב הילכך כשמסרו נמי חייב. ותימה כיון שהוא מכוסה כראוי אמאי חייב, והא תנן כיסהו כראוי פטור. להכי נראה לפרש שור דירכיה לנתוקי ע"י חרש שהחרש מנתקו, בור דירכיה לנתורי שהחרש מנתרו, ואע"פ שבלא מסירת חרש היה פטור השתא כשמוסרו ביד חרש הוא חייב, שהרי הוא עושה פשיעה כשמוסרו ליד חרש. אבל גחלת כמה דשביק לה מיעמא עמיא וכו'. פירוש כמה דשביק לה ביד חרש מיעמא עמיא וכו', דאין דרכו של חרש ללבות גחלת, אבל דרכו לנתוקי שור ולנתורי בור הכי קים להו לרבנן. ואע"פ שהלשון דכמה דשביק לה לא משמע הכי אלא כפירוש הקונטרס, על כרחין אנו צריכין לפרש כך כדי ליישב שמעתתא. והשתא אתי שפיר לריש לקיש הא דנקט שמסרן לחרש שוטה וקטן, (דלא) דאי בלא מסרן היה פטור בשור קשור ובור מכוסה כראוי, והשתא כשמסרן חייב דאינהו קא מקרבי היזיקא. וריש לקיש לטעמיה דס"ל החרש ושוטה מקרבי היזיקה, דהא כשמסר לו שלהבת מחייב ריש לקיש, ואע"פ ששלהבת רחוקה קא מיירי כמו שהוכחתי לעיל ולא היתה מזקת בלא חרש, והשתא כשמסרה ליד חרש איהו קא גרים היזיקא [וחייב נמי] הכי בשור ובור.
ולרבי יוחנן דאמר אפילו מסר לו שלהבת נמי דכוותה הכא בשור מותר ובור מגולה וכו', וא"ת לרבי יוחנן אמאי נקט שמסרן לחרש, אפילו לא מסרן נמי כיון [דאיירי] בשור מותר ובור מגולה, וכל שכן השתא דקא סבר שוטה וקטן יותר מקרב היזיקא, כמו שהוכחתי מריש לקיש. תריץ הכי לרבי יוחנן דפטר אפילו במסר לו שלהבת סבירא ליה דלא מיקרבא היזיקא... אומר הילכך לרבי יוחנן (נמי) [איכא] רבותא הא דנקט שמסרן לחרש שוטה וקטן דס"ד שיהא פטור כיון שמסרן מיהא לבן אדם ואיכא שמירה קצת ולא הויא פשיעה קמ"ל כיון דלאו בני דעת נינהו הויא פשיעה וחייב. מפי רבי. ועוד י"ל דאפילו אי לרבי יוחנן קצת מקרבי היזק, אפילו הכי אתי שפיר הא דנקט שמסרן לחרש שוטה וקטן, משום סיפא דבעי למימר מה שאין כן באש דאפילו מסרו לחרש שוטה וקטן דסד"א דמקרבי היזיקא פטור. ומתניתין נמי דיוקא אתיא לאשמועינן, דקתני כל שחבתי בשמירתו וכו' מכלל דאיכא שום דבר דלא חבתי בשמירתו ולא הכשרתי את נזקו והיינו אש. מפי רבי.
חומר בשור שהשור משלם את הכופר. האי שור היינו קרן שמשלם את הכופר לדברי הכל, אבל רגל פליגי לקמן [מ"א ע"א] אביי ורבא אי משלם כופר או לא. וכן מהא דקאמר בסמוך חומר בבור שהבור תחילת עשייתו לנזק ומועדת מתחילה מה שאין כן (בבור) [בשור]. וחומרא דרוח חיים י"ל היא בכלל דרכו לילך ולהזיק. וכל הני חומרות אינם אלא להגדיל תורה, ואי אפשר לפרש בהו אי הוה כתיב חד לא הוה אתיא מיניה אידך, ואם כן מאי הוה פריך ליתני חומר בשור שהשור חייב בו את הכלים, דודאי נפקא לן מיניה הא כיון דלא הוה כתיב בור הייתי לומדו לכל דבר משור אפי' לחייב את הכלים, אלא ודאי לענין דלא לחייב חדא על חדא קאמר, אלא חומרא בעלמא קא חשיב וגם מקצת חומרות קא מפרש בה והילכות היכן מתחייב בזה ופטור בזה. וא"ת אמאי נקט לפרש טפי חומרות דהנך שור ובור ואש, ושייר שן ורגל. נראה לרבי משום דהנך כתיבי בהדיא בפרשה בזה אחר זה אבל שן ורגל לא הוזכרו בהדיא לשון שן ורגל אלא מדרשה דושלח ובער קא אתו. מפי רבי.
<h2>דף י.</h2>
חומר בשור וכו'. ה"ה דהוה מצי למימר חומר בשור מבאש שכן יש בו רוח חיים וכונתו להזיק בלא רוח אחר, אבל אש אינו הולך ומזיק אלא על ידי כח אחר, מפי רבי. מאי שייר דהאי שייר. וא"ת אמאי לא מתרץ שייר כונתה להזיק אי נמי יש בו רוח חיים, כדפריש לעיל. תירץ מורי ר' אליעזר דהא לאו שיורא הוא, חומרות [בעלמא בלא] חיוב ולא פיטור, דאינהו פריך ליה אהילכותיהן וליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב אנזקי כלים משא"כ בבור, וזהו מהילכותיהן דהכא חייב והכא פטור, הילכך לא מצינן למימר שייר אא"כ יש שיור אחר שהוא כמו כן דומה, דהכא חייב והכא פטור.
שאין ראוי לה מאי ניהו כלים משא"כ בבור ואי ר' יהודה הא מחייב על נזקי כלים בבור. תימה דלעולם אימא לך ר' יהודה היא, ושאין ראוי לה מאי נינהו אדם. וי"ל דאיכא למ"ד דבאש לא מחייב באדם, דמ"ד אשו משום חיציו פטרינן ליה מממונא משום דקם ליה בדרבה מיניה. הא לאו מילתא היא, דאפילו למ"ד אשו משום חיציו מודה היכא דקא פסקי להו גיריה דמשום ממונו מיחייב, כגון אם בשעה שהדליק האש היתה חומה גבוהה בינתיים שלא היה יכול לעבור האש להזיק האדם, ואחר כך נפלה החומה והזיקתו, דהשתא הוי חייב משום ממונו כיון דבשעת הדלקה פסקי גירי. גימגום. מפי רבי. תימה דבכל הך שמעתתא לא איירי אלא בחומרות אש ובור כדחשיב להו, אבל בשן ורגל לא איירי. וי"ל דלאו דווקא תנא הני, דה"ה דהוה שייך למיתני שן ורגל. אי נמי י"ל דהנהו דכתיבי בקרא בהדיא כסדר בזה אחר זה נקט, אבל שן ורגל דלא כתיבי בהדיא אלא מדרשה ושלח וביער נפקי לא נקטיה. מפי רבי.
ודבר שאין ראוי לה לאו לאיתויי כלים אלא לאיתויי ליחכה נירו וסיכסכה אבניו. משא"כ בבור דאינו חייב על דבר שאינו ראוי, כגון על אדם, משום דאין דרכו של אדם ליפול בבור, מפי רבי. ואינו מיושב, דהא לקמן משמע דטפי אורחיה של אדם ליפול, לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, אבל שור דירכיה לעיוני. אלא נראה דהיא גופה קאמר משא"כ בבור, דליחכה נירו וסיכסכה אבניו לא שייך בבור, מפי רבי.
שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין משא"כ בבור דמיעטינהו מוהמת יהיה לו. והקשה ר' לייאון דפונטויישא, א"כ אמאי איצטריך קרא למעט אדם כדדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים, תיפוק ליה דאין המיתה שלו שהרי מת אסור בהנאה כדילפינן בסנהדרין [מ"ז ע"ב] שם שם מעגלה ערופה. ונראה לרבי לתרץ דבשור פסולי המוקדשין לאו מיתה לחודה קא גרמה ליה שאסור בהנאה אלא ההקדש של זה שהקדישו. אבל אדם מיתה לחודה אוסרתו, והמיתה גרם לו הבור, הילכך סברא היא לאוקומי קרא בדדמי ליה, דהא פטור והמת יהיה לו היינו בשור פסולי המוקדשין דלאו איהו לחודיה גרים, ולא באדם דאיהו לחודיה גרים ליה איסור הנאה וכל שכן שיש לו להיות חייב, הילכך איצטריך שור למעוטי אדם. ועוד י"ל דבאדם נמי והמת יהיה לו בשערו, דמותר כדאיתא בערכין בשילהי פרק [קמא (ז' ע"ב)] האשה שמתה נהנים בשערה, אבל בשור פסולי המוקדשין אפילו בשער המחובר בו בשעת מיתה אסור מדאורייתא. הכי מוכח בבכורות פ"ג [כ"ה ע"ב]. מפי רבי.
אלא אי אמרת ר' יהודה היא מאי שייר דהאי שייר. מכאן מוכח דהא דפריך בכל דוכתא "מאי שייר דהאי שייר" משום הכי קא פריך דאין דרך התנא לשייר דבר אחד, וכיון דשייר חד שייר כמו כן דבר אחר. ולא כמו שפירש רשב"ם דהכי קא מתמה בכל דוכתא דקאמר מאי שייר דהאי שייר מנין לו לתרץ ולומר דשייר שמא לא שייר כלום. דהא תנא אינו שיירן דתיקשי לך מנין לך לומר שהוא שיירו אבל דרך התנא לשייר דבר אחד כמו שני דברים. דהכא א"א לפרש כן, דקאמר הכא בע"כ תנא שיירנא הוי, דהא שייר שור פסולי המוקדשין לכו"ע. ומאי דקא פריך אלא אי אמרת ר' יהודה היא ומאי שייר דהאי שייר, ומה לו לחוש (ד)אם לא שייר כלום. אלא ודאי כמו שפירשתי בתחילה כן עיקר דאין דרך התנא לשייר דבר אחד. הילכך שפיר קא פריך הכא מאי שייר דהאי שייר.
שייר דש בנירו. וא"ת היכי הוה דש בנירו תולדה דקרן, והא דרך הילוכה קא עבדא וגם אין כוונתה להזיק, ודמי תולדה דרגל. ואע"ג שבקונטרס פירש דכונתה להזיק הוא, שדש בנירו ונתכוין לכך שהשוורים מלומדים בזה. אי אפשר לומר כן, שהרי השוורים מלומדים לדוש בשדה בור שהוא לתקן, ולא בשדה ניר שהוא קילקול. מיהו נראה לרבי דהיינו טעמא דחשיב ליה תולדה דקרן משום דמשונה הוא, שאין דרכו לדוש בנירו.
לאו שיורא דהא קתני שכן דרכן להזיק. והא נמי בכלל הוא. דטעמא מאי לא שייך הך היזיקא בבור דש בנירו משום דאי אפשר בו שאין דרכו לילך על הניר ולהזיק. מפי רבי, תוספות.
רב פפא אמר למיתה ודברי הכל. מה שהקשה בתוספות אמאי לא מוקי לה כגון שחפר ראשון בור תשעה או אפילו עשרה, והיה רחב הרבה שלא (ביה) [היה] בו הבלא לא למיתה ולא לנזיקין, ובא אחר וסיידו וכיידו בסיד, נעשה בו הבלא בין למיתה בין לנזקין. והשתא אפילו לר' אחר אחרון אני בא כדמוכח לקמן בשור שנגח את הפרה [נ"א ע"א]. לאו פירכא היא, דאין זה הכשרתי מקצת נזקו אלא כל נזקו, כיון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין. וא"ת כיון שהיה בו הבל למיתה ולא לנזקין, היינו הך דקאמר נמי שחפר הראשון תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה. דכי היכי דהכא פליגי רבי ורבנן הכי נמי בההיא, דמאי שנא הא מהא. מפי רבי.
היכי דמי אילימא דבלאו איהו לא הוה מינטר. ולא יכלו ארבעה לשומרו עד שהזיק. פשיטא דאיהו קעביד. כוליה נזק ואין זה הכשרתי מקצת נזקו. דבלאו איהו נמי מינטר. והיו יכולים הנך ארבעה לשומרו, ופשעו ולא שמרוהו. מאי קא עביד. כלומר מאי קא עביד טפי מהאחרים שיהא הוא חייב הכל, אלא כולם יהיו חייבים. ומה שפירש בקונטרס מאי קעביד ופטור מכלום, אינו נראה, דאמאי יהא פטור, והא ההוא כמו כן פשע שלא רצה לשומרו כמו הנך ארבעה.
<h2>דף י:</h2>
היכי דמי אילימא דבלאו איהו לא אזלא פשיטא וכו'. ולעיל גבי בור ליכא למימר הכי, דהא אפילו בלאו אחרון נמי, דתשעה מיתה לא עבדי נזיקין מיהא עבדי והוה אמינא שישלם הראשון לכל הפחות כשיעור נזיקין, קמ"ל דאחרון חייב אע"פ שלא עשה כל הנזק. מפי רבי.
אמר רב פפא כגון פפא בר אבא. שמעתי כי רש"י היה רגיל לומר דבדיחותא בעלמא היא ולאו דוקא. אבל רבינו שב"ם פירש דווקא כגון פפא בר אבא, שהיה כבד ביותר ולא היה לו לישב ופושע הוא, אבל שאר בני אדם היושבים על הספסל ונשבר תחתיהם פטורים, דסתמו של בעה"ב להשאיל הספסל שלו לכל ב"א לישב עליו, ואי איתבר דמי למתה מחמת מלאכה, ופטור. ולרבי נראה דצריך לפרש כגון פפא בר אבא אכולהו חמשה שישבו על הספסל ולא אאחרון דוקא, דהא בהנך ה' נמי משמע אם היה נשבר תחתיהם שהיו חייבין. דקמסיק לקמן דאמרי אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימינן, מכלל דמשמע שאם לא היו עומדין ונשבר תחתיהן היו חייבין, ואם לא היינו מפרשים כגון פפא בר אבא קאי אכולהו היה זה קשה לפי פירושו. אי נמי יש לפרש דרב פפא דקאמר כגון פפא בר אבא ידע למסקנא דמוקמינן לא צריכא דבהדי דסמיך בהו, והא דקאמר כגון פפא בר אבא, שהיה כבד וסמיכה שסומך עליהם מעכבתן מלעמוד והילכך איהו חייב ואינהו פטירי, אבל שאר אדם שאינו כבד כל כך ואין סמיכתו מעכבתן מלעמוד אינהו נמי פשעו שלא עמדו וכולן חייבין. וקשה לו אם כן דרב פפא ידע להאי תירוצא דבהדי דקא סמך בהו ואתא לאשמועינן דכוחו כגופו דמי, אם כן מאי הוה פריך רב פפא גופיה והא איכא הא דתניא וכו', והא בההיא לא שייך למימר הכשרתי מקצת נזקו, דכיון דכוחו כגופו דמי הרי הוא עשה כל הנזק. ואין נראה לומר דאע"ג דאמרינן כוחו כגופו דמי מיהו כיון דלא עשה בגופו קרי ליה מקצת נזקו. חדא דאין סברא לומר זה שיהא זה מקצת נזקו. ועוד יוסיפו פירכא דרב פפא לא מיתרצא, דלכאורה משמע דאיתרצא. מפי רבי. וכן נראה לרבי לפרש דהא דקאמר גבי אש "אלא דבלאו איהו נמי אזלא מאי עביד" פירוש מאי קא עביד טפי מקמא, והא שניהם חייבין. והשתא לא תיקשי מידי מחפר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים דכולן חייבין ולא אמרינן כיון דבלאו איהו איכא שיעור מיתה יהא פטור (מה) כמו שהקשה בתוספות, משום דהוה משמע ליה מאי קעביד טפי מהנך. מפי רבי.
לא צריכא דבלאו איהו מיתבר בתרתי שעי והשתא מיתבר בחדא שעתא. ומה שהקשה בתוספות אמאי מוקי לעיל נמי גבי מרבה בחבילות, לא צריכא דבלאו איהו אזלא ומדלקא בתרי שעי והשתא מחמת ריבוי חבילות שהוסיף אזלא ומדלקא בחדא שעתא דאמר ליה קמא אי לאו את הות מדלקא פורתא והוה מכבינן לה, אבל השתא מחמת ריבוי חבילות שהוספת נעשית דליקה גדולה ולא מצינן לכבויי לה. לאו פירכא היא, דאכתי אין זה מקצת נזקו אלא כל נזקו. והכא גבי ספסל דמוקי הכי, משום דלא קאי אהכשרתי מקצת נזקו, אלא ברייתא הוא דמפרש דקתני בה האחרון חייב, ומפרש דבכה"ג משכחת לה דאחרון חייב, דבלאו איהו מיתבר בתרתי שעי וכו'. מפי רבי.
ולימא ליה אי לאו אתון בגין דידי לא הוה מיתבר כלל. פירוש כיון דבגין דידי לא הוה מיתבר אי לאו שאתם עמי, א"כ גם אתם כמו כן עשיתם פשיעה שהיה לכם לעמוד כשבאתי לישב. ונראה דלפי זו הסברא דקאמר השתא, דמחייב בהו להנך אע"ג דבדידהו לא הוה מיתבר עדיין בתרי שעי, מ"מ כיון שלא עמדו כשבא זה לישב פשעו (שניהם) וחייבין כולן. ה"ה היכא דבדידהו לא הוה מיתבר כלל אי לאו האחרון, אפילו הכי כולן חייבין, מ"מ היה להם לעמוד כשבא זה לישב עמהם. והא דקאמר מעיקרא אילימא דבלאו איהו לא הוה מיתבר פשיטא, דמשמע דפשיטא דאחרון חייב, היינו משום דאכתי לא אסיק תלמודא אליביה שהיו פושעים בכך שהיה להם לעמוד ולא עמדו, ולבסוף דקאמר הוה יתבינן דמשמע שהם פושעים בכך שלא עמדו בשעה שיש להם לחוש שישבר קמסיק אדעתיה שהיה להם לעמוד בשעה שרוצה זה לישב עמהם כיון שיודעים שישבר תחת כולם. והיינו דקפריך ולימא להו אי לאו אתון וכו' כדפרישית. מפי רבי. אבל לכאורה לפי הסוגיא הוה משמע דדוקא מצי למימר להו הכי היכא דהוה מיתבר בתרי שעי כיון דסוף סוף היה להם לעמוד, אבל היכא דלא הוה מיתבר תחתיהן לא שהרי לא היו צריכין לעמוד לעולם. אבל הסברא אינה מיושבת, דמה לי הא, דהכי נמי הכא בההיא שעתא מיהת דאיתבר לא הוה מיתבר תחתיהן ולא היו צריכין לעמוד אם לא בשביל זה. מפי רבי. ולעיל גבי חפר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה לא מצי למימר ליה בתרא לקמא אי לאו את בגין דידי לא הות מיתה כלל. דהתם לאו בגין דידי הוא, דכבר נסתלק הראשון לאחר שחפר תשעה, וכשבא זה האחרון והשלים בעצמו וגמר שיעור מיתה לא היה ביד ראשון להועיל כבר. אבל בכאן שכולן יושבין כאחת והיה בידם לעמוד, שלא היה נשבר, ולא עמדו, כולן ודאי פשעו. תוספות.
קמ"ל דכוחו כגופו דמי. ואע"ג דלענין שאר מילי פשיטא דכוחו כגופו, שאני הכא דאין כל כך מכביד בכוחו כמו בגופו, קמ"ל. מפי רבי.
בזה אחר זה אחרון חייב מפני שקירב מיתתו. תימה אי לא מצרכינן לאוקומי דקטלוהו בביתא דשיישא ולא פרכיס. דאי לא תימא הכי אחרון נמי אמאי חייב, כיון שהתשעה פטורים אפילו כשהכוהו כדי להמית, מפני שהעשירי קירב מיתתו, עשירי נמי ליפטור משום דהוא עצמו קירב ואית לן למיחש שמא רוח בילבלתו אי נמי דפרכיס וקירב מיתתו. כדאמרינן פרק בתרא דיבמות [ק"כ ע"ב] בגמרא והחיה אוכלת בו, שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה, פירוש אם בא השני והרגו לגמרי, ואיתמר עלה א"ר אושעיא חיישינן שמא הרוח בילבלתו אי נמי שמא הוא קירב את מיתתו, מאי בינייהו דשחטיה בביתא דשיישא אי נמי דלא פרכיס. ולפי דעתי שמא צריך לומר דהכא דקטלוהו בביתא דשיישא ולא פרכיס. מצאתי.
בעשר מקלות. וכגון שהיה בכל אחד כדי להמית. אבל אם אין בראשון כדי להמית ובא אחר והמיתו דברי הכל האחרון חייב. דהכי משמע בסנהדרין באלו הן הנשרפין [ע"ח ע"א] תני תנא קמיה דרב ששת ואיש כי יכה כל נפש אדם להביא את המכה חבירו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב. וסתמא כר' יהודה בן בתירא (היינו) משמע דבאין בו כדי להמית פלוגתא. תוספות.
חבתי בנזקו לא קתני אלא חבתי בתשלומי נזקו. הא דלא דייק הכי מההיא דלעיל דתנן משלם תשלומי נזק וי"ל משום דהכא בסיפא הרבה רמזים קתני, כמו כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו וכן מקצת נזקו, הילכך מסתמא הא נמי דתני בתשלומי נזקו אתא לרמז לנו שום חידוש. אבל לעיל משלם תשלומי נזק י"ל משום הצד השוה קתני ליה ולא חש לדקדק בין נזק ובין תשלומי נזק. מפי רבי. א"נ י"ל דאיידי דקאמר משלם קאמר נמי תשלומי נזקו ולאו דוקא. מפי רבי.
הא משום דממילא וכו'. כלומר מחד מינייהו אי הוה כתב חד לא הוה אתי הך. ומתרוייהו במה הצד יכול להיות דאתי, ולא חש התלמוד לדקדק בזה. מפי רבי. ואני מצאתי דבמה הצד נמי לא אתו, דצריכי, דאי אשמעינן מכה בהמה וטרפה לא מצי למילף והמת יהיה לו, דהוה אמינא מה להצד השוה שבהן שכן לא שכיחי. ואע"ג דטריפה שכיחא, הני מילי גבי מכה בהמה, אבל גבי והמת יהיה לו לא שכיחא. ואי אשמעינן והמת יהיה לו וטריפה הוה אמינא מה להנך שכן לאו איהו קמזיק, תאמר במכה בהמה דאיהו קמזיק. מפי רבי.
א"ל רב כהנא לרבא טעמא דכתב רחמנא אם טרף יטרף יביאהו עד הא לאו הכי נבילה דמזיק הוי. י"ל דמשום הכי קפריך ליה לרבא, דהא רבא קדריש ליה לעיל ישיב לרבות שוה כסף, ועיקר ישיב לא כתיב אלא והמת יהיה לו. מפי רבי.
השתא אי אית ליה לדידיה יהיב ליה וכו'. תימה לרבי מאי קושיא, דילמא כי איצטריך קרא דוהמת יהיה לו היכא דאית ליה זוזי או מיטב, דלא מצי משלם ליה שוה כסף, כפירוש מורי לעיל [ט' ע"א] ממילתיה דרב הונא דאמר או כסף או מיטב. ותירץ מורי דבעל כרחין האי קרא דוהמת יהיה לו בדלית ליה זוזי איירי ולא מיטב, מדכתיב שור תחת השור, ואי בדאית ליה זוזי לא היה יכול לשלם בשור דהיינו שוה כסף. מפי רבי. ויש לתמוה על זה, דכיון דכתיב שור תחת השור אמאי איצטריך ישיב לרבות שוה כסף ככסף והא שמעינן מדכתיב שור תחת השור. ועוד הא תינח שתירץ רבי דוהמת יהיה לו בדלית ליה זוזי איירי, אבל מכה בהמה וטריפה מנא לן דבדלית ליה זוזי ואתי לפחת נבילה, דילמא בדאית ליה זוזי ואיצטריך משום היא גופא שיכול לשלם אותה נבילה ואע"ג דאית ליה זוזי. ולעולם אימא לך בהנהו פחת נבילה למזיק, דלא ילפינן מוהמת יהיה לו, דכולהו צריכי כדאמרינן לעיל. מצאתי. לקמן בס"פ שור שנגח את הפרה [נ"ג ע"א] מקשה, מאי חזית דוהמת יהיה לו דשור לבעלים מטפלין בנבילה, והמת יהיה לו דבור מי שהמיתה שלו לאפוקי שור פסולי המוקדשים וכו' כדאמרינן לעיל בסמוך, איפוך אנא. ומשני שפיר. ולפי שלא הייתי טועה בו הזכרתיו כאן. ומה שהקשה בתוספות כשאגיע שם אפרשנו בעזרת הצור.
לימא פחת נבילה תנאי היא. תימה על מה שפירש הקונטרס דפחת נבילה דניזק הוא, א"כ הא דמפקינן לעיל דפחת נבילה דניזק הוי, מעד טריפה לא ישלם, כמאן לא כאבא שאול ולא כת"ק, דת"ק לית ליה פחת נבילה, ואבא שאול מפיק ליה מקרא אחרינא. אלא נראה לפרש דאבא שאול לית ליה פחת נבילה דניזק. דמדאמר קרא יביא עדודה לב"ד כדי לשומה, מכלל דאם פחתה פחתה עתה, לא מצי למידרש לקרא כדדרשינן לעיל וקרא דמשמע יביא עדודה לב"ד מפיק מדרשא דלעיל. ורבנן לא דרשי ליה לקרא כאבא שאול אית להו הא דרשא דאמרינן לעיל. שמעתי.
<h2>דף יא.</h2>
יביא עדים שנטרפה באונס. ס"ל כמ"ד בב"מ בפרק השוכר את האומנין [פ"ג ע"א], אין רואה שבועת השם יהיה בין שניהם הא יש רואה צריך להביא עדים. מפי רבי.
עדודה. לשון שלל כדמתרגמינן עד. וי"ג ארורה, שאינה נשחטת ולא בירך עליה על השחיטה. ל"א במסכת ידים קורא עור עדוד, כלומר אין חשובה ממנה כי אם העור, שלא היה דרכם לעשות כלום מן הטריפות. אי נמי עדורה פירוש חסרה מעדרו של הניזק, כדכתיב [ישעי' מ'] ואיש לא נעדר.
אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. פירש בקונטרס אין הדיינין רגילין לשום לגנב ולגזלן. ונראה דמשום הכי [פי' כן] כי היכי דאתי שפיר הא דקאמר בתר הכי "ואני אומר אף לשואל". כלומר הדיינין עושין כך ואנא ס"ל דאף לשואל. וי"ס דגרסינן בהו "אמר שמואל אמר לי אבא אין שמין וכו"' וכן גורס רבינו תם נשמתו עדן וכן בשאילתות לרב אחאי [פרשת אמור שאילתא קי"א]. ולרב קרי ליה שמואל אבא, כדאמרינן בעלמא [ברכות מ"ז ע"א] כגון ארדליא [לי] וגוזלייא לאבא, ואני אומר אף לשואל ואבא מודה. והא דלא אדכר דין שואל במילתיה משום דפשיטא ליה דלא איצטריך, כדמפרש טעמא ואזיל. ומאן דגריס אמר שמואל הכי איבעיא ליה למימר "אמר שמואל אמרי בי מדרשא אין שמין וכו"'. ואין זה שיטת התלמוד לסתום דברי האומר, ואי לא ידע מאן אמרה אומר "אמרי בי מדרשא". מצאתי.
אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. פירש הקונטרס אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר גנב הפחת אלא ישלם בהמה וכלים אחרים והשברים שלו. וקשיא ליה לרבינו שמואל על פירוש זה, והא קיימא לן ישיב לרבות אפילו סובין, והשתא אית ליה לדידיה יהיב ליה [דלית ליה] לדידיה מיבעיא. ופירש רבינו שמואל דלענין פחת נבילה ופחת שברים קאמר, דאם גנב בהמה ומתה כלים ונשברו, ונפחתה הבהמה ונפחתו השברים, והשתא כשרוצה ליתן אותן השברים והנבילה לנגנב או לנגזל, לא יקבלם אלא כמו ששוין עכשיו. ואין שמין אותן כמה היו שוין בשעת שבירה והפחת יהיה נפסד לנגזל, כמו שאנו אומרים בנזיקין דפחת נבילה לניזק הוי. והא דקאמר לקמן שלים ליה נרגא מעליא, לאו נרגא מעליא ממש קאמר שהשברים כמו כן יכול ליתן לו, אלא נרגא מעליא קאמר שהפחת שברים לא יקבל. וכן י"ל בהא דאמרינן בב"מ בפרק השואל [צ"ו ע"ב] הילכתא כרב כהנא ורב אסי דמהדר ליה תבריה ושמין ליה כמה הוה שוה וממלא ליה דמי מאניה, פירוש מהדר ליה תבריה כמו שהן שווין בשעת שבירה והפחת יפסיד המשאיל, דסבירא להו דלשואל שמין כמו לניזקין. ואין נראה לרבי פירוש זה, חדא דלישנא לא משמע הכי זיל שלים ליה נרגא מעליא. והא דקאמר מהדר ליה תבריה, משמע דהא אתא לאשמעינן שיכול ליתן לו שברים אבל הפחת אינו מזכיר. ועוד קשה לרבי על פירוש זה מהא דאמרינן לקמן בשמעתין אמר עולא א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן. והשתא אית לן למימר שמין להן פחת השברים והוי פחת השברים הפסד לנגזל, ואמאי כיון דגנב וגזלן כשנשבר ברשותן קונין אותן בשינוי והוי הכלי ברשותם, למה יקבל הנגזל פחת השברים. אלא נראה לרבי פירוש הקונטרס עיקר. ומה שהקשה [רבנו שמואל] ישיב לרבות אפילו סובין, לאו פירכא הוא, דגנב וגזלן אליבא דמ"ד אין שמין להן לא קיימא לן הכי, וטעמא נראה לרבי משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל. הילכך צריך להחזיר לו את הגזילה עצמה או דמיה, דמה לי הן ומה לי דמיהן, אבל סובין לא. וכן יליף בתלמוד ירושלמי [פ"א ה"א], דהתם יליף מקראי, מניין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן, א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים. עד כאן גניבה, גזילה מניין (ליבון) אמר ר' בון והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל.
ועוד פירשו בתוספות אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. נראה לרבי דאכל דבר קאמר בין בדבר שיש בו לומר פחת כמו נבילה, בין בדבר שאין בו פחת. כדמוכח לקמן בנרגא דאין לומר פחת שברים וקאמר דאין שמין. ואע"ג דלא נ"מ כלום במקום שאין פחת דאין שמין. דאילו אמר גנב עצמו איני רוצה שתשומו לי הדין עמו, כדנפקא לן מוהשיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין. מיהו דינא קמ"ל שמואל דכל זמן שאינו טוען בעצמו גנב וגזלן תשומו לי אינו מוטל על ב"ד (לשלם) [לשומם] לו אלא אומרים לו לך ושלם כלי יפה כמו שגנבת, ואחר כך אם יטעון בעצמו תשומו לי השברים שמין לו. ואם לאו אין טוענין לו. אלא למזיק, על ב"ד מוטל שישומו לו נבילה או שיברי כלים, ואפילו אם לא טען המזיק בעצמו טוענין לו. ונראה לרבי (דמזה) הטעם שגנב וגזלן קנו גניבה כשהוציאוה מרשות בעלים ונתחייבו לשלם הדמים לאלתר אם תיגנב ותיאבד גניבה מידם. הילכך אם לאחר שגנב בהמה וכלים ומתה הבהמה או נשבר הכלי הרי הוא ברשות גנב מתה (ואם) או נשבר הכלי. לפיכך הכין ראוי לומר זיל שלים ליה דמי כלי מעליא כמו שגנבת, ולא לשום שברים שהם שלו, [כי שלו] הם השברים מן הדין. אבל מזיק בהמה או כלים, מה שנשתייר מן היזק הוא ברשות בעלים ולא ברשות מזיק, שהרי לא קנאו המזיק לעצמו בשום דבר להתחייב בדמים, אלא ברשות בעלים הזיק, לפיכך אינו חייב לשלם מביתו אלא כפי מה שישוה המת בשעת נזק. וחיסור הממון ישלם ושאר הנזק הוא של בעלים לעולם, ולהכי אפילו לא טען מזיק בעצמו לשום, ב"ד טוענין לו. וזהו כמו כן הטעם דאמרינן פחת נבילה לניזק. דלא נתחייב המזיק לשלם אלא הפחת שהיה בשעת הנזק, אבל מה שנפחתה הנבילה לאחר מכאן ברשות בעלים נפחתה. והאי דדריש לעיל מן והמת יהיה לו דפחת נבילה דניזק, נראה לרבי משום דמשמעות דקרא משמע טפי דלמזיק קאמר, דהכי משמע שלם ישלם שור תחת השור, שור אחר תחת השור שהזיק, והמת יהיה לו לעצמו למזיק, ולא יחשב לו בתשלומין. אלא דסברא אינה נותנת לדורשו כפי המשמעות, כמו שפירשתי שהדין נותן שהנבילה לניזק, ודחיק קרא למידרשיה כפי סברת הדין. ואני אומר אף לשואל, הא נמי משום דקסבר כיון דשואל חייב אף באונסין, אמינא שקנאה משעה שהוציאה מרשות בעלים, והדמים הוא דמתחייב כמו גנב וגזלן. תוספות. ונראה לרבי זה הפירוש מיושב קצת, דאין אנו צריכין הטעמים מן הפסוקים כיון דלא נפקא מינה אלא להא אי טענינן או לא טענינן, ולענין זה טעמים פשוטים הם כמו שפירשתי. אבל בירושלמי דיהיב טעמא מקראי לא מוכח הכי. ועוד מה שפירש דלענין כל דבר קאמר אין שמין לגנב ולגזלן לענין לשלם בשברים ולענין פחת שברים, אכתי יש לתמוה מההיא דאמרינן לקמן א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן. ואי שמין נמי פחת שברים הוי הפסד לנגזל. ואמאי כיון שקנאום גנב וגזלן בשינוי אמאי הוי פחת שברים הפסד לנגזל. אלא נראה כפירוש הקונטרס דלא מיירי אלא לענין לשום שברים לשלם בהם ההיזק. מפי רבי.
מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד. פירוש בברור יש שם מקצת ולד, הילכך חוששת לחומרא, דליכא אלא חדא ספיקא דשמא יצא ראשו או רובו בההוא מקצת. דאי הוה ספיקא נמי שמא יש שיליא בלא ולד א"כ הוי ס"ס ולא היה לנו לחוש כלל למנות מיום ראשון. מאי קמ"ל תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה וכו'. פירוש אסורה באכילה כולה אפילו מה שבפנים, דחיישין שמא יצא ראשו או רובו בההוא מקצת והרי הוא כילוד ולא קרינן בזה כל בבהמה תאכלו. אלמא דאין מקצת שליא בלא ולד, דאי יש מקצת שליא בלא ולד אמאי אסור באכילה כולה, מה שבפנים יהיה מותר דהא ס"ס היא ספק יצא כלום מן הולד ספק לא יצא ואם תמצי לומר יצא שמא לא יצא ראשו או רובו. אי ממתניתין הוה אמינא דיש מקצת שליא בלא ולד. ומן הדין היה להיות מותר מה שבפנים, דס"ס הוא דהא דקא אסרינן אפילו מה שבפנים גזירה מקצת אטו כולה. כולה לאו דוקא, דכולה אין טעם להתיר, ואין לטעות בכך. אלא האי כולה היינו רובה, דאתי למיטעי שיאמרו מה שהוא מותר [מה שבפנים אע"פ] שיצא מקצתה (מה שבפנים) ואע"פ שיש לחוש שמא יצא רובו, משום דכל בבהמה תאכלו וזה עדיין בבהמה הוא, א"כ ה"נ כשיצא רובו המיעוט מיהא עדיין בפנים, וקרינן ביה כל בבהמה תאכלו, ולא ידעי דמקצת מותר משום ס"ס הילכך גזרינן. אבל גבי אשה דלא שייך למיגזר, דהתם אין טעם בדבר במה שיכולין לטעות ולהשוות רובה למקצת, הילכך התם לא היה לנו לחוש למקצת שיליא כלל כיון דספק ספיקא היא. והיינו דאיצטריך ר' אלעזר לאשמועינן דאין מקצת שיליא בלא ולד, וליכא אלא חדא ספיקא וחוששת לחומרא. מפי רבי. ובתוספות פירשו דהכא מיירי גבי בהמה, שיליא שיצתה מקצתה וחזרה. הילכך אי הוה אמרינן דיש מקצת שיליא בלא ולד היתה מותרת כולה, דספק ספיקא היא ספק יצא כלום מן הולד ספק לא יצא, ואם תמצי לומר יצא אם כן מיעוט [הוא] וכיון שחזר מותר בשחיטת האם, דהכי קיימא לן בשחיטת חולין [ס"ח ע"א] הוציא העובר את ידו לחוץ והחזירו כאילו לא הוציא. גזירה [יצאה] מקצתה אטו יצאה כולה וחזרה, דכשיצאה כולה ודאי אי אפשר דלא יצא העובר, ואסור אע"פ שחזרה דאינו ניתר בשחיטת האם. ומחמת שחזרה יש לטעות ולהתיר, אבל גבי [אשה] ליכא ביציאת מקצת שיליא לטמא טהרות מראשון אטו כולה, דהא קא חזו מכי נפק ולד בשני מטמינן לה, וידעו דהא דלא מטמינן [בראשון] משום דלא יצתה אלא מקצתה ואיכא ספק ספיקא. אי נמי י"ל דהיינו טעמא דלא אמרינן גבי אשה גזירה מקצתה אטו כולה, דאפושי טומאה לא מפשינן, כדאמרינן בביצה בפ"ק [ז' ע"א] גבי שלל של ביצים א"ל אביי ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר' יעקב אלא לענין איסורא אבל לענין טומאה מדרבנן לא מפשינן. אי נמי נוכל לפרש דהא דקתני שיליא שיצתה מקצתה לא מיירי בחזרה, דהשתא ודאי ההוא מקצת שיצא אינו ניתר בשחיטת האם אע"פ שלא יצא רוב העובר, דהכי משמע בשחיטת חולין דאמרינן הוציא העובר את ידו לחוץ ולא החזירה אותה היד אינה ניתרת בשחיטת אמו. וה"ה למקצת שיליא שיצתה. והכי קאמר גזירה מקצתה אטו כולה. אימא גזירה כשיצא מקצתה לאסור את כולה אפילו השאר שלא יצא על ידי מקצת שיצא שהוא אסור מדאורייתא אטו יצתה כולה או רובה. אבל גבי אשה דכשיצתה מקצתה לא חשיבא לידה לגמרי מדאורייתא אפילו לאותו מקצת שיצא, הילכך לא גזרינן מקצתה אטו כולה. וראשון עיקר. תוספות.
<h2>דף יא:</h2>
בכור שנטרף. מה שפירש הקונטרס נהרג, וקמ"ל דא"צ לפדותו דסד"א אי לא נהרג הוה חי קמ"ל. ולא נהירא לריב"א דלפי פירושו משמע דהא דצריך ל' יום לאפוקי מתורת נפל אבל אי ידעינן בבכור בברור שאינו נפל כגון שכלו חדשיו משמע דא"צ לשהות ל' יום. והא ליתא, דהא קיי"ל דאפילו כלו לו חדשיו אפילו הכי צריך ל' דגזירת הכתוב הוא ופדויו מבן חודש תפדה. ואע"ג דמהאי קרא נפקא לן [שבת קל"ה ע"ב] כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חודש תפדה, הא לאו משום דלא הוה ממעט אלא נפל בלבד קאמר אלא מטעמא קא יליף למה הקפידה תורה גבי פדייה שיהא קיים חודש ולא יותר. אלא משום דבעי למימר כיון ששהה חודש הרי ודאי יצא מכלל נפל בין כלו לו חדשיו בין לא כלו לו חדשיו אבל בתוך החודש פעמים לא יצא מכלל נפל. מיהו ה"ה אפילו קים לן שכלו לו חדשיו ומת בתוך ל' דאינו נפדה, דכתיב ופדויו מבן חודש בכל ענין. וראייה לדבר דאמרינן [שבת קל"ה ע"ב] נמי שמונת ימים בבבהמה אינו נפל ומיום השמיני ירצה לקרבן וגו', והא ודאי אי אפשר לומר דלא נתמעט תוך שמונה לקרבן אלא לענין נפל בלבד אבל אי קים לן דכלו לו חדשיו יהא ראוי להקריב אפילו בתוך שמונה, דהא לא אשכחן בשום מקום שיהא זה חילוק, אלא כל תוך שמונה חשבינן ליה כמחוסר זמן אפילו קים לן שכלו לו חדשיו. אלא מטעמיה [הוא] דקא יליף מה טעם הקפידה תורה בקרבן של שמונה ימים משום דתוך שמונה ימים לא יצא מתורת נפל אבל לאחר שמונה בברור יצא מכלל נפל, כמו כן גבי בכור. ועוד דלשון נטרף אינו משמע נהרג. ואי בטרפו ארי קאמר, הוה ליה למימר בכור שטרפו ארי אי נמי שאכלו ארי, כדמסיק במסכת שבת נפל מן הגג ואכלו ארי וכו'. ונראה לרבי דא"צ להקשות מסברא כמו שהקשה יב"א, דהא בהדיא יש ראיה ממסכת ראש השנה מפרק קמא [ו' ע"ב], דאמרינן התם בכור מאימתי מונין לו שנה, חד אמר משעה שנולד וחד אמר משעה שנרצה להרצאה, ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום, תם משעת הרצאה, ובעל מום משעה שנולד. ופריך בעל מום מי מצי אכיל ליה משנולד ושני דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. אבל בתם משמע אע"פ שכלו לו חדשיו ולית ביה ספק נפל לא מנינן ליה אלא משעת הרצאה, א"כ משמע דהא דאמר קרא מיום השמיני לא אמר משום ספק נפל. ומה לי בכור אדם ומה לי בכור בהמה. והא דאמרינן כל ששהא וכו' הא לא שהא ספיקא הוי, פירושו כדפרש' לעיל. ולהכי נראה לפרש בכור שנטרף היינו דוקא נטרף שנולדו בו סימני טריפות בתוך שלושים אין פודין אותו ואפילו הוא חי טובא, דחשבינן ליה כאילו הוה מת בתוך שלשים. וראיה לדבר דאמרינן בתלמוד ירושלמי [קדושין פ"א ה"ד] בעו מיניה מפלוני בכור שנטרף מהו, אמר ליה כמי שמת דמי. אלמא משמע דנטרף היינו שנולדו בו סימני טריפות. ועוד יש ראיה ממנחות פרק הקומץ [ל"ז ע"א] דאמרינן התם בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו שני ראשים באיזה מהם מניח תפלין, א"ל אי קום גלי אי קבל עלך שמתא, אדהכי אתא ההוא גברא דאיתיליד ליה ינוקא דאית ליה שני ראשים בעא מיניה כמה בעינא ליתן לכהן ה' סלעים או י' סלעים. אתא ההוא גברא תנא ליה חייב ליתן לו י' סלעים. איני והתני רמי בר אבא מתוך שנאמר פדה תפדה את הבכור שומע אני אף נטרף ת"ל אך חלוק. וההוא נטרף על כרחיך היינו שנולדו בו סימני טריפות משום כל ייתור כנטול דמי, דבע"א לא מיתוקמא סוגיא דהתם, וממעט ליה מאך חלק. מפי רבי.
[לשון ר"י הזקן] והאנן במסירה תנן. לפי פירוש רבינו תם נשמתו עדן, דפירש דוקא במסירה ולא במשיכה, קשה מפ"ק דב"מ [ח' ע"ב] דקאמר התם בגמרא דהיו שנים רוכבים ע"ג בהמה, שמעית מיניה דמר שמואל תרתי, רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני ולא ידעינן הי מינייהו וכו' עד דקאמר מנהיג לחודיה מי איכא למ"ד דלא קני. אם כן משמע דבמנהיג דהיינו משיכה כו"ע ל"פ דקני. דאי כפירוש רבינו תם נשמתו עדן א"כ איכא למ"ד דלא קני, אם כן משמע כגון הכא דקנו במסירה. ועוד מקשים התם בההיא שמעתא גופה דר"מ אדר"מ מר' אלעזר אדרבי אלעזר, דמשמע התם דרבי מאיר ורבי אלעזר סבירא להו דמשיכה קונה. דאמר התם, מיתיבי היו שנים רוכבין ע"ג בהמה וכו' מני אילימא רבי מאיר השתא יושב קני רוכב מיבעיא וכו' עד הב"ע במנהיג ברגליו, הרי משמע דמנהיג ברגליו קני אליבא דרבי מאיר והיינו מתורת משיכה. וכן נמי אליבא דרבי אלעזר דקאמר בתר הכי ת"ש רבי אלעזר אומר רכוב בשדה קנה מנהיג בעיר קנה הכא במאי עסקינן במנהיג ברגליו, ובגסה מיירי מדקאמר רכוב דגסה דרכה לרכוב. וקשה מהא דתנן בקידושין בפ"ק בהמה גסה ניקנת במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ורבי אלעזר, הרי משמע דרבי מאיר ורבי אלעזר סברי במסירה. ולהכי נראה לפרש (והא) [דהא] דקאמר הכא והאנן במסירה תנן, היינו אף במסירה, דמאן דאית ליה מסירה קונה (ו)כל שכן משיכה, (ומשיכה) [דמשיכה] חשיבא טפי ממסירה. והשתא אתיין שפיר כל הני שמעתתא דבבא מציעא. מנהיג לחודיה מי איכא למ"ד דלא קני. ובהא כו"ע מודו דמשיכה קונה, דאפילו מ"ד במסירה לא קאמר [אלא] אף במסירה וכ"ש משיכה. וכן נמי השתא לק"מ דר"מ אדר"מ ודר' אלעזר אדרבי אלעזר, דהא [ד]קאמרינן בקידושין בהמה גסה נקנית במסירה היינו אף במסירה. ולהכי מוקי לה במנהיג ברגליו, דפשיטא דקנו אליבייהו. אבל מ"ד במשיכה ס"ל דוקא משיכה ולא מסירה. וכן נמי משמע מתוך פרשב"ם בב"ב פ' המוכר את הספינה [ע"ו ע"ב] בשמעתא דאותיות, דאמרינן ל"ק כאן בר"ה כאן בסימטא, ופי' התם רבינו שב"ם, משיכה קונה בסימטא ומסירה בר"ה, אבל משיכה אינה קונה בר"ה. ומסירה בסימטא נמי אינה קונה, משום דמשיכה חשיבא טפי ממסירה. ומשום הכי היכא דאפשר במשיכה אינה מועלת מסירה. וכל זה לא נהיר לרבינו תם והגיה בגיליון פי' (ו)התם בב"ב, שרא ליה מריה לרבינו שמואל, וכל מקום משיכה מבטל מסירה, והלא אינן מצוות ליעשות מצוה מן המובחר. ועוד קל וחומר במקום שמשיכה אינה קונה כגון ברשות הרבים מסירה קונה, במקום שמשיכה קונה לא כל שכן שמסירה קונה. ועוד אם כשאינן שלו כגון ברשות הרבים מסירה קונה, בשלו כגון בסימטא לא כל שכן. ועוד דמסירה עדיפא היכא דאורחייהו למיקני במסירה כגון בעלי חיים וספינה לרבי, מסברא דמסירה מיד ליד אי נמי בפניו ומשיכה שלא בפניו, ולא מכח דעדיפא אלא שלשון מסירה הכי משמע. ועוד דאשכחן מסירה עדיפא, דתנן בהמה גסה ניקנית במסירה פירוש במסירה ולא במשיכה דקורא לה והיא באה או שהכישה במקל לא קני אלא מסירה. וקאמרי דרש רב בקמחוניא בהמה גסה ניקנית במשיכה אמר שמואל והא אנן במסירה תנן ורב נמי במסירה קאמר הדר ביה, אלמא מסירה חשיבא טפי. ורב דקאמר משיכה, משיכה נמי קאמר, דאם לא כן ברייתא דכיצד במסירה כיצד במשיכה כמאן אתיא, אלא תרוייהו קנו משיכה בסימטא וכל שכן מסירה וברשות הרבים קניא מסירה. ולדברי רבינו [שמואל] דאזיל בתר מקום היכא דחשיב, כי אמרינן לקמן לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה וכו' ופריך עלה טובא, הא כבר שמעינן לדבריו דהיכא דאיכא עדיפא מינה נקטינן לה ולא מהני קנין אחרינא הואיל ואפשר בעדיפא מיניה, הכא נמי הגבהה עדיפא מכולהו ופשיטא דהול"ל דבמקום הגבהה לא מהנו שאר קנינים. אלא בדותא היא דאין קנין מבטל חבירו, כל שכן הכא דמסירה עדיפא כדפרישית. ועוד אי משיכה מבטלת מסירה במקומה, לישני ליה בקידושין כאן בסימטא כאן ברשות הרבים, דבעל כרחין לדבריך אין מסירה בסימטא, הילכך אמר רב במשיכה לא פליג אמתניתין, ותלמודא מנא ליה דהדר ביה. ועוד מאי האי דקאמר כי האי תנא, דילמא ההוא תנא בסימטא איירי לפי (ו)פירוש כאן ברשות הרבים וכאן בסימטא שבשדה לרבינו שמואל זצ"ל. אך פי' הכי, כאן בר"ה איירי רבי ואמר במסירה הואיל וסבר דאורחא במסירה. וחכמים פליגי עליה, היינו רבי נתן סבר לא קנה עד שימשוך, משום דלאו אורחייהו במסירה. והך פלוגתא קמייתא (היות) [הוית]. והדר איפלגו במסירת אותיות דהיא הגבהה, ואגב הכי אמר רבי ספינה ניקנית במשיכה. ולאו לאפוקי מסירה אתא, אלא דלא תימא מסירה דווקא ולא משיכה כדתנן בקידושין דווקא מסירה ולא משיכה, דכל היכא דתני מסירה משמע מסירה דוקא משום דעדיפא, הילכך לא מוקי ההיא דקתני במסירה בסימטא אלא בר"ה, משום דמשמע דוקא במסירה ולא במשיכה. עד כאן לשון רבינו תם נשמתו עדן. ולהכי נראה לו פירוש ראשון עיקר. ומה שהקשינו מב"מ לק"מ, דמשום הכי משיכה קונה התם אליבא דכו"ע, משום דההיא שמעתא כולה מיירי במציאה ובנכסי הגר, דלא שייכא בהו מסירה דמאן מסר ליה דליקני אלא משיכה, ולהכי קונה אליבא דכולי עלמא. וגם לא קשה מידי דרבי אלעזר אדרבי אלעזר ודרבי מאיר אדרבי מאיר, דאע"ג דאמרי רבי מאיר ורבי אלעזר התם בקידושין במסירה והיינו דוקא במסירה, הכא מודו במציאה דמיקניא משיכה.
ומסירה הואיל ואתאי לידן נימא בה מילתא, דאמרינן בשנים אוחזין מה לשון מסירה אמר רבא ר' אידי אסברה לי כאדם המוסר לחבירו דבר. ונראה לרבי דל"ד מסירה מיד ליד אלא אפילו באמירה בעלמא שיאמר [לו] לך חזק וקנה אותה. וראייה לדבר מפרק המוכר את הספינה דהתם פליגי בספינה רבי ורבנן רבי קאמר נקנית במסירה ורבנן אמרי במשיכה, ואמרינן במסקנא אי דא"ל לך חזק וקני כו"ע ל"פ דקנה כי פליגי דא"ל לך משוך וקני וכו'. הרי בהדיא משמע אע"פ שאינו מוסר לו מיד ליד, דהא לשון לך חזק וקני לא שייך במוסר מיד ליד והול"ל חזק וקני, אבל לך משמע דאינו מוסר לו מיד ליד. אבל הא דאמרינן אותיות ניקנות במסירה, נראה דהיינו דווקא שמסר מיד ליד והוא מושך לרשותו או מגביה, דמסתמא אותיות לא עדיפי משאר מטלטלין לענין קניה אלא גריעי. וכיון דשאר מטלטלין אינן נקנין במסירה אלא במשיכה או בהגבהה כל שכן אותיות, דהא באותיות איכא למ"ד עד שיכתוב וימסור משום דמילי בעלמא נינהו. ואם כן הא דפסקינן באותיות דנקנות במסירה, היינו להחמיר עליהן שאין דיי במשיכה לחודה או בהגבהה שיאמר לו לך משוך וקנה או הגבה וקנה, אלא צריך שימסור לו עדיין מיד ליד והוא ימשוך לרשותו או יגביה. דאם לא כן אלא כמו שאר מסירה, נמצא אותיות עדיפי משאר מטלטלין, דכיון שהן נקנות במסירה כל שכן במשיכה, כמו שהוכחתי למעלה דמשיכה עדיפא ממסירה. יצחק בן שמואל.
ניחא להו דלישתמעון מיליה. אפילו הן מתרעמין אין שמין מה שעליו, דמצי למי' ניחא להו כיון שיש להם ריווח בדבר. הילכך אפילו הן מתרעמין אין שמין מה שעליו, דמצי למי' לאו כל כמינייהו, דכך תיקנו חכמים הדבר כיון שאין להם להפסיד בזה לא שייך למימר הכא לא ניחא לי בתקנת חכמים (כיון שאין להם להפסיד). אע"ג דכבר אמרה רבא בס"פ יש נוחלין [ב"ב קל"ט ע"א] האי גדל אחי דלביש ואיכסי מיתמי מאי דעבד עבד, בגמרא אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים, מ"מ איצטריך למימר הא מילתא לפרושי מילתיה דעולא. מפי רבי.
לא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר. לא [שנא] שנאנס ביד שומר שכר, לא שנא נגנב פטור, דאין להם לבעלים על שומר חנם כלום. מיהו כשמשלם שומר שכר גניבה לשומר חנם חוזרת לבעלים, דהכי פסקינן בב"מ פרק המפקיד [ל"ו ע"ב] הלכה כרבי יוסי דאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים. מכל מקום שומר חנם פטור. שאם לא ישלם לו שומר שכר כלום, כגון שלא יהיה לו במה לשלם או שיהיה סרבן בבית דין, שומר חנם לא ישלם משלו כלום. ומה שפירש רבינו יב"א דעלויי עלייה לשמירתו היינו לענין הא שאם תיגנב ברשות שומר שכר ירויחו בעלים שתחזור להם הפרה ואילו נגנבה ביד שומר חנם היו מפסידים אינו נראה לרבי, דא"כ היאך נפרש הא דקאמר בסמוך לא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו, לענין חיוב אין גרעה לשמירתו, הא אם נגנבה ביד שומר חנם פשיטא דבשביל כן לא היה פטור שומר שכר מלשלם לבעלים. הא בעל כרחין לענין הא גרעה לשמירתו שאינו נזהר שומר חנם לשומרם יפה כשומר שכר. וה"נ עלויי עלייה היינו לענין הא דשומר שכר יותר ישמור יפה משומר חנם. אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור, באותו ענין שהיה פטור אם היתה בידו כגון באונסין.
דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה. מהאי טעמא משמע שאם יודע זה באונס שנעשה ביד זה ויכול לישבע בעצמו או שיש עדים שנאנס דפטור כיון דלא מצי למימר ליה את מהימנת לי וכו'. אבל לפי ההוא טעמא דקאמר בב"מ אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר חייב בכל ענינים. מפי רבי. מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה. מכאן מביא רבינו תם [ספר הישר סימן תר"ב] ראייה דאין מסדרין לבעל חוב. וההיא דב"מ פרק המקבל [קי"ד ע"א] ה"ג אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דהוה קאי בבית הקברות של גוים א"ל מנין שמסדרין לבע"ח וכו' ואליבא דמאן דאמר מסדרין בעי טעמא. ול"ג מהו שיסדרו לבע"ח, דהוה משמע דהלכה בעי מיניה אי מסדרין אי לא וא"ל שמסדרין. ורבינו יב"א פירש, ל"ד מגלימא דעל כתפיה, דהא אי אין לו לבע"ח אלא כסות שעליו אין מפשיטין אותה ממנו כדתנן במסכת ערכין [כ"ג ע"ב] ואע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חודש, וה"ה לשאר בעלי חובין. אלא הכי קאמר אפילו מגלימא דעל כתפיה, כגון אם יש לו שתי גלימות ואינו צריך אלא לאחת. אי נמי איכא למימר דדווקא מגלימיה דעל כתפיה, כגון אם היה לבוש איצטלית בת מאה מנה מפשיטין אותו ומלבישין אותו איצטלית הראויה לו. ואליבא דרבנן דסבירא להו הכי, אבל רבי עקיבא (ד)אמר כל ישראל ראויין לאותה איצטלית. תוספות.
אמר רבא עשה שורו אפותיקי וכו'. קשיא דרבא [גיטין מ' ע"ב] מהקדש וחמץ ושיחרור. תירצה רבינו יב"א, דנפקא מינה לענין מטלטלין אגב קרקע דמכר גובה ובהקדש אינו גובה. וכן תירצה תחילה רבינו תם. ועוד תירצה בענין אחר, ולקמן אכתבנה בע' ע' [בעזר עוזרי]. שורו אפותיקי ומכרו אין בע"ח גובה הימנו. מספקא [ליה] לרבי אם דוקא מכרו דאינו גובה מן הלקוחות, אבל מן היתומים גובה כיון שעשאו אפותיקי. ומהאי טעמא דמסיק הא אית ליה קלא והא לית ליה [קלא] הוה משמע דדווקא נקט לקוחות דלא הוה להו לאזדהורי בנפשייהו כיון דלית ליה קלא. אבל לענין יורשין מה לי עבד מה לי שור. תוספות.
הב"ע שעשאו אפותיקי וכו'. והשתא משמע דבאפותיקי נמי קאמר מיניה ולא מיתמי, דהא לא קאמר "אלא" ולא הדר ביה ממאי דאוקי מילתיה דרבי אלעזר מיניה. ורב נחמן סבירא ליה הכי דבאפותיקי לא גבו מיתמי וגבו מיניה. דהא בהאי דקאמר וגבי מיניה לא פליג עליה דרב נחמן אלא במאי דקאמר דגבי מיתמי. ובסמוך נמי דקאמר הכי א"ר אלעזר אפילו מיתמי משמע דבעי למימר דהאי דאוקימנא באפותיקי היינו אפילו מיתמי. ורב נחמן פליג במאי דקאמר גבי אפילו מיתמי משום דמקרקעי נינהו, ומודה דגבי מיניה. ואיכא לפרושי טעמא דמלקוחות גבי הואיל ואית להו קלא ואפסידו אנפשייהו. ומיתמי לא גבי דלא שייך בהו האי טעמא. תימה לרבי דכיון דלא גבי מיתמי כמו ממקרקעי אם כן אינו דין על בעל חוב לגבות מעבדים, דהוו כמטלטלי שאין דינן על המטלטלין, ואם כן היאך תיקנו שיגבה מן הלקוחות מן העבדים כיון שאין דינן בכך. שהרי על כרחינו אינו דין לזכות מן העבדים מדלא גבי להו מיתמי, וכן מטלטלין אינו דין לגבות מהן משום דלא סמיך עלייהו בעל חוב הואיל ואין להם אחריות כמו לקרקע. שאין לפרש הטעם כדפירש רבינו שלמה לקמן גמרא שום כסף [י"ד ע"ב], דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב משום דשמא קנאום לאחר מיתת אביהם. והאי טעמא ליכא לפרושי גבי עבדים דהא גבי מלקוחות, ומלקוחות ודאי לא גבו אי לית ליה סהדי לבעל חוב דקננינהו האי לוקח מההוא לוה, ודכותה ביתמי אי אית ליה סהדי דהני מטלטלי דלוה נינהו. אלא טעמא משום דאינו [סומך] כלל עליהם, לפי שמתחילת הלואתו לא סמך עליהם לפי שאין להם אחריות כדפרישית. ועל זה קשה לרבי, היאך אנו אומרים שאע"פ שאין דין בעל חוב לגבות מן העבדים גובה אותם מן הלקוחות משום דאית להו קלא, משום טעמא דאית להו קלא לא היה לנו להפסיד הלקוחות להגבות בעל החוב שלא כדין. והא בשילהי פרק גט פשוט [ב"ב קע"ה ע"ב] אמר עולא אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה דבר תורה גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא, ומה טעם אמרו אינו גובה מנכסים משועבדים משום פסידא דלקוחות. אלא (אגב) [אע"ג] דדינו של בעל חוב מנכסים משועבדים תיקנו חכמים שלא יגבה משום פסידא דלקוחות מלוה על פה דלית לה קלא. אבל במקום שאין דינו לגבות מן העבדים לא אשכחן שיפסידו חכמים לקוחות להגבות מהן את בעל חוב משום דאית ליה קלא. דבחזקת הבתים איכא כי הך דהכא, דאמרינן התם דאי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מטלטלי וגבי מקרקעי. כי עבדינהו אפותיקי דאית להו קלא. ואומר רבי דודאי מן הדין אין דינו לגבות לא עבדים ולא מטלטלין דאית להו קלא, אלא תיקנו חכמים דליגבי מינייהו בעל חוב הואיל ואית להו קלא וליכא פסידא דלקוחות, שיכולין לישמר שלא יקנו אותם. גימגום. ולפי מה שפירש דטעמא דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבעל חוב, מפני שאינו סומך עליהם לפי שאין להם אחריות. אין לתרץ מה שמקשים בההוא דהקדש וחמץ ושיחרור וכו', אמאי לא חשיב מכר דאמרינן הכא דמפקיע בשור, דלהכי לא חשיב ליה משום שאינו מפקיע מדאורייתא מהנך דהך. דהא פירשו שמן הדין לא היה גובה בעל חוב ממטלטלין כלל אלא תקינו רבנן דליגבי היכא דאית להו קלא, אלמא מדאורייתא מפקיע המכר מידי שיעבוד. יש לתרץ שאינו חושב אלא איסורין המפקיעין, שהקדש הוא איסור, וכן חמץ וכן שיחרור שנאסר על ידו בשפחה כנענית. אי נמי לא חשיב אלא מילי דמפקיעין בכל ענין בין אית להו קלא בין לית להו קלא, אבל מכר אינו מפקיע אלא מילי דאית להו קלא כגון עשה שורו אפותיקי ומכרו, אבל מילי דלית להו קלא אינו מפקיע. דאפילו מטלטלי דאית להו קלא כגון אקני ליה לוה לבעל חוב מטלטלי אגב מקרקעי (אגב) [אינו גובה] מינייהו כדפרישית. בשם יצחק בן שמואל.
<h2>דף יב.</h2>
זילו אהדרו ואי לא מגבינן לכו לאפדנייכו מינייכו. דקסבר רב נחמן דהוו טועין בדבר משנה וחוזרין. דאע"ג דאינה משנה ממש, הא קיימא לן בסנהדרין [ל"ג ע"א] ובשבועות דאפילו טעה ברב ושמואל. תוספות.
דתני אבימי פרוזבול וכו' אלמא כמטלטלי דמו. ויש תימה היכי מייתי ראיה דכמטלטלי דמו, והא בכמה דוכתי אשכחן דכמקרקעי נינהו, כדאמרינן יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, גבי אונאה [ב"מ נ"ו ע"א] ושבועת שומרים [שבועות מ"ב ע"ב] ובכמה מקומות. ומפרש רבינו שב"ם [ב"ב ס"ח ע"א] דודאי לענין מילי דאורייתא גזירת הכתוב היא דהוו כמקרקעי, מיהו לענין תקנות דמדרבנן תקינו רבנן דהוו כמטלטלי. וקנין אגב דאיכא בברייתא דסבירא ליה דלענין קנין אגב הוי כמטלטלי. ומפרש רבינו שב"ם [שם ק"נ ע"ב] דהוי מדרבנן, וקרא דערים בצורות אסמכתא. והא דמייתי ראיה מההיא דפרוזבול דלעיל. אומר רבי דהיינו טעמא משום דסבירא ליה כמאן דאמר בשילהי גט פשוט [שם קע"ה ע"ב] דשיעבודא לאו דאורייתא, דבעל חוב לא גבי כלל ממשעבדי אלא מדרבנן. ואם תאמר אם כן לקמן דקאמר להך לישנא דאמרת עבדא כמקרקעי דמו, למה לי עומדין בתוכה, והאמר שמואל מכר עשר שדות וכו', אמאי לא קשיא ליה נמי לאידך לישנא דקאמר עבדא כמטלטלי דמי, למה לי עומדין לתוכה, והא לא חשיב כמטלטלי אלא לענין מילי דרבנן כדפרישית. וי"ל דחד מתרי וליטעמיך קפריך ליה. מצאתי.
במטלטלין לא קנה עבדים. לאו אחזקה קאי, דחזקה לא שייכא במטלטלין אלא משיכה או הגבהה. ותימה אמאי לא פריך הכא ממטלטלין וקרקעות, הא מטלטלין ומטלטלין דומיא דמטלטלין וקרקעות, כגון שני מיני מטלטלין, החזיק באחד מהן קנה חבירו. והא אפילו מטלטלין ומטלטלין אפילו הוא מין אחד אם משך זה לא קנה זה. וכל שכן מטלטלין וקרקעות. דכי האי גונא דייק במסכת שבועות בפרק שבועת הדיינים [מ' ע"ב]. תוספות. ונראה לרבי דהוה מצי לתרץ הוא הדין אפילו מטלטלין ומטלטלין, והא דתני מטלטלין וקרקעות משום דבעי למיתני עבדים ומטלטלין בעבדים לא קנה מטלטלין דליתנהו בקרקע. ולא חש התלמוד להקשות ולתרץ, דדבר פשוט הוא. והא דקא דייק לה במסכת שבועות, התם אמורא הוא דמתרץ לברייתא כי היכי דלא תיקשי ליה. מפי רבי.
עבדא כמקרקעי דמי. כולה הך שמעתא דמיירא אי עבדא כמקרקעי או כמטלטלי היינו לענין מילי דרבנן, אבל לענין מילי דכתיבין באורייתא ליכא מאן דפליג דעבד כמקרקעי, כגון להיות נקנין בכסף בשטר ובחזקה. דלענין שבועה ואונאה ופדיה משום טעמא דאמרינן דהוקשו לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה וגו'. וא"ת הא אמרת בהך שמעתא שהן כמטלטלין שאין יכול להקנות אגב מטלטלין כמו אגב מקרקעי, והא מילתא דאורייתא היא, דילפינן מקרא דערים בצורות בקידושין [כ"ז ע"א]. וי"ל דעיקר [הדין] אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. מפי רבי.
חצר מהלכת היא. וחצר מהלכת אינה קונה, לפי פירוש דמפרשי דהיינו טעמא דחצר מהלכת לא קנה משום דאינה משתמרת לדעתו, ותימה הא אמרינן בפ"ק דב"מ [ט' ע"ב] א"ל רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה הכי נמי דלא קני, אמר להו ספינה נייחא ומיא הוא דקא ממטי לה. אי הוי טעמא משום דאינה משתמרת לדעתו מאי פירכא היא מספינה, והא ספינה משתמרת לדעתו היא. וגם מאי משני ליה ספינה מינח נייחא וכו', הכי הוה ליה לשנויי שאני ספינה דמשתמרת לדעתו היא. וגם [הא] דקאמר בתר הכי אלא מעתה היתה מהלכת ברשות הרבים וזרק לה גיטה לתוך קלתה הכי נמי חצר מהלכת היא ולא מיגרשא וכו', מאי קא פריך קלתה משתמרת לדעתה היא. ועוד אמאי איצטריך לשנויי מינח נייחא ואיהי היא דקא סגיא תותה. הכי הוה ליה לשנויי, שאני קלתה דמשתמרת לדעתו היא. וי"ל דלאו פירכא היא, דהיינו הא דקא משני ליה דהוה קא מקשה דספינה וקלתה מאחר דלא נייחי לא משתמרי לדעתו. ומשני ליה, לא לעולם ספינה משתמרת לדעתו, דמינח נייחא, והא דניידא משום דמיא הוא דקא ממטי לה. וכן נמי בקלתה איכא לשנויי כי האי גונא. מפי רבי.
והילכתא בכפות. נראה האי כפות צריך [להיות] גם ישן עמו, דהכי מוכח בגיטין פרק הזורק [ע"ח ע"א], דאמרינן התם נתנו ליד עבדו ישן ומשמרתו הרי זה גט ניעור ומשמרתו אינו גט וכו', עד ישן ומשמרתו הרי זה [גט], ואמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה, וכי תימא ישן שאני, והא [אמר] רבא כל שהוא מהלך לא קנה יושב ועומד לא קנה, ומשני הילכתא בכפות. אלמא משמע שצריך כפות וישן תרוייהו. אם לא נאמר דהכי משני, לא תימא ישן, אלא אימא ליד עבדו כפות, וישן לא צריך. מפי רבי.
<h2>דף יב:</h2>
והא קיימא לן דלא בעינן צבורין. והכי מסקא שמעתא בקידושין, דבעי התם פ"ק [כ"ו ע"ב] בעינן צבורין או לא בעינן צבורין, עד דמסיק דהילכתא דלא בעינן צבורין. וא"ת היכי הוה מסיק אדעתיה דבעינן צבורין, אם כן מאי איכא בין חצר לאגב, תיפוק לי דמתורת חצר יקנה, ואמאי איצטריך קרא ומתנות נתן להם אביהם עם ערים בצורות אשר ביהודה. וי"ל דמאן דהוה בעי התם הוה ידע שפיר מסקנא דשמעתא דב"מ פ"ק [י"א ע"ב] גמרא [ראה] אותן רצים, דמסיק התם שצריך עומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת. והיינו דאיכא חילוק בין חצר ובין אגב, דבחצר בעינן עומד בצד שדהו ובאגב לא בעינן עומד בצד שדהו, וגם מקשה התם בב"מ דקאמר איתיביה רבי אבא לעולא מעשה בר"ג וזקינים שהיו באים בספינה וכו', דמשמע דבעי למימר דלא בעינן עומד בצד שדהו. י"ל דידע שפיר מסקנא דשמעתא דקידושין דלא בעינן צבורין. והיינו דאיכא חילוק דאגב לא בעינן צבורין ובחצר בעינן צבורין. מפי רבי.
איתיביה רבא לרב נחמן ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו. והא דפירש בקונטרס, דהוה משמע לן בזמן שבית המקדש קיים דסתמא קרא דמרבה לענין חיוב אשם לא שייך אלא בזמן שבית המקדש קיים, אין נראה לרבי דאיכא למימר דאפילו בזמן שאין בית המקדש קיים נפקא מינה לכתוב על [פנקסו] לכשיבנה המקדש יביא אשם. אלא כך עיקר כמו שמדקדק בהדיא בתמורה פ"ק [ח' ע"א] אימת אילימא בזמן הזה והא דומיא דשלמים קתני. מפי רבי. ואם איתא לישני ליה הא רבנן והא רבי יוסי הגלילי. תימה מאי קא פריך, דמנא ליה דהאי דמתרץ כי אמר ר' יוסי מחיים, לא מוקי לה בבכור בחוצה לארץ, דילמא איהו נמי מוקי בבכור בחוצה לארץ. ועוד אדפריך ליה מבכור, ליסייעיה משלמים, דמשמע דמאן דאמר לרבות שלמים שהם ממונו. אלא כך עיקר, דלא פריך משלמים אלא אמתנות כהונה, דאיהו לא חילק בין מתנות כהונה לשאר. אם כן משמע דאפילו במתנות כהונה רוצה לומר שמחיים הוי ממונו, ואהא קא פריך ואזיל ואם איתא לישני ליה וכו'. ומשני מתנות כהונה קאמ' פירוש כמו "אלא מתנות כהונה". אלא מפני שלא הוזכר האמורא בתחילה הילכך לא שייך למימר "אלא". מיהו האי תירוצא שיש חילוק בין לאחר שחיטה למחיים אמת הוא, כגון גבי שלמים דאמרינן במסכת ביצה [כ"א ע"א] בעלים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו, אבל מחיים הוו ממון בעלים כדאמרינן הכא למ"ד לרבות שלמים. ונראה לרבי דאי הוה מתרץ ליה נמי מעיקרא אההיא דקידושין דשאני מתנות כהונה דכהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו, אכתי הוה מצי למיפרך והיכא דאינם מתנות כהונה (אי) [מי] הוו ממונו והא קיימא לן במסכת ביצה גבי שלמים דבעלים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו בבשר. דאמרינן התם חציה של גוים וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב, דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ודייקינן התם נדרים ונדבות נמי אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ומשני כהנים כי קא זכו משולחן גבוה קא זכו, אלמא אפילו אינם מתנות כהונה אינם ממונו. וצריך [אתה] בעל כרחיך לפרש בין לאחר שחיטה למחיים גבי שלמים. מיהו הא לא הויא פירכא מההיא דביצה מנלן דמודה בה רבי יוסי הגלילי, כיון שלא הוזכר לשם רבי יוסי. מפי רבי. מיהו תימה דבקידושין [נ"ב ע"ב] אההיא מתניתא גופה, המקדש בחלקו, דדייקינן נימא מתניתין דלא כרבי יוסי הגלילי וכו', ומתרץ אפילו תימא ר' יוסי הגלילי כי א"ר יוסי הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה וכו', ולא פריך עלה מידי כדפריך הכא. מיהו אומר רבי דבהרבה מקומות אורחיה דתלמודא, דבחדא (מילתא) [דוכתא] אסיק לה לכולה מילתא שפיר, ובדוכתא אחריתי אינו חושש לדקדק כל כך. מפי רבי.
<h2>דף יג.</h2>
רבינא מתני לה אסיפא. והשתא איכא בינייהו טובא, בין ת"ק אליבא דר' אלעזר ובין אבא יוסי בן דוסתאי אליבא דבן עזאי, בין למר בין למר למאן דתני לה ארישא, דמשמע ליה דשלמים חמירי טפי, וחומרת בכור אינה חשובה לכלום, אם כן למאן דאמר שלמים כל שכן בכור ולא ממעט אלא מעשר, אבל למאן דאמר בכור, דוקא בכור, וממעט נמי שלמים דחמירי טפי ואינם ממון בעלים. למאן דמתני אסיפא, ומשמע ליה דבכור חמור טפי, חומרת שלמים אינה חשובה לכלום, אם כן למ"ד בכור כל שכן שלמים, ולא ממעט אלא מעשר, אבל למ"ד שלמים, דוקא שלמים דלא חמירי, אבל בכור לא דבכור חמיר טפי. במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר. פירוש לא באיטלז ולא בבית. ובבכורות בר"פ כל פסולי המוקדשים [ל"א ע"ב] מקשה דתנן התם כל פסולי המוקדשין נשחטין באיטלז ונמכרין באיטלז ונשקלין בליטרא חוץ מן המעשר מפני שהנייתן לבעלים. פירוש לכן אין נמכרין ונשחטין באיטלז. ומשמע באיטלז הוא דאין נמכרין, הא בביתו נמכרין. והכא משמע דמעשר אינו נמכר כלל לא בבית ולא באיטלז. ומשני לה שפיר. מפי רבי.
אי אליבא דרבנן פשיטא הא אמרי כי ליכא לאישתלומי מהאי לא מישתלמא מהאי. דאמרינן לקמן בשור שנגח את הפרה [נ"ג ע"א] שור (שנגח) [שדחף] שור חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור. השתא משמע ליה לתלמודא (דבכי) [דהכי] פירושה, בעל השור משלם מחצה ובעל הבור פטור, דהאי פלגא הזיקא עבד [והאי פלגא הזיקא עביד]. הילכך בעל השור משלם מחצה (ובשור הוא עד) בעל הבור פטור, דגזירת הכתוב הוא ונפל שמה שור ולא שיפילוהו אחרים. ואי אפשר לפרש דבעל הבור פטור משום דלא הוי אלא גרמא ודוחף מזיק בידים, (אין) [אם] כן דוחף עבד כוליה הזיקא ויתחייב הכל. אלמא סבירא להו לרבנן כי ליכא לאישתלומי מהאי מבעל הבור, לא משתלם מבעל השור כיון דבעל השור לא עשה [אלא] חצי היזק. והכא נמי פשיטא דאינו גובה מבשר כנגד אימורים, כיון דבשר לחודיה לא עבד היזיקא, ומאי קמ"ל ר' אבא. כך משמע בכאן לפרש מילתייהו דרבנן. אבל התם בההיא שמעתא גופה הוה מצינן לפרושי מילתייהו דרבנן הכי, בעל השור חייב הכל ובעל הבור פטור. דקא סברי רבנן בעל השור עבד כוליה היזיקא שדחפו לבור, ובעל הבור לא עבד ולא מידי כיון שלא נפל מעצמו לשם. אבל הכא לא משמע הכי, דאם כן מאי קאמר כי ליכא לאישתלומי וכו', והא מישתלם הוא הכל מבעל השור [וגם אין לומר דלרבנן האי כולה הזיקא עביד והאי כולה הזיקא עביד]. הא ליתא דהתם בהדיא מוכח (דלרבנן בעל השור חייב) דאפילו לההיא לישנא דאמרינן התם טעמיה דר' נתן האי כוליה היזיקא עבד והאי כוליה היזיקא עבד, דוקא לר' נתן, אבל לרבנן סבירא להו האי פלגא היזיקא עבד, ובעל השור חייב חצי נזק במועד ורביע נזק בתם. דהכי אמרי' התם, שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו, רבינא אמר משלם רביע נזק, ואביי אמר משלם חצי נזק. ומוקמינן הא והא בתם, הא כרבנן והא כר' נתן. ואיבעית אימא הא והא דר' נתן (כרבנן) הא בתם והא במועד. הרי בהדיא מוכח דלרבי נתן משלם הכל משום דסבר כוליה היזיקא עבד, ואפילו הכי לרבנן אינו משלם אלא חצי נזק, דהיינו רביע בתם חצי [נזק] במועד. משום דלרבנן פשיטא לן דהאי פלגא היזיקא עבד. מפי רבי.
הא אמרי כי ליכא לאישתלומי מהאי. לפי ההוא לישנא דאמרינן לקמן [נ"ג ע"א] אליבא דרבי נתן האי פלגא היזיקא עבד והאי פלגא היזיקא עבד, אית לן לפרש דהשתא משמע ליה ד[ל]רבי נתן, ואע"ג דהאי פלגא עבד והאי פלגא עבד, אפילו הכי בעל (השור) [הבור] משלם, כיון דליכא לאישתלומי מבעל השור אלא רביע. והכי נמי הכא ישתלם מבשר כמו [מן] אימורין. ואכתי לא אסיק אדעתיה ההוא טעמא דמסיק התם אנא תוראי [בבירך אשכחיתיה] ומשום הכי קא פריך את קטלתיה. ולפי סברתו עתה כמו מילתא בלא טעמא היא. (כך צריך לנו לפרש), משום דקשיא לן למאי דלא ידע טעמיה דרבי נתן דאנא תוראי (בביתך) [בבירך אשכחיתיה] את קטלתיה, היכי אתיא ליה שפיר מילתיה דרבי נתן, דמשום דלא מצי משתלם מבעל השור ישתלם מבעל הבור יותר ממה שהוא חייב. ועוד מנא ליה לרבי נתן דמאי דליכא לאישתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור. אימא איפכא לחיובי בעל השור כוליה היזיקא. והיינו דמתרץ במסקנא התם הוא דאמר ליה בעל השור וכו'. וא"ת כיון דאית ליה הך טענה, אם כן בעל הבור עבד כוליה היזיקא ובעל השור פלגא היזיקא, והיכי מסיק לקמן בההיא שמעתא בשור שנגח את הפרה, לעולם קסבר האי פלגא היזיקא עבד והאי פלגא היזיקא עבד, ודקא קשיא לך וכו', משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור אנא תוראי [וכו'] את קטלתיה וכו'. אי פלגא היזיקא עבד מה מועיל אותה טענה. ואי מחמת ההיא טענה חשבינן ליה כוליה היזיקא עבד, אם כן מאי קאמר לעולם קסבר האי פלגא היזיקא עבד. ונראה לרבי דהכי פירושה, לעולם קסבר בעלמא היכא דשני שוורים הזיקו האי פלגא היזיקא עבד והאי פלגא היזיקא עבד [נ"ג ע"א]. ונפקא מינה כגון אם היה אחד תם ואחד מועד, דריבעא קא מפסיד ניזק משום הא סברא. הכא נמי נפקא מינה שאינו משלם בעל השור אלא רביע. דאי האי כוליה היזיקא עבד הוה משלם בעל השור כל חצי נזק. דלהך לישנא לית ליה הך סברא תמותאי ושותפותאי מאי אהני לי. אלא כדקאמר תלמודא מעיקרא אי קסבר האי כוליה היזיקא עבד לישלם האי פלגא. אבל השתא דאמרינן פלגא היזיקא עבד לא משלם אלא רביע, ובעל הבור דמשלם שלשה חלקים, היינו משום שאומר לו אנא תוראי בבירך אשכחתיה. מפי רבי. ותימה לרבנן דסבירא להו פלגא היזיקא עבד, וכי (האי) פוטרים מחצי נזק בשור שדחף את חבירו מהר לבקעה. ואם תאמר אין הכי נמי, אינה סברא. וי"ל דשאני התם דלית ליה שותף בר תשלומין, הרי מסתמא כאילו עבד כוליה היזיקא. אבל הכא גבי בור, דאית ליה שותף בר תשלומין, אלא שהתורה פוטרתו כדפרישית לעיל ונפל ולא שיפילוהו אחרים, [משום] הכי משמע להו לרבנן דלא משלם אלא פלגא ניזקא גימגום. ועוד תימה דלא חזינן בהדיא בגמרא האי טעמא לרבנן דדרשי ונפל ולא שיפילוהו אחרים. לפיכך היה נראה לפרש לרבנן בעל השור חייב הכל שדוחף עשה הכל. ובשני שוורים שהזיקו (שדה) שזה אינו עושה יותר מזה, סברי רבנן דהאי פלגא היזיקא עבד והאי פלגא היזיקא עבד. והכי נמי הכא בשמעתין גבי בשר ואימורין. אבל תימה הוא מנא ליה לתלמודא דבשני שוורים שהזיקו פליגי רבנן עליה דרבי נתן [וס"ל] האי פלגא היזיקא עבד. דלא חזינן מלתייהו דרבנן אלא בשור שדחף את חבירו לבור דמחייבי הכל. והכא משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור אנא תוראי [בבירך אשכחתיה] את קטלתיה. הילכך חשבינן ליה לבעל הבור כאילו עבד כוליה היזיקא. מפי רבי. ולפי ההוא לישנא דאמרינן התם אליבא דרבי נתן לעולם קסבר האי כוליה היזיקא [עבד] והאי כוליה היזיקא [עבד], היה מיושב מה שמקשה בכאן הא כי ליכא לאישתלומי מהאי לישתלם מהאי. דלא היה צריך למימר לפי דברי המקשה, כי מילתא בלא טעמא היא. אבל התירוץ שמתרץ אי אפשר להיות אלא לפי ההוא לישנא האי פלגא היזיקא עבד והאי פלגא היזיקא עבד. מפי רבי.
<h2>דף יג:</h2>
אמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה. אליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים ממון בעלים, וגם נמי שהזיקו אחרים חייבין לשלם מהאי טעמא דממון בעלים הם. אמר רבא תודה שהזיקה וכו'. כתב גאון זצ"ל אשכחן [נוסחא עתיקתא] בהאי לישנא, אמר רבא תודה שהזיקה גובה מבשרה. לרבי יוסי הגלילי משלם חצי נזק מבשרה ולא מאימוריה. והניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחם היינו קמייתא דרבא סיפא איצטריכא ליה וכו' פר"ח. ונראה דאי כדגרס בספרים, אין זה שיטת התלמוד לומר סיפא איצטריכא ליה מדברי האמורא, אם לא שהזכירה תחילה. מפי רבי.
והועד בבעליו והמית איש עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד. תימה היכי מוכח מוהועד בבעליו והמית דבעינן מיתה והעמדה בדין שוין כאחד, דהעמדה בדין דאמרינן היינו אחר נגיחה רביעית שהמית איש או אשה, והאי והועד לאו היינו (ההיא) העמדה בדין, אלא העדאה היא שאומרים לו שמור שורך שכבר נגח שלש פעמים. וי"ל דהיינו כאילו קאמר [בעליו] ומפיק ליה מדסמיך ליה קרא השור יסקל לוהמית, לאשמועינן מן (המת) [והמית] בבעלים, דהא כתיב והועד בבעליו, אף השור יסקל. דהיינו העמדה בדין, צריך שיהו בעלים, למעוטי הקדישו והפקירו. והא דמייתי קרא דוהועד בבעליו אע"ג דלא יליף מיניה העמדה בדין, איצטריך דמיניה [יליף] דבשעת מיתה היו לו בעלים. ודוקא הקדיש והפקיר, אבל מכר חייב, דמכל [מקום] בעלים אית ליה וראוי הוא להתחייב בין זה ובין זה. מפי רבי.
ה"ג עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד. פירוש בענין אחד. שהיו לו בעלים. ולא גרסינן "באחד", דאפילו מכרו משום הכי לא מיפטר. מפי רבי. ולשון הקונטרס שפירש בעל אחד אין נראה, דאפילו לרבי ישמעאל לא אמרינן לקמן [ל"ג ע"ב] מכרו מכור אלא לרידיא.
כשהזיק חב המזיק לאיתויי מאי לאיתויי הא דתנו רבנן כשהזיק חב המזיק להביא שומר חנם והשואל וכו'. וא"ת א"כ תיקשי לרב חסדא מהא ברייתא, דאליבא דידיה אמרינן לעיל כשהזיק חב המזיק קאי ארשות הניזק והמזיק לאשמועינן דחצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל, והכא משמע דמשנה יתירה היא להביא שומר חנם והשואל. תריץ דאליבא דרב חסדא מאריכות לשון דקאמר כשהזיק חב המזיק קא מייתי שומר חנם והשואל, [דאי] משום חצר השותפין לחודיה, ליתני ורשות הניזק והמזיק חייב. מפי רבי. ולשמואל דאמר לאיתויי קרן תרתי שמעת מינה.
לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל וכו'. ה"ה דהוה מצי למימר איפכא, לעולם דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל והב"ע כגון שקיבל עליו שמירת נזקין ולא קבל עליו שמירת גופו אם יזיקו[הו] אחרים, כגון שהיו עסקיו רעים ולא רצה זה להשאילו אם לא יפטרנו השואל מכל נזקיו. אבל בשמירת גופו לא חשש המשאיל שיקבל עליו. מפי רבי.
<h2>דף יד.</h2>
לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל והב"ע שקיבל עליו שמירת גופו ולא קיבל עליו שמירת נזקיו. וא"ת פשיטא, ומאי איצטריך הא לאיתויי. י"ל משום הכי איצטריך דקס"ד נהי דלא קיבל עליו שמירת נזקיו של אחרים, של עצמו מיהא קיבל עליו, שיכול לשמור עצמו יפה. וקמ"ל כיון דלא קיבל עליו שמירת נזקיו (ולא קיבל עליו ל)חייב המשאיל אפילו אתורא דשואל. מפי רבי.
אימא סיפא נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטין וכו'. וקשיא ליה לרבי מנא ליה דהא לא קאי (נמי) אמשאיל. ותירץ דלא מצי לאוקומי אמשאיל, דלגבי משאיל אין חילוק בין (המשאיל) [נעל] כראוי, יכול השואל לפתוח ולהוציאה כיון שהשאילה לו הילכך אי אפשר לו לשומרה, ואין חילוק לגבי דידיה בין יום ללילה דלעולם חייב. מפי רבי. ואינו מיושב, חדא דכיון דסוף סוף לא הזיקה לא מחמת האונס ולא מחמת שהוציאה השואל, תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא, והא פלוגתא היא לקמן. ואי אליבא דמאן דמחייב, זה היה לו לומר בהדיא בגמרא. ועוד נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטין משמע שאינה יכולה לצאת בשום ענין אלא ע"י כך, א"כ בהכי מיירי שאין שום אדם יכול לפתוח אפילו שואל. ואע"פ שהשאילה לו, אין דרך בני אדם לעשות מלאכה בלילה. ואי נמי כגון שלא היה צריך לעשות מלאכה באותה שעה ואמ' לו למשאיל לשומרה. אלא נראה לרבי, הוא שפירש הרב ר' אליעזר, דמשום הכי לא מצי לאוקומי אמשאיל, דלגבי משאיל אפילו נפרצה ביום הוי אונס ופטור, שהיה כותל בריא ונעל בפניה כראוי והלך לביתו. דאם נפרצה אחר כך אינו יודע בתוך כך יצתה והזיקה עד שלא ידע. דמאחר שאין הבית שלו מי מודיענו שנפרצה. אבל שואל כיון שהיא [ברשותו] ורואה שנפרצה ולא שמרה, הילכך פשע אם נפרצה ביום כשיכול לידע וחייב.
ותסברא מתני' מי לא פליגא. ה"ג ברוב הספרים וכן עיקר. והכי פירושה ותיסברא שאין שום ברייתא חולקת על זו. והתניא וכו'. וקשיין אהדדי, כלומר אי לא פליגי אם כן קשיין אהדדי, אלא לאו פליגי, ואנא דאמינא כההוא דפטר בחצר השותפין. כי תניא ההיא בחצר המיוחדת וכו'. רב חסדא הוא דמתרץ תרוייהו בריתות כותיה, והכי קאמר לעולם מצינן למימר דלא פליגי, והכא דפטר בחצר השותפין היינו מיוחדת לזה ולזה לפירות ולשוורים, ובהא מודינא אנא דפטור. והשתא משמע אי הוו פליגי, במיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים הוא דפליגי. והכי נמי אמרינן במסקנא ואם תימצי לומר פליגי בקושיא דרבי זירא ופירוקא דאביי. ורב חסדא מצי לאוקומי תרוייהו כותיה כדקא מתרץ להו. רבי אלעזר לא מצי לאוקומי ברייתא דרב יוסף כותיה. מיהו פירכא לית ליה מינה, דהוה מצי לאוקומי אנא דאמינא כתנא דארבעה כללות. והוה מוקי לה אפילו במיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים. והנהו ספרים דגרסינן בהו "ותיסברא מתניתין מי פליגי" צריך לגרוס "אלא כי תניא ההיא בחצר המיוחדת וכו"'. והכי פירושה ותסברא דבריי' פליגי אהדדי, שהרי יש ברייתות שפוטרות בחצר השותפין. אלא כי היכי דתירצת להו לברייתות הכי נמי תתרץ לדידי, דאנא נמי לא פטרנא אלא במיוחדת לזה ולזה לפירות ולשוורים. והשתא משמע דפליגי במיוחדת לזה ולזה לפירות ולשוורים. וזאת הגירסא אינה מיושבת, דהשתא משמע דבמיוחדת לזה ולזה פליגי. ורבי אלעזר מצי לאוקומי תרוייהו ברייתות כותיה. ורב חסדא מוקי נפשיה כתנאי. ובמסקנא אמרינן אם תימצי לומר פליגי בקושיא דרבי זירא ופירוקא דאביי, משמע דבמיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים הוא דפליגי. ורב חסדא מצי לאוקומי תרוייהו ברייתות כותיה, ורבי אלעזר מוקי נפשיה כתנאי. ומה שפירש הקונטרס קשיין אהדדי תלמודא קא פריך, אינו מיושב דלא משמע לישנא הכי דהויא מילתא באפי נפשה, אלא הכל משמע שהם דברי המתרץ. אלא לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד. והיינו ניזק. אומר רבי לאו היינו דחד ממש, דאם כן הול"ל רשות לניזק ולא למזיק כדלעיל בריש הברייתא, ואמאי קאמר לא לזה ולא לזה. אלא ה"ק לא לזה ולא לזה אלא דחד, ששכרה בין לפירות בין לשוורים. ורבותא קמ"ל דאע"ג דשכרה ואינה כולה שלו לגמרי, חשיב לה רשות הניזק. ורישא דברייתא איירא כגון דהויא ממש דניזק ומיציעתא בשכורה. תוספות.
רבינא משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון היא. רבינא נמי אית ליה דלא לזה ולא לזה בשכורה מיירי. וה"ג לא לזה [ו]לזה לפירות אלא דחד, ולא לזה ולזה לשוורים. וה"פ לא לזה [ולזה] לפירות אלא דחד ששכרה לכך. ולא לזה ולא לזה לשוורים. וכיון דיש שם פירות של זה לא היה רשות לזה להכניס שורו [שם], ואם הכניס והזיק לפירות חייב שהרי לרשות ניזק הכניס. והא דקאמר דלגבי שן הויא לה חצר הניזק, לאו דווקא, שהוא הדין לגבי קרן ורגל אם הזיקו לפירות דחייב כמו בחצר הניזק, כיון שאין לו רשות להכניס שורו שם ולזה יש רשות להשים פירות, והכי הול"ל דלגבי פירות הויא לה חצר הניזק. והא דקאמר דלגבי שן וכו', משום דדרך שן לאכול פירות. ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים, כגון שור שהזיק שור דכיון דאין לו רשות לזה יותר מזה להניח שוורים אם כן יהו כמו ר"ה. והא דקאמר לגבי קרן הו"ל ר"ה, ה"ה לגבי שן ורגל אם הזיקו שור. והכי הוה ליה למימר דלגבי שוורים הויא לה ר"ה, והא דקאמר לגבי קרן משום דאורחיה דקרן להזיק שור. תוספות. וגירסת הספרים דגרסינן בהו "לזה ולזה לשוורים" אינו נראה, דהיינו חצר השותפין דפטר בה בברייתא על שן ורגל, דמה לי לזה ולזה לפירות ולשוורים. ומה לי לזה לפירות ולזה ולזה לשוורים, דסוף [סוף] מצי למימר ליה "אני מכניס השור ברשותי (כולי) ולמה לא סילקת פירותיך כיון שאתה יודע שיש לי רשות להכניס שור שם". והא דלא מוקי לה דלזה ולזה לפירות ולא לזה ולזה לשוורים, משום דבעי לאוקומי כדברי הכל. ובהא פליגי לעיל, דאמרינן אם תימצי לומר פליגי בקושיא דרבי זירא ופירוקא דאביי. הילכך מוקי לה כדברי הכל אפילו לרבי אלעזר. והכי מוקי ר' אלעזר גופיה מתני' דחמשה מועדין לקרן בשמעתין. ויש לפרש כפי גירסת הספרים לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד, ומיוחד לו לפירות לגמרי, שבשעה שהוא מניח פירות אינו רשאי להניח זה שוורים. ולזה ולזה ושוורים. ד[כ]שאין שם פירות. דלגבי שן, כלומר לגבי פירות הויא לה חצר הניזק וכו' כמו שפירשתי לעיל. ולפי האי פירושא אתי שפיר הא דקאמר דלגבי קרן הויא לה רשות הרבים, שיש לו רשות לזה ולזה לשוורים כמו ברשות הרבים, אבל לגבי גירסת [רבינו] תם [לא] הוה ליה למימר [הויא] לה כרשות הרבים, דהא לא דמיא לגמרי לרשות הרבים. שמואל מורדון.
א"ה ארבעה שלשה הוו. בשלמא לשמואל דאוקמה רישא דברייתא לר' טרפון וסיפא לרבנן (אי) הוו ארבעה בין שניהם, בין רבי טרפון ובין רבנן, דבהך סיפא אורי לך (דמכותה) [דמשונה] בחצר הניזק אינו משלם אלא חצי נזק לרבנן. אלא לרבינא דאוקים כולה לרבי טרפון מאי חידושא אורי לך בהך סיפא. אי דלגבי שן הויא כחצר הניזק וחייב, דהוא כלל הראשון כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל. אי דגבי קרן הוי רשות הרבים היינו כלל האמצעי דבחצר השותפין הוי כמו ברשות הרבים, ואכתי שלשה הוו. מפי רבי.
<h2>דף יד:</h2>
שום זה לא יהא אלא בכסף [וכו'] פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה. יש תימה דטלית שהזיקה פרה היינו ברשות הרבים, דהא בור הוא וסתם בור ברשות הרבים הוא של הפקר, ואם כן פרה שהזיקה טלית היינו נמי ברשות הרבים, ואמאי חייבת והא אמרינן בפרק כיצד הרגל בגמרא [כ' ע"א] אכלה כסות או כלים וכו', כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, כגון שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת, בעטה רבוצה במהלכת פטורה, דאותה רבוצה היתה משנה שלא היה לה להיות רובצת בר"ה, וכשבעטה בה מהלכת ושינתה פטורה. הכא נמי אותו שינוי שהניח טליתו ברשות הרבים וכששינתה בה פרה והזיקתו בקרנה פטורה. והא ליכא לפרושי שדרסה עליו ברשות הרבים דרך הילוכה, דלאו היינו שינוי, דהא שן ורגל ברשות הרבים פטירי. ונראה לומר דאו או קתני. וה"פ פרה שהזיקה טלית ברשות היחיד או טלית שהזיקה פרה בר"ה, והא כדאיתא והא כדאיתא. מצאתי. שום זה לא יהא אלא בכסף [וכו'] או או קתני, ולא שהזיקו זה את זה. מדקתני שמין אותה בדמים, ולא קתני שמין אותן בדמים. והכי נמי אמרינן ביבמות [נ' ע"א] חלץ ועשה מאמר חלץ או עשה מאמר, ול"ג פרה בטלה, דא"כ ליתני שני שוורים שחבלו זה בזה דהיינו הך, ואורחיה דתלמודא למיתני הכי [ל"ג ע"א]. אלא ה"ג פרה שהזיקה טלית. ואורחא דתלמודא הוא להזכיר בכל מקום פרה וטלית, כדאמרינן נמי בעלמא [צ"ד ע"ב] הניח להם אביהם פרה וטלית וכו'.
אין אומרים תצא פרה בטלית. פירוש רש"י לא נהירא דמפרש דלא אתא לאשמועינן אלא הא דלא אמרינן (דהך) [דאם] שוה המזיק יותר או חסר מן הניזק שלא יטלנו בשביל נזקו, דמילתא דפשיטא היא מקרא ומכמה משניות. אלא הכי פירושה, מאי שום כסף אמר רב שום זה וכו', כלומר דמים ישלם. ואתא לאשמועינן במתניתין כמ"ד לקמן יושם השור. דפלוגתא היא לקמן גבי שור שהזיק ר"ע אומר יושם השור כלומר אין השור קנוי לו אלא יושם ויטול דמי נזקו, ר' ישמעאל אומר יוחלט השור ביד הניזק וברשותיה קאי ואין המזיק יכול להגבותו שאר דמים (מנזקו), ואשמועינן מתניתין כמ"ד יושם השור. ולהכי תנא ליה הכא משום דקתני בסמוך שוה כסף דמוקמינן ביתמי. ובהא נמי איכא חידוש דנפקא מינה לענין יתמי. כיצד הרי פרתו של ראובן הזיקה טליתו של שמעון, ומת ראובן ונפול נכסי קמי יתמי, ואתא שמעון ותבע טליתו מיתמי, אין אומרים תצא פרה המזקת לשמעון בשביל טליתו, כלומר שתהא מוחלטת ביד שמעון הניזק ולא הוי מטלטלי דיתמי ולבעל חוב לא משתעבדי. אלא שמין אותה בדמים, כלומר יושם הניזק בדמים ולפי מה שיעלה יטול הניזק משוה כסף דהיינו קרקעות. והכי נמי קאמרה מתניתין וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. וכשיפול אותו הנזק קמי יתמי יהיה נישום בכסף. ולפי האי פירושא חידוש גדול אשמועינן מתניתין. תם [תוד"ה פרה בשם ר"ת]. ותימה לרבי הא תינח פרה שהזיקה טלית, דאיצטריך לאשמועינן דלא אמרינן יוחלט השור אלא יושם, אע"פ דמגופו משלם. אלא טלית שהזיקה פרה היינו בור ומישתלם מעלייה, ומאי איצטריך לאשמועינן דלא תהא טלית מוחלטת לבעל הפרה, פשיטא והלא אינו משתלם מטלית אלא מעלייה. וי"ל אגב פרה בטלית נקט טלית בפרה ואע"ג דפשיטא היא. מפי רבי. ומורי רבי אליעזר פירש דאפילו בטלית נמי איצטריך לאשמועינן אע"ג דאינו משלם אלא מעלייה, סד"א מה שאמרה תורה מעלייה לייפות כחו של ניזק דאע"ג דאין בגוף המזיק כדי הנזק ישתלם מן העליה, אבל היכא דאיכא פסידא לניזק כגון אם מת המזיק, דאי אמרת משתלם מן העלייה הוו מטלטלי דיתמי ולא גבי מידי. ואי אמרת מגופו והוי מוחלט לניזק מחיים גבי מיתמי אימא אז הוא משתלם מגופו קמ"ל. ולפי זה הפירוש מצינן למימר מתניתין לכולי עלמא אפילו למ"ד יוחלט השור, הני מילי בתם אבל במועד לא, ומתניתין מיירי במועד. ואיצטריך לאשמועינן דאפילו גבי יתמי שום זה לא יהא אלא בכסף, ולא אמרינן שיהא אז לייפות כוחו של ניזק ויגבה מגופו דלא יהא תם חמור ממועד, אלא לשלם שום זה לא יהא אלא בכסף בין לייפות כוחו בין להרע כוחו של ניזק.
דבר השוה כל כסף ומאי ניהו קרקע דאין לו אונאה. ואע"ג דאמרינן בב"מ [נ"ז ע"ב] דאונאה אין להם אבל ביטול מקח יש להם. י"ל דלאו דוקא דבר השוה כל כסף קאמר, אלא רוב פעמים שהוא שוה כל כסף דהיינו בכדי אונאה. מפי רבי.
עבדים ושטרות נמי נקנין בכסף. ול"ג שטרות, דאינן נקנין בכסף. וא"ת אמאי לא ידע רבא דמצי תלמודא למיפרך ליה הכי כדפריך לעיל גבי אונאה ואמטול הכי הדר ממילתייה [ד]בר עולא. ורבא אמאי ניחא ליה טפי לענין קניית כסף כיון דאיכא למיפרך נמי מעבדים. איכא למימר דגבי אונאה חשיב ליה פירכא, דהא גבי קנין קרקע כתיב בהדיא שדות בכסף יקנו ולהכי קרי ליה מתניתין שוה כסף, אבל עבדים דאתו מדרשא לא. מצאתי.
שמע מינה לוה ומכר נכסיו וכו'. תימה מאי קא דייק, דאי נזקין כמלוה על פה פשיטא דאין בית דין גובין לו. ואי נזקין כמלוה בשטר פשיטא דגובין לו. ולא הוה ליה למימר שמע מינה, אלא הכי הוה ליה למיפרך והתנן המלוה את חבירו בעדים גובה מנכסים בני חורין בשטר גובה מנכסים משועבדים. ואי היא גופה קא דייק דשמעת מינה ממתניתין דנזיקין אע"ג דכתיבי באורייתא לא הוי כמלוה בשטר, אם כן הכי הוה ליה למימר ש"מ מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא. ורבינו תם פירש שמעת מינה לוה ומכר נכסיו אין בית דין גובין לו מהן דבר תורה, ומשום הכי נמי אינו גובה הכא מנזקין דשיעבודא לאו דאורייתא. דאי שיעבודא דאורייתא ומדרבנן הוא דלא גבי משום תקנת לקוחות דלית להו קלא למלוה על פה, אם כן תיקשי אמאי אינו גובה גבי נזקין, דהכא ליכא תקנתא דלקוחות דמאן דמזיק בפרהסיא מזיק ואית ליה קלא. אבל מאן דיזיף בצינעא יזיף ולית ליה קלא. אלא מדאמרינן הכא דאינו גובה מלקוחות ש"מ דשיעבודא לאו דאורייתא, ותיקשי למ"ד בשלהי ב"ב [קע"ה ע"ב] דשיעבודא דאורייתא. ואע"ג דלא מסיים הכא דבר תורה, נראה דעל [דבר] תורה קאמר מדקא מפיק בתר [הכי] ממתני' ב"ד [של] הדיוטות דנפיק מקרא דירשיעון אלהים דבעינן מומחין מכלל דמעיקרא נמי איירי בדאורייתא. ועוד ראיה משילהי בבא בתרא [שם] ומקידושין מפ"ק [י"ג ע"ב] דרב ושמואל דאמרי תרוייהו אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות, דלא קא מפרשי דבר תורה. ובעל כרחין לא מיירו אלא בדבר תורה כי היכי דלא תיקשי להו ממשנה, כן פירושו דבר תורה. תם. וטעם דלא שייך הכא תקנת לקוחות שכתבתי למעלה אינו מיושב כל כך. אלא נראה לרבי דגבי מלוה עשו תקנת לקוחות, דכיון שהיה יכול לעשות מלוה בשטר שלא להפסיד לקוחות ולא עשה, איהו דאפסיד אנפשיה, ולא גבי מלקוחות. אלא בנזקין מה היה לו לעשות, הילכך אע"ג דלית ליה קלא יש לו מן הדין לגבות מן הלקוחות אי הוי שיעבודא דאורייתא. מפי רבי.
פרט למודה בקנס ואחר כך באו עדים. ואע"ג דבקנסות לא קא מיירי במתניתין, מיהו הרבה דברים מרמזת לנו משנתינו דלא שייכו בהנך דיני דמתניתין, אלא בכל דבר שנוכל לפרש מפרשת להו. אלא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מאי איכא למימר. קשיא לרבי אמאי לא מוקי מתניתין על פי עדים פרט למודה בקנס ולא באו עדים, דפטור דברי הכל. מה שתירץ בתוספות דמילתא דפשיטא היא דכתיב אשר ירשיעון פרט למרשיע את עצמו, אינו מיושב. דהרבה דברים שונה במשנתינו שהם כתובים בפסוק, וכל שכן זה דאינו מפורש בהדיא אלא אנן דרשינן ליה הכי. אלא כך יש לתרץ דמודה בקנס פטור, דלא איצטריך למיתני דהא תני לקמן במרובה [ע"ד ע"ב] גבי תשלומי ארבעה וחמשה דאינו משלם על פי עצמו, אלמא מודה בקנס פטור. והכא לא שייך (למיתני) [למימר תני] והדר מפרש כמו בהנך דלעיל [משום דכאן הוא מפורש ע"פ עדים. אבל קשה דהא] נמי אמרינן דנכסים של בני ברית תני והדר מפרש, והא נמי מפורש כיון ששונה של בני ברית. ורבי מתרץ דהתם איצטריך לפרש כדי לחלק בין שור של נכרי שנגח של ישראל ובין שור של ישראל שנגח [לשור] של נכרי. וקשה מאי קא פריך אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר, אדרבה לההוא [מאן דאמר] ניחא טפי, דמפרש ממתניתין על פי עדים חייב לעולם ואע"פ שהודה. והיא גופה חידוש הוא, לא איצטריך למימר למעוטי שום דבר. ותירץ דדומיא דהנך דבמתניתין דמפרשינן בהו חידוש דאתי למעוטי שום דבר משמע ליה לפרש הא, דעיקר חידוש אשמועינן דאתא למעוטי שום דבר. מצאתי.
<h2>דף טו.</h2>
השוה הכתוב אשה לאיש. ראיתי שהקשה בתוספות, אמאי איצטריך הני רבויי גבי אשה, הא ממילא שמעינן לה מאחר דממעטינן גבי סמיכה בני אהרן ולא בנות אהרן, הא בכל דוכתא אחריתי דליכא מיעוט מרבינן להו. ולאו פירכא היא, כמו שתירץ רבי בתמורה [ב' ע"ב], דמשמע התם דכל היכא דכתיב בלשון זכר הוה ממעט אשה אי לאו דהשוה הכתוב אשה [לאיש], הילכך צריך היקישא, וכיון דהקיש צריך מיעוטא גבי סמיכה בני אהרן ולא בנות אהרן. והא נמי תירץ דלא תיקשי מהא דאמרינן לקמן שור שור להביא שור האשה, אמאי איצטריך הא כבר ילפינן הכא מהיקישא, דהתם אאשה המזקת לאחרים איצטריך ומשום דגבי מזיק כתיב איש דלא משמע לרבות מהיקישא. מצאתי.
והמית איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל (עונשין) [מיתות] שבתורה. תימה דלקמן פרק שור שנגח ארבעה וחמשה [מ"ב ע"ב] משמע דהאי השוה הכתוב אשה לאיש מפקינן ליה מדכתיב כי יגח שור את איש או את אשה דתנו רבנן והמית איש או אשה וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש הרי כבר נאמר כי יגח שור את איש או את אשה. ושמא פליגא אהא. מפי רבי. כי היכי דתיהוי לה כפרה. קשיא לרבי הא טפי ניחא לה דלא תיהוי בה לא עונש ולא כפרה. ויש לתרץ דמקצת עונשין מפורשין באשה גבי עריות דכתיב [ויקרא כ'] מות יומת הנואף והנואפת, וכן באש ישרפו אותו ואתהן. ואזהרה דכתיב לא תקרבו לגלות ערוה על שניהם מזהיר. ואהנהו איצטריך למימר דתיהוי לה כפרה. דאי תיקשי אם כן היכי יליף מהאי היקישא בקידושין [ל"ה ע"א] דכל מצות לא תעשה נוהגת בנשים, דאימא האי קרא לא בא אלא להקל עליה דתיהוי לה כפרה. י"ל דלאו מההוא קרא לחודיה דכפרה יליף, אלא מכולהו תלתא, מכפרה ודינין ומיתות. דהתם נמי בקידושין קא מייתי כולהו קראי דמייתו הכא. הכא משום כפרה והכא משום חיותא. כלומר מכל חדא וחדא לא מצי למילף דאיכא למיפרך. וא"ת ליתי מתרוייהו במה הצד. י"ל דלא רצה תלמודא לדקדק בהא, ומדקדק יכול למצוא פירכא אכולהו.
השוה הכתוב איש לאשה לכל דינין שבתורה. תימה והא אשה פסולה לדון, דהא תנן בהדיא בפרק [בא סימן ומובא בפרק] אחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב] כל הכשר לדון כשר להעיד וכו' ומדאשה פסולה להעיד אם כן ודאי פסולה לדון ומאי השוה הכתוב וכו'. וי"ל דהכי פירושה, השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה, שאותו דין שיעשו מן האיש יעשה מן האשה. דאע"ג דכתיב לפניהם ודרשינן [גיטין פ"ח ע"ב] לא לפני גוים ולא לפני הדיוטות, לא בא לפניהם לחלק בדיניהם שלא נחייב אשה כאיש. הילכך לא מצינן חילוק בדינם, והכל בכלל בין אשה בין איש. וא"ת והא כתיב בדבורה והיא שפטה אלמא אשה כשרה לדון. [וי"ל ד]לאו דוקא קאמר אלא שהיתה מלמדת משפטים לישראל.
סתם שוורים בחזקת שימור קיימי. לאו מסברא קאמר אלא מדקאמר רחמנא דלא משלמי כל הנזק אם כן ודאי בחזקת שימור קיימי, דלית להו סברא דחס רחמנא עליה. ולפי זה מיושב הא דאמרינן בשמעתא קמייתא [ב' ע"ב], אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא.
לא נצרכה אלא לפחת נבלה. ובמועד כדמוקמי לה במסקנא דשייך ניזק בתשלומין. אבל בתם אפילו לפחת נבלה לא שייך ניזק בתשלומין דהא מן הדין אין לו ליקח כלום. וצריך לפרש חדא בתם וחדא במועד, ההיא דלעיל בתם, והך במועד דשייך מועד בתשלומין. אע"ג דבההיא דלעיל קתני תשלומי נזק במיטב הארץ, ומיטב הארץ לא שייך אלא במועד. ומיהו רמז שרמז לנו בלשון תשלומי נזק, דבעלים מיטפלין בנבילה, היינו בתם. מפי רבי. ובתוספות פירשו דלעיל פחת נבילה בתם נמי שייך למימר ניזק בתשלומין, דכיון דמכל מקום זיכתה לו תורה חצי נזק ופעמים שלוקחו שלם כגון שלא פחתה נבילה, נמצא כשפיחתה הנבילה שייך ניזק בתשלומין. מצאתי.
לא נצרכה אלא לפחת נבילה. דפחת נבילה לניזק הוי. תימה אכתי בתשלומין ליתיה, דהשתא דלאו דידיה שקיל, דאי לא קנסיה קרא למזיק היה נוטל הניזק הנבילה כמות שהוא וטפי כלל לא, משום דקנסיה קרא לתשלומי חצי נזק הוה לן לחיובי טפי בפחת נבילה. י"ל דאין הכי נמי, דכיון דקנסיה קרא חצי נזק הוה לן למימר דמכולה נזק משלם המזיק פלגא גם מן המיתה גם מן הפחת.
אבל מועד אימא לא. תימה היכי הוה מצינן למימר דגבי מועד אין הבעלים מיטפלין, הא קרא דוהמת יהיה לו דמפקינן מיניה במועד כתיב. גמגום [פירוש כמו "ודוחק"]. ועוד קשה אם לא נאמר דחד מינייהו מפורש דמיירי או בתם או במועד, למה צריך ליתן טעמים לכל אחד ואחד מינייהו, יתן הטעם ויותר אינו צריך, שהרי באיזה מהם שהיה שונה הייתי מעמידו באותו שיש בו טעם. הילכך צריך תרוייהו. אומר [רבי] אורחיה דתלמודא הכי. ודומה לו במס' שבת [ח' ע"ב] רקק רקק תרי זימני למה לי, ונותן טעם על כל אחד ואחד אע"פ שלא היה צריך אלא הכי קאמר תלמודא אפילו הוה מפורש אכתי הוה אתי שפיר.
אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא. לאו פירכא היא אלא תירוץ הוא דמתרץ למאן דאמר פלגא נזקא ממונא, דלא תיקשי מאי שייר דהאי שייר דשייר חצי כופר, ומשום הכי [קאמר] דחצי כופר נמי לאו שיורא הוא ולא שייר מידי. דלא תיקשי מאי קא פריך אליבא דמאן דאמר פלגא נזקא קנסא דילמא (הני מילי) [הא מני] וכו' דמאי קושיא דאיהו לא מוקי לה לרבי יוסי הגלילי אלא סבירא ליה דתם לא משלם חצי כופר והילכך שייר ושייר. דלאו קושיא היא, דלאו למיפרך למאן דאמר פלגא נזקא קנסא קאמר, דלא סבר לה כרבי יוסי הגלילי. אלא לתרוצי למ"ד פלגא נזקא ממונא קאמר, דלא תיקשי לדידיה מאי שייר בהדי חצי כופר, דלא סבירא ליה תם אינו משלם על פי עצמו. והשתא קאמר דחצי כופר נמי לא שייר, דהא מני ר' יוסי הגלילי היא דמחייב תם בחצי כופר. ותימה, מנלן דקסבר ר' יוסי דתם משלם חצי כופר. אי משום דאמר בפרק שור [שנגח] ארבעה וחמשה [מ"ב ע"א] בגמרא וזה וזה חייבין מיתה, ובעל השור נקי נקי מדמי ולדות, ולא בעי למימר נקי מחצי כופר כר' אליעזר, אלמא סבירא ליה דחייב. הא לאו מילתא היא, דדילמא הא דלא קאמר נקי מחצי כופר משום דפשיטא ליה דפטור, ולהכי לא איצטריך קרא דסבירא ליה כרבי עקיבא דלא [איצטריך] קרא למיפטריה דהוא עצמו אין משתלם אלא מגופיה הביאהו לב"ד וישלם לך. פירש רבינו תם אינו משתלם אלא מגופו, והאי מגופו לא מצי משלם שהרי חייב סקילה ואסור בהנאה, ודבר פשוט הוא דפטור. אלמא רבי עקיבא בלאו קרא פטר ליה וקרא מוקי ליה התם [כ]דתניא אידך נקי מדמי עבד. הכי נמי ר' יוסי הגלילי למיפטריה [מ]חצי כופר לא מצריך קרא דמילתא דפשיטא היא, הילכך מוקי ליה לדמי ולדות. ואיכא למימר דהכי פירושה, הא מני רבי יוסי, דמצי סבר תם משלם חצי כופר, אבל רבי אליעזר לא מצי סבר הכי דהא מקרא מפיק דפטור, ורבי עקיבא נמי לא דאפילו קרא לא מצריך. ובס"פ כיצד הרגל [כ"ו ע"א] נמי תניא הכניס שורו לחצר בעל הבית ונגחו לבעל הבית ומת, השור בסקילה ובעלים בין תם בין מועד משלם כופר שלם דברי רבי טרפון. ורבי טרפון כופר שלם בתם מנליה לאו דסבר לה כר' יוסי הגלילי וכו'. ואי רבי עקיבא, אמאי לא מוקי קרא למיפטריה מחצי כופר היכא דלא קא מיקטל תורא, דלא נימא לישלם מגופיה, כגון שהמית את האדם על פי עד אחד או על פי הבעלים. כדקאמר ליה ר"א לר"ע. י"ל דלהא נמי לא איצטריך קרא, דכיון דלא מיקטל תורא בעלים נמי לא משלמי כופר, כדאמרינן בההיא שמעתא [מ"ג ע"א] דכל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. ואי קשיא לרבי עקיבא אמאי לא איצטריך קרא למיפטריה מחצי כופר, דלא תיסק אדעתין דנהי דמגופו לא מצי משלם לישלם ליה מעלייה. דהא בההיא שמעתא נמי קא פרכו ר"ע דאי לאו בעל השור נקי מדמי עבד הוה אמינא לישלם מן העלייה. דתניא אידך בעל השור נקי ר"ע אומר נקי מדמי עבד, ופריך ונימא ר"ע לנפשיה [הוא] עצמו אינו משתלם אלא מגופו עד דמסיק הכי. י"ל דלגבי דמי עבד אי לאו קרא ודאי הוה אמינא (דלאו שלם) [דלישתלם] מן העלייה, כדמפרש טעמא הואיל ומחמירני בעבד יותר מבן חורין וכו'. אבל האי חצי כופר בבן חורין מיירי שהוא קל, ובלאו קרא נמי לא הוה אמינא דמשלם מן העלייה. מצאתי. שייר חצי כופר. כלו' דאפילו חצי כופר אינו משלם. הילכך הוי שיורא, דאי הוה משלם חצי כופר לא הוה שיורא דחצי כופר בכלל חצי נזק הוא.
<h2>דף טו:</h2>
המית שורי את פלוני וכו' מאי לאו בתם. ואתיא כר' יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר. דאי דלא כרבי יוסי אם כן המית פלוני את פלוני מאי משלם. מפי רבי. אי נמי דמים משלם כדמוקמינן לקמן בשור שנגח ארבעה וחמשה, הא מתני' גופה אליבא דרבה לענין דמים. ולשם אפרשנה מה בין דמים לכופר אליבא דמ"ד דמי ניזק.
ואי תפיס לא מפקינן מיניה. אומר רבי דבמזיק עצמו קאמר בכלב או תרנגול דלא מפקינן מיניה, ובאותו דבר שהזיק הקלו חכמים שיכול להחזיק בו אם לקחו בשעת ההיזק, אבל מידי אחרינא לא. דאי תפרש בכל מה שהחזיק [מ]שלו לא מפקינן אתי לידי תקלה, דהיום (ולמחר) [או למחר] יגזול כל אשר בביתו [ו]לא מפקינן ממנו משום דאין דנין דיני קנסות, וזה יפסיד יתר על מה שהזיק. תם. משונה הוא דלא משלם ולא מגבינן בבבל. והא דאמרינן פרק כיצד הרגל [י"ט ע"ב] בגמרא כיצד השן מועדת, ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא חייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם ואסלא חצי נזק, והיכי מגבי קנסא בבבל וכן ההוא דחנן בישא [ל"ז ע"א], מיירי בדתפס או (אומנוה) דאמרו ליה או הב ליה חצי נזק או זיל לך לארץ ישראל לדינא. מצאתי.
משמתינן ליה. אבל לא מלקינן ליה, משום לא תשים דמים בביתך, דהאי לאו [הוא לאו] שבכללות. מצאתי. וא"ת גבי שור אמאי לא משמתינן ליה. י"ל [דסתם] שוורים בחזקת שימור קיימי טפי מהני.
חמשה תמין הן. גבי תמין דלא משכח חמשה אי לאו התולדה בכלל קא חשיב תולדות. (אין) [אבל] גבי מועדין לא איצטריך למיתני תולדות. והא דלא קתני הבור והאש גבי מועדין, אפשר לומר דדומיא דתמים נקט להו, מה תמים שיש בהם רוח חיים אף מועדים [שיש בהם רוח חיים].
רבי אלעזר אומר בזמן שהן בני תרבות. וא"ת והא"ר אלעזר במשנה קמייתא דסנהדרין כל הקודם להורגן זכה, ומפרש התם בגמרא [סנהדרין י"ב ע"א] ר' יוחנן אליביה אע"פ שלא המיתו אלמא אין להם תרבות. והכא קאמר בזמן שהן בני תרבות. איכא למימר דלענין קטלא אין להם תרבות אבל גבי נזקין כי הכא יש להם תרבות. אי נמי איכא למימר דהתם רבי אליעזר הוא דאמרי' דר' עקיבא פליג עליה ודרכיה לפלוגי עליה אע"ג דרביה הוא, והכא ר' אלעזר היא דפליג בהדי רבי מאיר. וכן עיקר, וכן פירשתי בסנהדרין. ולי נראה דהתם דקאמר אין להם תרבות ואין להם בעלים. היינו מסתמא דלא מחזקינן להו ביש להם תרבות דרובן לית להו תרבות, מיהו אפשר להיות להם תרבות, ואם היה יודע שיש להם תרבות היה אסור להורגן. מפי רבי.
ונחש מועד לעולם. אע"פ שאינו נהנה כלל מיהו כיון דלכך עומד כל שעה כדי להזיק הוי אורחיה בהכי כמו שן ורגל. והכי אמרינן בתענית [ח' ע"א] לעתיד לבא מתקבצות כל החיות אצל הנחש אומ' לו ארי דורס ואוכל ואת מה הנאה יש לך, והוא משיב להם מה יתרון לבעל הלשון. מפי רבי.
<h2>דף טז.</h2>
כולה רבי טרפון היא. הכא נמי גרסינן "במיוחדת לאחד מהם לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורים".
ראוי לה אין שאין ראוי לה לא. וכי תימא לעולם אימא לך ר' טרפון היא והא דקאמר שאין ראוי לה לא משום דכשאין ראוי לה קרי לה מועדת דאינה משתלמת כמו מועד, דמועד משלם מן העלייה והיא משלמת מגופה כדאמרינן לקמן פרק כיצד הרגל [י"ח ע"ב] אליבא דרבא דכי אמר ר"ט דמשונה משלם נזק שלם מגופו קאמר, משום דהוא יליף משונה ברשות הניזק מק"ו דתם בר"ה, ואמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם משלם מגופו אף תם משונה בחצר הניזק משלם מגופו. הא ליכא למימר, דהא שור המזיק ברשות הניזק דקתני סיפא שאינו משלם נמי אלא מגופו וקרי ליה מועד. מצאתי. יש מועדים אחרים כיוצא באלו. כלומר מועדין מתחילתן להרוג ולאכול דאורחייהו בהכי, מה שאין כן בשור דלאו אורחיה בהכי והוי קרן. מיהו בהנך נמי אית בהו תמות, כגון ששינו מנהגם, כההיא דאמרינן לקמן ש"מ ארי בר"ה דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב.
ואם הועדו חמשתן מועדים. (א"כ) [וא"ת] במתניתין קתני מעיקרא שור שנעשה מועד ואחר כך שן ורגל, ולקמן פרק שני כמו כן היה לו לפרש תחילה איזהו מועד, ואחר כך היה לו לשנות ולפרש כיצד השן והרגל [מועדת]. ועוד קשיא דבההיא מתניתין דלקמן קתני מעיקרא כיצד הרגל ואח"כ כיצד השן, ובמתניתין דהכא תנא מעיקרא השן מועדת ואח"כ הרגל. וליכא למימר איידי דסליק מרגל פתח ברגל כדקא מתרץ לקמן אפירכא אחריתי, דאם כן היה לו לפתוח באדם דסליק מיניה שהרי הוא בסוף כולם במשנתינו. וההיא פירכא נראה לתרץ דאיידי דתנא במתניתין גבי חמשה תמין לא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט, הרי מעשה שן קא חשיב מעיקרא ואחר כך מעשה רגל, הילכך גם במועדין מקדים שן לרגל. וא"ת בתמין גופייהו למה מזכיר תחילה לישוך ואחר כך לבעוט. י"ל דכסדר שהם בבהמה קא חשיב תחילה ליגח דהיינו בקרן, ואחר כך ליגוף שיכולה כמו כן לדחוף בראשה, ואחר כך לישוך שהוא בשן, ואחר כך לרבוץ ולבעוט. ובפרק שני נקט תחילה רגל ואחר כך שן, כדכתיבי בקרא ושלח וביער. מיהו אכתי קשיא לן אמאי לא קתני שור המועד תחילה, שהוא תחילה בפסוק וגם במשנתינו, כדפרישית לעיל. גימגום.
והברדלס. ואומר ר"ת דהך ברדלס אינו הך דתנינן גבי עכבר לענין חמץ [פסחים ט' ע"ב], דהתם הוא שקורין פוטוייש ואין דרכו להזיק בני אדם. וברדלס שבכאן הוא אפא. ודומה הוא להיות מין נחש, דמתרגמינן גיא הצבועים [ש"א י"ג], חילתא דאפעיא. ואפעה הוא נחש כדכתיב [ישעי' נ"ט] והזורה תבקע אפעה, וההוא קרא בנחש כתיב. והא דמפליג בבכורות [ח' ע"א] בין ברדלס לאפעה שזה יולד בכך וכך וזה יולד בכך וכך. י"ל דההיא מיירי באותו ברדלס דפסחים.
מיתיבי וכו' רבי אלעזר אומר אף הנחש. תימה אדמקשי ליה לרב יוסף תיקשי ליה לדידיה מגופא דברייתא ר' אלעזר אומר, מאי מוסיף, והא נחש תנא ליה הארי והזאב והנמר והברדלס והנחש. וצ"ע בתוספתא אי גרסינן בברייתא "והנחש". מצאתי.
<h2>דף טז:</h2>
דרס ואכל. מפרש רבינו תם דמיד כשדרס אוכל בעודנו חי. טרף ואכל היינו שאכל אחר שמתה, כדקאמר לקמן ומחנק ללבאותיו משמע לאחר שחנקה. וכן פי' הא דאמרינן בחולין [נ"ט ע"א] כל עוף הדורס טמא, היינו שדורס ואוכל. אבל לא כמו שפירש הקונטרס שתופס המאכל ברגליו ואוכל, דזהו דרך העופות ואפילו טהורין. דכמה פעמים אנו רואים שתרנגול עושה כך. תם.
בארי תרבות ואליבא דרבי אלעזר. אבל לרבנן (לאו) [ליכא] לאוקומי דהא חיה שנכנסה מיירי בכל חיות המזיקות בין ארי בין זאב, והיכי מצי לאוקומי אי בדאייעד הא זאב דרכו לטרוף ואפילו לא איעייד נמי משלם נזק שלם. ואי בדלא אעייד, אם כן אמאי משלם [בארי] נזק שלם והא לאו אורחיה לטרוף. ולצדדין לא בעי לאוקומי. הילכך מוקי לה כרבי אלעזר, דאליביה כל חיות של תרבות דינם שוה דלא משלמי נזק שלם אלא כשהועדו. מצאתי. וכן מוכיח דחיה כל חיות משמע, דפריך מיניה לשמואל ולא משני הכא בזאב מיירי וכי קאמר שמואל בארי, משום דחיה משמע בין זאב בין ארי רק שהן מזיקות. מצאתי.
אלא כי תניא מתניתא בארי תרבות ואליבא דרבי אלעזר דאמר לאו אורחיה הוא. כלומר אי איתמר דרבינא דמוקי כר' אלעזר לאו אדשמואל איתמר, דשמואל לאו כר' אלעזר אמרה למילתיה אלא כרבנן, ואשמועינן דכי אמרי רבנן מועדין [הני מילי] לדרוס אבל לטרוף לא. וכי איתמר דרבינא אמתניתא איתמר, והכי קא מתרץ רבינא, לעולם לאו אורחיה וכדשמואל. ומתני' דקתני נזק שלם אפילו בארי תרבות קא מצי לאוקומי וכר' אלעזר דאמר לכל הוא תם, וכדמפרש ואזיל וכגון דאייעד תלתא זימני לטרוף. והאי דנקט טרפה לאו דוקא דה"ה דרסה. וכל שכן דכ(ד)רבנן אנן מצינן לאוקומי דלדידהו לא שני להו דכולהו הוו מועדין לדרוס אבל אינן מועדין לטרוף, וטרפה דקתני משלמת נזק שלם בדאייעד. וטרפה דוקא, אבל דרסה מזימנא קמייתא אייעד. הילכך כל שכן (מדרבנן) [כרבנן] מצי לאוקומי בין בארי תרבות בין בארי דלאו תרבות, דלדידהו לא שני להו דכולהו מועדין לדרוס ולא לטרוף, ומתני' דקתני טריפה בדאייעד. ומשום דהוזכר רבי אלעזר בדרבינא מהדר עלה. מצאתי. וכי תימא כד פריך ליה מהא מתניתא דחיה שנכנסה לחצר הניזק אמאי לא שני ליה הא בזאב שדרכו לטרוף ולא לדרוס, והויא לה שן ואמטול הכי חייב נזק שלם, וכי קאמר שמואל בארי דלאו אורחיה לטרוף. י"ל משום דסתם חיה קתני משמע בין ארי בין זאב.
אי הכי חצי נזק בעי שלומי. וא"ת אמאי לא מוקי לה מתני' כרבי טרפון דאמר משונה [קרן] בחצר הניזק נזק שלם משלם. נראה לרבי דלא אפשר לאוקומי כרבי טרפון, דקתני רישא דהא ברייתא השן מועדת לאכול הראוי לה וכו' הרי משמע הראוי לה אין שאין ראוי לה לא, אלמא דמשונה בחצר הניזק [חצי] נזק (שלם) הוא דמשלם. וא"ת הוה ליה לאוקומי רישא כרבנן וסיפא כרבי טרפון, כדאוקמינן לעיל [י"ד ע"א] מתני' וגם ברייתא דארבעה כללות. ונראה לרבי דהכא לא משמע ליה לאוקומי דהא קתני וכן חיה שנכנסה וכו' משמע דחד תנא הוא. מפי רבי.
מדתני לה גבי תולדה דשן גבי תולדה דרגל בעי מיתנייה. וה"ה דהוה מצי למיפרך אי תולדה דקרן היא אמאי קתני בחצר הניזק. (מ"מ) [מ"ר].
אלא למ"ד [שחשדוהו מ]זונה מאי למות. תימה אטו אמו ואחותו מי נפקי מכלל זונה, דאית בהו חיוב מיתה. וי"ל דהא לא הוה קרי בלשון זונה, אלא עריות הוה קרי להו. אלמא זונה משמע שהיה כהן ואסור בזונה כדכתיב אשה זונה וחללה לא יקחו. מצאתי. אמר רב שהושיבו ישיבה על קברו. וא"ת והאמרינן לועג לרש חרף עושהו זה העוסק בתורה לפני המת. איכא למימר דהתם בעת שמוטל לפניו ולא נקבר, אבל כשנקבר מותר לעשות כדי שיהיו שפתיו דובבות בקבר. או ל"ד על קברו אלא מצד קבר. מפי רבי. חד אמר שלשה (לפני) וחד אמר שבעה. כנגד שבעה להספד. וחד אמר שלשים. כנגד שלשים לתספורת. מצאתי.
<h2>דף יז.</h2>
כבוד עשו לו [במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו] שלשים וששה אלף. ל"ו קא דריש, בגימטריא שלשים וששה. לפני אחאב מלך ישראל עשו כן. וא"ת מנלן שעשו. ונראה לרבי מדכתיב [זכריה י"ב] ביום ההוא יגדל המספד כמספד הדדרימון בבקעת מגידון ומתרגמין כמספדא דאחאב בן עמרי דקטליה הדדרימון בן טברימון [מגילה ג' ע"א], אם כן משמע שהיה מספד גדול, אם כן מסתמא היו לו ל"ו אלף חלוצי כתף. והא דאמרינן [סנהדרין ל"ט ע"ב] באבוד רשעים רינה על מיתת אחאב, היינו רינה לפני המקום ולפני הצדיקים, אבל מכל מקום על מיתתו עשו הספד גדול. מפי רבי. שלשים וששה אלף חלוצי כתף. לא ידענא היכי דריש אלפים מל"ו, דילמא מאות או ל"ו פרשים.
ואי בעית אימא קיים לא אמרינן אבל אנוחי מנחינן. ואע"ג דאמרינן במועד קטן [כ"ה ע"א] דכי נח נפשיה דרב הונא סבר לאותובי ספר תורה אפורייה אמר להו רב חסדא מילתא דבחייה לא סברה וכו', עד אלמא קסבר אסור לישב על גבי מיטה שספר תורה מונח עליה. (ו)הא איכא אמורא דפליג עליה במנחות בפרק הקומץ רבה [ל"ב ע"ב] דמייתי התם מילתיה דרב הונא וקאמר ופליגא דרבה בר בר חנה דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מותר לישב וכו' ואם לחשך אדם לומר, פירוש להקשות מעשה בר' אליעזר שהיה יושב על גבי מיטה ונדבך שספר תורה מונח עליה ונשמט וישב על גבי קרקע ודומה כמי שהכישו נחש, התם ספר תורה על גבי קרקע הוה. ובההיא גופא דמועד קטן משמע דלא הוה סבירא להו כרב הונא, מדקאמר סבור לאותובי וכו', ולא תקשי לרב הונא דאסר מהך ברייתא דרבי נחמיה דהכא דקאמר שהושיבו לו ספר תורה על מיטתו, דדילמא שאני חזקיה שהיה חשוב ביותר. ועוד דרבי אליעזר דתנא הוא סבירא ליה כותיה, דאיהו לא מוקי מעשה דרבי אליעזר על גבי קרקע מצאתי.
והאמר מר גדול תלמוד תורה וכו' אלמא. מפירוש הקונטרס משמע דאהא פריך דקאמר קיים אמרינן לימד לא אמרינן, והאמר מר גדול ת"ת וכו', אלמא דמשמע דמעשה גדול כיון שחשיבות התלמוד תורה תולה בו. ולא נהירא, דהא מילתא, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, בקידושין היא בשילהי פרק קמא דקידושין [מ' ע"ב], והתם מוכח בהדיא דלענין הא איתמר שהתלמוד גדול ממעשה. דאמרינן התם וכבר היו רבי טרפון וזקינים מסובין בעליית בית ניתזה בלוד ונשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול נענה ר' טרפון ואמר מעשה גדול נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. ורבינו תם מפרש דלא גרס "והדר אמר לן קיים אמרינן לימד לא אמרינן". אלא הכי אמרינן בשאילתות דרב אחאי [פרשת לך לך שאילתא ז'] וזהו לשונם. מעשה דידיה ותלמוד דאחרים מאי ת"ש דאמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן הוה שיילינן ליה הא שמעתא ולא אמר לן ולא מידי עד דמשי ידיה ומנח תפלי ומברך והדר אמר לן [אלמא מעשה דידיה] קודם לתלמוד דאחרים, והאמר מר גדול תלמוד לא קשיא הא דידיה הא דאחרים. והדר אמר לן. פירוש והדר אמר לן שמעתתא, שהיה משיב להם. והכי קא פריך, והיכי הוה עביד הכי דמעיקרא מנח תפילין ואחר כך אמר לו שמעתתא, והאמר מר גדול תלמוד תורה וכו', וכיון שהתלמוד גדול ממעשה אם כן מעיקרא הוה ליה למימר להו [שמעתתא] ובתר הכי לאנוחי תפילי. ומשני לא קשיא הא למיגמר והא לאגמורי, מיגמר לגופיה עדיף ממעשה, דהיאך (ילמד אחרים) [יעשה מעשה] אם לא ילמוד תחילה בעצמו. אבל אגמורי לאחריני מעשה גדול, הילכך מעיקרא מנח תפילי ובתר הכי גמיר להו. ולפי האי פירושא לא גריס "קיים אמרינן לימד לא אמרינן" דהא מסקינן דקיום עדיף מלאגמורי. והא נמי אין נראה דהכי קאמר קיים אמרינן לימד לא אמרינן דאכתי אמאי הוה צריך לאיתויי והאמר מר גדול תלמוד [תורה], מההוא גופיה הוה מצי לאותובי, כיון דקס"ד דאין חילוק בין למד ללימד וקאמר קיים אמרינן, ולימד לא אמרינן אלמא דתלמוד גדול, אם כן היכי מנח תפילי מעיקרא והדר קאמר להו. הילכך נראה דלא גרסינן אלא "והדר אמר לן". וא"ת א"כ אמאי אייתי הא מילתא הכא בשמעתא. י"ל כיון (דאמרי) [דאיירי] לעיל בקיים אייתי נמי הא דמיירי בקיום מצוה. ועוד יש מפרשים דגרסינן "קיים אמרינן לימד לא אמרינן". והשתא קס"ד דהוא הדין למד לא אמרינן דאין חילוק ביניהם. והיינו דפריך והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה וכיון שמביא לידי מעשה אם כן כל שקיים אי אפשר אם לא למד, וכיון דאמרינן קיים היינו לימד דהא אי אפשר לזה בלא זה, אם כן מאי קאמרת קיים אמרינן לימד לא אמרינן, דהשתא ס"ד דאין חילוק בין למד ללימד. והוא הדין דמסברא הוה מצי למיפרך כיון דקיים מסתמא למד, אלא ניחא ליה טפי לאיתויי בהדיא דחזינן דעל ידי לימוד בא לידי מעשה. ומשני הא למיגמר הא לאגמורי, למיגמר לא עדיף ממעשה, וכיון דאמרינן קיים הוא הדין למד דהא למד בכל מקום בכלל קיים הוא. אבל לימד לא אמרינן דהא עדיף ממעשה, דלימוד אחרים מביא את הרבים לידי מעשה. ולהאי פירושא לא תיקשי היכי מנח תפילי מעיקרא והדר אמר להו, דאע"ג דלאגמורי עדיף ממעשה, לענין הקדמה לא שייך בשביל כך להקדימו אלא דוקא היכא דיש לדחות זה מפני זה. ועוד דזהו דרך כבוד התורה דמנח תפילי והדר אמר לו. מפי רבי.
זוכה לכילה כיוסף וזוכה לנחלה כיששכר. והיינו נחלת שני שבטים, אחד לעושר ואחד לקרקעות. ונראה לרבי דמשום הכי נקט לשון כילה גבי יוסף, משום דכתיב בכור שורו הדר לו, "הדר" משמע לשון כילה. הא ליתא, דהא מייתי קרא דבן פורת יוסף, וההוא דבכור שורו הדר לו בוזאת הברכה הוא דכתיב.
כיצד הרגל מועדת. לכך התחיל ברגל, איידי דחביבא ליה משום חידוש דצרורות אקדמה מצאתי. למעלה [ט"ז ע"א] דקדקתי על סדר ששונה תנא. ואין להעמידו על בירור. מפי רבי. היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין וכו'. תימא אמאי קתני מבעטת דהיינו משונה תולדה דקרן בהדי הנך צרורות. מפי רבי. התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר. נראה לרבי דהא איצטריך לאשמועינן דאורחייהו [הוא]. דסד"א אינן מכבידין כלל ואין דרך כלים להשבר מחמת הליכתם והוי משונה, קמ"ל דאורחייהו בהכי. וכיון דתני תרנגולין גבי רגל משום חידוש שוב לא איצטריך למיתני חיה. דכיון דעוף חייב וטעמיה בעל כרחין דילפינן לקמן שור שור משבת בסוף שור שנגח את הפרה [נ"ד ע"ב], אם כן הוא הדין חיה, לגבי שן אמרינן בגמרא דקתני חיה. וכיון דתנא חיה הוא הדין עופות, דכולהו אית להו חד טעמא שור שור משבת. והא (דא) דקאמר בגמרא טעמא דחיה בכלל בהמה מפני שזה הטעם רגיל לאומרו בתלמוד, ועיקר טעמא כדאמרינן לקמן דגמרינן שור שור משבת. מפי רבי.
<h2>דף יז:</h2>
תנא שן דחיה וקתני שן דבהמה. [נ"ל] דהוא הדין [ד]הוה מצי למימר תנא שן דעופות וקתני שן דבהמה, אלא טפי ניחא ליה לאוקומי בחיה. מיהו הא ליכא למיפרך אמאי לא תנא גבי רגל רגל דחיה, כדפרישית לעיל. ויש מפרשים דרגל דחיה לא איצטריך למיתני, דהכי נמי משמע ושלח רגל דחיה (כגון) [כמו] רגל דבהמה. ואינו מיושב דהא ושלח את בעירה קאי נמי אושלח ואיכא למימר דווקא בהמה אבל חיה לא. אלא כדפרישית עיקר. מפי רבי. וא"ת כי היכי דתנא תולדות גבי רגל הכי נמי ליתני גבי שן. איכא למימר דלעיל נמי לא איצטריך לאיתויי תולדות אלא משום דבעי למיתני גבי והבהמה דאיצטריך משום שן דחיה תנא נמי גבי רגל והבהמה לאיתויי תולדות. מפי רבי. ולא ידענא דלגבי רגל קתני רגל דעוף בהדי רגל דבהמה, וגבי שן קתני דחיה בהדי שן דבהמה, דהוה [ליה] למיתני או הכא והכא חיה, או הכא והכא עוף. מצאתי.
בגופה דרך הילוכה ובשערה דרך הילוכה. לא ידענא אמאי נקט דרך הילוכה בהני תרתי טפי מבכולהו. מצאתי. צרורות וחזיר שהיה נובר באשפה. ואשמועינן צרורות השן. אי נמי אשמועינן לסומכוס אע"ג דלא עביד בפה אלא בחוטם, דאורחיה בהכי והיינו [דמשלם] נזק שלם. מצאתי, סתמא כרבנן. תימה מאי נפקא מינה הא סתמא ואין הלכה כסתם ברייתא. כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם. הא כללא לאו דווקא, דהא אמרינן בנדה [מ"ג ע"א], קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור. ואילו בנזקין פשיטא דמשלם נזק שלם, דמה לי בקומטו מה לי בידו. אלא לאו דווקא קאמר אכל מילי, אלא לאפוקי זריקה לחודה אתא דבזב אינו טמא ובנזקין כמו כן אינו משלם נזק שלם. והכי נמי יש לפרש הא דאמרינן במסכת ע"ז [ס' ע"ב] כל שבזב טמא הגוי עושה יין נסך. מפי רבי.
בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא. תימה אמאי לא פשיט ליה ממתניתין דקתני דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל השני חצי נזק, ואי סבירא ליה לתנא בתר מעיקרא אזלינן ליתני דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר ונפל על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל השני משלם חצי נזק דהוו צרורות, ואנא ידענא דכל שכן היכא דדרסה עליו ושברתו בגופה בלא גילגול דחייבת נזק שלם, אלא ש"מ דבתר תבר מנא אזלינן, אם כן ליפשוט. מצאתי. להך גיסא תימה לי דלא אפשר למיפשט מידי, דאדרבה איכא למימר תיפשוט להך גיסא דקתני ונפל על כלי אחר ונשברו על הראשון נזק שלם ועל השני חצי נזק, ואי בתר תבר מנא אזלינן אם כן אמאי איצטריך למימר ונפל על כלי אחר ושברו, דהכי הוה ליה למיתני דרכה על הכלי ושברתו ואחר כך [נפל] על כלי אחר ולא שברתו אלא נתגלגל למקום אחר ונשבר על הראשון נזק שלם ועל השני חצי נזק, דבתר תבר מנא אזלינן והוו צרורות, ומדלא קתני הכי ש"מ לאו בתר תבר מנא אזלינן. אלא ממתני' ליכא למיפשט מידי, דאיכא למימר רישא דרסה על הכלי ושברתו דווקא, וסיפא דנפל על כלי אחר ושברו לאו דווקא. אי נמי סיפא דנפל על כלי אחר ושברו שאז הם צרורות [דוקא], ורישא דקא דרסה על הכלי ושברתו נזק שלם לאו דווקא, דהוא הדין נתגלגל ונשבר איכא למימר נזק שלם. וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הילכך לא מצי למיפשט מידי. ולא נהירא דמה חידוש היה זה. ואמאי הוה ליה למיתני הכי שלא היה משמיענו חידוש יותר מכמו הלשון שהוא שונה, וכמות זה כן מות זה. ואי נמי הוה קאמר דרסה על הכלי ושברתו ונפל על כלי אחר ונתגלגל ונשבר, שמא בהא לא הוה מחייב נזק שלם אפילו אמרינן דבתר מעיקרא אזלינן. ואי בתר תבר מנא אזלינן מיפטר לגמרי משום דכוח כחו, אימר שאני להו לרבנן בין כוחו לכוח כוחו. ואני לא הבנתי.
בתר מעיקרא אזלינן וכו'. תימה אי שאני להו לרבנן בין כחו לכח כחו מאי קא מיבעיא ליה, דאם כן בתר תבר מנא אזלינן. דהא ודאי כח כחו [הוא] דאיכא הכא, דכשנתגלגל אי אפשר שלא נח משהו במקום [שנתגלגל משם]. דאפילו בכותל משופע אמרינן בעירובין דאיכא הנחה, דתנן פרק המוצא תפילין [ערובין צ"ז ע"ב] ומייתי לה פ"ק דשבת [ה' ע"ב] היה עומד על האיסקופה ונתגלגל ס"ת מידו וכו' ופריך בגמרא והא לא נח ומוקי לה בכותל משופע. [אלמא] ודאי איכא הנחה. מצאתי. הידוס ס"ד אלא לאו הידוס והתיז. והא דאמרינן במתניתין או שהיה מהדס ושיבר את הכלים משלם חצי נזק, והכי נמי בהדס והתיז.
<h2>דף יח.</h2>
והא חבל דבר משונה הוא. ומעיקרא דהוה מפרשינן חיובא אדלי לא הוה קשיא לן מידי והא חבל משונה הוא. דנפסק החבל הוה מפרשינן לאו נפסק ממש, אלא נשמט מן הדלי. וזה יכול להיות בחיטוט כל דהו, ודרך תרנגולים לחטט מעט בחבל כדי לשתות מים מן הדלי אפילו כי לא מאוס בלישה, ואין זה משונה ואורחיה בהכי. אבל השתא דמפרשינן חיובא אחבל, אם כן נפסק החבל היינו נפסק ממש שנחלק לשנים, וזה אינו יכול להיות אלא על ידי חיטוט מרובה, וזה אין דרכן של תרנגולין לחטט בחבל עד שיפסק ממש, הילכך קא פריך והא חבל משונה הוא. מפי רבי. ועוד נראה לרבי דאפילו אי סלקא דעתן מעיקרא נמי דנפסק היינו נפסק ממש, אכתי הוה אתי שפיר אמאי לא פריך מעיקרא דחבל משונה הוא. דכיון דחייב לא היה אלא על ידי הדלי ועל החבל לא היה חייב אם כן בחבל שאין בו הפסד מיירי, כגון חבל דק שאינו שוה כלום ובחבל כזה דרך תרנגולין לחטט מעט, אלא [השתא דמפרשינן חייב על החבל ומיירי בחבל עב וזה א"א. אלא ע"י] חיטוט מרובה וזה אין דרכן בכך. והיינו דפריך והא חבל משונה הוא. מפי רבי. ושניהם כאחד טובים.
תיפשוט דלאו ככחו דמי. הוה מצי למימר איהו מוקי לה כרבנן ומשום דבתר מעיקרא אזלינן, ודילמא סומכוס היא. ולא תיפשוט מידי, דזיל הכא קא מדחי ליה זיל הכא קא מדחי ליה. אלא אין צריך לזה, דבלאו הכי מתרץ לה שפיר. מפי רבי.
דקא אזיל מיניה. והוה מצי למימר דרב אשי גופיה מספקא ליה בעיא דרבא כי היכי דמספקא ליה לרבא שהיה קודם לו, ולהכי מספקא ליה אי אתיא כסומכוס או כרבנן. אלא לרווחא דמילתא קאמר, משום דלא תיפשוט לא הא ולא הא, דאי הוה דחי הכי הוה מיפשטא חדא מינייהו ממה נפשך, אלא דלא ידעינן הי. דאי סומכוס היא תיפשוט בעיא דרב אשי, ואי כרבנן תיפשוט בעיא דרבא. ולהכי מוקי לה שפיר טפי כגון דקא אזיל מיניה, דלא תיפשוט מהא לא הא ולא הא. מפי רבי.
דמ"ד אינו מועד קסבר מגופו משלם וכו'. יש תימה מהא דאמרינן לעיל בפ"ק [ט"ז ע"א] בגמרא חמשה תמין וחמשה מועדין, ומי מצית מוקמת לה לרישא כרבי טרפון והא קתני השן מועדת לאכול את הראוי לה ראוי לה אין שאין ראוי לה לא ואי רבי טרפון הא אמר וכו'. והיכי מוכח דלא אתיא כרבי טרפון משום דקתני לאכול את הראוי לה, דילמא לאו לאוקומי שאין ראוי לה אחצי נזק הוא דאתא אלא דלא לישלם מעלייה, והכי קאמר השן מועדת לאכול הראוי לה ויש לה דין מועד בראוי לה לשלם מן העלייה אבל כשאין ראוי לה אין לה דין מועדת לשלם מן העלייה אלא מגופו, אבל נזק שלם לעולם אימא לך דמשלם ומגופו, דהיינו כרבי טרפון. י"ל דמסתמא להא לא אתא למידק, אלא לכדתנינן בהדיא בפירקין [י"ט ע"ב] כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה וכו' אכלה כסות או כלים, פירוש שאין ראוי לה, אינה מועדת לשלם נזק שלם. דהכי קא מפרש ליה הכא בפירקין. מצאתי.
ובהא קא מיפלגי דמאן דאמר אינו מועד קסבר מגופו משלם וכו' לא בפלוגתא דסומכוס ורבנן קא מיפלגי. תימה אמאי לא מוקי כולהו כרבנן ובהא קא מיפלגי דמר סבר בתר תבר מנא אזלינן ומר סבר בתר מעיקרא אזלינן כדקא בעי למימר לעיל, ולידחי ליה בהכי, דלא לוכח דפלוגתא היא (ד)אי מגופו משלם אי מעלייה משלם. ואי בעיא מוכח [דמיירי] כעין דלעיל דבתר מעיקרא אזלינן אי בתר תבר מנא אזלינן לא מצי מוכח. דאימר בהא קא מיפלגי דמר סבר מגופו משלם ומר סבר מעלייה משלם. ובכמה מקומות איכא כי האי גוונא זיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה. מצאתי.
ועל הגדיש משלם חצי נזק. לקמן מפרש לה בין למאן דאמר משום חציו בין למאן דאמר משום ממונו. למאן דאמר משום חיציו משלם על הגדיש חצי נזק, דחיציו דכלב הם, והוא צרורות לבד מקום הגחלת. ולמאן דאמר אשו משום ממונו על שאר כל הגדיש פטור, ועל מקום גחלת חייב בדאדייה אדויי. ומיהו סוגיא דשמעתין אזלא כמאן דאמר אשו משום חיציו ומאי חייב אכוליה גדיש כדמוכח לקמן.
אלא לאו כגון דשני בגחלת ורבי אליעזר סבר כרבי טרפון וכו'. האי תירוצא דקאמר השתא היינו הך דקאמר לקמן אמר לך רבא כי קא מיבעיא לי לדידי אליבא דרבנן דפליגי עליה דסומכוס הכא בין לרבנן בין רבי אליעזר כסומכוס סבירא להו ובדשני ולא אייעד ובפלוגתא דרבי טרפון ורבנן קא מיפלגי. והכי נמי השתא אית לן לפרש תרוייהו כסומכוס סבירא להו דאמר צרורות נזק שלם משלם ורבנן דאמרי חצי נזק משום דשני והוו צרורות דקרן, ולא עדיפי מקרן גופיה והוי חצי נזק אפילו לסומכוס, דאפילו כחו כגופו דמי אכתי גופו של קרן אינו משלם אלא חצי נזק. ורבי אלעזר סבר לה כרבי טרפון. הילכך קרן גופיה נזק שלם משלם היינו כל הגדיש, וכל הגדיש הוי צרורות. הילכך אי אפשר לאוקומי למילתיה דרבי אלעזר דאמר נזק שלם אלא כסומכוס. אבל אי הוה בעי לפרושי על מקום גחלת פלוגתייהו, הוה מצי לאוקומינהו אפילו כרבנן דסומכוס, והכא לא מיירי בצרורות אלא במקום הגחלת שבא מגופו ובדשני בגחלת ופליגי בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן. מדלא מוקי הכי אית לן למימר משום דלא משמע ליה לתלמודא על הגדיש על מקום [הגחלת] לבדו אלא על כל הגדיש משום צרורות, הילכך אי אפשר לאוקומי מילתיה דרבי אלעזר דאמר נזק שלם אלא כסומכוס. וכיון דמשמע ליה לתלמודא על הגדיש היינו על שאר כל הגדיש, אם כן סבירא ליה אשו משום חיציו. דאי למאן דאמר אשו משום ממונו פטור על כל הגדיש לבד ממקום גחלת, הכי משמע לקמן בהדיא. והיינו דפרישית לעיל דסוגיא דשמעתין אזלא כמאן דאמר אשו משום חיציו. מיהו הא דקאמר תרוייהו כסומכוס סבירא להו עיקר לא קאמר אלא משום רבי אליעזר דאמר נזק שלם, אבל רבנן הוה מצי לאוקמינהו אפילו כרבנן דסומכוס דאמרי צרורות חצי נזק וסבירא להו נמי כרבי טרפון דאמר משונה בחצר הניזק נזק שלם [משלם]. הילכך הכא דשני בצרורות בחצר הניזק חצי נזק [משלם], דאפילו תימצי לומר יש שינוי בצרורות לרביע נזק, הכא כיון דבחצר הניזק הוא, הוי חצי נזק. וכל שכן אם תימצי לומר דאין שינוי לרביע נזק, דלא איצטריך לאוקומי רבנן לא כסומכוס ולא כר"ט. אלא משום דאיצטריך לאוקומי רבי אליעזר כסומכוס קאמר נמי דרבנן סבירא להו כסומכוס ואע"ג דלא איצטריך. מפי רבי.
ולא היא מאי טעמא קא מוקמת לה כרבי טרפון וכו'. כלומר לעולם מצינן לאוקומי פלוגתייהו בצרורות כי אורחייהו. ולפי פשט בעיא דידן נהי נמי דאפשר לדחות באותו תירוץ עצמו דאוקי פלוגתייהו בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן, כדדחי לה רבא לקמן, מיהו פירכא מהא לרבי אלעזר ליתה לפי מאי דבעינן לאוקומי פלוגתייהו ולפי פשט בעיא. דמאי טעמא מוקמת לה כרבי טרפון, משום נזק שלם, משום דקשיא לך היכי הוי נזק שלם מגופו, ורבי אלעזר כסומכוס סבירא ליה. לעולם כדאמרת מעיקרא דרבי אלעזר כסומכוס סבירא ליה, ולא בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן. אלא רבי אלעזר סבר לה כסומכוס וסבר לה כרבי יהודה דצד תמות במקומה עומדת.
<h2>דף יח:</h2>
במועד מתחילתו מי שמעת ליה אלא כגון דאייעד וכו'. השתא לפי מאי דמוקי לה באייעד משמע דהאי "אלא" דקאמר, היינו כדי למיפשט בעיא. דאי סיום דברי המקשה [הוא] והכי קאמר במועד מתחילתו מי שמעת ליה אלא כגון דאייעד וכו', הכי הוה ליה למימר אלא כדאוקימנא מעיקרא פלוגתייהו בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן. אלא מדקאמר "אלא בדאייעד" משמע דהכי בעי למימר לעולם מצינן למיפשט בעיא דידן ולא תיקשי מידי מדרבי אלעזר. דלא תוקי פלוגתייהו בפלוגתא דסומכוס ורבנן כדאוקימנא מעיקרא, ולא בדשני כדקאמרת ופלוגתא דרבי טרפון ורבנן, אלא תרוייהו כסומכוס ורבנן סבירא להו דאמרי צרורות חצי נזק. והכא נמי מיירי בצרורות כי אורחייהו דלא שני בגחלת, ובדאייעד דאזיק תלתא זימני ובהא פליגי מר סבר יש העדאה וכו' ורבנן סברי אין העדאה לצרורות דתולדה דרגל היא, הילכך לעולם חצי נזק ומגופו, ותיפשוט מינה דחצי נזק צרורות לרבנן מגופו. ורבי אלעזר סבר יש העדאה לצרורות הילכך נזק שלם משלמי, ומגופו דקאמר אצד תמות, דהשתא ודאי הוו להו להנך צרורות צד תמות. ולפי האי פירושא צריך לפרש בעיא דרבא יש העדאה לצרורות או אין העדאה לצרורות בכי אורחייהו, דהא אנן צריכין למיפשט אצרורות כי אורחייהו. ולפי האי פירושא קשה קצת הא דפריך אלא הא דבעי רבא יש העדאה לצרורות למאן אלא לרבנן וכו', מאי קא פריך, הא כיון דהשתא אוקמינן ברייתא בכה"ג דפשיט בעיא דרבא דלעיל חצי נזק צרורות מגופו משלם, אם כן רבא דקא מיבעיא ליה הא מילתא, פשיטא דלא שמיעא ליה הך ברייתא, אי נמי שמיעא ליה ולא מפרש לה הכי. מפי רבי. וי"ל דהיינו דמהדר בתר הכי, אמר לך רבא, נראה לי. ורבי היה מפרש דהכי קא פריך, אלא הא דבעי רבא יש העדאה וכו', נפשוט אנן אי לרבנן אין העדאה, אי לר' אלעזר יש העדאה. ואינו מיושב, דמאי פירכא היא, הכי נמי דאנן כי פשטינן הא, פשטינן נמי הא. ועוד מאי הוה מהדר אמר לך רבא, דסוף סוף לדידן מהא כי פשטינן חדא איכא למיפשט נמי אידך. ונראה עיקר כגירסת הספרים דגרסי הכא "רבה" ולעיל "רבא" דאז אתי שפיר. ועוד קשה לרבי על פירוש זה שפירשנו בעיא דרבא יש העדאה לצרורות בכי אורחייהו, מהא דקאמר לקמן [י"ט ע"א] בעי רב אשי יש שינוי לצרורות וכו' וקא פריך ליה תלמודא ליפשוט ליה מדרבא דבעי רבא יש העדאה לצרורות וכו' מכלל שאין שינוי. ואי בעיא דרבא בצרורות כי אורחייהו אם כן היכי משמע מיניה דאין שינוי, אימא לעולם יש שינוי לרביע נזק ובכי אורחייהו חצי נזק, ואכתי איבעיא לן אם יש העדאה בכי אורחייהו אם לאו. אבל אם נפרש בעיא דרבה היינו בצרורות על ידי שינוי אתי שפיר הא דקאמר מכלל דאין שינוי, דאי יש שינוי לרביע נזק ובכי אורחייהו חצי נזק, אם כן פשיטא דיש העדאה לצרורות בשינוי לחצי נזק, דהא כיון דבשינוי אין משלמין אלא רביע נזק ובכי אורחייהו חצי נזק, הכי נמי כשעשה היזק שלש פעמים בשינוי דאז הוי כי אורחייהו משלם חצי נזק. אלא מדבעי רבה אי יש העדאה בשינוי צרורות אז מכלל דאין שינוי, דלעולם אפילו בשינוי צרורות משלמי חצי נזק. והשתא שייך למיבעי כי עביד תלתא זימני צרורות בשינוי יש העדאה או אין העדאה, לקרן מדמינן לה כמו שהקרן בתלתא זימני נזק שלם הכי נמי צרורות בשינוי, או דילמא כי היכי דצרורות דרגל אע"ג דאורחייהו בהכי אין משלמין אלא חצי נזק, הכי נמי צרורות דקרן אפילו בשהועדו לא ישלמו חצי נזק. ונראה לרבי דלרבה בתרוייהו מיבעיא ליה אם יש העדאה או אין העדה גם בכי אורחייהו. והא דפריך "אלא [הא] דבעי רבה וכו' אי לרבנן אין העדאה", הא קאי אי איבעיא בכי אורחייהו, כדאוקימנא פלוגתא דרבי אלעזר ורבנן בכי אורחייהו. והא דקאמר תיפשוט ליה מבעיא דרבה דאין שינוי, היינו מבעיא דיש העדאה בשינוי. כך צריך [לפרש] לפי גירסא דגרסינן אלא כגון דלא שני ואייעד, דמשמע דקא שקיל וטרי כדי לפשוט בעיא מגופו. וכן פירש רש"י במהדורא בתרא. אבל לפי גירסת הספרים דגרסינן בהו "אלא כגון דשני ואייעד", דמשמע דלא אתי לאוקומי כדי לפשוט בעיא דמגופו כיון דאוקי בדשני, אלא דברי המקשה הם והכי קאמר במועדין מתחילתן מי שמעת ליה אלא כגון דשני ואייעד, צריך לדחוק ולומר דהכי נמי הוה מצי למימר אלא בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן. אלא נראה לו דוחק לאוקומי פלוגתייהו בהכי. וקא מהדר לאוקומי בעיא ולעולם לא תיפשוט בעיא, כגון דשני ואייעד מר סבר יש העדאה לצרורות בשינוי ומר סבר אין העדאה. והשתא אתי שפיר שנפשט בעיא דרבה ביש העדאה בשינוי. וגם הא אתי שפיר אפילו גרסינן בבעיא דלעיל ברבא וגם בבעיא דהכא קא פריך, אלא הא דבעי רבא יש העדאה לצרורות או אין העדאה [לצרורות] תיפשוט אי לרבנן אין העדאה אי לרבי אלעזר יש העדאה, דכיון דאוקימנא כה"ג פלוגתייהו ולא מצי למיפשט בעיא דמגופו, אם כן מצינן למימר דרבא נמי ידע להא ברייתא ומפרש לה נמי הכי. והיינו דקא פריך, נהי דאי אפשר למיפשט בעיא דמגופו (אם כן מצינן למימר דרבא נמי ידע להא ברייתא ומפרש לה נמי הכי והיינו דקא פריך נהי דאי אפשר למיפשט בעיא דמגופו) בעיא דיש העדאה מיהא יכול לפשוט. אמר לך רבא וכו', כלומר רבא מוקי לה כדאוקימנא מעיקרא בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן, [הילכך] לא תפשוט לה להא ולא לרביע נזק. ולפי מאי דמוקי פלוגתייהו דרבי אלעזר ורבנן ביש העדאה הוה מצי למיפשט מינה דאין שינוי, דכיון דמיחייב רבי אלעזר בהעדאתו נזק שלם. ולרבנן נמי כיון דאמרי אין העדאה לצרורות מכלל דתחילתו חצי נזק, דאי תחילתו רביע נזק ויש לו העדאה לחצי נזק א"כ רבנן נמי סברי יש העדאה, אלא ודאי תרוייהו סברי אין שינוי. והיינו נמי דקאמר לקמן, דקא פשיט מבעיא דרבה דאין שינוי. ולפירוש זה בעיא דרבה לא היתה כלל אלא ביש העדאה בשינוי, וטעמא דבהא שייכא בעיא שהוא דומה לקרן, אבל [לא] בצרורות כי אורחייהו שהרי תולדה דרגל הוא. וזה הלשון מיושב לפי ההוא פירושא שנפרש יש העדאה דבכי אורחייהו קא בעי. והיינו דקאמר לקרן מדמינן לה הואיל ומשלמת חצי נזק כקרן או דילמא תולדה דרגל הוא, שהרי בכי אורחייהו מיירי. אבל לפי ההוא פירושא דמפרשינן בעיא דיש העדאה היינו בצרורות על ידי שינוי, יש תימה מאי קאמר תולדה דרגל הוא, ואכתי בצרורות ואפילו בצרורות דרגל אינו משלם אלא חצי נזק.
היכא דלא מיפרך קל וחומר אית ליה דיו. ותימה לי מאי חזית דמהני קל וחומר לנזק שלם ודיו לשלם מגופו, אימא איפכא דאהני קל וחומר לשלם מן העלייה ואהני דיו דלא משלם אלא חצי נזק. וי"ל דכל הפחות שנוכל לעשות קל וחומר יש לנו לעשות, דלגמרי הוה לן למימר דיו דאי לא מיפרך קל וחומר. ואי הוה עבדינן קל וחומר לשלם מעלייה ודיו לחצי נזק ותו לא, אם כן עקרינן לגמרי פלגא ניזקא מכמות שהיה משתלם מגופו, ומוקמינן לה לאישתלומי מן העלייה. מפי רבי.
אלא לאו הידס והתיז. מהא נמי משמע דביש העדאה בצרורות כי אורחייהו איירי, דהא בכולה שמעתין משמע (דהתיז והיסדס) [דהידס והתיז] היינו אורחיה בהכי. ולפי ההוא פירושא אם יש העדאה בשינוי, הידס והתיז בשינוי. והא משונה הוא. מזה הוה משמע דכשיש העדאה בשינוי מיירי. דהכי משמע דלא פריך והא משונה הוא, אלא אהא דמוקי פלוגתייהו בפלוגתא דסומכוס ורבנן, [אבל] כדהוה [ס"ד] מעיקרא, דאוקמינן דביש העדאה פליגי לא הוה פריך הא משונה הוא, דאיהו נמי ביש העדאה בשינוי קאמר. מיהו אין מכאן לסתור פי' דיש העדאה בצרורות כי אורחייהו, דאע"ג דעיקר בעיא בצרורות כי אורחייהו, איכא למימר הוא הדין בצרורות על ידי שינוי וכי היכי דפליגי בהא פליגי נמי בהא. ה"ג ת"ש בהמה שהטילה גללים לעיסה רב יהודה אמר נזק שלם ורבי אלעזר אמר חצי נזק. ואמוראי נינהו דפליגי בהא מימרא. והשתא לא מקשי דרבי אלעזר אדרבי אלעזר, דלעיל קאמר רבי אלעזר נזק שלם והכא קאמר חצי נזק, דההוא תנא והאי אמורא, דרבי אלעזר בן פדת [הוא]. וכן מוכיח מהא דפריך ולימא מר הלכה כסומכוס וכו', דאתנא לא שייך למיפרך (מאמורא) הכי. וכן פירש בקונטרס במהדורא בתרא.
גללים איצטריכא ליה סד"א הואיל ובתר גופיה גרירן וכו'. תימה התינח לר' אלעזר איצטריך, אלא רב יהודה לימא הלכה כסומכוס, דמאי קמ"ל. ועוד תימה אמאי לא קאמר דבהאי פליגי, דר' אלעזר סבר אע"ג דבתר גופיה גרירן לאו כגופיה דמיין, ורב יהודה סבר כגופיה דמו ומשלם נזק שלם. מצאתי. סוס שצנף וחמור שנער וכו' מאי לאו כגון דעבד תרי תלתא זימני ובהא פליגי מר סבר יש העדאה. גם (בשן) [כאן] צריך לפרש דבשינוי קא עביד, לפי ההוא פירושא דיש העדאה בשינוי. ותימה מאי שייך למימר בסוס שצנף בשינוי. וי"ל כגון שצנף יותר מדאי. מפי רבי. ואמר רב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער וכו'. ואי קשיא [לך] אמרי בי רב מני רב הונא [סנהדרין י"ז ע"א], והיכי פליג אתני רמי בר יחזקאל. וי"ל דאמרי בי רב משמיה דרב הוא, ורב תנא הוא ופליג. אי נמי לית ליה דתני רמי בר יחזקאל משום דלא מיתניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא. מפי רבי.
<h2>דף יט.</h2>
לא בחד זימנא ובפלוגתא דסומכוס ורבנן וכו'. ויש תימה, בשלמא תני רמי בר יחזקאל לא קאמר הלכה כסומכוס משום דברייתא היא ולא מימרא ולאו אורחיה דתנא למימר הכי, כמפורש לעיל. אלא אמרי בי רב לימא הלכה כרבנן. וי"ל דהא קמ"ל, דקס"ד דסוס שצנף וחמור שנער כיון דקולו בתר גופו גרירא כגופו דמי ומשלם נזק שלם קמ"ל. מצאתי.
מכלל דאין שינוי. למעלה [י"ח ע"א] פירש ר' יצחק בר שמואל דאי אפשר למיפשט בעיא דאין שינוי אלא מבעיא דיש העדאה בשינוי צרורות. (ולימ') [ולמורי] נראה דאפילו מבעיא דיש העדאה בצרורות כי אורחייהו מצי למיפשט דאין שינוי, דאי יש שינוי לרביע נזק אם כן בעל כרחין יש העדאה בשינוי צרורות לחצי נזק, ושוב לא מצינן למימר דיש העדאה בצרורות כי אורחייהו, [כמו] בשינוי כשהועדו בשלש פעמים חצי נזק, דכיון שהועדו הוי אורחיהו בהכי, ואם יזיקו [עוד ג"פ וכי ישלמו נ"ש מועד שתי פעמים] לא מצינן בשום מקום. הילכך בעל כרחין אי אפשר להיות בעיא דרבה [אלא] אם כן דלא הוי שינוי לרביע נזק. והיינו דקאמר מכלל דאין שינוי. [כך] נראה לרבי. ולרבינו יצחק בן שמואל אינו מיושב, דנימא אין הכי נמי דהוי מועד שתי פעמים, דהא כל צרורות כי אורחייהו נמי אע"ג דאורחייהו בהכי והוי מועד מתחילתו, ואפילו הכי יש להם העדאה מחצי נזק לנזק שלם. הכי נמי צרורות על ידי שינוי, ואין תימה בדבר. יצחק בן שמואל מפי רבי.
או צרורות מחמת ביעוט [משלם] חצי נזק הא כי אורחייהו נזק שלם וסומכוס היא. וה"ה אי לא הוה בעי למידק הא כי אורחייהו נזק שלם, אלא ה"ה חצי נזק ורבנן היא. והיא גופא קמ"ל דאפילו בשינוי חצי נזק, ואין שינוי לצרורות לרביע נזק. אלא הכי קאמר דאפילו כסומכוס מצינן לאוקומי. יצחק בן שמואל. ולמורי נראה דמשום הכי [לא בעי] לאוקומי כרבנן ובצרורות מחמת ביעוט, דאם כן הוה מצי למימר תיפשוט דאין שינוי. ואע"ג דהוה מצי לדחות דדילמא בצרורות שלא מחמת ביעוט קא מיירי במתני', מיהו תלמודא לא בעי לאפוקי אפילו בבעיא שלו בזה הלשון, דהוה מצי למימר תיפשוט. [כך] נראה לרבי. וכן מצינו בשם רבינו תם נשמתו עדן.
אלא הא דבעי רב אשי כח כחו לסומכוס וכו'. הוה מצי למימר רב אשי נמי בהא מספקא ליה אי מתניתין רבנן היא וליכא למיפשט מידי, או דילמא סומכוס ואיכא למיפשט כח כחו לאו ככחו דמי. אלא מיהו מוקי לה דרב אשי לא נסתפק כמאן אתיא הך משנה דפשיטא ליה דאליבא דרבנן אתיא, והכי קא בעי הך בעיא דסתם תלמודא כדמפרש ואזיל. מפי רבי. תיפשוט ליה דלאו ככחו דמי. תימה מאי פריך, דילמא תרוייהו קא מיבעיא להו, והכי קאמר כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי ואם תמצי לומר לאו ככחו דמי כרבנן אתיא מתניתין או כסומכוס אתיא דאין שני ליה בין כחו לכח כחו. מצאתי. רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי. שהתלמוד רב אשי סידרו ומדאיבעיא ליה (ורבא) ואיהו סידר התלמוד פשיטא דלדידיה נמי איבעיא ליה. אלא שבטעות נכתבה. אלא הכי איבעיא ליה כדמפרש ואזיל. מצאתי.
או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוט קא מנתזהא. שתי הלשונות שפירש בקונטרס משמע מינייהו שכך היתה [הגירסא] בספרים, היתה מהלכת בחצר הניזק. וכן הוה משמע מהא [דקאמר] בתר הכי, היתה מהלכת ברשות הרבים, מכלל דעד השתא לא איירי ברשות הרבים וגם משמע דאכתי לא ידעי דצרורות ברשות הרבים פטירי, דבתר הכי הוא דפשטי לה. מיהו לפי הספרים דלא גרסינן בהו "חצר הניזק" מצינן לפרושי שפיר דמהלכת ברשות הרבים קא מיבעיא ליה, והכי פירושה כיון דאי אפשר אא"כ מתזת אורחיה הוא, והוו צרורות דרגל ברשות הרבים ופטירי, או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוט קא מנתזא והוי קרן ברשות הרבים וחייב חצי נזק. ולר' אבא בר ממל פשיטא ליה דצרורות ברשות הרבים פטירי אע"ג דלרבי ירמיה מיבעיא ליה בסמוך. מיהו לכולהו פירושי לא גרסינן "או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוט קא מינתזיא וצרורות נינהו". אלא "מחמת ביעוט קמנתזא" ותו לא מידי.
היתה מהלכת ברשות הרבים וביעטה והתיזה וכו'. נראה דשיבוש הוא וביעטה. דהיכי הוה מצי למימר מסתברא דתולדה דרגל הוא כיון שביעטה. אלא הכי גרסינן היתה מהלכת ברשות הרבים והתיזה, דהיינו צרורות כי אורחייהו. ומיבעיא ליה אי פטירי ברשות הרבים או לא. ייתור לשון הוא היתה מהלכת והתיזה. דהכי הול"ל צרורות בר"ה פטורה או חייבת. התיזה בר"ה והזיקה ברה"י מהו א"ל עקירה אין כאן הנחה יש כאן. וה"ה התיזה ברה"י והזיקה בר"ה דפטורה דהנחה אין כאן עקירה יש כאן. דהשתא בעי למימר דבעינן וביער בשדה אחר עקירה והנחה, ואי לא פטור. לא התיזה בר"ה והזיקה ברה"י. וה"פ דברייתא בין בר"ה שהתיזה בר"ה והזיקה ברה"י בין [שהתיזה] ברה"י והזיקה ברה"ר. וזו ואצ"ל זו קתני. א"ל הדרי בי. וניחא ליה לאהדורי מהך ולקייומי הך דקאמר צרורות בר"ה פטירי. ואי הוה אמר הדרי בי מההיא דפטר צרורות בר"ה א"כ בעל כרחיה הוה ליה למיהדר מהך דקאמר בתר הכי עקירה אין כאן הנחה יש כאן. דמשמע דצרורות בר"ה פטור הילכך עקירה אין כאן. מפי רבי.
<h2>דף יט:</h2>
ואי דלא אצנעיה פושע הוא. משמע דהכי פריך פושע הוא וחייב נזק שלם. ותימה לרבי היאך משמע ליה כגון דאזיק כעין בור דהוי חייב בעל דליל הכל משום בורו המתגלגל, דילמא כיון דאזיק ההוא דליל על ידי כח תרנגול כאשר הוכחתי פירקין דלעיל. ונראה לי דמהא משמע ליה דמיירי כגון דאזיק כעין בור מדקאמר אבל קשרו אדם [חייב] משמע נזק שלם, ואי אזיק מכח תרנגול היו שניהם [משלמים] ההוא שקשרו ובעל התרנגול, אלא ודאי מיירי כגון שקשרו ואזיק כעין בור, דתרנגולא [לא] עביד מידי. ודומיא דהכי נקשר מאיליו דלא אצנעיה ואזיק כעין בור, חייב בעל הדלי נזק שלם, ואפילו לא הניחו במקום שיכול לעשות הזק, כיון דלא שמרו מיהא חייב, מידי דהוי אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחייב, כדמרבינן לעיל [ג' ע"א] במה הצד. וכן מוכח דמיירי כגון דאזיק כעין בור מדאסיק בסמוך אלא חייב בעל התרנגול מאי שנא כולה נזק דלא [דכתיב] איש בור ולא שור בור וכו', מכלל דבהכי מיירי דאזיק כעין בור. ומה שפירש בקונטרס אבל קשרו אדם חייב דמדאגבייה קנייה, לא נהירא דבבור מה אנו צריכין שיהא ממונו, דעיקר חיוב בור היינו בשל הפקר. ובאבנו וסכינו ומשאו דלא אפקרינהו פליגי רב ושמואל [כ"ח ע"ב], אבל אפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור דמחייב ביה משום שהניח תקלה ברשות [הרבים], ולא מחמת הזק ממונו. ורבי אלעזר הוא דפליג אהא לקמן דבעינן בור דאית ליה בעלים ולא מחייב בבור הפקר [בג]מרא [כ"ט ע"ב] ר' יהודה אומר במתכוין חייב, דאיתמר מפקיר נזקיו רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר חייב וחד אמר פטור. ומסקינן התם דרבי אלעזר הוא דפטר משום דבעינן בור דאית ליה בעלים. ורבי עקיבא נמי סבירא ליה הכי אליבא דרב יוסף לקמן פרק שור שנגח את הפרה [נ' ע"א] בגמרא החופר בור ברשות (הרבים) [היחיד]. מצאתי.
אלא דאדייה אודיי וכי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר. דאמתניתין ליכא לאוקומה, דכיון דאוקימנא לה בדאדייה אודויי אם כן אפילו קשרו אדם אינו חייב אותו הקושר הכל, אלא שניהם חייבים בעל הדלי ובעל התרנגול. וקשרו אדם חייב משמע חייב הכל, הילכך בעל כרחין אעלמא קאמר רב הונא. מפי רבי.
וחזיר שאכל חתיכה של בשר. קשה מפסחים מפ"ק [ט' ע"א] דהכא משמע דלאו אורחיה הוא ואכלה ליה על ידי הדחק, והתם תנן לגבי נפל כל מקום שחזיר או חולדה [יכולין לילך א"צ בדיקה, אלמא] דאורחיה למיכל בישרא. ומתרץ רבינו תם נשמתו עדן שאני נפל דרכיך טפי, הילכך אכיל ליה ואורחיה הוא שלא על ידי הדחק. ובס"פ כלל גדול איכא פלוגתא באכילה על ידי הדחק אי שמה אכילה או לא.
<h2>דף כ.</h2>
כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת. יש מפרשים דבקופצת הויא לה חצר הניזק. והכי ודאי הוה אתיא הסוגיא שפיר בכאן, דומיא דאסיק ברישא מאי טעמא [מעל] גבי חברתה כחצר הניזק דמי. אבל לקמן משמע כפירוש הקונטרס משום שאין דרכה לקפוץ ותולדה דקרן היא, מדמסיק לקמן אמילתיה דרבא מאי שנא הלכה אורחה היא עמדה [נמי] אורחה היא והויא תולדה דקרן. תוספות. ויש מקשין על פירוש רש"י דמפרש משונה הוא בקפיצה, דהא אמרן לעיל דאורחיה למיקפץ גבי סריך וסליק ואכלה לליפתא. ושמא יש חילוק ביניהם.
מתגלגל מהו. לפירוש הקונטרס דמפרש דבהא מספקא ליה אי בתר דשקלה ליה אזלינן או בתר אכילה אזלינן. וא"ת אמאי לא פשט מההיא דלעיל, דאמרינן היתה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד דחייב [אלמא] בתר אכילה אזלינן. תריץ דהתם פירות שנאכלו לא היו כי אם ברשות היחיד. אבל הכא בעי שהפירות נתגלגלו מרשות היחיד לרשות הרבים. מצאתי. היכא דקיימא ברשות הרבים ומתגלגל ואתי מרשות הרבים לרשות היחיד. כלומר דקיימא בהמה ברשות הרבים, ופירי נמי ברשות הרבים אלא שמתגלגלים ובאים מרשות הרבים לרשות היחיד. וקא בעי אי אזלינן בתר בסוף, וכיון דסופן לנוח ברשות היחיד הוי ליה כאוכל ברשות היחיד, או דילמא השתא מיהא ברשות הרבים אכלה ופטור. ופשיט אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ פטורה מאי לאו אפילו מתגלגל ואתי. כלומר מדנקט פנים וחוץ משמע דבמתגלגל קאי, וקאמר אם אכלה בעודה בפנים חייבת אע"ג דמיגלגלי ואתו לר"ה, ואכלה בחוץ בתר דאיגלגלו ואתו לר"ה פטורה, וש"מ דבתר אכילה אזלינן ולא בתר סופו לנוח. אימא אכלה על מה שבפנים חייבת ועל מה שבחוץ פטורה, כלומר לאו במתגלגל ואתי עסקינן. והא דקתני אכלה בפנים לא קאי אכלה אבפנים דתידוק מינה דבמתגלגל קאי כדפרישית. אבל אכלה בלחוד קאי והכי קאמר, אכלה על מה שמונח בפנים חייבת ועל מה שמונח בחוץ פטורה. וא"ת אי הכי מאי קמ"ל, דאע"ג דמקצתו מונח בפנים ומקצתו בחוץ לא גריר חד גיסא בתר אידך אפילו מיעוטו בתר רובו. אי בעית אימא כי קאמר רבי חייא בפתילה דאספסתא. כלומר אי בעית אימא לא תימא על מה שבפנים חייבת ועל מה שבחוץ פטורה. אלא הכי קאמר, עמדה ואכלה בפנים חייבת אף על מה שבחוץ. עמדה בחוץ ואכלה, פטורה אף על מה שבפנים. ובפתילה דאספסתא עסיקינן ששיבליו ארוכין ומונחין לאורכו ראשן אחד ברשות הרבים, דכיון דחד נינהו וכי גריר להאי רישא גריר אידך בתריה, אזלינן בתר אכילה. אי קיימא בפנים וגיררה מה שבחוץ לפנים ואכלה, חייבת אף על מה שבחוץ. עמדה ואכלה בחוץ פטורה, הכי קאמר [אכלה] בחוץ וגיררה מה שבפנים לחוץ פטורה אף על מה שבפנים. ופירוש הקונטרס עיקר. תוספות. ורבי מקשה על פירוש הקונטרס דפירש דבהא מספקא ליה אי בתר אכילה אזלינן אי בתר דשקלה אזלינן, והא אמרינן לקמן [כ"א ע"ב] גבי כלב שנטל חררה ואכלה היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינן בשדה אחר וליכא, לא צריכא דאכלה בגדיש דבעל חררה. הרי משמע דפשיטא דבתר אכילה אזלינן. ולי נראה דהתם הכי פירושה, הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא, כלומר שיהא ברור שדה אחר, והא איבעיא לן אי הוי שדה אחר בכי האי גונא או לא, אם כן תיפשוט מהכא דבתר אכילה אזלינן. ומשני בגדיש דבעל חררה ולא תיפשוט מינה מידי. ויש לפרש [כן], אף כי לשון גמרא לא משמע הכי.
כסות עביד איניש דמנח גלימיה וכו'. נראה לי דמשום האי טעמא נמי ליכא למיפרך וריש לקיש למה ליה למימר תרי זימני כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. דאי אשמועינן בשתי פרות הוה אמינא דהוי שינוי אבל כסות וכלים עביד איניש וכו'. מיהו עוד קשיא לי ולישמעינן הא דקאמר אמתניתין דכסות וכל שכן שתי פרות. ובעל כרחין צריך למימר חדא מכללא דחברתה איתמר. נ"ל.
והא דקאמר דמי שעורין בזול, לאו בפרה מיירי, דשעורין לגבי פרה אכילה על ידי הדחק היא כדמוכח לעיל. אלא בחמור מיירי דאורחיה בשעורין כדאמרינן ניגרי דחמרא שערי [שבת נ"א ע"ב]. ואע"ג דקאמר משלמת, דהוי לשון נקבה. אורחיה דתלמודא לשנות גבי חמור בלשון נקבה, כדתניא לעיל [י"ט ע"ב] וחמור שאכלה כרשינין וכן הלכה חמרך ר' טרפון [בכורות כ"ח ע"ב]. ובכמה דוכתי איכא טובא.
זה נהנה וזה חסר הוא. דלא אמר ליה את הוא דאפסדת אנפשך, דאמאי לא אגרת לה, ומי היה מוחה בך. משום דמצי אמר ליה בעל חצר כל כמה דחזו אינשי דדיירי בה בחצר לא אתו ומשילי לי למיגר, הילכך הפסדת לי, שאם לא היית דר בה היו מבקשין אותה ממני וכבר הייתי משכירה. מצאתי. מצי אמר ליה מאי חיסרתיך או דילמא מצי אמר הא איתהנית. מהנך טעמי נראה לי, דלאו דוקא נקט הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דהוא הדין מדעתו, דהכי נמי איכא למימר הנך טעמי לפטור ולחייב. והא דנקט שלא מדעתו, אורחא דמילתא נקט דאי מדעתו כיון שהיה מקפיד מסתמא לא היה מניחו ליכנס לתוכו, וזה דבר פשוט דלכתחילה אינו יכול לדור בתוכו בעל כרחו. מפי רבי. וא"ת אמאי לא אמרינן הכא כופין על מדת סדום, מידי דהוי אכל הנהו דפ"ק דבבא בתרא [י"ב ע"ב] דאמרינן בהו כופין על מדת סדום. והכא נמי כיון דזה נהנה וזה לא חסר הוא. תריץ דלא שייך כופין על מדת סדום אלא היכא דאינו נהנה משלו אלא מחלקו רוצה לזכות בזה הענין שיהנה [זה] וזה לא חסר. אבל היכא דנהנה מממונו, כיון דלכתחילה אינו יכול ליהנות בעל כרחו, גם עתה לאחר שנהנה ישלם שכר. ולא שייך הכא כופין על מדת סדום. מפי רבי.
וכופין על מדת סדום, הואיל ואתא לידן, נימא בה מילתא. דאמרינן התם בב"ב בפ"ק [י"ב ע"ב] ההוא גברא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשא כי קא פלגו אמר להו פלגו לי אמצראי אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. פירוש כיון דאינו נהנה משלו כלום רק שנוטל חלקו בענין שהוא יכול ליהנות, וגם זה לא יחסר, כגון זו כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף אמאי מעלינן עליה כניכסי דבר מריון. פירוש לא שייך הכא כופין על מדת סדום, דהוא רוצה לברור אחת לחלקו, דכיון שאם היה מפיל גורל שמא היתה נופלת בחלקו, הרי יש לו בה זכות ואינו רוצה להחליפה בקרקע אחרת, דמצי למימר מעלינן עליה כניכסי דבר מריון שהיה מוכר קרקעותיו ביוקר כך אני לא אמכור אותה אלא ביוקר, ולא כל כמיניה לדוחקו ולהחליף קרקעותיו בשביל הנאה שלו. ובתר הכי מסיק חדא אהאי ניגרא חדא אהאי ניגרא אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. מפרש רבינו תם נשמתו עדן, דהא מילתא באפי נפשה היא ולא קאי אדלעיל היכא דאיכא חדא ארעא אמיצרא דידיה. אלא כגון שני אחין שבאין לחלוק שתי שדות, חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא, ואומר אחד לחבירו תקח אתה אחת מהם איזו שתרצה ואני אחרת, וזה אומר לא כי אלא שנחלוק כל אחת לשתים. אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום. מתקיף לה רב יוסף [זמנין] האי מדויל והאי לא מדויל. אבל הא לא מצי למיפרך הכא לימא ליה מעלינן ליה כניכסי דבר מריון. דכיון שהוא אינו בורר אחת לחלקו אלא אומר קח איזו שתרצה וזה אינו רוצה לחלוק אלא כל אחת לשתים ודאי כופין על מדת סדום. דכי היכי דבקרקע אחת אינו יכול לומר לו איני רוצה לחלוק בשנים, הכי נמי השתא אינו יכול לדוחקו לחלוק כל אחת לשתים אם אין לו שום טענה. אבל לעיל דחדא אמיצרא דידיה שאינו אומר קח איזו שתרצה, אלא אחת רוצה לברור לחלקו בלא גורל, הא ודאי לאו כל כמיניה, דמצי למימר ליה מעלינן ליה כניכסי דבר מריון. מתקיף לה רב יוסף אכתי הכא נמי איכא טענה, דזימנין האי מדויל והאי לא מדויל. תרוייהו אחד ניגרא אמר רב יוסף כגון זה כופין על מדת סדום, דליכא שום טענה. מתקיף לה אביי וכו'. ופסקינן הילכתא כך תרוייהו אחד ניגרא כופין על מדת סדום, דאפושי אריסי לאו מילתא היא. וכל זה היכא דליכא חד ארעא אמיצרא דידיה, דאומר לו קח איזו שתרצה. אבל היכא דבחדא אמיצרא דידיה ורוצה לברור האחת לחלקו בלא גורל, אפילו תרוייהו אחד ניגרא, אין כופין, כדפרישית לעיל, דמצי למימר ליה לא אחליף קרקעותי עמך דמעלינא להו כניכסי דבר מריון. וכך פוסק הלכה רבינו תם נשמתו עדן ועיקר. למה שפירש רש"י מעלינן כניכסי דבר מריון משום טעמא משום דפעמים זו מתברכת יותר מזו, ומפרש דחדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אדלעיל קאי היכא דאיכא חדא אמיצרא דידיה, ומשום הכי הכא כופין שהיא בית השלחין שמשקין אותה על ידי ניגרא, לא שייך למימר הכא פעמים זו מתברכת יותר מזו, אינו מיושב הטעם כלל. ולפי פירוש רש"י דמשמע דהך דינא דבתרוייהו אחד ניגרא כופין, (אפילו) [היינו] היכא דאיכא חדא אמיצרא דידיה ורוצה לברור אותה לחלקו. ולא שייך למיפשט מההיא דאמרינן התם מעלינן לה כנכסי דבר מריון אשמעתא דהכא דזה נהנה וזה לא חסר שיתן שכר. דהתם לא מיירי אלא [לענין] שלכתחילה יכול למחות בידו. והכי נמי הכא פשיטא שיכול למחות שלא ידור בו מכאן ואילך. אבל על נתינת שכר אין לפשוט כלום. מפי רבי.
<h2>דף כ:</h2>
מתניתין זה נהנה וזה חסר. וא"ת היכי הוי במתניתין זה נהנה וזה חסר, הא כיון שלעסה פירות בשיניה ונמאסו שוב אינם ראויים לכלום, ועדיין אינה נהנית [עד] שתבלעם, וכשבולעת כבר אינם ראויין לכלום, ועדיין אינה נהנית אלא לעצמה. והוי כמו חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, דזה נהנה וזה לא חסר הוא. י"ל אע"פ שלעסה אותן בשיניה עדיין הם ראויים לבהמה אחרת אם היתה מחזירתם. או היא מיירי כגון שבלעה בלא לעיסה. והקשה רבי דהכא בעי בזה נהנה וזה לא חסר אם הוא חייב או פטור, ואמאי לא איפשיט מההיא דכתובות פרק אלו נערות [ל' ע"ב] דאמרינן התם גבי זר שאכל תרומה דקם ליה בדרבה מיניה אליבא דמאן דאמר מיתה ככרת, והא דייק התם והא בעידנא דאגבייה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דקא אכיל ליה, ומשני הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו, סוף סוף כיון דאליס ליה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעיה, כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה. היכא דמצי לאהדוריה ליהדריה, ואי לא, דלא מצי לאהדורה אמאי חייב. פירש הקונטרס אמאי חייב מיתה, והא אנוס [הוא]. ואין נראה לרבי, דהא אפשר להיות כגון פותח את פיו ברצונו כדי שיתחוב לו חבירו לתוך פיו. אלא אתשלומין קא פריך אמאי חייב בתשלומין אפילו בלא קם ליה בדרבה מיניה, דהא פטור, שהרי חבירו התוחבו הוא עשה הכל שנתנה לבית הבליעה למקום דלא אפשר לאהדורי, הרי [הוא] כאילו נתנה לנהר או לאש. לא צריכא דמצי לאהדורי ע"י הדחק, דהשתא אי הוה מהדר להו לא היו שווין לכלום, ומכל מקום לדידיה מיהא כשבלעם ראויין הן, וחייב היה בתשלומין אי לאו דקם ליה בדרבה מיניה. רב פפא אמר כגון שתחב לו חבירו משקין של תרומה, פירוש שהן נמאסין מיד בפה. ואפילו מהדר להו אינן שווין כלום. מכל מקום כיון שראויין לו כשבולעם חייב בתשלומין, דלדידיה מיהא בההיא שעתא ראויין הן. הרי משמע דזה נהנה וזה לא חסר חייב, דהא הנך משקין כיון שנתנם חבירו לתוך פיו (משמע) שוב אין ראויין לכלום אפילו מהדר להו, ואפילו [הכי] כשבלעם הוא כיון שנהנה חייב אי לאו משום דקם ליה בדרבה מיניה. מפי רבי.
סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו. לאו הפקר גמור, דאם כן לא היה חייב לשלם מה שנהנית אלא הכי קאמר (כלומר) להפסד קיימי ובלאו דידיה נמי מופסדים הם. [מיהו] אפילו הכי משלמת מה שנהנית. מפי רבי.
הא רביעית מחייבין אותו. והתם בבבא בתרא דייק אי מיחייבין אותו הכל או ברביעית לחודה. וא"ת מאי טעמא הוי חייב ארביעית לחודה. ובקונטרס פירש לשם, כיון שבלא רביעית לא היתה שמורה הילכך אינו חייב אלא ברביעית. ואינו מיושב, דאם כן לא יתחייב אלא באמה אחרונה של רביעית, שהרי בלא אותה אמה לא היתה שמירה כלל. אם כן היא עשתה כל השמירה. אלא היינו טעמא נראה לרבי דמסתמא ניחא ליה לאיניש במחיצות בכי האי גונא שלא יצטרך להוציא אלא דבר מועט, דהיינו ברביעית לחודה. והכא מיירי בסתם בקעה דאמרינן בבבא בתרא [ד' ע"א] סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ואינו חייב משום היזק ראייה אלא מפני שעושה שמירה לשדהו מן הבהמות ומן החיות. מפי רבי. תא שמע ר' יוסי אומר אם עמד ניקף. ל"ג במשנה בהדיא "ניקף". אלא לשון אחר הוא כך בגמרא התם דמפרש מקיף וניקף איכא בינייהו דרבי יוסי דוקא סבירא ליה ניקף. ולפי ההוא לישנא קא דייק הכא. ופירוש הוא שכתוב בספרים אם עמד ניקף. מפי רבי.
טעמא [דגדר] ניקף הא מקיף פטור ש"מ זה נהנה וזה לא חסר (חייב) [פטור]. וא"ת היינו משום דאיכא למימר את גרמת לי היקיפא יתירא, אם כן בעמד מקיף נמי (דהא) [יהא] חייב. אלא בעל כרחין טעמא דרבי יוסי דמחייב בעמד ניקף משום דגלי דעתיה דניחא ליה במחיצות, ומסתמא ניחא ליה [לדור] ודמי לעמד ניקף ולא עמד מקיף. ותירץ רבי דודאי לא דמי אלא לעמד מקיף וגדר. דבעמד מקיף נמי פשיטא דניחא [ליה] במחיצות, אבל לא בהוצאה אלא בחינם. והכי נמי כשעמד ניקף וגדר [את הרביעית] גלי דעתיה דניחא ליה אפילו בהוצאה, הילכך חייב. ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי דעתיה דניחא ליה להשכיר. וא"ת מאי קא פשיט מרבי יוסי כיון דרבנן פליגי עליה. י"ל דהכי קא פשיט שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר (חייב) [פטור] בעלמא לדברי הכל, דאפילו רבנן לא פליגי עליה דרבי יוסי אלא היכא דאיכא טעמא דהיקיפא יתירא אבל אי לאו הכי לא. מפי רבי. ואינו מיושב, דמנא ליה לדקדק הכי, דילמא טעמא דרבנן משום דזה נהנה וזה לא חסר.
ת"ש ר' יהודה אומר וכו'. הכא נמי מצינן למימר הכי ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא משום דביתא לעלייה משתעבד אבל בעלמא לא. מפי רבי. התם משום שחרותא דאשייתא, וגבי חצר לא שייך שחרתא דאשייתא. וה"נ אמרינן בבבא מציעא בפרק בתרא [קי"ז ע"ב] אהך מילתא דרבי יהודה, א"ר יוחנן שלש פעמים שנה רבי יהודה אסור לאדם שיהנה מממון [חבירו], חדא הא ואידך וכו' עד דאמר במסקנא ודילמא לא היא עד כאן לא א"ר יהודה אלא משום דהוי ליה זה נהנה וזה חסר דאמר ליה קא משחרת לכותלאי וכו'. והא לא תיקשי הא דקאמר בשלשה מקומות שנה אסור לאדם ליהנות וכו', משמע דלרבנן מותר ליהנות, והא לרבנן נמי אסור ליהנות כמו שהוכחתי למעלה מכתובות. דמשמע [ד]הכי קאמר שנה (ד)רבי יהודה (א)דרבי יהודה אפילו בכי האי גונא דמשעבד בית לעלייה אוסר ליהנות, (איהו) [אינהו] בעלמא היכא דליכא טעמא משעבד בית לעלייה, אבל רבנן נמי אסרי ליהנות מממון חבירו כמו שמוכיח בכתובות. והא נמי לא תיקשי דהתם קאמר רבי יוחנן אסור לאדם ליהנות מממון חבירו, ובשמעתין לקמן אמרינן אליבא דר' יוחנן דא"צ להעלות לו שכר. דאיכא למימר הכא משום טעמא דאמרינן בסוף שמעתין דבעל החצר כמו כן נהנה משום שאיה יוכת שער או משום ביתא מיתבא יתיב. וכל הנהו דאמרינן בשמעתין אין צריך להעלות לו שכר ליכא למיפרך להו מכתובות, [ד]שאני הכא דאיכא טעמא דזה נהנה הוא וזה נהנה הוא. אבל ההוא דקאמר הכא מה חסרו (מ)מה היזיקו, דמשמע משום דלא חיסרו קא פטר ליה, איכא למיפרך מההיא דכתובות דמשמע התם דזה נהנה וזה לא חסר חייב. גימגום. מפי רבי.
נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל. במעילה [י"ט ע"ב] ובשילהי פ"ק דחגיגה [י' ע"ב] מוקי לה בגזבר שמסורות לו אבני בנין. וא"ת מאי איריא נתנה, אפילו לא נתנה נמי כיון שלקחה כדי ליתנה לחבירו הרי נטלה על מנת לגוזלה, ואע"פ שהוא גזבר כיון שנטלה על מנת לגוזלה הרי הוציאה מרשות הקדש. דאפילו למ"ד [ב"מ מ"א ע"א] דשליחות יד צריכה חסרון, הני מילי כשנטלה על מנת לשלוח בה יד [ולא] (ו)על מנת לגוזלה ממש, אבל בנטלה על מנת לגוזלה פשיטא דהויא ברשותיה, הכי מוכח בהמפקיד. אם כן כיון שנטלה לתנה לחבירו הרי הוציאה מרשות הקדש כיון שמתכוין לגוזלה. ותירץ [רבי] דהכא מיירי בשוגג, כסבור (שהוא) שלו היא, ואינו מתכוין לגוזלה. הילכך כל זמן שהיא בידו לא מעל, אבל כשנתנה לחבירו הרי יצאתה מרשות הקדש ומעל, דיש מעילה בשוגג. מפי רבי. והוא שהניחה על פי ארובה. איני יודע [אי מיירי] הכא כגון שהיא נפגמת על ידי כך, דהא בעינן לענין מעילה פגם ונהנה בדבר דשייך ביה פגם [מעילה י"ח ע"א]. ולא היא אשגוחי הוא וכו'. בבבא מציעא פרק השואל [צ"ט ע"ב] קא פריך דשמואל אדשמואל ומשני דהדר ביה מהא דהכא כדרבא דאמר הקדש שלא מדעת וכו'. מצאתי.
<h2>דף כא.</h2>
איכא בינייהו דקא משתמש בציבי. נראה לפרש דדר ביה שלא מדעתו קאי כגון שלא דר בתוכו אלא נשתמש בו בציבי ותיבני. למ"ד משום שאיה איכא, למ"ד ביתא מיתב' ליכא דכיון דאינו דר בו אינו רואה מה צריך שהיה מתקנו. מפי רבי. ופירוש הקונטרס אינו מיושב. פייסינהו ליתמי. פירוש כל השכר כפי מה שנהנתם. דאע"ג [דמעיקרא] לא יהבינן אלא דבר מועט, כיון דמכל מקום קיימא לאגרא צריכין לשלם עדיין יותר. דהכי מוכחא שמעתין כי אמרינן נמי זה נהנה וזה לא חסר פטור כי חסר היאך מיהא פורתא מיחייב הנהנה לשלומי כולה הנאה. מצאתי.
אמר רב ובמחזרת ושמואל אמר אפילו מחזרת פטור. וא"ת אמאי לא קאמר נמי אפילו במילתיה דרב אפילו במחזרת מיחייב וכל שכן באזלא כולה בצדי רחבה. וי"ל דלא שייך למימר במילתיה דרב אפילו, דכיון דלא תני בהדיא במתניתין דאזלא כולה בצידי רחבה, אלא סתם קתני מצידי הרחבה, ורב מפרש למתניתין הילכך לא שייך למימר אפילו, אלא במחזרת. כלומר עיקר חידושא דמתניתין דחייבת במחזרת, וממילא ידעינן דכל שכן היכא דאזלא וקמה כולה בצידי הרחבה. ושמואל אמר אפילו במחזרת פטורה, הכא קאי שפיר לשון אפילו. דלא מיבעיא מתוך הרחבה כדקתני מתניתין, אלא אפילו במחזרת נמי כמתוך הרחבה דמי. מפי רבי. ועוד נראה לרבי דאכתי לא מסיק אדעתיה דאפשר למיעבד כי האי גונא לעלות כולה לצידי הרחבה מפני שהם גבוהים. הילכך לא קאמר במילתיה דרב אפילו. וכן מוכיח הלשון דקאמר לקמן "אלא לשמואל היכי משכחת לה דחייבת". דמשמע דאכתי לא ידעינן דאפשר למישבק לרחבה ולעלות לצידי הרחבה. וראשון עיקר, דאיכא למימר ודאי אסיק אדעתיה במתניתין דהוי משונה והוי קרן. (דלא) [ולא] נהירא, דהא אמרינן לעיל [כ' ע"א] כיון דאורחה למיכל ריפתא אורחה נמי לסרוכי ומיסק, הכא נמי כיון דאורחה למיכל פירות אורחה לעלות לצידי רחבה לאכול פירות. ועוד דאית לן לפרש משלמת מה שהזיקה, היינו כל הנזק, דהא שן בחצר הניזק הוא. הילכך נראה דטעמא דמחזרת חייב משום דסבירא ליה לרב דצידי רחבה דומה כחצר הניזק, דאין הבהמות הולכות שם ואין לה לבהמה רשות להחזיר ראשה בצידי רחבה, ולזה יש לו רשות להניח פירות לצידי רחבה (והוצא) [והויא] לה כחצר הניזק, לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה. וא"ת למה יש לו רשות להניח פירות, כיון שבני אדם הולכים שם. וי"ל דבני אדם אורחייהו לעיוני, כדאמרינן לקמן אליבא דרב ושמואל בהמניח את הכד. ועוד קשה על האי פירושא, דהא משלמת מה שהזיקה דקתני במתניתין משמע כל ההיזק, היינו נזק שלם, טפי ממה שנהנית דאוקי רבא בדמי שעורים בזול. ועוד דקאמר בסמוך איכא דאמרי מחזרת וכו' והכי איתמר אמר רב לא שנו אלא מחזרת אבל מקצה מקום מרשותו וכו' ושמואל אמר אפילו מקצה וכו' חייבת, והשתא משמע דחיוב מקצה דקאמר הוי כמו ההוא דמחזרת. ולפירוש הקונטרס לא מיחייבא מחזרת אלא פלגא נזקא, וחיוב מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים הוי נזק שלם. מצאתי. מיהו תימה אמאי יש לו רשות להניח פירות בצידי רחבה והא קא עביד היזיקא לגבי אדם חרש שוטה וקטן דלא שייך למימר בהו הוה להו לעיוני. ושמואל אמר אפילו מחזרת פטורה, דדרך בהמות בכך, ויש להם רשות להניח פירות בצידי רחבה. הילכך כשעלתה כולה לצידי רחבה הויא לה שן בחצר הניזק.
מפתח החנות משלמת מה שנהנית. נראה לרבי דפתח החנות היינו תריסי חנויות שמניח לפני החנויות כדי להניח עליהם פירות וכל דבר. היכי משכחת לה [פשיטא] במחזרת. והא עלתה כולה לפני החנות יותר נראה לחייב, ולכל הפחות אית לן לאוקומי במחזרת. וקשיא לרב דבמחזרת מחייב. דקיימא בקרן זוית. וא"ת אבל לא קיימא בקרן זוית מאי, חייבת אפילו מפתח החנות, אם כן אדתני מתוך החנות משלמת מה שהזיקה, ליפלוג וליתני בדידה דאפילו מפתח החנות פעמים משלמת מה שהזיקה, כגון דלא קיימא בקרן זוית. תריץ דטפי ניחא ליה לאשמועינן דאפילו ההיא דקיימא בקרן זוית אפשר להיות חייבת, כגון דאכלה בסוף החנות דקיימא בקרן זוית, משום דאורחיה הוא והוי ליה רשות הרבים, הילכך אינה משלמת מה שהזיקה. ורב דמחייב לה במחזרת, היינו לאו אורחא, והוי ליה משונה דחייב ברשות הרבים. ולפי' (משמע) זה קשה לפי מה שמפרשים דמה שהזיקה למתניתין בנזק שלם, [דהא] מוקי לה רב במחזרת (דאיכא) [דוקא] משום דמשונה הוא, וחצי נזק הוא דמשלם ותו לא. וצריך לומר דמחזרת נמי אורחה הוא, והא דחייבת היינו משום דבחצר הניזק כיון שאינה יכולה לאכול מרשות הרבים כדרכה בלא חיזור. מצאתי. בין לרב בין לשמואל משמע דצידי רחבה ופתח החנות אינן רשות הניזק גמור (כגון) [כעין] תוך החנות לרב. כמו שמוכיח מההוא דקאי בקרן זוית. ולשמואל מצידי רחבה דפטר במחזרת ומחייב בעלתה כולה לצידי רחבה, אבל במחזרת ראשה לתוך החנות ממש בהא כולי עלמא מודו דחייב שהרי שן ברשות הניזק [הוא]. תוספות. מה שפירשו בתו' בענין אחר דפטר מחזרת, הוא הדין דפטר אפילו במחזרת לתוך החנות ממש, אינו מיושב כלל, דכיון שאוכלת מיהא בחצר הניזק מה לי הכניסה ראשה מה לי כל גופה.
כי פליגי במקצה מקום מרשותו לרשות הרבים. נראה לפרש כיון שהפקיר כל מקום סביב הפירות אבל מקום הפירות לא הפקיר היינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, והיינו דקאמר רב דאמר פטור קסבר בורו ברשותו חייב, וכיון דחייב אם הוחלק שום אדם באותן פירות הילכך כל הקודם בהן זכה כדין כל תקלה ברשות הרבים, כדפירש בקונטרס, ובהמה שאכלתן פטורה. ורב לטעמיה דאמר לקמן [ל' ע"ב] בהמניח את הכד זכה בין בגופן בין בשבחן. וא"ת אמאי אמרינן במתניתין מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, והא כל הקודם בהן זכה. תריץ הני מילי בדבר הניתן ברשות הרבים כדי להשביחו, דקנסו [אותו] כדי שלא יהא רגיל בכך, כגון פירות לייבש וכל דכוותה. וכן מוכיח לקמן בהמניח דפליגי אי קנסו בשבחן או לא [קנסו] כלל, דבדבר דאית ביה שבח מיירי, אבל בדבר שאין דרכו להשביח לא קנסו דאין דרך להניח אותם דברים ברשות הרבים. וא"ת אמאי לא נימא הכי נמי לרב איבעי להו לעיוני ומיזל ולאו תקלה היא. תריץ כיון דדרך בהמות נמי ללכת שם, הויא לה תקלה לענין שור חרש שוטה וקטן. ותימה לרבי כיון שלא הפקיר מקום הפירות מנלן דשייך הכא למימר כל הקודם בהם זכה בהם, דדווקא אמרינן המניח תקלה ברשות הרבים אבל הכא שהניח ברשותו אימא לא. ואומר רבי דאין חילוק, כיון דחייב אם הזיק הרי היא תקלה ברשות הרבים. מפי רבי.
<h2>דף כא:</h2>
בשלמא בור איכא למימר לאו [אדעתיה]. כלומר בור דחייב אפשר להיות דלאו אדעתיה, כגון באפילה. אי נמי בקרן זוית כדאמרינן לקמן בהמניח [כ"ז ע"ב]. אי נמי תבן וקש דסבורים אדם ובהמה שלא יזיקו להם ודורסים עליהם והוחלקו בהם. ובבור בחפירה נמי דמיחייב בשור חרש שוטה וקטן דלאו אורחייהו לעיוני בבור כיון שאין [כאן] דבר בולט דאין להם דעת צלולה. אלא פירות הא קא חזו להו. ואפילו לגבי שור חרש שוטה וקטן לא הויא תקלה, דפירות דבר הבולט הוא ואין [דרך] להיות נתקלין בהן. ואע"ג דאמרינן פרק שור שנגח את הפרה [מ"ז ע"ב] בפירוש, הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות וכו', ואמרינן לא שנו אלא שהוחלקה בהן אבל אכלתן פטורה, אלמא משמע דיכולה בהמה להחליק בפירותיו ולא [חזי] שפיר אע"פ שהוא דבר בולט. י"ל דהתם מיירי כגון חיטים עם תבן וקש שלהם, שבני אדם ובהמות דורסין עליהן ונחלקין, אבל על גבי פירות אין לך שור שוטה וקטן שילך עליהם. אי נמי התם מיירי בפירות על גבי תבן, שאין נותנין על לבן מלדרוס שם. והכא לא מיירי באפילה ולא בקרן זוית כגון שאינן מניחין אלא ביום ואינם בקרן זוית, הילכך אין בהם תקלה ובהמה שאכלתן חייבת. והוא הדין דמצי למימר ושמואל בעלמא בור ברשותו חייב והכא דמחייב על [אכילת] פירות שהן תקלה, כגון שלא הניח להשביח, דבהנהו לא אמרינן כל הקודם בהם [זכה בהם] כדפרישית לעיל.
לא כולי עלמא מחזרת לא ידעינן אי כרב אי כשמואל. ואין נראה לפרש אי כרב לחיוב אי כשמואל לפטור, דהיכי מצינן למימר דסבר לה כשמואל לפטור בצידי רחבה הא אפילו בתוך רחבה, (ו)רבי יוסי ורבי אלעזר מחייבי, דסבירא להו שן ברשות הרבים חייבת וכל שכן מצידי רחבה, בין לפירוש הקונטרס בין לפירוש רבי לא מצינן למימר הכי. אלא נראה לפרש כך דלא אחיוב ואפיטור קאמר, אלא [א]טעמייהו קאי. לפיכך פירושה דפליגי אי הוי מחזרת משונה אי לאו, והכי פירושה דכולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל, אי כרב דהוי משונה, ור' מאיר מחייב אפילו במחזרת דהוי משונה. ורבי יוסי ורבי אלעזר מחייבי אפילו מתוך הרחבה, דסבירא להו דשן ברשות הרבים חייבת. אי כשמואל דמחזרת לא הוי משונה, ורבי מאיר דמחייב לה במחזרת אלא דאזלא כולה בצידי רחבה. ורבי יוסי ורבי אלעזר בכל הענינים מחייבי, דשן ברשות הרבים חייבת. והכי נמי לפירוש רבי איכא למימר דטעמייהו קאי דכולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל. אי כרב דחשיב להו שן ברשות היחיד. אי כשמואל דחשיב להו כרשות הרבים. ואליבא דשמואל מוקמינן למילתיה דרבי מאיר דאזלא כולה לצידי רחבה, דאז הוי אפילו לשמואל שן ברשות הניזק.
אלא דאילפא ודרבי אושעיא איכא בינייהו. לאו מענין אחד איתנהו דר' אושעי' איירי בחיוב ח"נ בקופצת דשנוי הוא. ואילפא איירי בחיוב נ"ש דחשיב ע"ג חבירתה כחצר הניזק. מצאתי. אלא דאילפא ודר' אושעי' איכא בינייהו. מה שפירש בקונטרס דרבי יוסי ורבי אלעזר אית להו דאילפא ורבי אושעיא מפני שהן מועדין לקפוץ והוי תולדה דרגל, סותר פירושו דלעיל [כ' ע"א] שפירש דקופצת הוי משונה. אלא כך יש לפרש לפי פירושו, אין דרכה לקפוץ אלא להלך, הילכך בקופצת נמי הוי משונה. ולפירוש שפירשתי למעלה [כ' ע"ב] דבקופצת הוי חצר הניזק, הכא יש לפרש פלוגתייהו הכי, דרבי מאיר דווקא בצידי רחבה חייב דהוי חצר הניזק, אבל בקופצת ואוכלת מעל גבי חבירתה אין זה שן בחצר הניזק אלא ברשות הרבים. וכל שכן בלא קופצת דלאו כחצר הניזק דמי. ולא דמי למחזרת אליבא דרב דחשיב לה כחצר הניזק, דהתם צידי רחבה אינם בפניה אלא (מצידי) [מצידה] וצריכה לעקם ראשה, הילכך הוי חצר הניזק. אבל מעל גבי חברתה שעומדת בפניה ואוכלת דרך הליכתה לא הוי חצר הניזק אלא שן ברשות הרבים. מידי דהוי אפתח החנות דבקרן זוית דחשבינן לעיל אליבא דרב שן ברשות הרבים כיון שהוא בפניה ואינה צריכה לעקם ראשה. ורבי יוסי ורבי אלעזר אית להו דאילפא ודרבי אושעיא. והכי קאמרי אין דרכה לאכול אלא להלך, כלומר אין דרכה בקופצת ואין זה דרך הילוכה, והוי חצר הניזק כיון שצריכה לקפוץ. מפי רבי.
טעמא דקפצו הא נפלו פטורין אלמא תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור. השתא אית לן למימר דמיירי בכלים לא מרוחקים ולא מקורבים, אלא קצת הם בקרוב וקצת הם ברחוק שיכולין להשבר מחמת הקפיצה ומחמת הנפילה, דאי [במקורבים מיירי א"כ היאך נשברו ע"י קפיצה, ואי] במרוחקין מיירי אם כן היאך נשברו על ידי נפילה. והא ליכא למימר דהכי קאמר הא נפלו ואחר כך דרסו על הכלים ושברום פטורים, דעל כרחיך הכא לא מיירי כשיכולין להשבר מחמת דריסה, מדמתרץ לקמן לא כגון דמיקרבי כלים לגבי כותל, ואי הוה מיירי בהנהו שיכולין להשבר מחמת דריסה, אכתי תחילתו בפשיעה דשמא לאחר שתקפוץ תשברם מחמת הדריסה, אלא אי בנפילה אי בקפיצה. אי נמי י"ל דהשתא ס"ד דמיירי בחבית ארוכה שיכולה להשבר בקפיצה ובנפילה, [והא דקאמר] כגון דמיקרבי כלים לגבי כותל, דמיקרבי ממש דאי אפשר להם להשבר בקפיצה. והשתא אית לן למימר דלצדדין קתני הכלב והגדי שקפצו משלם נזק שלם, במרוחקין מן הכותל. ואי מיקרבי כלים לגבי כותל ונפלו פטורין. ודוקיא דמתניתין דליכא למידק טעמא דקפצו אבל נפלו במקום שקפצו פטורין, אלא הכי נידוק הא נפלו כד מקרבי לגבי כותל פטורין. ולי נראה דבעי למימר נפלו אי אפשר למיהוי אלא במקרבי כלים לכותל, וקפצו אי אפשר להיות אלא בדמרחקי מכותל. ולאו לצדדין קתני, אלא בעל כרחיך אית לך לפרש דהא דקתני שקפצו במרוחקין, אבל [אי] הוי מקורבין ונפלו פטורין. ועיקר. תוספות.
הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וכו'. בבבא מציעא [ל"ו ע"א] פליגי תרי לישני אליבא דרב יוסף בתחילתו בפשיעה וסופו באונס גבי שומרים, ומשמע הכא בשמעתין דהוא הדין דפליגי לענין נזיקין. והכי נמי משמע לקמן בהכונס [נ"ו ע"א] דלענין נזקין נמי פליגי. ואי תיקשי כיון דלענין נזקין נמי פליגי ואנן פסקינן הילכתא בהמפקיד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אם כן היכי אמרינן לקמן פרק שור שנגח את הפרה אי בעי לן, הכי הוא דאיבעיא לן, כסהו שיכול לעמוד בפני השוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו מי אמרינן דלענין התלעה מיהא אנוס הוא, ופשטינן במסקנא דלא אמרינן מיגו. ואמאי הא תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא. וליכא למימר משום דלענין שוורים אין תחילתו בפשיעה, דכיון דשכיחי גמלים ואינו יכול לעמוד בפניהם הרי כשיפול תחתיהם הוי פשיעה לענין שוורים. ומתרצים דהתם ודאי ליכא אפילו תחילתו בפשיעה לשוורים, דהתם דקא בעי והתליע מתוכו מהו, היינו לחייב על שור פיקח, ומיירי התם כגון שאינו יכול לעמוד כלל בפני גמלים אלא מיד הוא נופל תחתיהם, הרי ליכא תחילתו בפשיעה בפניהם לגבי שור פיקח כלל, דאפילו כשיפול תחת הגמלים אכתי אין שום פשיעה לגבי שור פיקח דאיבעי ליה לעיוני ומיזל. הילכך כשהתליע אין לחייבו כלל, דאין כאן תחילתו בפשיעה לגבי שור פיקח, ואין לו להיות [חייב] אלא מחמת מיגו שהוא פושע לגבי דבר אחר. ולא דמי להכא שהוא פשע בתחילה לענין אותו דבר עצמו שהוא נפסד עתה על ידי אונס. וכן כל תחילתו בפשיעה וסופו באונס דפליגי ביה. ועיקר. וכן מוכח התם דלא בעי לחיובי אלא מחמת מיגו, דהתם במסקנא פשיט ליה דלא אמרינן מיגו מההוא דתניא שור פיקח ביום פטור, ולא אמרינן מיגו דהוי פושע לענין חרש הוי נמי פושע לענין פיקח, והתם ליכא פשיעה לענין פיקח כלל. מכלל דבעיא דידן נמי בהכי מיירי דלא הוי פושע לענין שוורים כלל כדפרישית. אבל אי הוה מיירי בכי האי גונא שאינו ראוי לגמלים שיכולים לאורועי ולא יהא נפחת ממש תחתיהם בפעם ראשונה, אז ודאי הוה פושע לענין שוורים, דאחר כך היו הולכים שוורים שהיו סבורים שהוא מכוסה יפה והיו נופלים בו אפילו שוורים פיקחים כי היכי דהשתא כשהתליע מתוכו נפלו בו שוורים פיקחים. מפי רבי. ולפי מאי דפשטינן התם דלא אמרינן מיגו, נראה דהכא נמי אע"ג דהוי פושע לענין כלים המרוחקין מן הכותל מיהו כשנפלו ושיברו כלים דמיקרבי לכותל פטור, דלגבי הנהו כלים לא הוי פושע כלל, דהכא מיירי בשורה גדולה של כלים מסמוך לכותל עד רחוק מן הכותל, דבקפיצה משבר כלים המרוחקים, ובנפילה משבר כלים הסמוכים לכותל. וכן פירשו בתוספות דהשתא דמוקי כגון דמיקרבי כלים לכותל מיירי בשורה גדולה של כלים. והא דקתני דקפצו חייבין במרוחקין מן הכותל. והא דקתני נפלו פטורין במקרבי לכותל.
מלמטה למעלה פטורין. ונראה לרבי דפטורין לגמרי ואפילו מחצי נזק, דאונס גמור הוא ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה כלל שיקפצו מלמטה למעלה. השתא אתי שפיר הא דקאמר לקמן אי הכי מאי פטורין, דמשמע דלא פריך אלא אמלמעלה למטה, דאע"ג דגדיא בסריכא וכלבא בזקירה אין לו להיות פטור, דמשונה הוא ואין זה אונס כיון דמלמעלה למטה הוא ולכל הפחות ישלם חצי נזק. ומשני מאי פטורין פטורין מנזק שלם וחייבין בחצי נזק. אבל מלמטה למעלה פטורין לגמרי. ואדם ותרנגולים שדילגו וכו'. תימה אמאי נקט אדם, פשיטא אדם מועד לעולם. וי"ל דהא אשמועינן דאורחיה לקפוץ כמו גדי. ונפקא מינה למילתא אחריתי כגון אם אדם שומר פירות חבירו או שום דבר, שאין לו להניחם בגג במקום שיש מצויין שם בני אדם למיקפץ ומיסק.
<h2>דף כב.</h2>
גדיא בסירכא. והא דאמרינן לעיל [כ' ע"א] גבי ברחא אורחיה למיסך, איכא למימר דהתם בשביל ריפתא דאורחיה למיכל, אבל בלא ריפתא אין דרכו לרקד. כלבא בזקירה וגדיא בסירכא. וא"ת והא כיון דאפשר ליה לקפוץ כי אורחיה כלבא בסירכא וגדיא בזקירא תחילתו בפשיעה ויהיה חייב נזק שלם, דלא עדיף ממה ששינה מאונס, ותחילתו פשיעה וסופו באונס חייב. ונראה דלא דמי, דאם כן הכי נמי מצינן למיפרך על כל משונה בחצר הניזק אמאי אינו משלם נזק שלם והא תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא לגבי שן. אלא לא שייך למימר הכא תחילתו בפשיעה כיון ששינה הוי קרן ותחילתו בפשיעה הויא רגל. בכה"ג אין תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, דשן ורגל וקרן כמו שלשה מזיקים הם. והא פשיטא דאילו פשע באש לא הוי חייב בשור, דלא פשע בו כלל. או אם פשע בשור אחד לא הוי חייב מחמת ההיא פשיעה (של) [על] שור אחר שלא פשע בו אלא שמרו. ועוד יש לתרץ דלא שייך למימר משום דתחילתו בפשיעה לגבי שן ישלם נמי על הקרן נזק שלם, דהא אפילו כשהוא פושע גמור לענין קרן לא חייבתו תורה אלא חצי נזק, ולא חשיב כתחילתו בפשיעה וסופו (בפשיעה) [באונס]. מצאתי.
אשו משום חיציו. פירוש אש שחייבה תורה עליו, חיוב חיצים יש בו, לאו חיצים גמורים הם, דאם כן לא הוה צריך לכתוב אש, דפשיטא לן [כי] המזיק בחיציו חייב. וכן מוכיח לשון דקאמר משום חיציו. וכן נמי יש לפרש הא דקאמר אשו משום ממונו כלומר חיוב ממון יש בו, מיהו לאו דוקא היכא דהוי ממונו כגון אש [שלו], דאפילו הדליק באש של הפקר או באש של אחרים כגון שריבה בחבילות חייב, שהוא מדליק ממש.
ורבי יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל וכו'. ואי קשיא מאי קא בעי, והא טפי מסתברא טעמיה דרבי יוחנן, כדאמרינן לקמן דקרא ומתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן, דהמבעיר את הבעירה משמע כאילו [הוא] עצמו הבעיר אותה בעירה, והיינו חיציו [ד]מגופיה קא אתו. ואומר רבי דהך פירכא איתה למאי דקס"ד השתא, דמאן דאית ליה משום חיציו לית ביה משום ממונו היכא דכלו לו חיציו. והילכך בעי רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש, דנהי דקרא משמע ליה דאפילו כי תצא אש מעצמה חשיבי חיציו, מכל מקום הוה ליה לחיובי משום ממונו היכא דליכא לחיובי מטעם חיציו, דקרא דחשיב אש כחיציו לא בא אלא להחמיר לחייב אפילו היכא (דהוי) [דלא הוי] ממונו וכל שכן [ד]חייב משום ממונו, מידי דהוה אשאר נזקי ממונו דקא מיחייב עלייהו. אבל במסקנא דמחייב רבי יוחנן אפילו היכא דפסקי גיריה לא צריכינן להאי טעמא, ולא קשיא לן מידי. ועוד יש לומר דהכי קאמר, ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש (אפילו היכא דפסקי) ולדחוק נפשיה לפרושי קרא כריש לקיש, דהא טפי הוה ליה לדמויי אש לממונו דלאו מכוחו קא אזיל כריש לקיש, מלדמויי לחיציו דמכוחו אתו. ולהכי מפרש טעמא לרבי יוחנן היכי דמי אש לחיציו. מפי רבי.
ממוניה אית [ביה] מששא. אע"ג דחיציו גופייהו דבור לית ביה מששא, מכל מקום [ממונו] דכעין חיציו דאזלי ומזקי אית ביה מששא. מצאתי. חיציו לית בהו מששא, אע"ג דחיציו גופייהו אית בהו מששא, מכל מקום איכא חיציו דלית בהו מששא, כגון שיבר כלים ברוח פיו. דאע"ג דבממונו נמי אשכחן היזק דלית ביה מששא, כדאמרינן בריש פירקין [י"ז ע"ב] גבי תרנגולים ברוח שבכנפיהם, מכל מקום אין לך היזק בשום ממון שאין בו מששא בגופו של ממון, אבל יש לך חיצים דלית בהו מששא כלל אפילו בגופייהו כש[ה]היזק ברוח פיו, דהרוח הוא גוף החץ ואין בו ממשות. ואי נמי לית ביה מששא (בעיר) [בעיקר] הגוף האש דהיינו שלהבת. ועוד יש לך אש שאין בו מששא כלל לא בגחלת ולא בשום דבר, כגון שף מנא במשחא ואיתלי ביה נורא דבפרק משילין [ביצה ל"ט ע"א], ומייתי לה התם אמילתא אחריתי. הילכך כיון דאיכא חיצים דלית בהו מששא ואיכא אש דלית ביה מששא, ובממון אין לך ממון דלית ביה מששא, טפי אית לך לדמויי אש לחיציו מלממונו. מצאתי.
האי [אש] לאו ממונו דבעל הכלב הוא. שהרי הוא לא הדליקו, ועל האש של כלבו לא חייבתו תורה, שלא מצינו בעלים חייבין בהיזק בהמתן אלא בקרן (ואש) ושן ורגל ותו לא. וא"ת גבי בור שאינו לא קרן ולא שן ורגל, אי לאו דכתב מיעוטא איש בור ולא שור בור, הוה חייב אפילו על בור של שור. והא ליכא לתרץ דלאו דוקא משום דכתיב איש, דהכי נמי אי לאו דכתיב איש, כי יכרה משמע הוא ולא שורו, וכן הכא "מבעיר" משמע איהו גופיה. והא דקא נסיב ליה מאיש, לרווחא דמילתא, דכיון דאפשר ליה למידרש מאיש דריש ליה, דהא בהדיא אמרינן פרק שור שנגח את הפרה [נ"א ע"א] דטעמייהו דרבנן "כי יכרה איש" אחד ולא שנים, ורבי ההוא מיבעיא ליה איש בור ולא שור בור, ורבנן תרי איש כתיבי. ויש לתרץ דשלם ישלם המבעיר משמע אדם, דבהמה לאו (בתשלומי) [בת תשלומין] היא, ולהכי לא מיחייב שור באש ואע"ג דלא כתיב ביה איש. אבל בבור אי לא [הוה] כתיב איש לא ממעטינן שור מדכתיב בעל הבור ישלם, אפילו בעל השור שעשה בור בעל הבור קרינא ביה, דבעל התקלה הוא כיון ששורו עשאה. ומיהו למ"ד אשו משום חיציו מיחייבא בהמה באש ולא ממעטינן לה משלם ישלם המבעיר, דמילתא דפשיטא היא דלא ממעט קרא חיצי בהמה, דכוחו כגופו דמי.
כגון דאדייה אודויי. והכי נמי הוה מצי לאוקומי בדאנחה אנוחי ושני בהנחה, כדמוקמינן בריש פירקין [י"ח ע"א] גבי פלוגתא דרבי אלעזר ורבנן, והוי נמי [משלם] אמקום גחלת חצי נזק. תוספות. ורבי יוחנן דאנחה אנוחי. הוא הדין דהוה מצי לאוקומי בדאדייה אודויי, דהוי [מיחייב] על הגדיש חצי נזק. אלא עדיפא מיניה קאמר דאפילו אנחה אנוחי מצי לאוקומי רבי יוחנן.
אי הכי אימא סיפא אם הניח חנוני וכו'. אי אמרת בשלמא אשו משום חיציו ובלא מסכסכת אתי שפיר דרישא בעל הגמל חייב דחיציו דגמל הן והוא פשע דלא הוה ליה לאפושי בטעונה, ובסיפא חנווני חייב ובעל הגמל פטור כיון דהניח נרו מבחוץ חנווני פשע ובעל הגמל לית ליה לאסוקי אדעתיה הא מילתא לעיוני שמא שום אדם הניח נר מבחוץ ולא הוה ליה לשמור גמל שלו, הילכך אע"ג דחיציו דגמל הן בעל הגמל פטור. אלא אי אמרת אשו משום ממונו וברישא בעל הגמל חייב במסכסכת, אי הכי בסיפא כשהניח חנווני נרו מבחוץ והיא סיכסכה אמאי חייב חנווני כל הנזק, והא בעל גמל נמי פשע שהיה לו לשמור גמל שלו שלא תהא מסכסכת והולכת, והא שניהם חנווני ובעל הגמל (ש)שניהם פשעו, זה שהניח נרו מבחוץ וזה שלא שמר גמלו מסיכסוך. ואי אפשר לפרש אמאי יתחייב חנווני כלל יתחייב בעל הגמל הכל, דהא חנווני נמי פשע. והכי מוכח לקמן [כ"ג ע"א] דפרכינן גבי כלב שנטל חררה וליחייב בעל גחלת, אלמא אע"ג דבעל כלב פשע שלא שימר כלבו, אפילו הכי בעל גחלת נמי חייב שלא שימר גחלתו. והכי נמי הכא אע"ג דבעל גמל פשע חנווני נמי פשע, וחייבים שניהם. עמדה וסיכסכה כל שכן דבעל גמל חייב. הכי גרסינן בספרים ישנים וכן עיקר והכי פירושה, כל שכן דבעל גמל חייב חצי נזק. ולפי הספרים דגרסינן בהו "כל שכן דחנווני פטור ובעל הגמל חייב" אינו מיושב כל כך, וצריך לדחוק ולומר כל שכן דחנווני פטור מחצי נזק. מצאתי.
<h2>דף כב:</h2>
עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. תימה מאי איריא גדי סמוך, אפילו גדי כפות לו נמי פטור, דקם ליה בדרבה מיניה. ומה שפירש בקונטרס דאיידי דנקט גבי עבד כפות וסמוך נקט נמי גבי גדי כפות וסמוך, לא נהירא. דמכל מקום תיקשי אמאי נקט ברישא גדי כפות ועבד סמוך ובסיפא עבד כפות וגדי סמוך, הוה ליה למימר גדי סמוך ועבד סמוך ובסיפא עבד כפות וגדי כפות. ורשב"ם פירש דברישא דוקא נקט גדי כפות [כי] אז הוא חייב על הגדי אבל בגדי סמוך אמרינן הוה ליה לברוח כדקתני בסיפא. ובסיפא הכי פירושה, עבד כפות לו או גדי סמוך לו ונשרף עמו פטור, כלומר עבד כפות לו אפילו גדי כפות לו פטור דקם ליה בדרבה מיניה. או שלא היה עבד כפות אלא גדי סמוך פטור שהיה לו לברוח. ולא תיקשי מהא דאמרינן לקמן בשילהי פירקין [כ"ז ע"א] גבי הניח לו גחלת על לבו, הדר פשטה עבדו כגופו שורו כממונו, ולא אמרינן היה לו להשליכה מעל לבו, כמו כן בכאן לא נאמר היה לו לברוח, [דלא דמי שאע"פ שאין לו לסלק הגחלת מעל לבו מ"מ יש לו לברוח כשתדליק סמוך לו]. ועוד נראה דלא שייכא ההיא דבסוף פירקין להכא כלל, דהתם דומיא דהניח גחלת על לבו דלעיל מיניה אית לן לפרושי הניח גחלת על לב עבדו, כגון בעבד כפות והוזק העבד ולא מת ובפני הבעלים, מי אמרינן כיון שראו הבעלים שהיו יכולים להסיר מאתו ולא הסירו פטור כמו בגופו, או דילמא יכולים הבעלים לומר אנו לא חששנו להסיר מעליו דאין אנו חוששים אם יתחייב זה בתשלומין כמו בבגדו. ודומיא דהכי כמו כן בשורו, בשור כפות ובפני בעלים. ואההוא אמרינן הדר פשטה שורו כממונו עבדו כגופו. אבל בשור שאינו כפות פשיטא דפטור, שהיה לו לברוח כדמוכח הכא. וזה לשון ספר הישר [סימן תקל"ח] של רתנ"ע, משנה היא בהכונס, המדליק את הגדיש והיו בו כלים טמונים רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו, דלית ליה טמון. וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חיטים או גדיש של שעורים היה גדי כפות לו או עבד סמוך לו ונשרף עמו חייב וכו'. ומודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להטמין בבתים. ולדברי המפרש דדווקא נקט גדי כפות לא ידעינן אמאי נקטינן הכא, ואפסיק מילתייהו דרבנן, הוה ליה למיתני וחכמים אומרים אינו חייב אלא על גדיש של חיטים או של שעורים ומודים חכמים לרבי יהודה וכו'. דאע"ג דפטרי בטמון שדה, בטמון בית מודו דחייב לשלם. אלא הכי פירושה דחכמים דאמרי דאינו משלם אלא חיטים או שעורים דדרשי [ס' ע"א] או הקמה או השדה, מה קמה בגלוי דהוי אורחיה, ולאו לאטמוני. כלים, כלומר כלים דלאו אורחייהו לאיטמוני, בהנהו פטר קרא טמון. דאי לא תימא הכי, טמון בתים היכי מחייבי, הא נפקא לן מאו הקמה חיובא דגלוי ולא דטמון. אלא ודאי (ב)טמון [ב]אורחיה תלה הכתוב והכי קאמר ומודים חכמים לרבי יהודה בטמון בתים אע"ג דפליגי בטמון שדה, דהתם לאו אורחיה לטמוני. והכי נמי משמע במילתייהו דנקט גדי כפות דחייב, רבותא קמ"ל דאפילו גדי כפות, [ד]קס"ד אמינא לאו אורחיה למיכפתיה והוי טמון, קמ"ל דדירכיה למיכפתיה. וסיפא נמי רבותא קמ"ל היכא דגדי סמוך לו אע"ג דאורחיה פטור דקם [ליה] בדרבה מיניה, ואע"פ שאינו כפות. ולא מפני שיכול לברוח, דבהמה אין דרכה לברוח כדמוכח בשילהי פירקין [כ"ז ע"א]. ולענין שלומי העבד לא איירי הך משנה אם חייב שורפו אם לאו. ובשילהי פירקין בעי לה רבה. תם. אך קצת אינו מיושב דלמ"ד אשו משום חיציו אכתי תיקשי לן אמאי נקט גדי כפות ועבד סמוך, שהרי אפילו בטמון מיחייב כדאמרינן לקמן. והכא בעל כרחין בדלא נפל גדר איירי, דאי בנפל גדר לא הוה קם ליה בדרבה מיניה, שעל העבד לא היה חייב. [אלא בדלא נפל גדר איירי], משום הכי פטור דקם ליה בדרבה מיניה. והכא ליכא למיפרך אמאי פטור והא מכיון דנשרף הגדי וגדיש איחייב ליה ממון, [ואילו] מתחייב מיתה לא הוי עד שישרף העבד, הוי ליה חיוב ממון קודם חיוב מיתה ולא קם ליה בדרבה מיניה. משום דכיון שהדליק אשו בחד זימנא נשרף הכל, ולא הוצרך לסייע בינתיים, הוה ליה כאילו הכל שרף בבת אחת וקם ליה בדרבה מיניה, תוספות.
אילו קטל תוריה עבדא הכי נמי דלא מיחייב. פירש הקונטרס הכי נמי דלא מיחייב ממון, הא כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו. ולפי זה הפירוש משמע דהוא הדין לגבי אשו דמשלם שלשים של עבד. הא אי אפשר לומר, דהא תניא בפ"ק [ט' ע"ב] חומר בשור מבאש שהשור משלם שלשים של עבד מה שאין כן באש. אלא הכי אית לפרש, אילו קטל תוריה עבדא ועביד נמי שאר היזיקא בהדיה, הכי נמי דלא מיחייב אשאר היזק משום דקם ליה בדרבה מיניה. והא מה שייך למיקם ליה בדרבה מיניה בקטלא דשורו, הכי נמי דלא שייך בקטלא דאשו כיון דמשום ממונו הוא. ולרבי נראה דהכי גרסינן אילו קטל תוריה עבדא הכי נמי דמיחייב, כלומר הכי נמי דמיחייב מריה דתורא (מיניה) [מיתה] דנימא קם ליה בדרבה מיניה. הכא במאי עסקינן כגון שהצית בגופו של עבד. כשהעבד סמוך ואינו כפות אפי' הצית בגופו של עבד חייב ממון ואינו חייב מיתה. דהכי אמרינן לקמן בסוף פירקין בהדיא דהניח לו גחלת על לבו ומת פטור דהוה ליה לברוח. מפי רבי תוספות.
דקם ליה בדרבה מיניה. וא"ת והלא [לא] מתחייב מיתה (לשלם) [וישלם] דהויא לה התראת ספק כיון דאילו התרו [בו] קודם שלא נשרף, הוה מיפטר אפילו לאחר שהצית בגופו והתרו בו כבר. והא לאו פירכא היא, דאין זו התראת ספק כיון שכבר הצית בגופו ויש בו כדי שיעור שישרוף וימות והתרו בו, שאין צריך להצית יותר. ואע"פ שיש בידו עדיין להתירו וליפטר, הא לא מיקרי התראת ספק הואיל וכבר בשעת התראה עשה כל צורך האיסור שמתחייב עליו ואינו מחוסר מעשה אחר, שאם הניחו כמות שהיא דבוקה היה מתחייב עליה ואינו מחוסר מעשה אחר. אלא היכי דמיא התראת [ספק] כגון [שבועות כ"ח ע"ב] שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו ואכל את הראשונה והתרו בו, ההיא ודאי הויא התראת ספק שהרי מחוסר מעשה אחר הוא עדיין עד שלא יבא לידי מלקות [אלא] אם יאכל את האחרונה (עדיין). מפי רבי. תוספות.
לא צריכא בגדי דחד ועבדא דחד. פירש רש"י דמשום דמוקי לה הכא בגדי דחד ועבדא דחד נקט לקמן בהכונס צאן לדיר [ס"א ע"ב] עבד וגדי ולא עבד וגדיש. ויש להקשות התינח לר"ל אבל לר' יוחנן דלא מוקי לה הכי מאי איכא למימר. מפי רבי. בגדי דחד ועבדא דחד. הכא משמע דמיתה לזה ותשלומין לזה קם ליה בדרבה מיניה ופטור מתשלומין. והכי נמי משמע בסנהדרין פרק בן סורר ומורה [ע"ב ע"א], דאמרינן התם דילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה, לא שנא דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מאי טעמא מתחייב בנפשו הוא וקם ליה בדרבה מיניה. אך קשה מפ"ק דסנהדרין [י' ע"א] דאמר רבא פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון. ממון לזה ונפשות לזה. ופירש רש"י בכתובות פרק אלו נערות [ל"א ע"א] אההיא דאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו, קסבר ממון לזה ומיתה לזה פטור מתשלומין. משמע מלשונו שרוצה לומר דפלוגתא היא, וההיא דפ"ק דסנהדרין פליגא אשמעתין דהכא ואההיא דפרק בן סורר ומורה. אין להקשות כלום על פירוש זה ואל יטעה אדם לומר דהכא והכא רבא הוא. דבפ"ק דסנהדרין גרסינן "רבא" כיון שהוא נזכר אחר רב יוסף, ואי הוה "רבה" היה [נזכר] קודם רב יוסף כמו בכולי תלמודא. ובההיא דפרק בן סורר ומורה גרסינן "רבה". והכי מוכח בהגוזל בתרא [קי"ז ע"ב], דהתם מייתי לההיא מילתא, דאמרינן התם ההוא גברא דהוה מסיק חמרא למברא מקמי דליסלקו אינשי [ל]מברא בעא לטבועי מברא שקליה חד מינייהו ושדייה לנהרא וטבעיה אתא לקמיה דרבה ופטריה, אמר ליה אביי הא מציל עצמו בממון חבירו הוא, אמר ליה מעיקרא רודף הוא, רבה לטעמיה דאמר רבה רודף שהיה רודף וכו'. ואי היה רבא לא היה מורה הלכה בפני אביי, אע"פ שהיה חריף יותר כמו שמוכח בפרק בתרא דבבא בתרא, כיון שתפש ישיבה קודם לו לא היה מורה הלכה בפניו. ובסוף הוריות [י"ד ע"א] מוכח דאביי תפש ישיבה קודם רבא. ומההיא דלקמן פרק המניח [ל"ד ע"ב] הוא שהדליק גדישו בשבת פטור מפני שנידון בנפשו, ליכא למיפרך לרבה דבפ"ק דסנהדרין דמצינן למימר דההיא כיון שעל מעשה אחד מתחייב הכל הוי כממון ונפשות לאחד. ובתוספות תירץ דשאני הכא דהאי הצית בגופו של עבד משום רוצח מתחייב ורוצח ניתן להצילו בנפשו, ונמצא שמתחייב בנפשו הוא מכל אדם, וקם ליה בדרבה מיניה מכל אדם. ואין שייך לומר כ[א]ן מיתה לזה ותשלומין לזה, דאפילו למ"ד מיתה לזה ותשלומין לזה פטור הכא מיחייב דקא סבור [דהוי] כמו מיתה ותשלומין לאחד. והכי משמע מההיא דפרק בן סורר ומורה דברודף לא שייך למימר מיתה לזה ותשלומין לזה. ולפי זה הפירוש צריך לומר דההיא דכתובות אכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו כיון שאין חיוב מיתה בא מחמת אונס אחר, אלא מן השמים הוא דחייבוהו מיתה, הוי כממון ונפשות לאחד, דפטור מתשלומין. וכל שכן מדליק גדיש בשבת וחובל בחבירו בשבת שמתחייב על מעשה אחד הכל. ומההיא דכתובות קצת הוא קשה אמאי לא הוי מיתה לזה ונפשות לזה. ורבינו תם נשמתו עדן מתרץ דהכי דינא בכל התורה דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור כדאמרינן הכא ובפרק בן סורר ומורה. דהא מהיכא ילפינן לה דקם ליה בדרבה מיניה מולא יהיה אסון ענוש יענש הא יהיה אסון לא יענש. מיתה לזה ותשלומין לזה הוא, דמיתה מחמת אשה ותשלומין מחמת וולדות. וההיא דפ"ק דסנהדרין בעל כרחין צריך לתת טעם דחייב. ונראה משום דבעדים זוממים כתיב ועשיתם לו כאשר זמם, וצריך לקיים בכל אחד ואחד כאשר זמם, דהיכי תימא דבאחד מהם תקיים כאשר זמם ובאחד מהם לא תקיים, הילכך מיתה לזה ותשלומין לזה חייב. וא"ת א"כ גבי עדים זוממים אפילו אדם אחד נמי אם זממו מיתה ותשלומין יהו חייבין, דהא צריכין לקיים כאשר זמם בכל דבר. וי"ל דהא איכא למימר דבאדם אחד קצת איקיים ביה כאשר זמם, ואין לחוש יותר. ונראה לי דהוכחה שלו שמוכיח מאשה וולדות אינה הוכחה, דבהדיא משמע פרק בן סורר ומורה גבי אשה וולדות דלא חשבינן לה מיתה לזה ותשלומין לזה אלא כמו מיתה ותשלומין לאחד, משום דגוף אחד הוא הכל. דאמרינן התם ר' יונתן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו ויכול להצילו באחד מאיבריו ולא הצילו נהרג עליו מאי טעמיה דר' יונתן בן שאול דכתיב כי ינצו וגו' עד אמר רחמנא ולא יהיה אסון ענוש יענש אי אמרת בשלמא יכול להצילו באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו, היינו דמשכחת לה יענש, כגון שיכול להצילו באחד מאיבריו. אלא אי אמרת יכול להצילו באחד מאיבריו נמי ניתן להצילו בנפשו מאי יענש דילמא שאני הכא וכו'. הרי האי דקאמר דילמא שאני הכא וכו' דקסבר מיתה לזה ותשלומין לזה חייב אפילו הכי כשיהיה אסון באשה בעל כרחין מודה דפטור, דהא דוקא כתיב לא יהיה אסון יענש הא יהיה אסון באשה לא יענש, בעל כרחין אמאי, והא מודה דפטור כשיהיה אסון נמי מיתה לזה ותשלומין לזה. והיכי תיסוק אדעתין דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב. אלא בעל כרחין כשיש אסון באשה חשיב כמו מיתה ותשלומין באחד. וטעמא משום דהכל גוף אחד הוא. ותירוץ רבנו תם נשמתו עדן יכול להיות [אמת], אבל הוכחה דידיה לא נהירא. והרב ר' אליעזר מתרץ דכל היכא דלא מכוין אלא למיתה ולא מכוין להפסיד ממון אלא ממילא נעשה הפסד ממון, אפילו ממון לזה ונפשות לזה פטור. כגון שהצית בגופו של עבד, דנראין הדברים כיון שהצית בגופו שאינו מתכוין אלא להמיתו, וכן רודף שהיה רודף [אחר חבירו להמיתו]. אבל גבי עדים זוממין שהעידו על פלוני בא על בתו של פלוני לא מוכח מידי שהיו מתכוונין למיתה יותר מתשלומין אלא ודאי לשניהם נתכוונו, הילכך חייבין מיתה ותשלומין. ולא נהירא דאם כן אפילו באדם אחד נמי אם מתכוין למיתה ותשלומין יהא חייב. ואי משום דהתם גזירת הכתוב [היא], אם כן היכא דלא הוי כתוב בקרא בכל ענינים יהיה חייב דמנא לן לפטור מסברא. ועוד קשה מההיא דכתובות דאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו דפטור, והתם מתכוין להפסיד ממון.
לא מיחייב עד דמסר ליה גווזא סילתא ושרגא. תימה, לפי מה שפירשתי למעלה [ט' ע"ב] דרבי יוחנן לא פטר אלא בשלהבת רחוקה שלא היתה יכולה להזיק ברוח מצויה אם לא על ידי חרש שהוליכה שם, אם כן אפילו מסר ליה גווזא וסילתא ושרגא הוי פטור, דהא צבתא דחרש קגרים. ונראה היה לפרש דאפילו בשלהבת קרובה פטור אליבא דרבי יוחנן. דאע"ג דברוח מצויה היה חייב, השתא מיהא לא הוליכה הרוח אלא צבתא דחרש וצבתא דחרש קגרים. ולא דמי למסר שורו שהשור גופיה מזיק בלא צבתא דחרש. והשתא קצת מיושב דבמסר ליה גווזא וסילתא או שרגא יהיה חייב. דכיון דודאי הזיקו כל כך ויכול להגיע ברוח מצויה הילכך חייב.
<h2>דף כג.</h2>
קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו וכו'. בשלמא למ"ד אשו משום ממונו לא תיקשי לך אם פטר קרא טמון באש, דאיכא למימר דפליג רחמנא בין ממון שאין בו רוח חיים לממון שיש בו רוח חיים. אי נמי לא חייב רחמנא כוליה האי בהיזק ממונו, דהא בדבר שיש בו רוח חיים כמו כן מצינן דפטור דהתם אינו משלם אלא חצי נזק. אלא למ"ד אשו משום חציו אמאי פליג רחמנא לגבי דידיה, והא אמרינן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, והוה ליה למימר נמי בין טמון בין לשאינו טמון. תוספות. מצאתי.
טמון דפטר רחמנא היכי משכחת לה. תימה מאי קשיא ליה היכי משכחת לה, דאפילו היכא דלא כלו חיציו שפיר משכחת לה משום דגזירת הכתוב היא דטמון באש פטור אע"ג דהוה ליה לאיחיובי משום חיציו. דהא למ"ד משום ממונו נמי הוה ליה לחיובי אש על נזקי טמון משום נזקי ממונו דומיא דשורו שהזיק את הטמון דחייב אלא גזירת הכתוב היא דפטרינן אש מטמון, [ומה לי] בין חיוב אש משום ממונו בין הוא משום חציו. ורבי פירש דהכי קא פריך, היכי משכחת לה והכתיב פצע תחת פצע, דדרשינן מיניה בשילהי פירקין [כ"ו ע"ב] דאדם חייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, כיון דאשכחן קרא דמיחייב טמון בשורו שהזיק. ועוד י"ל למ"ד משום ממונו אתי שפיר משום שבנזקי ממונו יש כמה חילוקין מכמה ענינים, בקרן ענין אחד, בשן ורגל ענין אחד. ונאמר שגם זה אשו דהוא ממונו יש בו דין אחד שאינו בשאר ממונות שהוא פטור מנזקי טמון. אבל למ"ד משום חיציו, חיציו הם אדם המזיק, ובהזיקות דאדם לא מצינן בשתי ענינים. מצאתי.
כגון שנפלה דליקה. הך לשון מגומגם בעיני רבי, דנפלה דליקה משמע מעצמה, אם כן לאו היינו חציו כלל. אלא הכי איבעי ליה למימר כגון שנפלה דליקה על ידי שלא שימר אשו כראוי, ואז הוו חיציו. ובפירוש רבינו חננאל גרסינן כגון שהצית דליקה.
מאי בינייהו. וליכא למימר דכל הנך דלעיל איכא בינייהו כדמפרש בקונטרס, דאיהו לא בעי אלא בגחלת שלו מאי בינייהו, דהא לשון אשו דמזכיר בפלוגתייהו משמע דבגחלת שלו נמי פליגי. מיהו אכתי אפילו בגחלת שלו הוה [ליה] למימר איכא בינייהו כגון ההיא דלעיל עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו, דלמאן דאית ליה נמי משום חיציו אין צריך לומר כגון שהצית בגופו של עבד, אלא למאן דאית ליה משום חיציו איצטריך למימר כגון שהצית בגופו של עבד. וי"ל דבקטלא (לא) הוה מצי למימר איכא בינייהו כדמפרש, אבל איהו בעי לאשמועינן דאפילו בנזיקין נמי איכא בינייהו כגון לחייבו בארבעה דברים. מפי רבי. והכי נמי הוה מצי למימר טמון איכא בינייהו דמ"ד משום חיציו ומשום ממונו לא משכחת לה דפטור אלא במקום דכלו לו חיציו, כדמפרש תלמודא, ולמ"ד משום ממונו בכל ענינים פטור על הטמון. אלא משום הכי לא חש בעל התלמוד לתרץ הכי, דאיכא למימר התינח לרבנן אלא לרבי יהודה דמחייב האי איכא למימר במאי פליגי. ואינו מיושב תירוץ [זה], דהא סוגיא דהכא איצטריך למימר דמאן דאית ליה משום חיציו אית ליה נמי משום ממונו, היינו אליבא דרבנן לאשכוחי פטור טמון, ואליבייהו קא בעו מאי בינייהו. אבל לרבי יהודה דמחייב טמון מצינו למימר דמאן דאית ליה משום חיציו לית ליה משום ממונו, ואיכא בינייהו טובא [כגון] היכא דאיתיה ממונו וכלו לו חיציו. כי הך דנפל גדר, למ"ד משום חיציו פטור, ולמ"ד משום ממונו חייב כיון שהיה לו שהות לגודרה ולא גדרה. מפי רבי.
[מאן חייב בעל הכלב. ואי תיקשי] ואמאי חייב, והא לעיל [כ"ב ע"א] [אמרי] דאפילו היכא דמשלח את בעירה ביד חרש שוטה וקטן דקעביד מעשה בידים דפטור, מדיני [אדם], כל שכן הכא דלא עביד ולא מידי, אם לקח כלבו גחלת והדליק דפטור, ואמאי (כי) מתחייב. איכא למימר דגחלת ביד קטן מיעמא עמיא ואזלא כדאמרינן פ"ק [ט' ע"ב], וזה שנתן לא עביד ולא מידי. אבל כלב אם לא ישמרנו בעליו ילך לבית חבירו ויטול חררה כמו שהיא מכוסה על הגחלים המבוערות וידליק את הגדיש, ואמטול הכי חייב בעל הכלב, דעל ידו נעשה ההיזק. מפי רבי.
וליחייב בעל הגחלת. תימה אמאי לא אמרינן צבתא דכלב [הוא] דקא גרים. וי"ל אפשר דנטל חררה ועליה הרבה גחלים וגם שלהבת עמהם, והוי ליה [כמו] גיוזתא סילתא ושרגא. מיהו נראה דלא הוי פושע מחמת שיכול כלב ליקח חררה ואין לו (לאחר) [ליזהר] שיכנס הכלב. אלא הוי פושע לענין תינוקות, שרגילין להוליך גחלים ולהדליק. מפי רבי.
וליחייב בעל גחלת. על מקצתן. וא"ת והא מוקמינן לקמן דאכלה בגדיש דבעל חררה, (ומסתמא) [ואם כן] מה יתחייב לעצמו. וי"ל דהא דקאמר וליחייב בעל גחלת, לאו משום [תשלומין] קאמר, אלא כלומר יקבל חצי ההפסד, שהרי הוא בעצמו פשע שלא שימר גחלתו. אי נמי מצינן למימר כיון דבעל חררה אופה חררה שלו בגחלת של אחר שנתן לו רשות. והאי ליחייב בעל גחלת, ממש ליחייב לשלם קאמר.
כששימר גחלתו. תימה דלעיל [כ"ב ע"ב] גבי מסר גחלת לחרש וליבה משמע דלכולי עלמא פטור אפילו לריש לקיש, אע"פ שלא שימר גחלתו. ואיכא למימר דלא דמי דהתם חרש ליבה ועשה שלהבת, לפיכך כל הדליקה מחמת חרש הוא ופטור המוסר, אבל הכא הכלב אינו בר ליבוי, אלא שהניח גחלת על הגדיש כמות שהיא ונתלבתה מעצמה, לפיכך בעל גחלת פשע שלא שימר גחלתו. תוספות. בשחתרה. אבל לא חתרה אלא נכנס דרך הפתח חייב בעל הגחלת שלא שימר גחלתו. ואיכא למימר דלא דמי לההיא דלעיל [כ"ב ע"א] היכא דחנווני הניח נרו מבפנים ונכנסה פשתנו של בעל הגמל בפנים ודלקה בנרו של חנווני, דבעל גמל חייב וחנווני פטור. דהתם לא היה לו לשמור נרו מזה שלא יכנס הפשתן לתוך חנות, שאין דרך בני אדם לאפושי בטעינייהו כולי האי שיכנסו לתוך חנות. אבל הכא היה לו לשמר גחלתו מן הכלב, שזה הוא דבר מצוי שיכנס הכלב ולוקח החררה עם הגחלת. מפי רבי. בשחתרה. הוא הדין דהוה מצי למימר דנפל גודא בליליא כדאמרינן לקמן בשמעתין, אלא משום דאורחיה דכלב לחתור מוקי לה בשחתר. וזאת אומרת סתם דלתות חתורות הם. משום הכי נקט דלתות משמע דאורחיה דכלב לחתור תחת דלתות, דזימנין דאין (דלת) כותל לשם כמו שעושין לאיסקופה, אלא כך הוא קרקע לבדה, ונוח לחתור שם משאר כל הכותל, דכותל הוא בקרקע מקצתו ואינו נוח לחתור תחתיו.
זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל כלב. פירוש דאי לאו חתורות אם כן בעל כלב אמאי חייב, מאי הוה ליה למיעבד דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה בהאי חתירה. תימה היכי מוכח דחתורות הן אצל כלב, דילמא היינו טעמא דבעל כלב חייב, משום דהוי ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס כשחתר, אע"פ שבעל גחלת פשע כשהניח דלתו פתוחה גם זה כמו כן [פשע] שלא שימר כלבו, כדאמרינן לעיל גבי גמל טעון פשתן ונכנסה פשתנו לתוך החנות, דבעל גמל חייב בסיכסוך, ואע"פ שגם חנווני פשע [כי] היה לו לנעול דלתו, הוו להו שותפין בהדלקת הבירה כמפורש למעלה [כ"ב ע"ב]. הכא נמי בעל הכלב ליחייב עם בעל גחלת, שגם הוא פשע לגבי דלתות פתוחות. י"ל דהא לאו טעמא הוא דהא חייב בעל הכלב לגמרי, ומהאי טעמא דתחילתו בפשיעה לא מצי לחיובי על הגדיש כל חצי נזק אלא רביע נזק, ששניהם פשעו והוו להו תרוייהו שותפי בהיזק. אלא ודאי היינו טעמא דחייב בעל הכלב משום דהוי ליה פושע גמור דסתם דלתות חתורות הן אצל כלב והוה [ליה] לאסוקי אדעתיה שלא יחתור, ובעל גחלת לא פשע בחתירה כלל שאין [לו] לשמרו מדלתות פתוחות. ועוד דבכי האי גונא לא מיקרי תחילתו בפשיעה וסופו באונס, אלא היכא דבמקום הפשיעה הוי אונס, והאי פשיעה בדלתות פתוחות ואינם בחתורות. וכי האי גונא לא מצינן למימר אלא במיגו, מיגו דהוי פושע לענין פתוחות הוי פושע לענין חתורות. ובמיגו לא מיחייב, דהא מסקינן [בפרק] שור שנגח את הפרה [נ"ב ע"א], (סמול לגמל נפל מקול) [אינו ראוי לגמל והתליע מתוכו] דלא אמרינן מיגו דהוי פושע לענין גמלים הוי נמי פושע לענין התליע מתוכו.
<h2>דף כג:</h2>
[לשון רבינו יצחק ב"ר שמואל] פי פרה כחצר הניזק דמי או כחצר המזיק דמי. [איכא] דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא, דקשיא מכמה משניות של מעלה היה יכול לפשוט כמו מזאת דכלב שנטל חררה. ולמה המתין עד כאן לפשוט. ועוד יש להקשות הנהו דאיבעיא להו ולא איפשיטא, כי היכי דהוה פשטינן ממשסה את הכלב ומשיך בו את הנחש ואידחו, אמאי לא פשטינן מהא דכלב שנטל חררה כמו שפושט בכאן. והלא משנה היא וידועה לכל. ועוד מה טענה היא זו שטוען המזיק מאי בעיא ידך בפומא דכלבאי, מאי הוה ליה למיעבד אם הכלב נשכו והלא הכלב עצמו [שם] יד ניזק בפיו. ונראה לי שהבעיא אינה כמו שהורגלנו לפרשה, דבפרה שאכלה פירות בחצר הניזק קא מיבעיא להו אי חייבת או פטורה. כי נראה לי דפשיטא ליה דחייבת, כדאשכחן בדוכתי טובא במתניתין ובברייתא אם לקחתם בחצר הניזק ואכלתם בחצר המזיק היו סבורים שתהא חייבת. דהוה מסתבר להו דהא דבעינא בחצר הניזק גבי שן ורגל, היינו טעמא שכשנתן בעל הפירות פירותיו בחצר המזיק או ברשות הרבים, שזהו מקום שיש רשות לבהמות המזיק, ואין לבעל הפירות לשמור פירותיו מהם, דלא איבעיא ליה לבעל הפירות להניחם שם דודאי בהמות ההולכות שם דרסי ליה או אכלי [ליה], דמילתא דשכיחא היא טובא ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה, ואיהו הוא דפשע בהו שלא היה לו להניחם אלא ברשותו שאין רשות לבהמות של אחרים להלך שם. אבל כשהניחם ברשותו הרי שמר פירותיו כדרך השומרים, שנתנם במקום שאין רשות לבהמות אחרים להלך ליכנס דמאי הוה ליה למיעבד. ולפיכך אם באה בהמה של אחרים והזיקה כגון שטינפתם שם להנאתה חייבת. (שעל) [שבעל] הבהמה הוא פושע, שהיה לו לשמור (גחלתו ו)בהמתו שלא תיכנס לרשות אחרים ותזיקם. וכיון דבהכי תלי טעמא הוא הדין אם אכלתם, אפילו נאמר שפיה כחצר המזיק, ואפילו אם הוליכתם בחצר המזיק ואכלתם שם חייבת, דהא בעל הפירות לא פשע אלא בעל הבהמה. וכי למה נחשוב בעל הפירות פושע, ולמה לא נחשוב פושע לבעל הבהמה מאחר שנטלתם בחצר הניזק והוליכתם ברשות המזיק, כגון אם טנפתם שם להנאתה. ולהכי הוה מסתברא להו דאפילו אם נאמר פי פרה כחצר המזיק דמחייבת, כיון דבתחילת מעשה שלה מגעת בהם ובתחילת [המעשה] להיזק להנאתה מצאתם ברשות הניזק, דבשביל שנטלתם והוליכתם למקום אחר לא פשע בעל הבהמה פחות ולא פשע בעל הפירות יותר. אלא הכי הוה מיבעיא להו, אם נכנסה פרה בחצר הניזק ובא אדם ונתן לתוך פיה פירות בעל הבית ואכלתם מהו. מי חשבינן לפירי כאילו אכתי קיימין בחצר הניזק, וכשלועסתן ובולעתם חייבת. שבתחילת לעיסתה ותחילת מעשה שעשת כדי לאכול מצאתם בפיה [הוי ליה] כעומד בחצר הניזק. (ומי לא) [או דילמא] מצי אמר בעל הבהמה (פירך ברשותאי) מאי בעו פירך בפומא דחיותאי. ואע"ג דאפילו לא נתנ(ה)[ם] לתוך פיה שמא היתה לוקחת מעצמה ואוכלת, ונמצא שבפשיעת בעל הפרה לבדו מופסדים, שאותו שנתן לתוך פיה לא עשה ולא כלום, דבלאו הכי היתה אוכלתם, מכל מקום אי פי פרה כחצר המזיק דמי פטור, דכיון שלא נגעה בהם בעודם ברשות הניזק מצי אמר פירך ברשותאי מאי בעו. אם תרצה תפרש, כגון שהיו הפירות משומרים היטב, [ו]אילמלא זה שנתנם לתוך פיה לא היתה יכולה ליגע בהם. וא"ת וליחייב מי שנתנם לתוך פיה. איכא למימר כגון שאינו בפנינו. ואפילו ישנו שמא יכול לגבות מאיזה [מהם] שירצה אם פי פרה כחצר הניזק. או משניהם בשותפות. אי נמי כגון דחרש שוטה וקטן, דלאו בני חיובא נינהו, נתנו פירות לתוך פיה. והא דקאמר תיפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי, הכי פירושה קאמרי בני בית המדרש אילימא דאפילו בגדיש דעלמא הא בעינא וביער בשדה אחר וליכא, ומוקמי לה באכלה בגדיש בעל החררה משום הא פירכא, אלמא סבירא להו אע"ג דאשכחתינהו פרה לפירי בחצר הניזק בתחילת מעשה שעשתה בהם דהיינו כשנוטלתם (למאכלתם) [ואכלתם], אפילו הכי גזירת הכתוב היא בלא טעם שלא תתחייב [אלא] אם כן היתה האכילה בחצר הניזק. וכיון דבעינא אכילה בחצר הניזק ומחייבינן בהמה האוכלת בחצר הניזק אע"פ שהפירות בפיה, חצר הניזק חשבינן להו, תיפשוט היכא שנתנו אחרים לתוך פיה ואכלתם שחייבת כשלועסת פירות שבפיה ובולעתם היינו שן בחצר הניזק. דהא כבחצר הניזק חשבינן להו, דאי אמרת כחצר המזיק דמי ומצי אמר בעל פרה פירך מאי בעו ברשותאי, הכא נמי גבי כלב נימא מאי בעי נהמך בפומא דכלבאי. ומיהו גבי כלב שנטל חררה בחצר הניזק לא שייך האי טעמא דמאי בעי נהמך בפומא דכלבאי כי היכי דשייך גבי פרה שנתנו פירות לתוך פיה, כדפרישית דמאי הוה ליה למיעבד לבעל החררה כשנטל כלב חררה בפיו יותר משהיה מכלה חוץ לפיו להנאתו. אלא אגב דפרה שנתנו לתוך פיה פירות הוה בעינא למיפטר מהאי טעמא דפי פרה כחצר המזיק דמי, משום דמצי למימר מאי בעי פירך וכו', נקטיה נמי להאי לישנא גבי כלב, אע"ג דלגבי כלב לאו טעמא הוא למיפטריה הכי, אלא משום דגזירת הכתוב היא דבעינא ביעור גופיה בחצר הניזק אע"פ שלקחתם שם, ומסברא היה ראוי לחייב כל מקום שתאכלם הבהמה. ומסוגיא כי הכא רגיל התלמוד לומר תיפשוט (כי הכא) [מהכא] בעיא, אע"פ שאינה משנה ולא ברייתא. וכדאמרינן בריש מסכת שבת [ג' ע"ב] דמדלא משנינן הכי תיפשוט (בעיא כי הכא) הא דבעי רב ביבי בר אביי וכו'. אי אמרת כחצר הניזק דמי שן דחייביה רחמנא היכי משכחת לה. הכי פירושה למאי דאיבעיא להו דדילמא פי פרה כחצר המזיק (ואפילו) [ומשום] הכי בהמה (שאכלה) [שנטלה] פירות בחצר הניזק, בכל (ענין) [מקום] שתשחיתם להנאתה בין בחצר הניזק בין בחצר המזיק [חייבת]. דמאי דכתיב וביער בשדה אחר דמשמע שתכלם הבהמה בחצר הניזק, לאו לאפוקי אם הוציאתם ואכלתם שתהא פטורה, ולפי הסברא לא שנא הכי ולא שנא הכי, אלא שבזה הענין דבר הכתוב, מיניה ילפינן כל הראוי לחייב כמו זה, מכל מקום גופיה דקרא דמשתעי כשנעשה הביעור והכילוי ברשות הניזק היכי משכחת לה. אמר רב מרי כגון שנתחככה [בכותל] וטינפה פירות להנאתה, כתב קרא, שלא נתנם בפיה ואז הוי כילוי בחצר [הניזק]. ומיניה ילפינן דבאכילה חייבת אע"פ שהיה הכילוי בחצר המזיק, ומאי שנא. ומתקיף לה מר זוטרא, והא בעינא כאשר יבער הגלל עד תומו וליכא, דהכי משמע לשון ביעור שיבער הדבר עד תומו, ובחיכוך ובטינוף לא משכחת דמיכליא קרנא לגמרי. רבינא אמר דשף צלמי, רב אשי אמר דפסעה פסועי. פירש הרב רבינו (יעקב) [יצחק] בר' מרדכי משום רבינו יצחק בן אשר דאמילתיה דרב מרי קיימי רבינא ורב אשי, מר מפרש חדא ומר מפרש חדא. דרבינא קאי אנתחככה בכותל ורב אשי קאי אטינפה פירות. ת"ש שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור משסה וחייב בעל הכלב. נראה לי דבכל ענין שיגרה הכלב או הנחש בחבירו ויגרום שינשכהו כל כמה שלא הוי השיך קרי שיסה, והשיך היינו שתוחב שינו של נחש בבשר חבירו, אבל המכניס יד חבירו לתוך פי הכלב או לתוך פי הנחש לא הוי אלא שיסוי. ואפי' הכי משמע מתוך המשנה שדוקא המשסה פטור אבל בעל הכלב חייב. ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי, ואם נתנו פירות בחצר הניזק ואכלתם פטורה משום דמצי אמר בעל פרה מאי בעו פירך בפומא דחיותאי, הכא נמי לימא בעל כלב מאי בעי ידך בפומא דכלבאי, דהוי קרן בחצר המזיק. אימא פטור אף משסה. והוא הדין נמי לבעל הכלב שפטור אם הכניסו יד האדם לתוך פיו של כלב. אפילו תימא חייב בעל הכלב, והכא במאי עסקינן דאפיק לניביה וסרטיה. והוא הדין דהוה מצי לאוקומי בלא אפוקי ניביה נמי, כגון שלא הכניס יד חבירו לתוך פי הכלב אלא שיסהו כדרך המשסים בלא הכנסת יד חבירו בפה, אלא הכלב עצמו הכניס היד לתוך פיו בנשיכתו. אבל לפי דבריו משיב לו, אפילו לפי מה שמוקמת האי שיסוי בהכנסת יד לתוך פי הכלב משכחת לה שחייב בעל הכלב אשיסוי [אע"פ ש]פי פרה כחצר המזיק [דמי] כגון דאפקיה לניביה וסרטיה במה שהיה מן היד חוץ לפיו. אי נמי משום דשיסוי דהכא פשיטא ליה [דמיירי] בהכנסת יד לפי(ה) [הכלב], שאם לא כן לא היה צריך להשמיענו דפטור. ת"ש השיך בו את הכלב השיך בו את הנחש. היתה יד האדם בתוך פי הנחש ובא חבירו ודחק ראש הנחש ונעץ שיני הנחש ביד חבירו. או השיך, הכניס היד והשיך ומחמת נשיכה הטיל בו ארס ומת. רבי יהודה מחייב. שארס נחש מעצמו מקיא לפיכך נחש בסקילה. ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמיא לימא ליה מאי בעיא ידך בפומא דחיותאי. כן נראית שיטת שמועה זו בעיני ועיקר. ואע"פ שיש לתמוה קצת, מאחר שנפרש ששיסה בהכנסת יד לתוך פי הנחש למה לא יהא חייב המשסה בכך מטעם אשו, הרי נתן יד חבירו אצל דבר המזיק המצוי להזיק ובריא הזיקה כמו אש, והוי ליה כמו כופף קמתו של חבירו מפני הדליקה דמחייבינן בריש הכונס [נ"ו ע"א] בדיני אדם אי מטיא דליקה ברוח מצויה על ידי כפיפה. ויש לחלק בדבר. ומדתניא [ב' ע"ב] וביער זה השן אין להקשות, שכך יש לפרש הברייתא וביער זה כילוי של הנאה כעין שן. וכן הוא אומר גבי שן כאשר יבער הגלל. וכיון דבכילוי של הנאה משתעי הוא הדין נמי שן, מכלל כילוי של הנאה דכתיב בקרא מישתעי נמי גבי שן, וניחא ליה טפי שן מהנאה משום דתדיר הוי יותר. וקרא כאשר יבער הגלל נמי בשן מישתעי (כ"ע) [עד כאן] לשון רבינו יצחק בן שמואל.
אמאי לימא ליה מאי בעי ידך בפומא דכלבאי. תימה דכולה הך מסקנא משמע דבנזקין קא מיירי הא מתני' שיסה בו כלב, וגם התירוץ דמתרץ דאפקיה לניביה וסרטיה משמע דבנזקין קא מיירי. ולא היא, [דהא] לגבי מיתה תנינן לה בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין [ע"ו ע"ב], ורישא דהשיך בו את הנחש דקא מייתי לקמן היא, ותימה דלא מתרץ ארישא כדמתרץ לקמן אסיפא דלענין קטלא לא אמרינן. תוספות.
ל"א זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו. כלומר לא בעינא דאיקום בהדייהו לדינא, דאנא ידענא דמפיקנא היזיקא, דהא הוי שן ברשות הניזק. והא לא יכיל למימר להו דלישחטינהו, דמיירי בעז לחלבה ורחל לגיזתה דיכיל למימר לא אשחוט מידי דאתי לי הנאה מינייהו אבל כשיזיקו לך אשלם היזיקם. וקא מהדר ליה אי גדר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה כולי. כלומר שן דחייב בה קרא ואי אמרת דאיצטריך למיגדר שלא יזיקו למיתי בדיינין היכא דאיכא היזיקא תדיר, דחייב רחמנא [וכו' הא] בחצירו אין יכול ליכנס שום בהמה לשם דאיצטריך למיגדר. ומשני, לא, דיכול ליכנס שם, דהא חתורה היא הגדר אצל הכלב. וה"ה דהוה מצי לשנויי ליה בשלא גדרה. והראשון נראה. מצאתי.
אמרו ליה ליגדר מר גדיראה לארעיה. תימה לרבי מאי קאמר אביי, דמשמע לפי דבריו דשן לא יהא חייב לעולם ברשות הניזק אלא כגון דגדר גדירה ובחתירה אי נמי דנפל גודא בליליא, והא אמרינן לעיל [י"ט ע"ב] גבי צידי רחבה דרגל חייבת בהן, ולא אפשר לאוקומי בכי האי גונא בחתרה [או] דנפל גודא, דמה גודא שייך בצידי רחבה. ועוד דקאמר [כ"א ע"א] כי פליגי במקצה מקום מרשותו לרשות הרבים, ופריך ליה בשלמא בור איכא למימר לאו אדעתיה אבל פירות מי איכא למימר לאו אדעתיה הא קא חזי ליה. הוה ליה למימר הוה [ליה] למיגדר גדירא. וכן נמי לעיל [כ"ג ע"א] דקאמר וליחייב בעל גחלת ומוקי לה כששימר גחלתו, משמע בהדיא דלענין חררה לא בעי שמירה ולא פשע בעל גחלת כלל במה שלא שמרה, ולא אמרינן ליגדר גדירא שלא יכנס שם כלב. ועוד דתנן בהדיא לעיל [י"ט ע"ב] מתוך החנות משלמת מה שהזיקה, ובחנות פתוחה מיירי ולא אמרינן היה לו לנעול חנותו. וי"ל דהא דקאמר אביי הכי דיחויא בעלמא הוא דהוה מדחי נפשיה מיניה, דלא הוה [רצונו] למיזל ולמימר להו. ולית הילכתא הכי. מפי רבי.
דנפל גודא בליליא. תימה אמאי לא הוי אונס ופטור, דתנן [נ"ה ע"ב] [נעל] בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור, דיצא ידי שמירה ואנוס הוא. והכי נמי תנן [שם] נפלה לגינה אם שימרה כראוי והזיקה משלמת מה שהזיקה דכשנפלה איתניס השומר, אבל נפלה כדרכה פושע הוי דלא שימרה כראוי. (אבל) [וי"ל] גבי בהמה דידיה כי הכא צריך לאיזדהורי שלא תזיק דעל זה מועד הוי, כדאמרן לעיל גבי כלב שנטל חררה אע"ג דחתר את הדלת לא חשבינן ליה (סתם) [אונס], דהוה ליה למיסק אדעתיה דיחתרנה כלב אי נמי דנפיל בליליא ויכנס כלבו להתם ויזיק. אי נמי י"ל דנפל גודא בליליא וידע בעל הכלב דנפל גודא ובעל (הכלב) [הפירות] לא ידע, אבל אם לא ידע בעל הכלב פשיטא דהוי אנוס ופטור.
תיב אמסחתא וקביל זוזיך. וא"ת אמאי מצרכינן ליה לזבוני, דהא כיון דמשלמי מרייהו היזק מאי פסידא אית ליה. תריץ משום שמצוי היזק בכל שעתא, וזימנין דליכא סהדי והויא פסידא הילכך מסלקי להו. תוספות.
כל שהתינוקות ממשמשין בו. ואע"ג דאמרינן בפרק קמא [ב' ע"ב] מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה מיהו כה"ג אי הוי מועד לבהמה לא הוה שתיק לאדם כשממשמשין בו. תוספות. מועד כל שהעידו בו שלשה ימים וכו'. וא"ת הרי משמע הכא דבשור המועד הויא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה, והא אמרינן ביבמות [ס"ה ע"א] ווסתות ושור המועד סתם לן כרשב"ג דבתלת זימני הויא חזקה, והא לאו סתמא היא דפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה היא ואמאי קרי לה סתמא. וי"ל דמשום הכי קרי לה סתמא דכולה מיירי דצריך שלש פעמים, דעד כאן לא פליגי אלא בהא דמר סבר בשלשה ימים ומר סבר ביום אחד, אבל שלש פעמים צריך אליבא דכולי עלמא. מצאתי.
ולא ישמרנו האידנא חייב. פירש רש"י דלא ישמרנו האידנא, בנגיחה שלישית מיחייב נזק שלם. ולא נהירא לרבי, דהא בבבא בתרא בריש פרק חזקת הבתים [כ"ח ע"א] משמע בהדיא דאינו חייב נזק שלם עד נגיחה רביעית, [דקאמר אי מה שור המועד עד נגיחה ד' לא מיחייב ה"נ עד שנה רביעית] לא קיימא ברשותיה. והא ליכא למימר דסוגיא דשמעתא דהתם אליבא דרשב"ג דאמר בשילהי הבא על יבמתו דבתלת זימני הויא חזקה, ורבא דהכא מפרש מילתיה דרבי יהודה (כרשב"ג דבתלת) [כרבי דבתרי] זימני הויא חזקה. דהא רבא גופיה קאמר במסכת יבמות אהך מתניתין דסתם לן תנא כרשב"ג. להכי נראה לרבי לפרש דאביי ורבא לא פליגי אלא במשמעות דורשין. ותרוויהו מודו דלא מיחייב נזק שלם אלא עד נגיחה רביעית. והא דקאמר רבא ולא ישמרנו בעליו האידנא ביום שלישי הרי זה מועד כשיגח נגיחה רביעית יהא חייב נזק שלם. מפי רבי. וא"ת כיון דאמרינן בווסתות ושור המועד סתם לן תנא כרשב"ג, מאי שנא שור המועד דעד נגיחה רביעית לא מחייב נ"ש כדמוכח בחזקת הבתים ומאי שנא ווסתות דאפילו פעם שלישית אמרינן קבעה לה ווסת, ודייה שעתה אפילו בראייה שלישית, כדמוכח בנידה בפרק קמא [י' ע"א], כדאמרינן התם גבי תינוקת שהגיע זמנה, פעם ראשונה דייה שעתה שניה מטמאה מעת לעת, ואמרינן מני רבי היא דאמר בתרי זימני הויא חזקה. אם כן לרשב"ג פעם שלישית תהא מטמאה מעת לעת. ומינה נשמע כמו כן לשאר אשה דמטמאה מעת לעת, קובעת לווסת לפעם שלישית להיות דייה שעתה אפילו בפעם שלישית, דמאי שנא דכולהו בכלל ווסתות היו. וי"ל טעם כדאמרינן בחזקת הבתים דפריך התם אי מה שור המועד וכו' ומשני הכי השתא התם מכי נגח ליה שלש נגיחות הוי ליה מועד ואידך כי לא נגח מאי משלם אבל [הכא] כיון דאכלה תלת שני קיימא ליה ברשותיה. והכי נמי איכא למימר לענין ווסתות, כיון שהוחזקה לראות בההיא שעתא קבעה ווסת, ודייה שעתה אפילו באותה [ראייה] שלישית, דמה לי שלישית מה לי רביעית. אבל גבי שור לאחר שנעשה מועד יש לו להזהר ולשמור שורו שלא יגח מכאן ואילך, דכל זמן שלא העידו ששורו נגחן שנגח שלש פעמים אינו חייב נזק שלם, דכתיב ואם שור נגח הוא מתמול וגו'. הילכך אי אפשר לו להיות חייב בשלישית נזק שלם, דאכתי לא הועד בבעליו ששור נגח הוא מתמול שלשום.
<h2>דף כד.</h2>
הרי הוא אומר וזאת תהיה [טומאתו בזובו]. וא"ת מאי קא מתרץ ליה, דכל שכן דהשתא איכא למימר דזבה תוכיח דמיעט קרא בהדיא קירוב ראיות, וכי משום דאיכא קרא גרע דלא מצינן למימר תוכיח. תריץ דרבי מאיר סבירא ליה דקל וחומר גמור הוא, וסברא ברורה היא דחייב על קירוב נגיחות בקל וחומר מריחוק נגיחות. ורבי יהודה סבירא ליה דאין זה קל וחומר, ומייתי ליה ראייה מזבה דלאו קל וחומר הוא. ורבי מאיר מתרץ, לעולם קל וחומר הוא, והתם נמי בקל וחומר היה לה להיות זבה בקירוב ראיות, אלא קרא הוא דממעט אע"ג דליכא סברא הכי, וגזירת הכתוב היא ואין לך בו אלא חידושו, ולא שייך למילף מיניה לפטור על קירוב נגיחות מקל וחומר.
לא סלקא דעתך דאמר קרא והזב את זובו מקיש זכר לנקבה. תימה דהכא משמע דאי לאו היקישא הוה ממעטינן מוזאת תרוייהו, זבה מראיות וזב מימים, ואמאי לא אמרינן נמי הכי בפ"ק דחולין [כ"ד ע"א], דאמרינן התם ויהיו לוים פסולין במומין בקל וחומר וכו' ת"ל זאת, זאת ללוים ואין אחרת ללוים, ויהיו פסולין בשנים מקל וחומר וכו' ת"ל אשר ללוים ולא אשר לכהנים. ואמאי לא ממעט לוים מפסול מומין וכהנים מפסול שנים, ואמאי איצטריך אשר ללוים. מסתברא קאי בראיות ממעט ראיות. תימה אדרבה איפכא מסתברא קאי בזב ממעט זב קאי בזב ממעט זבה בתמיה. גימגום. הלכה כרבי יהודה שהרי רבי יוסי מודה לו וכו'. [תימה] ולימא הלכה כרבי יוסי בין בתם בין במועד. איכא למימר דפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה במתניתין, וגלוי הוא לכל, אבל פלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון בברייתא אינו גלוי לכל. לפיכך תלי תניא (במתניתין) [בברייתא] בדתניא במתניתין. מצאתי.
לייעודי תורא או לייעודי גברא. פירוש לאייעודי תורא, שהשור יהיה מועד לנגיחות שיעידו עליו שנגח שלש פעמים, ואע"פ שלא העידו בבעלים בכל נגיחה ונגיחה כדי שישמרו את השור ואז הוא נעשה שור המועד כשלא שמרוהו. או לאייעודי גברא, שצריך להעיד בבעלים בכל נגיחה ונגיחה כדי שישמרו את השור יפה ואז הוא נעשה שור המועד כשלא שמרוהו, אבל אם לא העידו בבעלים בכל נגיחה ונגיחה לא הוי השור מועד. והיינו דקאמר נפקא מינה דאתו תלתא כיתי עדים וכו' כדפרשינן. ולאו דוקא תלתא כיתי [אלא] הוא הדין כת אחת. אלא אורחא דמילתא נקט, שאין דרך לראות כת אחת כל שלש נגיחות של שלשה ימים. ואין לפרש לאייעודי גברא, שיהא מועד האיש לעבור על ההתראות, שמתרים בו פלוני שמור שורך, ובנגיחה שניה הוא עובר על התראה וכן שלישית וכן רביעית, נמצא שלא נעשה מועד לעבור על ההתראות עד לאחר נגיחה רביעית, ולאחר שנעשה מועד כי לא נגח בחמישית מאי מתחייב. והא ליכא למימר דברביעית גופה יעשה מועד גברא ומתחייב עליה נזק שלם. חדא דאם כן רביעית גופה צריכה להיות רצופה עם השלש, ואנן לא בעינן אלא שלשה ימים רצופים. ועוד דבחזקת הבתים [כ"ח ע"ב] מוכיח דבתלת נגיחות נעשה מועד. הילכך אי אפשר לפרש כך, אלא כדפרישית דלאו לאייעודי גברא ממש קאמר שיהא האיש מועד אלא שיהא השור מועד בכי האי גונא שיעידו בגברא. הא דנקט תלתא כיתי בחד זימנא, היינו אליבא דרבי יהודה דאמר שלשה ימים בעינן. ואליבא דרבי מאיר נמי מצינן למימר כגון דאתו תלת כיתי סהדי בחד זימנא ולא העידו על כל נגיחה ונגיחה בפני עצמה. מפי רבי.
ובפני בית דין. ואע"ג דמוהועד בבעליו לא משמע בית דין נמי, מיהו סתמא בפני בית דין כתיב, דלא חשיב עדות אלא בפני בית דין. הא ייתור לשון הוא. ה"ג נמצאת כת אחת זוממת. ול"ג ראשונה. דהכי נמי נמצאת שניה זוממת בתחילה [נמי] שייך לומר הרי כאן שתי עדיות, שלא בטלו ראשונים ושלישית שלא הוזמו ומשלמי חצי נזק. ואם יעידו עדים אחרים על שניה הוי מועד, דאילו יצטרפו [עם אלו] הרי כאן ג' עדיות לענין זה. תוספות. לפי זה אית לן למימר דהא דקאמר הרי כאן שלש עדיות, לענין זה דשלשה אחין ואחר מצטרף עמהם דיכולין להעיד, כדאמרינן נמי לענין חזקה בחזקת הבתים [נ"ו ע"א] שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית משלמין ביניהם שלשה אחין ואחר מצטרף עמהם הרי אלו שלש עדויות והן עדות אחת [להזמה]. והך ברייתא דלא כר"ע אתיא, דפליג התם בחזקת הבתים אההיא משנה, ואמר דבר ולא חצי דבר. והכא נמי חצי דבר הוא לגבי העדאה. ואיכא למימר דהכא אפילו רבי עקיבא מודה דליכא למימר דבר ולא חצי דבר, דכיון דכל נגיחה ונגיחה עדות שלם הוא לענין חצי נזק, דמיגו דמהני להא מהניא נמי להצטרף לענין העדאה. אבל התם שנים בראשונה ושנים בשניה לא מהנו אלו בלא אלו לשום דבר. תוספות. וי"ל דמילתא דפשיטא היא דרבי עקיבא מודה בהא, דהא אמרינן לקמן במרובה מודה רבי עקיבא בשנים אומרים קידש ושנים אומרים בעל אע"ג דעידי ביאה צריכין לעידי קידושין כיון דעידי קידושין לא צריכי לעידי ביאה דבר קרינא ביה. וכל שכן הכא דלא הנך צריכי להנך לענין חצי נזק ולא הנך צריכין להנך.
נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבות. וא"ת אמאי [הרי] צריך כמו כן (שהרי) [שיהיו] מוזמין עידי נגיחה רביעית, שהרי בלאו דידהו לא היה חייב כלום, דאנגיחה רביעית מיחייב נזק שלם והוי הכל עדות אחת. תריץ דעידי רביעית לא שייכי, דהנך שלש כיתות באות לעשותו מועד להוציאו מחצי נזק לנזק שלם, ועל פיהם נעשה מועד וראוי לנזק שלם רק שיגח, ועידי נגיחה רביעית אינם גומרים לנזק שלם, רק שהם מעידים שנגח ויהא חייב כדינו שנעשה מועד. אבל לא על פי אלו נעשה מועד, הילכך אין צריך שיהא אלו כמו אלו מוזמין. ואין לתמוה אמאי מיחייב, והא בשעה שהעידו על השלישית עדיין אין מחייבין אותו ממון עד שתבא כת הרביעית על הנגיחה הרביעית, דהכי סברת התלמוד דכיון דסוף סוף כשהעידו על נגיחה רביעית נמצא שהם חייבוהו נזק שלם.
נמצאת כת שלישית זוממת. משלמת הראשונה מה שחייבתו בעדותה לשלם לראובן חצי נזק, והשניה משלמת מה שחייבתו לשלם לשמעון, (והרביעית) [והשלישית] מה שחייבתו לשלם ללוי. ושלשתן משלמות צד מועדות שבנגיחה רביעית. ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ופעמים משלמות צד התמות שברביעית. והיכי דמי, כגון שהודה בנגיחה רביעית, פר"ח. וזה הפירוש מצאתי אי אמרת בשלמא לאייעודי תורא, משכחת לה כגון דאסהידו כולהו כחדא אלא אי אמרת לאייעודי גברא ולעולם לא הוי מועד עד שיעידו בו שלשה ימים, לימרו הנך סהדי וכו'. ולאייעודי תורא מי ניחא, הא לימרו הנך קמאי מי ידעינן דכל דקאי בבי דינא לאסהודי בתורא אתי. ואין רבי יכול להבינו. חדא דבכל הספרים גרסינן לימא הנך בתראי. ועוד מה שפירש דאסהידו כחדא כולהו, אי כשהעידו כולם בפני בית דין בפעם [אחת] אם כן מאי פריך לבסוף לימרו הנך קמאי. והא איהו נמי לא קאמר דניחא ליה אלא כשהעידו כולן בבת אחת, ולא שייך למימר לא קמאי ולא בתראי. ואינו יודע אם הוא רוצה לומר דאסהידו כולהו כחדא, שבאין ביום אחד להעיד, וקס"ד כיון שביום אחד [באו] מסתמא הני ידעי בהני והיינו דקא פריך ולאייעודי תורא מי ניחא, דכיון דבזה אחר זה מיהא מעידין מצו למימר קמאי אטו אנן מי ידעינן דכל דקאי וכו'.
אי אמרת בשלמא לאייעודי תורא שפיר. דודאי כשהוזמו חייבין, דכיון דאתו כולהו בחד יומא לא אפשר למימר אנן לחיובי פלגו ניזקא אתינן, דכיון שלא העידו כת ראשונה ושניה ביום נגיחה אלא ביום שלישי לאחר שהעידה כת שלישית, נראין הדברים דלחייבו נזק שלם אתו. ואכתי לא אסיק אדעתיה דמצי למיפרך אי כשהעידה כת אחרונה על נגיחה שלישית תחילה אם כן מצי למימר ההיא כת ראשונה ושניה, אטו מי ידעינן דכל קאי בבי דינא לאסהודי בתורא אתי, אנן לחייובי פלגי ניזקא אתינן, והכי פריך ליה לקמן.
<h2>דף כד:</h2>
אלא [אי אמרת] לאייעודי גברא. וכל אחת ואחת מעידה ביום נגיחה, לימרו הנך קמאי כת ראשונה ושניה, אטו מי ידעינן דלבתר תרי תלתא יומי אתו הנך ומייעדי ליה. ולאייעודי תורא מי ניחא אכתי לימא הנך בתראי וכו'. דמאי טעמא ניחא לך בקמאי דאתו לחייבו נזק שלם, משום שלא העידו עד יום שלישי לאחר שהעידה כת שלישית ביומה והעידה [כת ג'] תחלה, אם כן מצי למימר דהיא לא אתיא אלא לחיובי פלגו ניזקא. נראה לרבי כי בחנם הוצרך לומר לפי פירושו שראשונה ושניה העידו לאחר נגיחה שלישית, דעיקר הוכחה שרצו לעשותו מועד היינו ממה שלא באו ביומן אלא ביום שלישי, וזהו אפילו [אם] העידו תחילה. דבעל כרחין זו אינה הוכחה ששמעו עדות האחרונה, דאם כן (היכי דמי), הוה מצי למיעבד ניחותא מבתראי ופירכא מקמאי, כגון שהעידו כסדרן, כמו שהקשה בתוספות. אלא אפילו כסדרן איכא הוכחה טובא מאחר שלא באו ביומן. מפי רבי.
וזה לשון יב"א [רבינו יצחק ב"ר אשר הלוי] אי אמרת בשלמא לייעודי תורא. בעינן שלשה ימים אבל גברא ביום אחד מייעד, מצית לאוקומה כגון שבאו כולם ביום אחד לאחר שנגח שלשתן והעידו על שלש נגיחות של שלשה ימים שלא כסדרן, שלישית העידו תחילה ואחר כך של שניה ואחר כך של ראשונה. ומשום הכי שייכי קמאי בצד העדאה דודאי לאשווייה מועד אתו, ולא מצו למימר אנן לחייובי פלגא נזקא אתינן אקמייתא ולא לשוויי מועד, דודאי הני ידעי בהו שהרי שמעו בעדות חביריהם. אלא אי אמרת לאייעודי גברא. [בעינן] ג' ימים לא משכחת לה דמשוו ליה מועד אלא (ג') בג' ימים, ואפילו נגח שלש נגיחות קודם שהועד עליו אינן אלא אחת, ואחר שהועד על הראשונה צריך לנגוח השניה ואחר שהועד על השניה צריך לנגוח (על) השלישית. ולימרו קמאי וכו'. ולאייעודי תורא מי ניחא. נהי דקמאי ודאי לאייעודי נתכוונו שהרי שמעו בעדות שתי הכיתות. אלא הנך בתראי, כת של נגיחה אחרונה שהעידו תחילה, לימרו אנן לאו לאייעודי אתינן אלא לחיובי פלגו נזקא, ואין לנו לשלם אלא חצי נזק. וגם זה אינו מתיישב על לבי, דלפי זה משמע דהשתא נמי ס"ד בכגון שבאו רצופין, ומשום הכי ניחא ליה אי לאייעודי תורא בעינן דשייכי קמאי בצד העדאה, דודאי הני ידעי בהני שהרי באו רצופין ושמעו עדות חביריהם. ואם כן מאי הוה מתרץ רב אשי לקמן כשבאו רצופין. הא מעיקרא נמי כשבאו רצופין משמע ליה, ואעפ"כ קשיא ליה מהנך בתראי של נגיחה אחרונה שהעידו תחילה, לימא אנן לאו לאייעודי אתינן דלא הוינן ידעינן בהנך שלש כיתות, ואע"פ שבאו עמנו לא היינו יודעים שבאו להעיד, אלא לחיובי פלגי נזקא אתינן אקמייתא. ואין עלינו לשלם אלא חצי נזק. ועוד תימה להך פירוש, אמאי הוה סליק אדעתיה לאוקומי בלאייעודי תורא, כגון שהעידו על שלש נגיחות של שלשה ימים שלא כסידרן, דכת של נגיחה שלישית העידו תחילה ואחר כך של שניה ואחר כך של ראשונה, כי היכי דתיהוי ניחא ליה מקמאי ולהקשות אי אמרת לאייעודי גברא מקמאי ומסיק לימרו הנך קמאי וכו', ולוקמה כגון שהעידו כסדרן כי היכי דתיהוי ניחא ליה מבתראי דשייכי בהעדאה, דודאי לשוויי מועד אתו כיון ששמעו בעדות דקמאי, וליקשו מבתראי אנן מי הוה ידעינן דקמאי העידו מתמול שלשום. ושוב פירשו בלשון אחר, אי אמרת בשלמא לאייעודי תורא. ולא בעינן לאייעודי בשלשה ימים. שפיר. משכחת להו דכולם חייבים, כגון שבאו שלש כיתי עדים ביום שלישי, שלא הספיקה כת ראשונה לגמור עדותה עד שבאתה השניה והתחילה להעיד, והיא עצמה כת שניה לא הספיקה לגמור העדות עד שבאתה שלישית והתחילה להעיד. דהשתא לא מצו קמאי למימר לא הוה ידעינן דלבתר שעתא אתו הנך ומייעדי ליה ואנן לחיובי גברא פלגו נזקא אתינן ולא לשוויי מועד, הא לא מצו למימר הכי, משום שלא הספיקה כת ראשונה לגמור עדותה עד שנכנסה כת שניה, ובשעה שהתחילה כת שניה להעיד הוה להו לכת ראשונה לחזור מן העדות ובתוך כדי דיבור, וכן כת שניה, הילכך כולן חייבין ושפיר משכחת לה. אלא אי אמרת לאייעודי גברא. נמי בעינן וצריך להעיד על כל נגיחה ונגיחה, ולא משכחת לה דמשוו ליה מועד אלא כגון דאתו ג' כיתי עדים בג' ימים. וכיון דלא אתו בחד יומא אמאי כולן חייבין. לימרו הנך קמאי. הראשונים והשניים. אנן מי ידעינן דבתר תרי יומי אתו כת שלישית בתראי. מי ידעי' דכל דקאי בבי דינא לאסהודי בהאי תורא אתי אנן לחיובי פלגא נזקא אתינן. דהא כי נכנסה כת שלישית להעיד כבר נגמרה כת ראשונה. אלא מאי אית לך למימר היינו טעמא דכולן חייבין, משום דקא מרמזי להו, שאומרים אנו העדנו בואו והעידו אתם ואמטול הכי כולן חייבין. והכי נמי אפילו תימא לאייעודי גברא, הכי נמי איכא לתרוצי דהיינו טעמא דכולן חייבין דמרמזי, כגון שאותן שתי כיתי עדים שהעידו בשני ימים חזרו ובאו עם כת שלישית ביום שלישי ורמזו להם, כלומר בואו והעידו שאנו כבר העדנו, דכיון שבאו עם כת שלישית וקא מרמזי לא מצו למימר הכי, דודאי מוכיח סופן על תחילתן דהוו עתידין למיתי. הילכך כולן חייבין. ולעולם אית לן לאייעודי נמי גברא. ולשון זה עיקר. יב"א.
ה"ג דקמרמזי רמוזי. ול"ג "אלא". דלא מתרץ אלא לאייעודי תורא משכחת לה כגון דמרמז רמוזי. ואי תיקשי מהא דאמרינן בפרק אלו הן הנחנקין [פ"ו ע"ב] גבי עידי מכירה בנפש רמיזה לאו מילתא היא. תריץ הני מילי לענין חיוב מיתה דאמר רחמנא ושפטו העדה והצילו העדה. אבל לענין ממון רמיזה מילתא היא. אי נמי הא רמיזה דהכא היינו שבפירוש אמרו להם בואו והעידו עמנו ביחד, ובכי האי גונא רמיזה מילתא היא. רב אשי אמר כשבאו רצופין. בזה אחר זה מיד, דמסתמא בעצה אחת הן, כדי לעשותו מועד.
רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור. וא"ת היאך יהיה מועד כיון שאין מכירין אותו, שמא כת זו מעידה על שור אחד וכת זו מעידה על שור אחר. י"ל כגון ששניה העידה בזה הענין "שורך שנגח אתמול נגח כמו כן היום", והשתא [ודאי] לאייעודי תורא אתי שפיר וכולן באו לעשותו מועד, ולא מציא חדא מינייהו למימר לחיובי פלגי ניזקא [אתינן], מאי טעמא, כדפרשינן מעיקרא, כגון שהעידו לאחר שהעידה כת שלישית ביום שלישי, אם כן ודאי לעשותו מועד נתכוונו. וזאת השלישית לא מציא למימר לחיובי פלגו ניזקא אתינא, דכיון דקאמרה אותו שנגח אתמול נגח היום, אם כן מתוך דבריה מוכיח דלעשותו מועד נתכוונה. ואין לנו לומר שמא לא נתכוונה אלא לחצי נזק, ומה שהזכירה אותו של אתמול כדי שאם יבואו עדים והכירו אותו של אתמול שיוכל לגבות חצי נזק מגופו, לא תלינא בהא דכולי האי לא מסקי אדעתייהו. והא דנקט בכולהו שאין מכירין את השור לאו דוקא, דלא צריך למימר אלא בכת שלישית שאינה מכרת ומעידה בזה הלשון "אותו של אתמול נגח היום". ושוב לא תיקשי מידי, דהא מעיקרא לא הוה קשיא לן אלא מכת שלישית, דאמרינן לימרו הנך בתראי וכו' והא הוה לן לתרץ. אלא איידי דאיצטריך למימר בשלישית, קאמר נמי בכולהו. אי נמי י"ל דלא קאי "אין מכירין" אלא אשלישית. וכן פירש בקונטרס. והא דלא מתרץ כל הנך תירוצי לאייעודי גברא, י"ל דאינה סברא לומר מרמזי או רצופים ביום השלישי, כיון שכבר קודם לכן העידו. וגם אין מכירין את השור לא שייך, כדפירש בקונטרס דאפילו אין מכירין לא באין (להכירו) [להעיד] לעשותו [מועד] דמסתמא לא מסקי אדעתייהו שיגח עוד פעם שנית או פעם שלישית. ולפי מה שפירשתי אין להקשות משמעתין גופה ולא מידי. אך יש לתמוה כיון דלא מצינן לאוקומי אלא לאייעודי תורא אם כן פשטינן הכא דלאייעודי תורא בעי, ולקמן משמע בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה [מ"א ע"א] דאכתי לא איפשיטא בעיא, דאמרינן התם הניחא אי לאייעודי תורא בעינן שפיר אלא אי לאייעודי גברא בעינן אז לא הוה ידעינן וכו'. על כן יש מפרשים כההיא גירסא דגרסינן "אלא דקא מרמזי רמוזי", וכולהו תירוצי מתרצי אפילו אם נאמר לאייעודי גברא. והכי פירושה, כגון שלש כיתות אחת שהעידה אתמול, והאחרת העידה שלשום, ישבו בבית דין כאחת עם השלישית שבאה להעיד היום, וקא מרמזי אהדדי (אלא) [ואמרו] שתי כיתות לכת שלישית שיעידו גם הם כמותם. רב אשי אמר כגון שבאו רצופין, טעמא חדא הוא מיהו אמר לך רב אשי כיון דחזית להו דאתו לבי דינא רצופין אע"ג דלא חזינן להו דמרמזי חשבינן להו ככת אחת, ולאייעודי תורא ולאייעודי גברא חדא אורחא וחדא טעמא לתרוייהו. ולשון רצופין לא משמע כפירוש זה, דהוה ליה למימר כגון שבאין ביחד, אבל רצופים משמע בזה אחר זה סמוך מיד. רבינא אמר במכירין בעל השור ואין מכירין את השור, והעידו שניים ביום ראשון כי ראינו שור שפירש מן השוורים של פלוני ונגח שורו של ראובן, מזהירין אותו בית דין לשמור כל בקרו. והעידו אחרים (בו) [כי] ביום שני ראינו שור שפירש משוורים של פלוני נגח ביום שני שורו של שמעון. וביום שלישי העידו אחרים כי פירש שור משוורים של פלוני ונגח שורו של לוי, ונזדמן להן לאלו שלש כיתות שראו בבת אחת אחד מן השוורים שהעידו על בעליו כי ראו (בכל) [בכלל] בקרו שור שנגח, ואמרו הכת הראשונה שזהו השור שהעדנו על בעליו ביום ראשון והעידה כת שניה כמוה, והשלישית כמוה. נמצאו שלש כיתות בעדות בעליו. ובעדות אחת לגבי השור. וכי היכי דאיכא למימר מהא מתניתין לאייעודי [תורא הם הכי איכא למימר לאייעודי] גברא. ובעיא לא איפשיטא, פר"ח. וקשיא לן אכתי אמאי לא מצי למימר אנן לחיובי פלגי ניזקא אתינן. אי משום דאין מכירין את השור, וחצי נזק אינו משתלם אלא מגופו, מכל מקום מן הפחות שבשווריו ישתלם, כדאמרינן לקמן פרק המניח את הכד [ל"ב ע"ב], היו שני שוורים רודפין [אחר שור] אחד (ה)גדול ואחד קטן, ושניהם של איש אחד, זה אומר גדול הזיק וזה אומר קטן הזיק, המוציא מחבירו עליו הראיה. ואמרינן בגמרא ואי לא מייתי ראייה שקיל כדקאמר מזיק לכל הפחות מן הקטן, והכי נמי הכא. וי"ל דהכא מיירי כגון שאינם יודעים סכום לשוורים ויכול לומר אותו השור נאבד, אבל הכא דבהמניח ששני השוורים בפנינו ישלם מן הפחות. מפי רבי.
תורא נגחנא אית לך בבקרך. אי תיקשי לפירוש של מעלה כיון דלא הוכר עדיין השור מאי קא מפסיד בעל השור, הא כל שעה ושעה כשיגח אחד משווריו יכול לומר אין זה מועד, והמוציא מחבירו עליו הראייה. ובשלמא לר' אחא ניחא דקאמר גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצדו בידוע שזה הרגו, הכא נמי מסתמא תורא נגחנא קא נגח. אלא לרבנן דלית להו הא סברא מאי איכא למימר. י"ל כגון שאותן עדים שהעידו על נגיחה רביעית יש לו לשלם נזק שלם על [פי] המכירים שזה השור נגח כבר שלש פעמים וזהו אותו שהם העידו עליו. מ"מ הם כשהוזמו חייבין, שהרי לא ראו כלום ובשקר העידו. ורפיא פירוש הקונטרס בזאת השמועה דמפרש אי אמרת בשלמא לאייעודי תורא בעינן שלשה ימים, אבל גברא ביום אחד אייעד מצית לאוקומי כשבאו כולם ביום אחד, שהביאן ניזק שלישי להעידן על שלש נגיחות של שלשה ימים. ומשום הכי שייכי קמאי בצד העדאה, שרגלים לדבר שהרי הניזק השלישי מביאן, ויודעים [העדים] שבשביל נזק שלם מביאן, דמה לו לנגיחות הראשונות. אינו מיושב, דמזה הפירוש משמע שעל נגיחה שלישית משלם נזק שלם, וזה אי אפשר להיות כאשר הוכחתי למעלה [כ"ג ע"ב]. ועוד לפי פירושו שעושה נגיחה שלישית כמו רביעית להתחייב עליה נזק שלם, אם כן היאך יתחייב כיון שלא העידו בו עד לאחר נגיחה שלישית, והא מעולם לא ידע דשורו נגח אפילו פעם אחת, דנהי דלא בעינן לייעודי גברא (בלא) [בכל] נגיחה ונגיחה מ"מ צריך להודיע לו פעם אחת ששורו נגחן, ושוב אם לא ישמרנו יתחייב, כדכתיב ואם שור נגח הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו וגו'. וכל זמן שלא ידע שנגח שורו ג"פ אין עליו לשומרו, ולמה יתחייב נזק שלם. ונראה לרבי ליישב פירוש הקונטרס כי האי גונא, כגון שכת שלישית ראתה נגיחה שלישית (או) [ו]רביעית [ובזמן] של נזק שלישי עצמו עדיין נגח ברביעית, מכל מקום כשהוא מביא היא סבורה שלחצי נזק של נגיחה שלישית הביאה. מפי רבי.
המשסה כלבו של חבירו וכו'. וא"ת ליפשוט ליה ממתניתין, דתנן [ל"ט ע"א] שור האיצטדין פטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים, והכא נמי [נדרוש] ולא שישסוהו אחרים. איכא למימר דשאני כלב דעביד לאישתסויי יותר משור, והוה ליה לאסוקי אדעתיה. אי נמי התם שור האיצטדין אין לפרש שמלמדין אותו ליגח, שזה לא הוה קרי ליה אונס. אלא כך עושין שאדם נלחם עם השור או הוא הורגו או השור הורגו, ושייך לומר פרט לכשיגיחוהו אחרים, שכך דרך שור האיצטדין שאם הוא אינו נוגח את האדם האדם הורגו וכמו אנוס הוא, להכי קרי ליה לקמיה אנוס. אבל כלב כיון שאינו אנוס לישוך אין לנו לפוטרו בשביל שישסוהו אחרים. מפי רבי.
ומה במקום שהיקל על השן ועל הרגל. פירוש אין אנו לומדין קרן משן ורגל שכן קלים יותר מקרן, אם כן הוה מצי למיפרך מה לשן ורגל שכן מועדין בתחלתן. אלא רשות חמיר לומדין מרשות הקל והכי קאמר מה לשן ורגל שאין רשות הרבים מחייבתן, רשות הניזק מחייבתם, לגבי קרן שרשות הרבים מחייבו אינו דין שרשות הניזק מחייבו. הרי עיקר קל וחומר דידיה הכי הוא, השתא ברשות הרבים חייב קרן, ברשות הניזק לא כל שכן. והיינו דקאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כיון שעיקר קל וחומר אינו מסיים אלא ברשות הרבים.
<h2>דף כה.</h2>
אני לא אדון קרן מקרן. פירוש אני לא אדון בזה הענין שיהיה סיום קל וחומר עיקר קרן מקרן כדפרישית לעיל. אלא אדון קרן מרגל, דעיקר סיום קל וחומר לא משמע קרן מרגל. מה אם במקום וכו', פירוש ומה רשות הרבים שאינה מחייבת שן ורגל מחייבת קרן, חצר הניזק שמחייבת שן ורגל אינו דין שיתחייב קרן, שהרי עתה אינו פשוט כל כך לומר דיו, שהרי אינו מסוים עיקר קל וחומר אלא קרן מרגל, והכי קאמר מה שן ורגל מחייבת חצר הניזק, כל שכן שיחייב את הקרן. אמרו לו דיו וכו', דסוף סוף קל וחומר אינו בא אלא מחמת שהחמיר בקרן ברשות הרבים, ושייך למימר דיו.
ור"ט לית ליה דיו. קשה לרבי והא במתניתין משמע דרבי טרפון אית ליה דיו אלא דלא שייך למימר הכא דיו, כדקאמר אף אני לא אדון קרן מקרן אלא קרן מרגל. י"ל כיון דמעיקרא הוה דן רבי טרפון אפילו קרן מקרן אע"ג דסברא פשוטה היא שלשם יש בו דיו, אם כן משמע דלית ליה דיו. והא דקאמר בתר הכי אני לא אדון קרן מקרן אלא קרן מרגל, לדבריהם קאמר להו. מפי רבי.
קל וחומר לשכינה ארבעה עשר. פירש רבינו תם נשמתו עדן [ספר הישר סימן תקמ"א] דמשום הכי נקט י"ד משום דאמרינן בנדה בפרק המפלת [ל"א ע"א] שלשה שותפים יש בו הקב"ה ואביו ואמו, וקא חשיב התם אביו ואמו מטילין בו עשרה דברים והקב"ה עשרה דברים. הילכך היה לה (לצרף) [לנזוף] נגד שכינה פי שנים כאביה, ולהכי ירד לחשבון י"ד. דאי לאו הכי אין אדם רשאי למנות בשבחו של הקב"ה, וקל וחומר לשכינה טובא הוה ליה למימר.
(ורבי) [לרבי] טרפון ז' לשכינה לא כתיבא. בגימגום אתי לישנא "לר' טרפון" דהא אדידיה קאי. והכי הול"ל היכא דלא איפריך קל וחומר אית ליה דיו דהא ז' לשכינה [לא] כתיבא. תוספות.
קריו בזב מניין. וא"ת אמאי איצטריך למידן טפי אקריו ממימי רגליו [מימי רגליו] נמי מטמאין טומאה חמורה כרוק. תריץ דמימי רגליו ילפינן בנידה פרק דם הנידה [נ"ו ע"א] זובו לרבות מימי רגליו לטומאה, ומסיק התם יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא ת"ל זובו טמא הוא, הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור. ופריך התם איפוך אנא, וקא משני אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי דומיא דרוק, מה רוק מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע אף כל שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, יצא דם שאין מתעגל ויוצא, יצא חלב שבאשה שאע"פ שמתעגל ויוצא אינו חוזר ונבלע. והוא הדין י"ל דקריו דהכי נמי אינו חוזר ונבלע. תוספות. רוק מטמא במשא. כדדרשינן [נדה נ"ה ע"ב] וכי ירוק הזב בטהור מה שביד טהור טימאתי לך. כגון אם המקל ביד טהור, ורק הזב במקל, טמא הטהור מחמת שבידו מקל ועליו הרוק, היינו משא. תוספות.
מידי [ולא] דבר אחר כתיב. תימה לרבי אמאי לא פריך וליהני קל וחומר למגע ולמשא לטומאת גופו וליהני דיו לבגדים דלא יטמא בגדים שעליו, דאילו רוקו של זב מטמא במגע ובמשא אדם ובגדים, כדילפינן בנידה פרק דם הנידה [נ"ה ע"ב] מקראי. ואי אמרת כה"ג לא שייך למימר דיו למיפלג בטומאה למילף במקצת משא לטמא אדם ולשייר טומאה בגדים, אלא אי ילפינן למשא לכולה מילתא איכא למילף, או לא למילף כל עיקר. הא לא מצית אמרת, דהא כה"ג אמרינן לעיל [י"ח ע"ב] דיו לשלם מגופו. תוספות. ולרבי נראה [ד]לא דמי דהתם שני דברים הם נזק שלם ומגופו ואין זה לחצאין, אבל הכא (שן ורגל) שתהיה בו טומאת משא אי אפשר להיות לחצאין. מפי רבי. סד"א דהכי אמ' מקרה לילה כתיב מי שקיריו גרם לו. ואע"ג דבהאי קרא לא כתיב לא מגע ולא משא, מיהו הכי משמע דהכי קאמר קרא דאין שייך דין מקרה לילה אלא בטהור שאין לו טומאה אחרת, תוספות.
ואפילו רבי יהושע לא קאמר אלא [משום] דלא אפשר וכו'. וטעמייהו דרבי אליעזר ורבי יהושע איכא למימר דסבירא להו כרבנן דאמרי דיו אפילו היכא דמיפריך קל וחומר. ולא מצינן למילף קרי כזב אלא למגע ולא למשא. מיהו הא דאיצטריך ליה למילף קל וחומר סבירא ליה כרבי אליעזר (דאי) [ד]אפשר בלא ציחצוחי זיבה. דאי סבירא ליה כרבי יהושע למאי איצטריך קל וחומר, תיפוק לי דאי אפשר לקיריו בלא ציחצוחי זיבה. אלא האי תנא הוא דתנא וכו'. ואע"ג דהכא לא הוזכר שם תנא, מיהו ניחא ליה לאיתויי מסתם מתניתין דסברה נמי הכי, דהשתא איכא למיסמך נמי אברייתא. אי נמי י"ל כיון דסתם משנה כרבי מאיר, הרי כאילו פירש ושנה בה דברי רבי מאיר.
<h2>דף כה:</h2>
ומה פכין קטנים וכו'. תימה אמאי עביד קל וחומר מפכין קטנים, מכל כלי חרס אפילו פכים גדולים יכול לדון קל וחומר שיטמאו מפץ במת, ולימא הכי מה כלי חרס שאינו מיטמא [מדרס] כדפרישי' לפנים מיטמא במת, מפץ שמיטמא מדרס אינו דין שיטמא במת. מפי רבי. [וי"ל] דלא מצי למיעבד קל וחומר מהנהו, דאיכא למיפרך מה להנך שמיטמאין מאויריהן תאמר במפץ שאינו מיטמא מאוירו. אבל בפכים קטנים ליכא למיפרך הכי, שפיהן צר כל כך שאפילו כעדשה ושער המת אינו יכול ליכנס בתוכו אלא אם כן יגע בו. וא"ת אכתי לא ידרוש קל וחומר בחומרת הכלי אלא בחומרת המדרס, ולימא הכי ומה מדרס הקל שאינו מטמא כלי חרס מטמא מפץ, מת החמור שמטמא כלי חרס אינו דין שיטמא מפץ. אומר אני דזה לאו פירכא היא, דאיכא למיפרך מה למדרס שכן עושה טומאה כיוצא בה, תאמר במת שאינו עושה טומאה כיוצא, ואינו עושה נמי משכב ומושב, כדפריך בההיא דתורת כהנים שהבאתי לעיל. ואי קשיא הא קשיא דלילף קל וחומר מכפה סאה ותרקב וישב עליהם ותיבה שפתחיהן למעלה. דהשתא ומה הנהו דלא מיטמאו מדרס ומיטמאו במת, מפץ שטמא מדרס אינו דין שטמא (מדר') במת. ולא שייך למימר שאני הנהו דלא אייחדן לישיבה, שהרי כל שכן דהכא הוה ליה למילף לאיטמויי במת גבי מפץ כיון שייחדן לישיבה, שהרי ייחוד לישיבה אינו אלא גורם טומאה. ולימא הכי ומה כלי עץ שלא ייחדו לישיבה, אפילו הכי מיטמא במת, מפץ שייחדו לישיבה לא כל שכן. וצריך לומר דטפי ניחא ליה למילף קל וחומר מפכים קטנים שהם טהורים גמורים ושום טומאה אין בהן. מצאתי.
שטהורין בזב. תימה במעינות הזב מנלן דלא מיטמאו. דנהי דבשער הזב לא מיטמאו משום דבעינן ראוי לנגיעת בשר כדפירש בקונטרס [שבת פ"ד ע"א]. הני מילי שער, דמבבשר הזב גופיה נפקא לן שמיטמא שער, הילכך בעינן ראוי לנגיעת בשר. אבל רוקו דכתיב בהדיא כי ירוק הזב בטהור, פשיטא לן דלא בעינן בהו ראוי לנגיעת בשר. מצאתי.
ומה פכין קטנים שטהורים בזב. פירוש מכל הטומאות של זב טהורים, בנגיעה אי אפשר מחמת שפיהן צר, ולמדרס לא חזו, ובהיסט נמי לא כדמפרש בקונטרס מדאפקיה רחמנא להיסט בלשון נגיעה כל שישנו בכלל נגיעה ישנו בכלל היסט. ואע"פ שלא מצינו זו הדרשה בתלמודא בהדיא, מיהו דומה לה מצינו בהעור והרוטב [חולין קכ"ה ע"א] גבי נבילה, דאמרינן התם כל שבא לכלל מגע בא לכלל משא, מה לי משא ומה לי היסט, דהא אמרינן התם אטו נושא לאו מסיט הוא. ואפילו מאן דלית ליה התם הא סברא כל שבא לכלל משא [וכו'], הני מילי גבי נבילה דלא אפקה רחמנא למשא בלשון נגיעה, אבל גבי היסט דזב כיון דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה כולי עלמא מודו דכל שבא לכלל מגע בא [ל]כלל היסט. וכלי חרס מוקף צמיד פתיל כיון שסופו עומד ליפתח בא לכלל מגע קרינא ביה וטמא בהיסיטו של זב, כדאמרינן בגיטין בהניזקין [ס"א ע"ב] וניחוש שמא תסיטם אשתו נידה. וגם בנידה אמרינן בפרק קמא [ה' ע"ב] דמעת לעת שבנדה מטמאה משכבות ומושבות וכלי חרס מוקף צמיד פתיל הא נמי דתנן במסכת כלים בפרק תשיעי [מ"ו] כוש שבלע את הצנורא מלמד שבלע את הדרבן לבינה שבלעה את הטבעת הן טהורין נכנסו לאהל המת נטמאו, דלא חשיב זה כלי להציל עליהן, הסיטן הזב נטמאו. נראה כמו כן טעמא משום דסופו להוציאן משם, דקרינא בהו בא לכלל מגע. והא דאמרינן בביצה פרק המביא [ל"ב ע"א] אילפסין עירניות טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב. התם מפני שהדיוט יכול לפותחן והרי הן כפתוחין ואתו לכלל מגע. שכן דרכן לעשותן מתחילה סתומין ואחר כך (כלאחר) שרוצה להשתמש בהן פותחן ומשתמש בתוכן. ומה שפירש בקונטרס אילפסין עירניות שמניחין עליהן בשר, לא נהירא דהנהו כיון שאין להן תוך טהורין, דלא מצינו כלי חרס שאין לו תוך שיהא טמא בשום ענין. מפי רבי. וא"ת אכתי ראויין ליטמא בשער הזב שיגע בהן שער הזב [ואז הוא] טמא, כדאמרינן בתורת כהנים [פ' מצורע] בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בשיראין ולא בנזמין, יכול שאני מוציא את השער ואת הציפורן ת"ל טמא. ונגיעה כי האי גונא אשכחן במסכת חולין בהעור והרוטב [קכ"ה ע"א] גבי קוליית נבילה סתומה אם ניקבה בכל שהו מטמאה במשא, דהא איתה בכלל מגע על ידי שיער. תירץ רש"י דשאני גבי זב דכתיב הנוגע בבשר הזב, כל שאפשר ליגע בבשרו מטמא בשערו וכל שאי אפשר ליגע בבשרו לא מטמא בשערו. וכך צריך לתרץ בעל כרחין. ואע"פ שלא מצינו זאת הדרשא בהדיא בתלמוד.
טמאים באהל המת. ואע"פ שפיהן צר, מכל מקום הטומאה נכנסת לתוכן. מפץ שמטמא בזב. פירוש שראוי למדרס. אינו דין שיהא טמא במת. ובמסכת שבת [פ"ד ע"א] פריך אהא דאמרינן התם מקיש משכבו (ולא) [לו] מה הוא דאית ליה טהרה במקוה אף משכבו דאית ליה טהרה במקוה, מהך דמפץ אמאי מיטמא מדרס והא לית ליה טהרה במקוה. ופירש הקונטרס פשוטי כלי עץ שאין להם טהרה במקוה. ואין נראה, דהתנן במסכת כלים פרק י"ח [מ"ט] מיטה מיטמאת חבילה ומיטהרת חבילה דברי ר' אליעזר וחכ"א מיטמאת איברים ומיטהרת איברים. ואמרינן עלה במסכת סוכה בפ"ק [ט"ז ע"א] בארוכה ושתי כרעים בקצרה ושתי כרעים. אלמא דפשוטי כלי עץ אית להו טהרה במקוה. לפיכך מפרש רבינו תם נשמתו עדן מפץ של שיפה ושל גמי דאין להם טהרה במקוה. והא דקא מתרץ יש במינו טהרה במקוה, כלומר בדבר שהוא גידולי קרקע כמותו דהיינו כלי עץ. וכן מוכיח מהא דאמרינן פרק העור והרוטב [חולין קכ"ט ע"א] כופת שאור שייחדו לישיבה טמא, ואמאי והא לית במינו טהרה במקוה, אלא בעל כרחין כיון דגידולי קרקע נינהו איכא במינו טהרה במקוה. תוספות. הקשה רבינו יצחק בן שמואל, לפירוש רבינו תם נשמתו עדן דמפרש דבמפץ של שיפה ושל גמי מיירי דלית ליה טהרה במקוה, אם כן מאי קא מסיק בתר הכי וקמייתא לה בין לטומאת ערב בין לטומאת [שבעה, והא טומאה] עולמית אית בהו דלית לו טהרה במקוה. ותירץ רבי דכמו כן נמי מיירי בשל שיפה ושל גמי וגם בפשוטי כלי עץ. והשתא לא תיקשי לא בשמעתין ולא במסכת סוכה כיון דמיירי בכולהו בין בפשוטי כלי עץ בין בשל שיפה ושל גמי. מפי רבי. והא דתנן במסכת כלים [פכ"ד מ"י] שלשה מפצים אחד טמא טמא מדרס ואחד טמא טמא מת ואחד טהור מכלום, אית לן לפרש אחד טמא מדרס, וכל שכן במת בקל וחומר מפכים קטנים. ואחד טמא במת ולא במדרס, כגון שאינו מיוחד [לישיבה], ושל שיפה ושל גמי דטהורין [דוקא כשאין להם בית קיבול] דאמרינן בשילהי פ"ק דסוכה [כ' ע"ב] דטמאות בדאית להו גדנפא. מיהו תימה אכתי אהנהו מחצלות גופייהו מנלן דמקבלי טומאה אפילו יש להן בית קיבול, דלא מצינו טומאה בתורה לכלים של שיפה ושל גמי, אם לא מחמת שיהו ראויין למדרס, ובקל וחומר. ונראה דטומאתן מדרבנן בעלמא. מפי רבי. ולא נהירא, דהא בעל כרחין הכי פירושה, בין לטומאת ערב זהו ראשון, בין לטומאת שבעה [לדין טומאת שבעה] זהו [שנעשה] אב הטומאה. וטעות הוא, דהא כיון דאמרינן דלית ליה טהרה במקוה אם כן לעולם אינו נעשה אב הטומאה, דדבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה... [אלא דכאן מיירי מפשוטי כלי עץ] דהא בעל כרחין אית לן למימר דמיירי נמי בפשוטי כלי עץ, דהא כל פשוטי כלי עץ הראויין לשכיבה ולישיבה הן מטמאין בקל וחומר מפכין קטנים ואי[ת להו טהרה במקוה]... וזה הפירוש עיקר [ד]דין טומאת [שבעה קאמר], והאי דקשיא לן דאינו נעשה אב הטומאה, כיון דיש במינו דאית ליה טהרה במקוה נעשה אב הטומאה. ועיקר. ובכאן יפה פירש בקונטרס דלאו במפץ של עץ קאמר, דפי' מפץ במת מטמא לפי שנאמר גבי מדין כל בגד וכל כלי עור, וזה אינו בכלל בגד ועור ולא בכלל כלי עץ. מיהו זה אינו מיושב, דמשום הכי איצטריך למילף בקל וחומר משום דאינן כלי עץ הראויין [לקבל כיון שראויין] למדרס שמיטמאין טמא מת היינו קל וחומר מפכין קטנים. וא"ת אמאי לא קאמר כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח דמיטמא בהיסט ואינו מיטמא במת. לאו פירכא [היא], דהא דלא מטמא במת משום דלא שייך היסט במת דלא אשכחן היסט במת בשום מקום, וטומאה דשייכא במת אי אפשר להיות בו שהוא מוקף צמיד פתיל, הילכך לא שייך למימר יוכיח, דאיהו הכי קא נסיב קל וחומר ומה פכים קטנים שטהורים בזב מטומאה דשייכא [ביה טמא במת בטומאה דשייכא] במת, מפץ שטמא בזב בטומאה דשייכא ביה אינו דין שיהא טמא במת בטומאה דשייכא גבי מת. והשתא צריך למימר זה יוכיח שטמא בזב ואינו טמא במת בטומאה דשייכא גבי מת, וזה אי אפשר לומר בכלי חרס המוקף צמיד פתיל. וא"ת ליפרוך מה לפכים קטנים שכן אין במינם טהרה במקוה תאמר במפץ שיש במינו טהרה במקוה. לאו פירכא היא, דתנא לא אתי למידן מקולא דפכין קטנים ומחומרא במפץ. אלא הכי דיין, יש דברים שטהורים בזב וטמאים במת, ואותן שמיטמאין בזב אינו דין שמיטמאין במת. ועיקר דיניה ממת ומזב אתי. מצאתי.
מפץ שמטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת. וא"ת כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא בזב וטהור במת, ומיטמא בהיסט כדפרישית לפנים. וא"ל ר"ת [ספר הישר סימן רנ"ח] דלא שייך למימר יוכיח מצמיד פתיל, שהרי כי האי גונא שהוא טמא בזב היה נמי טמא במת. דמה שמיטמא בהיסט היינו משום דהוי כאילו נוגע הזב בתוכו. דתנן איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה היסיטו. ובמת נמי אם היה כזית מת בתוכו היה טמא. ואי קשיא דאמרינן בפ"ק דנידה [ה' ע"ב] אמר רבא ותסברא הא קל וחומר הוא ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אינו ניצול במעת לעת שבנידה, משכבות ומושבות שאין ניצולין באהל המת אינו דין שלא יהו ניצולין במעת לעת שבנידה. ומאי קל וחומר הוא, והא בכי האי גונא דאין צמיד פתיל ניצול במעת לעת דהיינו בהיסט לא היה נמי ניצול באהל המת. ועוד פכים קטנים יוכיחו שאין ניצולין באהל המת וניצולין במעת לעת שבנידה כדאמרינן הכא, אף אני אביא משכבות ומושבות שאע"פ שאין ניצולין באהל המת יהו ניצולין במעת לעת שבנידה. ואומר רבי דהא לא קשיא מידי, דהתם [ה"ק] ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל הקל שיש בו צד טהרה באהל המת, חמור במעת לעת שבנידה כבנידה עצמה, מושבות ומשכבות החמורים שאין להם צד טהרה באהל המת אינו דין שנחמיר בהם במעת לעת [שבנידה] כבנידה עצמה. וכ"פ רש"י [נדה ה' ע"ב]. ועכשיו אין קשה על הקל וחומר ממה שאין צמיד [פתיל ניצול] באהל המת יותר מבנידה, שאע"פ שניצול בנידה כמו במת, מגע אין ניצול במת יותר מבנידה (בתוכו) אתי קל וחומר שפיר כדפרישית. וליכא למימר נמי פכין קטנים יוכיחו שאין ניצולין במת וניצולין במעת לעת שבנידה, שהרי פכין [קטנים] אין ניצולין במעת לעת [שבנידה] יותר מבנידה עצמה. כי גם בנידה עצמה הם טהורין, והיאך יוכיחו על משכבות שיהו ניצולין במעת לעת יותר מבנידה עצמה. מצאתי.
וקא מייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה. לאו דוקא ערב ושבעה נקט, דהא עד עולם הוא טמא כיון דאמרינן בשבת [פרק] א"ר עקיבא [פ"ד ע"א] אין לו טהרה במקוה. אלא לטומאת ערב היינו דין טומאת ערב שיהא ראשון ולא יטמא אלא אוכלין ומשקין. בין לטומאת שבעה היינו דין טומאה ז' שיהא אב הטומאה כשנגע במת יטמא אדם וכלים.
ואהני דיו לטומאת שבעה. והקשה רבינו יעקב זצ"ל, דהכא משמע דבכה"ג אמרינן דיו ליתן טומאת ערב במפץ בנגע במת, אע"ג דלא אשכחן בטמאין הנוגעין במת שיהיו ראשון אלא אב הטומאה. אם כן מהיכא ילפינן דמשקין הבאין מחמת שרץ ראשונים, דהא לא כתיבי אלא בקל וחומר אתו ממשקין הבאין מחמת כלי [שהם] שניים אף אלו יהיו שניים, ומניין ליעשות ראשון. אלא בעל כרחין מאי איכא למימר דלא שייך דיו כה"ג כיון שיש לנו לטמאותם יש לנו לעשותם ראשונים, דלא אשכחן מידי דנגע בשרץ והוי שני. והכא נמי נימא הכי, לא אשכחן מידי דנגע במת ולא הוי אב הטומאה. וי"ל דלא דמי, דהא אשכחן כלי חרס הנוגע במת שאינו נעשה אב הטומאה, וכן אוכלין וכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה, והכי נמי יהיה המפץ. אבל התם גבי שרץ לא אשכחן שום דבר דנוגע בשרץ דלא הוי ראשון. אך קשה מרביעי בקודש דפ"ק דפסחים [י"ח ע"ב] אמאי לא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, אם כן לא נמצא רביעי בקודש פסול. וי"ל דגבי רביעי בקודש וגבי משקין הבאין מחמת שרץ אם נאמר דיו [אתו] מק"ו הקל וחומר מועיל... מועיל לטומאת ערב. מפי רבי.
א"ל כבר רמייה ניהלי' רב נחומי בר זכריה לאביי. וקשיא דהכא לא אשכחן בשמעתין חד תנא דלית ליה הא דהיכא דלא מיפריך קל וחומר, דכולהו מתרצי להו שפיר. אם כן היכי אמרינן בבבא מציעא פרק השואל [צ"ה ע"א] גניבה ואבידה דשואל מנלן, גמר משומר שכר, דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה גניבה ואבידה דשומר שכר בבעלים פטור אף גניבה ואבידה דשואל נמי בבעלים פטור, ופריך התם הניחא למאן דאית ליה דיו אלא למאן דלית ליה דיו מאי איכא למימר. והא התם לא מיפריך קל וחומר, דמהני קל וחומר לחייב בגניבה ואבידה ואהני דיו לפטור בבעלים, אם כן לכולי עלמא אית להו התם דיו, ומאי קא פריך אלא למאן דלית ליה דיו מאי איכא למימר. ורבינו תם נ"ע תירץ, דההוא דפריך התם הניחא למאן דאית ליה וכו' לא סבירא ליה כההיא מסקנא דמסיים. דחיוב בגניבה ואבידה משומר שכר לא אתי אלא לחייב אפילו בבעלים, ואי אמרת דיו מיפריך קל וחומר. ושפיר קפריך הניחא למאן דאית ליה דיו אפילו היכא דמיפריך קל וחומר והיינו רבנן דמתניתין, אלא למאן דלית ליה [דיו] היכא דמיפריך קל וחומר דהיינו רבי טרפון מאי איכא למימר. ורבי תירץ דהכי קאמר, אלא למאן דלית ליה דיו, כלומר אי משכחת כלום יש תנא דלית ליה דיו אפילו היכא דלא מיפריך קל וחומר היכי נתרץ אליבא דידיה.
מכדי מת איתקש לשכבת זרע וכו'. קשיא לרבי למאי איצטריך בגד ועור לגזירה שוה כלל, ניליף בהיקישא, שכבת זרע איתקיש לשרץ, מה שרץ מפץ טמא בו, אף שכבת זרע כמו כן. ומת איתקש לשכבת זרע, דהא בכל דבר למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים. גימגום. ובתו' פי' בענין אחר אמאי לא יליף מפץ בשכבת זרע גופיה שיהא טמא מפכין קטנים, ותו לא הוה צריך לגזירה שוה דבגד ועור, והוה ילפינן בהיקישא לכולה מילתא אף למפץ שיהא טמא במת כמו בשכבת זרע. שהרי שכבת זרע נמי מצי למילף מפכים קטנים, ומה פכים קטנים שטהורים בזב טמאים בשכבת זרע, דבין למאן דאמר במסכת נדה בפרק יוצא דופן שכבת זרע מטמא במשהו בין למאן דאמר בכעדשה ראוי הוא ליגע בפכין קטנים, דהא שרץ נמי בכעדשה מטמא וקאמר דפכין קטנים טמאין בו, והוא הדין לשכבת זרע. ומיהו הכי נמי הוה מצי לאקשויי הניחא למאן דאית ליה דון מינה ואוקי באתרה דאהיקישא נמי פרכינן הכי, כדאשכחן במסכת נדה פרק יוצא דופן [מ"ג ע"ב], בההיא פלוגתא גופה בשכבת זרע אי במשהו אי בכעדשה. ונראה דמשום הכי יליף מגזירה שוה דבגד ועור, דהא בלאו הכי איצטריך לן למידרש ההיא גזירה שוה לענין דבר אחר, קילקי וחבק דאיטמו בתרוייהו, כדאיתא במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה [ס"ד ע"א]. וגם אכתי לשאר מילי טובא. הילכך יליף מינה נמי הא מילתא. תוספות.
אמר קרא וכבסתם בגדיכם. וא"ת מאחר דמפקינן מהאי קרא דכל טומאות שבמת אין פחותין משבעה, אמאי איצטריך לתנא דברייתא למילף גזירה שוה. ניליף מקל וחומר כד[מעיקרא, וי"ל כד] הוה עביד קל וחומר לא מייתי קרא עליה לאיתויי טומאת שבעה דלא מסמכינן קרא לקל וחומר דלא כתב רחמנא, אלא כד עביד גזירה שוה דאפיק לה מקראי שעליה אסמכיה אקרא דוכבסתם. מצאתי.
כל טומאות שאתם מיטמאין במת. לאו דוקא כל טומאות דהא כלי חרס שנגע במת אינו נעשה אב הטומאה, וכן אוכלין אין להם אלא דין טומאת ערב שהוא ראשון. ותימה אכתי אימא במפץ שיהא דומה להם, הניחא מפץ של עץ שאינו דומה להם כדפרישית לעיל. ורבי תירץ כיון דמפץ של עץ אית לן לרבויי לטומאת שבעה דהא יש לו טהרה במקוה, הכי נמי במפץ של שיפה ושל גמי. דאין לנו לחלוק בטומאת מפצים.
ותהא שן ורגל חייבת ברשות הרבים וכו'. ולא שייך למיפרך מה לקרן שכן כוונתה להזיק, דלאו משום קולא וחומרא דחד מחבריה יליף, אלא רשויות לומדין זו מזו בקל וחומר, דמקפיד קרא, דמחמיר בשן ורגל ברשות הניזק טפי מקרן. והכי אתו כולהו דיני דהכא דומיא דפרישית במתניתין.
<h2>דף כו.</h2>
אמר קרא ישלם תשלומי מעליא. וא"ת אמאי לא מפיק מוחצו את כספו נזק שלם בשן ורגל, דהכי נמי משמע כספו של זה של קרן ולא כספו של אחר. כדאמרן לעיל דמעטיה לשן ורגל מחצי נזק ברשות הרבים מהאי קרא. איכא למימר דהך דוחצו את כספו מיירי ברשות הרבים, אבל ברשות הניזק לא ידענא דאי לאו קרא דישלם. מצאתי. וי"ל דוחצו את כספו משמע דאתיא לחיובי דלא תימא פטור לגמרי, כמאן דאמר פלגא ניזקא קנסא, דאי לאו קרא הוה פטרינן ליה לגמרי, דלדידיה אתא וחצו את כספו לאשמועינן דחייב חצי נזק. ולהכי דייק מיניה שפיר דדוקא בקרן הוא דאתינן לחיובי חצי נזק ולא בשן ורגל ברשות הרבים. אבל הכא לא שייך למידרשיה למימר בקרן הוא דליכא אלא חצי נזק ולא בשן ורגל בחצר הניזק, דהא קרא דוחצו את כספו לא אתא לאקולי בקרן למימר דלית ליה אלא חצי נזק דאי לאו קרא הוה פטור לגמרי דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי, דהילכתא כמ"ד פלגו נזקא קנסא כדאמרינן לעיל [ט"ו ע"ב], ואליביה מפקינן אמר קרא ישלם וכו' דלא נפיק מכספו של זה ולא כספו של אחר כדפרישית. מצאתי.
אמר קרא וחצו את כספו [וגו'] אין חצי נזק חלוק לא ברשות וכו'. הניחא לרבנן אלא לרבי טרפון דאית ליה חצי נזק חלוק, שבחצר הניזק משלם נזק שלם, כדיליף במתניתין נזק שלם משונה מחצר הניזק משן ורגל ומקרן ברשות הרבים, לילף איפכא דקרן תהא פטורה ברשות הרבים מקל וחומר משן ורגל מה שן ורגל שהחמיר עליהם ברשות הניזק לשלם נזק שלם ברשות הרבים פטורין קרן שהיקל עליה ברשות הרבים לשלם חצי נזק שלא חילק בפסוק של חצי נזק חייב חצי נזק דוקא ברשות הרבים ולא בחצר הניזק אינו דין שברשות הרבים פטורה, ולא יהיו בה תשלומין כלל אלא בחצר הניזק. י"ל דרבי טרפון נמי אית ליה הא דרשא מוחצו. והכי קאמר אין חצי נזק חלוק לפטור לגמרי אלא ברשות היחיד ולא ברשות הרבים. הילכך ליכא למיפטר ברשות הרבים, דקרן מוכיח דברשות הרבים נמי מיחייב חצי נזק לכל הפחות. מיהו קרא לא אתא למימר שלא ישלם יותר מחצי נזק בשום מקום. ונראה דהאי תירוצא ודאי איתיה אליבא דמ"ד פלגי ניזקא קנסא והילכתא כותיה, דלדידיה ודאי לא אתא קרא לפטור אלא לחייב. מצאתי.
אינו דין שיהא חייב בכופר. דמדתנא דבי חזקיה [כתובות ל"ה ע"א] ליכא למעוטי אדם מכופר, כל כמה דלא אשכחן פטור כופר באדם בשום מקום לא בשוגג ולא במזיד, דהיקישא דתנא דבי חזקיה לא בא אלא להשוות שוגג למזיד, שכשנמצא פטור במקום אחד לא נחלוק בין זה לזה אלא לפטור בכל ענין. מפי רבי. ויהא אדם חייב בכופר וכו'. מה שפירש בקונטרס כגון במזיד ולא אתרו ביה דאינו בר קטלא ולא בר גלות, הוא חייב ממון. נראה דהא אתי לא כתנא דבי חזקיה דקאמר מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד וכו'. מפי רבי. איש בעמיתו ולא שור בעמיתו. ואע"ג דבהאי קרא לא כתיבי ארבעה דברים, מיהו מיעוטא משמע ולא שור בעמיתו דאין לו דין דאיש בעמיתו, ובעלמא נפקא לן ארבעה דברים. איש בעמיתו, ומיהא מרישיה דקרא ל... בעמיתו.
איבעיא להו רגל שדרסה ע"ג תינוק מהו. להכי נקט למיבעיה ברגל ולא בשן, משום דשן לא פסיקא ליה, דמשן דבהמה לא מצי למיבעי דאין דרכה לאכול תינוק, והויא ליה משונה תולדה דקרן ופשוט דמשלמא כופר כקרן. אלא משן דחיה הוה מצי למיבעי, כגון ארי וזאב שדרכן לטרוף אדם ולאכול, הילכך לא פסיקא ליה. וליפרוך מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש. תימה מאי קא פריך, והא איהו לא יליף מחומרא וקולא דשן ורגל אלא מקולא דרשות הרבים ומחומרא דחצר הניזק, אם כן אכתי איכא קל וחומר, השתא ברשות הרבים שהוא קל לענין נזקין חמורין לגבי חצי כופר, חצר הניזק שהוא חמור לענין נזקין אינו דין דיהא חמור לענין כופר. גימגום. והא דפשיטא ליה באש דאינו משלם כופר, משום דלא דמיא לקרן לגמרי דאין בו רוח חיים כמו בקרן. מיהו תימה אפילו רגל אמאי מספקא ליה והא כיון דודאי אין כונתו להזיק היאך ניליף לה מקרן, דבכל דוכתא חשבינן הא פירכא גמורה. מיהו דומיא דהא נמי אמרינן לעיל [י"ט ע"ב] גבי כישכשה באמתה מהו, כיון דיצר תקיף לה דמי לקרן או דילמא האי כונתו להזיק והאי אין כונתו להזיק.
<h2>דף כו:</h2>
לרבות את השוגג כמזיד. ומסתמא לא מרבה אלא לעיקר מילתיה דהיינו נזק. ועל האונס כרצון. אין נראה לפרש אונס גמור, דבהא פשיטא דאפילו אדם פטור דכתיב ולנערה לא תעשה דבר. וכן מוכח בבבא מציעא [פ"ב ע"ב] דעל אונס גמור פטור אדם, דתנן התם פרק השוכר את האומנין, המעביר חבית ממקום למקום ושיברה אחד שומר חנם ואחד שומר שכר ישבעו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר שומר חנם נשבע ושומר שכר ישלם. ואי ס"ד דאדם המזיק אפילו באונס גמור חייב, אם כן אמאי שומר חנם נשבע ופטור לא יהא אלא אדם המזיק ויהא חייב, אלא ודאי באונס גמור פטור, הילכך התם פטור משום דנתקל לאו פושע הוא. והכי נמי מוכח בירושלמי [פ"ב ה"ח] דעל אונס גמור פטור, דאמרינן התם אהא דאמרינן בין ער בין ישן, א"ר יצחק מתניתין כשהיו שניהם ישינים, אבל אם היה אחד מהם ישן קודם ושוב בא חבירו לישן עמו, השני פשע והראשון פטור דאונס גמור הוא. (חדא) [אלמא דהא] דקאמר הכא ועל אונס כרצון לאו אונס גמור הוא אלא כגון הא דאמרינן לקמן בשמעתין, נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק דרוח שאינה מצויה אינו אונס גמור. הא דאמרינן בשילהי שור שנגח ד' וה' [מ"ה ע"א] הב"ע דנטריה שמירה פחותה ולא נטריה שמירה מעולה שומר חנם כלתה שמירתו ופטור הנך דלא כלתה שמירתן כגון שומר שכר חייב, ושמירה פחותה מפרשינן בריש הכונס [נ"ה ע"ב] דלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה, אלמא דרוח שאינה מצויה אינו אונס. [וקשה] המעביר חבית ממקום למקום ושיברה דר' יהודה מחייב שומר שכר, דחשיב לנתקל כמו גניבה ואבידה. ורוח שאינה מצויה נמי שומר שכר חייב כמו שכתבתי למעלה, אלמא חשיב נמי כגניבה ואבידה. ולגבי אדם המזיק נתקל אנוס הוא, כיון דפטרינן שומר חנם במעביר חבית ממקום למקום, כדפרישית לעיל. ורוח שאינה מצויה נמי לא חשבינן לה כמו אונס, שהרי חייב על הנזק כשנפל ברוח שאינה מצויה. תריץ ודאי דנתקל טפי אנוס הוא. ורוח שאינה מצויה כמו פושע הוא. אפילו הכי לגבי שומר שכר [מחייבי] תרוייהו כמו גניבה ואבידה. ואין לתמוה דהא גניבה ואבידה גופה אמרינן בהשואל [ב"מ צ"ד ע"ב] גניבה קרובה לאונס, אבידה דומה לפשיעה, וחייב בתרוייהו שומר שכר.
ליתן צער במקום נזק. ויש תימה אמאי לא מצרכינן נמי קרא ליתן בושת [במקום] נזק, דמהיכא נפקא לו בושת מוהחזיקה במבושיו והתם ליכא נזק. ליתן צער במקום נזק. דשלא במקום נזק מקרא אחר נפיק כויה תחת כויה, כגון כוואו בשפוד על צפורנו דמשום כויה לא היה נמכר בשוק פחות ולא הפחיתו מדמיו, הילכך משלם צער. אבל היכא דמפחיתו מדמיו, כגון קיטע ידו ושיבר את רגלו, (דמשום) [דמשלם] נזק לא הוה ידעינן דמשלם צער בהדיה אי לאו האי קרא דפצע תחת פצע. ואי קשיא, והאמרינן לקמן פרק החובל [פ"ה ע"א] בגמרא בצער, כוואו בשפוד וכו', דקאמר צער שלא במקום נזק דמשתלם מאן תנא אמר רבא בן עזאי היא דתניא רבי אומר כויה נאמרה תחילה וכו'. אלמא דאית ליה צער שלא במקום נזק נמי משתלם. והכא מייתי מקרא דמשתלם אפילו במקום נזק, ובשלא במקום נזק פשיטא ליה. וקשה וכי רבי לית ליה ארבעה דברים משתלמי. וי"ל דהתם מיירי בצער שלא במקום נזק, פירוש שלא במקום נזק שיש לו רושם. ובהא פליגי בין רבי ובין בן עזאי בצער שלא במקום נזק שאין בו רושם, דמר סבר כיון שאין בו רושם באותו צער אע"פ שהוא שלא במקום נזק פטור, ומר סבר חייב אע"פ שאין בו רושם. אבל בצער שיש בו רושם אפילו במקום נזק לכולי עלמא משתלם, כדמפקינן הכא מפצע תחת פצע והכא מיירי ביש בו רושם. מצאתי. בשגגה פרט דהויא ליה ידיעה. נראה לרבי דבשגגה מיותר יש גבי גלות, דדרשינן הכי. דהא לענין שאר עבירות שחייב עליהם חטאת אע"ג דכתיב בשגגה לא בעינן דהויא ליה ידיעה מעולם.
לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. והקשה רבי דמהכא משמע דתנא קמא דרשב"ג דקאמר יוציא לחירות גבי כחול לי עיני, ה"ה היכא דלא נתכוין לעין כלל, כגון היכא דנפלה אבן מחיקו. ובמסכת קידושין משמע בפ"ק [כ"ד ע"ב] דהיכא דלא נתכוין כלל אפילו תנא קמא מודה דלא יצא לחירות, דאמרינן התם ורבנן האי ושיחתה מאי דרשי ביה, כדתניא רבי אלעזר אומר הרי שהושיט את ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור. ותירץ דהושיט ידו למעי שפחתו לטובת העובר נתכוין וגם לעין לא נתכוין הילכך פטור, אבל נפלה אבן מחיקו כיון שלא נתכוין לטובת העובר, אע"פ שלא נתכוין לעין יצא לחרות. וכחול לי עיני, אע"פ שנתכוין [לטובתו הואיל ונתכוין] מיהא לעין, יצא לחירות. מפי רבי.
לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה [תורה]. רבא לטעמיה דאמר פרק כלל גדול [שבת ע"ג ע"א] דנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע פטור. תוספות.
פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. פירש רבינו שלמה בלשון אחרון, פרט למתכוין וכו' דפטור מגלות דהכי משמע שלא צדה, שלא נתכוין לצדד ולזרוק אצל עצמו כי אם ברחוק אצל ההרוג, פרט לזה שצדה שנתכוין לזרוק אצלו ברחוק שתים והוא זרק ארבע עד אצל ההרוג. וקשה לרבינו תם על האי פירושא מהא דאמרינן בפרק אלו הן הגולין [מכות ז' ע"ב] תנו רבנן אם בפתע בלא איבה פרט לשונא וכו'. בלא צדייה, פרט למתכוין לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר. ואשר לא צדה, פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. ואי איתא דאשר לא צדה למיפטר מגלות מתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, משום שלא נתכוין לזרוק אצל הנהרג כדפרישית, אם כן הוה ליה למעוטי נתכוין לזרוק בצד זה והלכה לצד אחר מקרא דואשר לא צדה דכתיב בואלה המשפטים מקמי בלא צדייה דואלה מסעי. דטפי הוא סברא למיפטר מגלות אותו שלא נתכוין לזרוק אפילו לאותו צד שזרק. ונראה לרבינו תם נשמתו עדן כלשון ראשון שבקונטרס, פרט למתכוין וכו' שאינו בתורת מכה איש ומת, כדכתיב התם בואלה המשפטים לעיל מיניה, אלא בתורת ושמתי לך מקום. והכי קאמר מכה איש ומת חייב מיתה, ואשר לא צדה אינו בזה הדין אלא חייב גלות. ובלא צדייה אתא למיפטר מגלות נתכוין לזרוק לצד זה והלך לצד אחר, דהכא מעניניה דקרא דלעיל מבלא צדייה מיירי בחיוב גלות, אם בפתע בלא איבה הדפו דחייב גלות, ועליה קאמר בלא צדייה שלא נתכוין לזרוק אלא לאותו צד שזרק, פרט למתכוין לצד זה והלך לצד אחר שאינו בדין חיוב גלות אלא פטור מגלות. ומה שמפורש בקונטרס שאינו בכלל כי יזיד איש על רעהו וגו', אינו נראה לרבינו תם נשמתו עדן, דההוא קרא כתיב בתר ואשר לא צדה. אלא נראה לו כמו שפירשתי, שאינו בתורת מכה איש ומת דכתיב לעיל מיניה דמשתעי בחיוב מיתה קאמר. ויש להקשות לפירוש זה אמאי איצטריך קרא לחיובי נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע גלות, מהיכא הוה ס"ד למיפטר. דלפטור מיתה ודאי לא אתא, דפשיטא דשוגג פטור ממיתה, ולא אתא אלא לחייב גלות. ולהא אמאי איצטריך. ויש לפרש דאי לאו דמחייב ליה שמא הוה פטרינן ליה מבלא צדייה, כמו נתכוין [לזרוק] לצד זה והלך לצד אחר. ומה שהקשה רבינו תם נשמתו עדן על פירוש אחרון של רש"י, דמקרא קמא הוה לן למידרש פרט למתכוין לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר. יש לתרץ דהתם בההיא ברייתא קאי אקרא דאלה מסעי, דכוליה ההוא קרא דריש התם אם בפתע פתאום בלא וגו', וכיון דקאי אההוא קרא נקיט דרשה דנתכוין לזרוק לצד זה וכו'. והוא הדין דאי הוה קאי אקרא דאלה המשפטים דהוה מפיק [מן] ואשר לא צדה ועיקר מיניה קא ילפינן ליה, בברייתא לא חש לדקדק אלא לפרש שהן פטורין מגלות בין מתכוין לזרוק בצד זה. דהני תרי קראי דואשר לא צדה ובלא צדייה. מצאתי.
אמר רבא זרק כלי מראש הגג וכו' נראה דרבה גרסינן, דרבה לעיל [י"ז ע"ב] איבעיא (להו) [ליה] אי בתר מעיקרא אזלינן אי בתר תבר מנא אזלינן. ואמרינן תיפשוט לי מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג [וכו']. והתם אי אפשר למיגרס בעי (אמרי') [רבא], שהרי רבה היה קודם רבא, ולא שייך למימר על רבה תיפשוט ליה מדרבא.
זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקיבלו בסייף כול'. ותימה היכי פטרי להו רבנן לתרוייהו, דנהי דאחרון פטור דגברא קטילא קטל, ראשון מיהא ליחייב כשזרקו, מידי דהוה אזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושיברו במקל דראשון חייב. י"ל דהיינו טעמא דרבנן הכא משום דגזירת הכתוב היא דלא מיחייב אי לא קטל כוליה נפש. דואיש כי יכה כל נפש אמר רחמנא עד דאיכא כוליה נפש לא מיחייב. הילכך לא האי ולא האי מיחייב, בתרא לא מיחייב גברא קטילא קטל ולאו מידי עבד, וקמא נמי לא מיחייב דהא לא קטליה כוליה, כיון שהיו יכולין להצילו משזרקו אם הטילו תחתיו כרים וכסתות לאו כוליה נפש קרינן ביה. אבל זרק כלי אע"ג דלא כוליה תבר מחייב דהא לית ביה גזירת הכתוב, ובתרא מיפטר דהא לא עבד מידי ומנא תבירא תבר. ורבי יהודה קסבר בכל דהו נפש מיחייב, הילכך תרוייהו לא מיחייבי דתרי גברי לא קטלי כחד, הילכך קטלינן כדחזי. ותימה כיון דבכל דהו נפש מחייב אמאי מחייב ליה רבי יהודה לבתרא ולא לקמא מסברא דנפשיה. והא גבי זרק כלי מחייב קמא ולא בתרא, והכא נמי קמא ליחייב. י"ל דאיהו נמי סבר דגזירת הכתוב היא דבתרא מיחייב. והכי דריש ליה לקרא ואיש כי יכה כל דהו (מיחייב אמאי) מחייב ליה רבי יהודה (וגו'). פירוש שמכה אדם שאין בו אלא כל דהו נפש, והיינו אחרון שכשהרגו כבר היה חציו נהרג, אבל כשהכהו הראשון היה בו כל הנפש, הילכך מאחר שלא הרגו לגמרי מיפטר. מפי רבי.
<h2>דף כז.</h2>
בא שור וקבלו בקרניו פלוגתא דר' ישמעאל כו'. אליבא דרבי יהודה בן בתירא דאמר האחרון חייב בעל השור חייב אליבא דרבי ישמעאל דאמר דמי מזיק, אבל לרבנן דפטרי הכא נמי פטור, דגברא קטילא קטל. מפי רבי. נפל מהגג ונתקע [באשה] חייב בארבעה דברים. וטעמא כיון דברוח מצויה נפל, שוגג קרוב למזיד הוא טפי מזרק ארבע ונתכוין לזרוק שתים. על לבו ומת פטור. נראה לרבי לענין מיתה הוא דפטור אבל לענין נזיקין כגון שהניח לו גחלת על ידו וקטעה או על עינו וסימאה חייב. ואע"ג דהוה מצי לסלקה מיניה. דהכי תנן לקמן בהדיא בפרק החובל [צ"ב ע"ב] האומר סמא את עיני וקטע את ידי ושבר את רגלי חייב, על מנת לפטור חייב, קרע כסותי ושבר כדי על מנת ליפטר פטור. (והיינו) [הרי] משוה חבלה דגופו לניזקי ממונו, ועוד מחמיר יותר, בחבלה (מגופו) [בגופו] על מנת [להיות] פטור חייב, וממונו על מנת [להיות] פטור פטור. והתם במי שבידו לסלק הוא, דאילו היה מוחה לא היה עושה לו. הילכך דוקא לענין מיתה הוא דפטור. תוספות. ויש לתמוה כמו שהקשה הוא בעצמו אדמפליג בין ממון לגוף, דקאמר על בגדו ונשרף חייב, ליפלוג בגופו, על ידו ושרפה חייב. ונראה לרבי דה"ה לענין נזקי גופו. דמאי טעמא במיתת גופו פטור, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיניח לשרוף את [לבו ולא יסלקנה מעליו, וה"ה בנזקי גופו דלא ה"ל לאסוקי אדעתיה שיניח לשרוף את] ידו ולא יסלקנה מעליו, הילכך לא בריא היזיקא ופטור. אבל לענין בגדו בריא היזיקא, דודאי זה לא יחוש להסיר גחלתו מעל בגדו, שאם ישרף יפרע מאותו [מזיק], הילכך לא היה לו להניח גחלת על בגדו. והא דמייתי לקמן ממתניתין האומר קרע את כסותי ושבור את כדי, לא מייתי אלא הא דלא תימא אע"פ שזה פשע שזה הניח גחלת על בגדו, מכל מקום בעל גחלת מחל לו כיון שלא חש להסיר גחלת מעל בגדו, קמ"ל קרע את כסותי דחייב, ולא אמרינן מחל לו הכא נמי לא מחל לו. וכיון שלא מחל לו שהוא פשע, הוה ליה לאסוקי אדעתיה שלא להשים הילכך חייב. כבש עליו לתוך האור או לתוך המים ואינו יכול לעלות משם ומת חייב דחפו לתוך המים וכו'. האי דנקט ברישא כבש ובסיפא דחפו, תרוייהו רבותא קמ"ל. רישא רבותא קמ"ל דאע"ג דלאו איהו דחפו, כיון שאינו יכול לעלות משם חייב. וסיפא רבותא קמ"ל דאע"ג דדחפו כיון שיכול לעלות משם פטור. הכי מפרש לה בפרק אלו הן הנשרפין [סנהדרין ע"ו ע"ב]. תוספות.
הניח גחלת על לב עבדו. אין נראה לפרש דלענין מיתה קא בעי אם חייב המניח מיתה. דאם כן תיפשוט ליה ממתניתין דאייתי לעיל [כ"ב ע"ב], היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו דפטור על העבד דהיה לו לברוח מאחר שאינו כפות. אלא לענין דמי העבד קמיבעיא ליה. וכגון דרבו התם הוה, וקא בעי עבדו כגופו דמי, דכי היכי דאמרינן לעיל גבי גופו דפטור דהיה לו להסיר, הכא נמי פטור מפני שלא הסירה לא הוא ולא עבדו. או כממונו דמי וכי היכי דחייב אם הניח על בגדו הכא נמי בעבד ומשום דדינא לחייבו [בתשלומין] לא הסירה. ושורו מאי. נימא כגופו דמי, וכי היכי דבגופו שייך להסיר הכי נמי משורו דהא הוה התם, או דילמא כממונו דמי. מצאתי. ובזה הענין פירשתי לעיל ובכפות השור והעבד, ואין נראה לומר דהוה שייך למיבעי גבי עבד אם לא כפות, דפשיטא דפטור מלשלם כי היכי דפטור ממיתה. הדר פשטה עבדו כגופו. והא דאמרינן היה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב, חייב על הגדי ולא אדמי עבד. תוספות.
<h2>דף כז:</h2>
מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. תימה דהכא משמע סוגיא דשמעתין דהכי הילכתא דאין הולכין בממון אחר הרוב, והא אמרינן לקמן פרק שור שנגח את הפרה [מ"ו ע"א] גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאמר רב התם ה"ז מקח טעות, ומפרש טעמא משום דזיל בתר רובא ורובא לרידיא זבני. ומתרץ רבינו תם נשמתו עדן דהכא ודאי לא אזלינן בתר רובא, דמצי למימר ההוא דמוחזק בממון, כגון אם המוכר מוחזק במעות והזכירו חבית יכול לומר המוכר לא אתן לך אלא כדקים לי בנפשאי דאנא מן המיעוט דקרו לכד חבית. וכן אם הלוקח מוחזק עדיין במעות והזכירו (כד) [חבית] יכול לומר הלוקח לא אתן לך מעות עד שתתן לי חבית, דקים לי בנפשאי דאנא מן הרוב דקרו לחבית חבית. וכן נמי אפילו הזכיר לו כד בלשונו יכול לכופו ליתן לו חבית אם הוא מוחזק במעות. אבל המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאיהו המוכר לא טעין אנפשיה שהוא מן המיעוט, דאיהו לא קפיד למה יקנה אותו הלוקח אי לרידיא אי לשחיטה, להכי לא שייך למימר קים לי בנפשאי שאני מן המיעוט, וגם לאו כל כמיניה למימר לחבריה הלוקח קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט. תוספות. וא"ת אמאי לא אזלינן הכא בתר דמים, דאי דמי כד נתן לו יתן לו כד ואי דמי חבית נתן לו יתן לו דמי חבית, כדאמרינן התם [מ"ו ע"א] אי דמי רידיא לרידיא אי דמי ניכסתא לניכסתא. וי"ל דהא לא דמיא לדהתם, דהתם דמי רידיא ודמי ניכסתא מרובין זה מזה טובא כדי שאין הדעת טועה בהן, אבל הכא דמי חבית וכד אינם מרובין זה מזה אלא מעט כדי שהדעת טועה בהם, ופעמים טובא אדם קונה כד ונותן לו דמי חבית וגם אחבית נותן דמי כד. אך ההוא דשור שנגח גופה קשה הוא, דקאמר התם וניחזי אי דמי רידיא וכו', א"כ אתיא דלא כרבנן דרבנן ס"ל בב"ב ס"פ המוכר את הספינה [ע"ז ע"ב] גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר, דתנן התם רבי יהודה אומר דמים מודיעים וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. וי"ל דלא דמי, דבהא כולי עלמא מודו בדמי רידיא ודמי נכסתא [דהדמים ראיה]. דעד כאן לא פליגי רבנן התם דאין הדמים ראיה אלא הא דוקא התם דדמים אתו לאפוקי דבר מכמות שקורין אותו רוב העולם, כגון רוב העולם קורין לצמד צמד ומחמת הדמים היה לנו לומר שגם הבקר בכלל, להכי אמרי רבנן דאין הדמים ראייה. אבל גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אפילו רבנן מודו דהדמים ראייה, דהא אין הדמים משנין אותו משמו, אלא אתו להוכיח על זה האיש אי זבין לרידיא או לנכסתא. ומהאי טעמא [נראה] (ע)לי דלא קשה מידי משמעתא דהכא אמאי לא אמרינן לחזי וכו', דהא הדמים מפקי ליה (משום) [משם] שקורין לו רוב העולם, ורוב העולם קרו לחביתא חביתא. והשתא אין צריך תירוץ שתירצתי לעיל.
והרב ריב"ם פירש בתוספות מבבא בתרא בענין אחר וזהו לשונו. וליחזי אי דמי רידיא, דאפילו רבנן דאמרי אין הדמים ראייה, היכא דאיכא רובא דעלמא דזבני לרידיא מודו דהוו ראייה, הואיל ואיכא תרתי הדמים וגם רובא מפקי ממונא על פי הדמים וגם הרוב. וליכא מאן דפליג אהא, דפשיטותא היא לתלמודא אי דמי רידיא לרידיא ואי דמי ניכסתא לניכסתא ומאי טעמיה דרב (דזיל) [דאזיל] בתר רובא היכא דאיכא דמים וגם חזקת ממון בחזקת בעלים. הרי בכאן מוכיח דכל היכא דאיכא תרתי, כוח הדמים וגם חזקת ממון בחזקת בעלים דלא אזלינן בתר רובא [ל]כולי עלמא. אי נמי אי איכא הדמים וגם רובא דמהני לדמים, דמפקי ממונא מחזקתו לכולי עלמא. כי פליגי רב ושמואל הכא, היכא דהדמים שווים ואיכא רובא כנגד חזקת ממון בחזקת בעלים, דרב אזיל בתר רובא ושמואל אזיל בתר חזקת ממון. וכי פליגי רבנן ורבי יהודה בדמים ראייה, היכא (דאיכא) [דליכא] רובא דמהני לא לדמים ולא לחזקת ממון, דרבי יהודה אזיל בתר דמים ורבנן אזלי בתר חזקת ממון. וה"ג גבי פלוגתייהו, לא צריכא דאיכא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לצמד בקר ולבקר צמד. ולפי גירסת הספרים דגרסינן בהו דרובא דקרו לצמד צמד ומיעוטא קרו נמי לבקר צמד, הכי נמי לא תיקשי מידי. דאין להקשות לרב דאזיל בתר רובא גבי שור ונמצא נגחן, דהכא גבי צמד רוב מסייע למוכר המוחזק בממון ודמים, כגון הרוב וחזקת ממון. ובהא פליגי רבי יהודה ורבנן. ואדרבה סייעתא לרב, דהכא אזלי חכמים בתר רובא. ולשמואל נמי לא תיקשי, דהתם חזקת ממון עם הרוב. וההיא דהמניח את הכד דמשמע דאע"ג דרובא קרו להו לחביתא חביתא ולכדא כדא לא אזלינן בתר רובא, (ו)אית לן לאוקומי בשלא נתן אלא דמי הכד, ורוצה להוציא החבית על פי הרוב, ומשום הכי לא אזלינן בתר רובא הואיל והדמים מסייע' לחזקת ממון בחזקת בעלים. וכן עיקר. מיהו תימה לפי זה הפירוש, מאי איריא דנקט בכי האי [לישנא] מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל, הכי נמי הוה מצי למימר מהו דתימא זיל בתר חזקת ממון קמ"ל דלא אזלינן [אלא] בתר הרוב, וכגון שהדמים מסייעים לרוב, שהחבית הזכירו וגם דמי חבית נתן, רק שהמוכר מוחזק בממון ואינו רוצה ליתן אלא כד, מהו דתימא זיל בתר חזקת ממון וכו'. מאי שנא דפסיקא ליה למינקט כגון שהדמים מסייעים לחזקת ממון. גימגום.
איבעי ליה לעיוני ומיזל. ולא דמי להניח חנוני נרו מבחוץ דחנוני חייב ובעל גמל פטור, ולא אמרינן איבעי ליה לעיוני ומיזל. דהתם בנר לאו אורחיה לעיוני, אבל הכא לפניו במקום הליכתו איבעי ליה לעיוני. ולא שייך הכא למימר טעמא דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. דגבי אדם לא אמרינן הכי. אי נמי יש לומר דבכאן לא שינה, דגבי כסות וכלים אמרינן לעיל דשינה, דבכלים קטנים מיירי דלאו אורחייהו לאנוחינהו בר"ה ומשום הכי משונה הוא, אבל הכא כד וחבית שהם גדולים דרך לאנוחינהו בשביל כובדן.
(למינופח) [לימא כשמואל ס"ל]. ולא מצי למימר [לימא כר' יוחנן ס"ל] דאיהו פטר בקרן וקרנא דבי עצרא בקרן זוית הוה. מצאתי. ולרבי נראה דאה"נ דהוה מצי למימר כרבי יוחנן, דקרנא דבי עצרי לאו לשון קרן זוית הוא אלא מקום אחד ברשות הרבים הוה. ועוד דרבי יוחנן ורב ושמואל לא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. אלא הא דנקט שמואל, משום דקאי ביה, דקאמר בשלמא שמואל כשמעתיה אלא רבא לימא כשמואל סבירא ליה. וכיון דברשות [קעבדי] הוה ליה לעיוני ומיזל. (והיינו) משמע דכל שכן אם הוזק בהם אחר שפטור בנזקין, דאמרינן נמי איבעי ליה לעיוני ומיזל. ואין להקשות מהא דאמרינן לקמן [ל' ע"א] כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להן רשות ובימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות אם הזיקו חייבים לשלם, והכא משמע דפטורין כיון דברשות הוה. דהך קרנא דבי עצרי משמע שהיה מקום אחד מיוחד לגמרי לכך מניח שם חביות בשעת הגיתות, ולא דמי לההוא ברשות דהתם לגבי פותקין דעל מנת כן יש להם רשות שאם יזיקו יהיו חייבים לשלם. תוספות.
הרי אמרו לרכובה. וא"ת והא אנן תנן [פ"ג ע"ב] בושת הכל לפי המבייש. איכא למימר דלשום [עני] שבישראל קא נסיב ליה הכי. ולרבי נראה אדרבה לגדול בישראל הוה נסיב דיותר לא יתן. דומיא דההיא דתנן לקמן פרק החובל [צ' ע"א] סטרו נותן לו מאתים זוז פשיטא בגמרא [צ"א ע"א] דהיינו לגדול בישראל קאמר. לסנוקרת. י"מ שהכהו בגב היד. וקשה מההיא דאמרינן לקמן בפרק החובל כלאחר יד נותן לו ארבע מאות זוז. א"נ ההיא דפ' החובל במשנה מיירי דסטרו לאחר ידו אז משלם ד' מאות זוז שבושת' גדולה כיון שסטרו לאחר ידו, אבל הכא לאחר ידו הכהו בבגדו או בגופו. פי' הרב ר' יצחק הלבן. ויש לפרש דהכא לעני שבישראל, והתם לעשיר שבישראל כדמוכח התם בגמרא.
קנסא קגבית בבבל. לאו משום דבושת קנסא הוא. דהא לעיל בפ"ק [ד' ע"ב] משמע דממונא הוא, דחשיב ליה רבי אושעיא בושת [דמשלם] על פי עצמו, אלא דבר הדומה לקנס קא מגבית בבבל, דכי היכי דקנס אין גובין בבבל הכי נמי בושת, משום דבמילתא דלית ליה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו. הכי מוכח בהדיא לקמן פרק החובל [פ"ד ע"ב] אהך מילתא גופא, דהא דקאמר ליה קנסא קא מגבית בבבל היינו משום דלית ביה חסרון כיס. מפי רבי.
רב הונא אמר לא עביד איניש דינא. [מודה ר"ה היכא דקא דלי ביומא] דלא דיליה דאיכא פסידא דמייבשי הפירות, ובי דינא לא מחייבי ליה בהא, דגרמא בעלמא היא. ונראה דדווקא איכא סהדי דידעי דהך יומא לאו דיליה הוא, אי נמי הודה בעצמו. אבל אי ליכא סהדי וגם הוא לא הודה, לא מצי למיפטר נפשיה היאך דשקל מרא ומחייה בטענה בעלמא למימר יאות עבדי דאנא ידענא דדלא ביומא דלאו דידיה. וגם לרבי רפיא. תוספות.
<h2>דף כח.</h2>
[אי הכי אימא סיפא]. שלשה אי הכי איכא בתלמוד שאינו יכול לפרש באי אמרת בשלמא. הך דהכא, וההיא דגיטין פ"ד [ל"ט ע"א], וההיא דפרק השוכר את (האומנין) [הפועלים] [ב"מ צ"ג ע"ב] בשמעתא דרועה שהיה רועה את עדרו וכו'. והך דהכא דחק הרב ר' יצחק לפרש באי אמרת בשלמא, כדפרישית בפנים. אי הכי אימא סיפא דחפו לעליון וכו'. אי אמרת בשלמא במועד וש"מ דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו היכא דליכא פסידא אתיא שפיר נמי סיפא, דכיון דאין לו הפסד למה יש לו לדוחפו, היה לו לשומטו דהא אינו בהול על ממונו כיון דלית ליה פסידא. אלא אי אמרת בתם דאית ליה פסידא אפילו כשדחפו נמי פטור, אע"פ שיכול לשומטו כיון שהוא בהול על ממונו שלא יפסיד אינו יכול לדקדק, אלא מציל בכל ענין שאירע לו. ומשני היה לו לשומטו, כלומר אפילו במקום דאיכא פסידא לא היה לו להיות בהול לדוחפו כיון שיכול לשמטו.
נרצע שכלו לו שניו. תימה אמאי לא נקט סתם יוצא ביובל, דאפילו פגע בו יובל בתוך שש יובל מוציאו ואינו יכול לישאר בשום ענין. מפי רבי. הא שיברה חייב. הא לא פריך אלא אליבא דרב דאוקי לעיל בממלא רשות הרבים כולה חביות.
ואי אמרת עביד איניש דינא לנפשיה לינקוט פזרא וליתיב. השתא קס"ד דהא דקא פשיט דמשום הכי שלו לא הגיעו, דאי אפשר למחות בהן שלא ילכו שם, ואינו יכול להזמינם לבית דין מפני שהן מרובין. ולפירוש זה משמע שאם היה רוצה היה יכול לעשות גדר. לאו (אם) דוקא יכולין ללכת באותו דרך לבדו, [אלא] כמו כן יכולין ללכת בכל שדהו מזה הטעם, אלא שאין [דרך] בני אדם (יכולים) ללכת אלא במקום שהיו רגילין. וכן לקמן דפשיט מפיאה, כמו כן קא טעי דסבר דזה כזה. מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. וא"ת לעיל נמי כי פריך אשלו לא הגיעו לינקוט פזרא וליתיב, אמאי איצטריך להני אמוראי דמתרצי בנתן להם דרך עקלתון [או] מן הצד, ולישני ליה משום מיצר שהחזיקו בו רבים. אבל הכא דקאמר מיצר שהחזיקו וכו' אנתן להם מן הצד קאי מדעתו. וא"ת אם כן אמאי שלו לא הגיעו, והא כיון דשלא ברשות החזיקו גזלנין הוו. איכא למימר דהפקר בית דין הפקר, ותקינו רבנן דרבים שביררו [להם דרך] מה שביררו ביררו, פירוש שאינם גזלנים עליו. ומכל מקום מותר לקלקלו וליכא איסורא כיון דשלא ברשות החזיקו בו. מצאתי. ה"ג [אי הכי] מה שנתן נתן לימא להו שקולו דידכו וכו' מיצר שהחזיקו בו רבים וכו'. דוקא בכי האי גונא שיתן להם מדעתו. אבל אם מתחילה שלא מדעתו, פשיטא דמותר לקלקלו, דלאו כל כמינייהו דרבים לגזול בני אדם. תוספות.
לפוטרן מן המעשר. תימה הוא למה פטור מן המעשר, דאם הוא הפקר שעה אחת היאך יכול להוציאו מן העניים, אלא בעל כרחין משום האי טעמא מוציאו מיד עניים דלא הפקירו אלא על מנת שלא יהו נוטלין מצד אחר, וכיון שנטלו מצד אחר איגלאי מילתא למפרע דאינו הפקר אם כן היאך פטור מן המעשר כיון שנתגלה הדבר שלא היה הפקר אפילו שעה אחת, והא הוי כמפקיר על תנאי. גימגום. מפי רבי. ופיאה הויא הפקר, אע"פ שאין מפקירן לעשירים אלא לעניים. ופלוגתא היא במסכת פיאה [פ"ו מ"א], בית שמאי אומרים הפקר לעניים [הפקר] ובית הילל אומרים אינו הפקר עד שיפקיר אף (לעניים) [לעשירים] כשמיטה. מכל מקום כיון שהפקיר לשם פיאה בהא כולי עלמא מודו דהוי הפקר. דהא טעמייהו דבית שמאי נמי דאמרי הפקר לעניים הפקר, היינו דילפי מפיאה, דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם יש לך עזיבה אחרת שהיא כזו ומה היא זו לעניים ולא לעשירים. ובית הילל ילפי משביעית דכתיב תשמטנה, מה ת"ל ונטשתה, יש לך נטישה אחרת כזו ומה זו לעניים ולעשירים, אף (במקום) [הפקר] שנאמר במקום אחר לעניים [ולעשירים]. מיהו בפיאה מודים בית הילל דהפקר הוא אע"פ שאינה [אלא] לעניים. תוספות.
<h2>דף כח:</h2>
הני מילי היכא דאפקרינהו. הקשה בתוספות דהכי איבעי ליה למימר רב, דלא הוי בור אלא [אם כן] הפקיר רשותו והפקיר בורו. ושמא בעי לומר הפקיר רשותו אפילו לא הפקיר בורו חייב. ולעיל בפרק כיצד הרגל [כ"א ע"א] אסיקנא גבי מחזרת דפליגי רב ושמואל לימא בבור ברשותו קא מיפלגי דרב דאמר פטור קסבר בור ברשותו חייב ושמואל סבר בור ברשותו פטור. ופירש הקונטרס התם דבור ברשותו בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. והשתא סבירא להו איפכא. ומיהו ליכא למיתמה בהא כולי האי, דהא לא קיימא בהא לעיל כההיא מסקנא, אלא מדחינן לה בעלמא סבר רב וכו'. תוספות. ולרבי נראה דאפילו כדאמרינן מעיקרא לא תיקשי מידי, ולא מיבעיא לשמואל דאתי שפיר, דאע"ג דשמואל פטר בור ברשותו, היינו משום טעמא דאיכא למימר מאי בעית ברשותי. אבל באבנו וסכינו ומשאו ברשות הרבים, דלא שייך למימר בהו האי טעמא, פשיטא דחייב אפילו בלא אפקרינהו, דלא גרעי היכא דאפקרינהו דחייב, בשביל שהם מטלטלין ממונו אין לו להיות פטור. [אלא] אפילו לרב לא תיקשי מידי, דאע"ג דבור ברשותו מיחייב משום בור, היינו משום דלית לן למיחייביה משום שור דשור ברשותו פטור, ולכל הפחות יהיה לו דין דבור, לאו משום דגריעי מבור אלא משום דעדיפי מבור, ואיכא למיחייבינהו נמי משום שור ולחייב בו את הכלים. הילכך לא יהיב להו דין בור, דהא מצינן לאחמורי עלייהו ולחייבינהו משום שור לחייב בהם את הכלים.
השתא דאמרת אבנו סכינו ומשאו כבורו דמי לרבי יהודה. פירוש כיון דמדמית להו לבורו, אם כן אינו חייב על הכלים אלא לרבי יהודה. והא גופא אתא לאשמועינן דאיכא מאן דמחייב על ניזקי כלים, דהא רבי יהודה דמחייב על ניזקי כלים לאו במתניתין אלא בברייתא, וברייתא אינה ידועה לכל. מפי רבי.
אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור וכו'. ונתקל באבן ונישוף בקרקע נמי פטור, דסבירא ליה לרבי אלעזר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, דמצי למימר ליה קרקע עולם היזיקתו, הילכך דוקא נקט נתקל באבן ונישוף באבן. ומה שפירשו בתוספות אבל נתקל באבן ונישוף בקרקע לרבנן חייב בעל האבן, כמו שור שדחף את חבירו לבור ובעל השור חייב בכולי היזיקא לרבנן דקסברי האי כולי היזיקא עבד והאי כולי היזיקא עבד, ולרבי נתן דקסבר האי פלגי היזיקא עבד והאי פלגי היזיקא עבד לא הוה משלם בעל האבן אלא חצי. ואינו מיושב, דאי אליבא דרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו היה פטור לגמרי בעל האבן בין לרבנן בין לרבי נתן. ולא דמי לשור שדחף [חבירו] לבור, דהתם מכוח השור הוזק, אבל הכא באבן [לא] שייך למימר מכוח האבן שהרי האבן אינו דוחף. ואין זה אלא גרמא בעלמא, כמו נחלק במים ונחבט בקרקע דפטר רב לעיל לכולי עלמא. ואי אליבא דשמואל שאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו הוי בור גמור וחייב לכולי עלמא כל הנזק בין [ל]רבנן בין לרבי נתן, דלא שייך למימר הכא פלגי ניזקא עבד, דכולי בור איהו עבד, ודמי להוחלק אחד במים דחייב שמואל לעיל משום בור לכולי עלמא. אבל שור שדוחף את חבירו לבור כיון שאם לא היה בור לא היה ניזוק, הילכך בעל הבור נמי פשע, שייך למימר האי פלגי היזיקא עבד והאי פלגי היזיקא עבד.
<h2>דף כט.</h2>
במעלה קנקנים וכו'. האי דנקט גבי רוח מצויה אבנו סכינו ומשאו, וגבי רוח שאינה מצויה קנקנים, אורחיה דמילתא [נקט], דסתם אבנו סכינו ומשאו אין אדם חושש בנפילתן, ומניחן אפילו על שפת הגג, ויכולין ליפול ברוח מצויה. וסתם קנקנים אדם מניחן באמצע הגג, ואינם יכולין ליפול אפילו ברוח שאינה מצויה. מפי רבי.
ופליגי לאחר נפילה במפקיר נזקיו. והשתא משמע דליכא חילוק בין מפקיר נזקיו שנעשו באונס בין מפקיר נזקיו שנעשו בפשיעה. ודמסיק לקמן אלא גמלו בשלמא לאחר נפילה משכחת לה במפקיר נבלתו, הרי משמע דרבי מאיר מחייב במפקיר נזקיו אפילו אותן שנעשו באונס דהא אכתי ס"ד גבי גמל דנפילת גמלו באונס קא מיירי. אבל במסקנא דקאמר ר' יוחנן לאחר נפילה מחלוקת אבל מפקיר נזקיו בעלמא חייב, השתא אית לן למימר דדוקא רבי מאיר מחייב הכא במפקיר נזקיו משום דקסבר נתקל פושע ורבנן דוקא פטרי הכא דנתקל אנוס הוא, הילכך מפקיר נזקיו פטור. ודוקא משום הפקר פטור אבל אם לא הפקיר חייב, דאע"ג דנתקל אנוס הוא, כיון דלאחר נפילה הזיק, שהיה לו שהות לסלק ולא סילק חייב. ובשעת נפילה היינו שהזיק בעוד שלא היה לו שהות לסלק. ורב ושמואל נמי סברי דמפקיר נזקיו חייב שנעשו לאחר נפילה כרבי יוחנן. מפי רבי.
<h2>דף כט:</h2>
תסתיים דרבי אלעזר דאמר חייב. קשיא לרבי אמאי לא פריך אדרבה תסתיים דרבי יוחנן דאמר חייב מדאמר לעיל מחלוקת לאחר נפילה, ואסיקנא דוקא לאחר נפילה פטריה רב אבל מפקיר נזקיו בעלמא חייב. וליכא לתרוצי אההיא דלעיל רבי יוחנן איכא למימר דהכי קאמר אף לאחר נפילה מחלוקת וקמ"ל כדאביי. דאם כן היינו רבי אלעזר דקאמר אף בשעת נפילה מחלוקת והוה ליה למימר וכן א"ר יוחנן. מיהו הכי פריך לקמן מדרבי יוחנן דאמר במילתא אחריתי טפי בהדיא מפקיר נזקיו פטור. גימגום.
(וכן הפכה) [כשהפכה] לפחות משלשה. פירש בקונטרס דהא נתכוין לזכות בה חייב. דמשמע דחייב אפילו בפחות משלשה דהוי ממונו משום דאיכא למ"ד דאפילו חבטה בהפקר קונה אפילו בלא שום הגבהה. משמע מפירושו דדווקא בהפקר בפחות משלשה קני כשמתכוין לזכות בה, אבל בשאר קניות כגון לקנות מחבירו שום דבר צריך הגבהה שלשה. וכן פירש בקידושין פ"ק [כ"ו ע"א] אההיא דאמרי התם פיל לרבי שמעון במה יקנה ואמרינן רב אמר מביא ארבעה כלים ומניחן תחת רגליו, ופריך התם ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח, ומשני הכא במאי עסקינן בסימטא אי נמי בחבילי זמורות. ופירש בקונטרס כגון שגבוהין שלשה ומעלה את הפיל עליהם וקני. ואתי שפיר דבארבעה כליו תחת רגליו אינו קונה בתורת הגבהה, דמסתמא אין עוביו של כלי שלשה. וכן נראה לרבי עיקר. וליכא למיפרך מההיא דאמרינן בעירובין [ע"ט ע"ב] אחבית של שיתוף ומגביהה מן הקרקע טפח. התם בשיתוף דרבנן שאני. ומההיא דאמרינן בכתובות פרק אלו נערות [ל"א ע"א] רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה וקיבלה ליכא למיפרך, דהתם כיון שהוא בידו קונה אע"פ שלא הגביהה שלשה, דהא חזינן גבי גט דבידה קונה דכתיב ונתן בידה, וסתם כתב קרא לא שנא ידה גבוהה לא שנא ידה נמוכה. והכי נמי בגיטין בהזורק [ע"ח ע"א] אההיא מתניתין דזרק לה לתוך קלתה או לתוך חיקה אמר רב יהודה אמר שמואל כגון שהיתה תלויה בה, ריש לקיש אמר קשורה אע"פ שאינה תלויה, אבל היכא דקונה מתורת ידה שהוא דבר הנקנה כולו בידה דהיינו גט, קונה אפילו בלא הגבהה. והא דצריך הגבהת שלשה היינו לדבר גדול שאינו תופסו בידו כולו. וכן מוכיח מהא דאמרינן בשנים אוחזין [ב"מ ט' ע"א], אמר רב אשי הילכך האי סודרא כיון דתפיס ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי, הרי משמע שזוכה בידו בו מחמת שהוא בידו אע"פ שאין להם הגבהה, שהרי כיון שמקצת הטלית מונחת על הקרקע אין זו הגבהה, כדמוכח התם מהא דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. אבל רבנו תם נשמתו עדן פוסק דאין צריך אלא הגבהת טפח בכל קניות, כההיא [דאמרינן] בעירובין. וכן הכא גבי גלל. והא דמוקי התם בקידושין בחבילי זמורות אבל בארבעה כלים תחת רגליו לא דעוביו של כלי פחות מטפח הוא. תוספות.
כשהפכה לפחות משלשה. [קשיא לי] נימא לענין איסתלוקי מעשה ראשון דלא חשיב ליה הגבהה, ולענין הגבהה ולענין לזכות בה חשיב הגבהה. ומה לנו להגבהת שלשה טפחים הואיל והפכה ממקום למקום ונתקל האדם במקום שזרקה שם, ואם היה במקומו הראשון לא היה נתקל שם (הך) [הרי] דנסתלקו מעשה ראשון. ונראה לרבי דלהכי מוקים כשהפכה לפחות משלשה, ולעולם כשהחזירה למקומה, כדפסיק מעיקרא. דהואיל ובפחות משלשה [מיירי] וגם החזירה למקומה הוי ודאי כאילו לא נגע [בה] מעולם. אי נמי איכא לפרושי כשהפכה לפחות משלשה, שהפכה ממקום אחר לפחות משלשה ברחוק ממקומה. דהואיל ולא גילגלה ממקומה שלשה חשיב כאילו לא נגע זה למידי והרי היא במקומה כבתחילה. ואילו נתכוין לזכות בה אפילו לא גילגלה ממקומה שלשה מכי אגבהה קנה לה ברשותה וחשיב בורו. ועיקר, דהכי נמי משמע הלשון "לפחות משלשה". ולפירוש הקונטרס הוה ליה למימר "כשהפכה בפחות משלשה". תוספות.
אלא לרבי יוחנן דאמר חייב. וא"ת אם כן אמאי צריך לרב אחא בריה דרב איקא לפרושי טעמא דמצמצם פטור משום דאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים, תיפוק ליה משום דסבירא ליה מפקיר נזקיו חייב ברשות הרבים אבל בור ברשותו פטור. תריץ דמשום הכי מתרץ רב [אחא] דמצינן למימר לרבי יוחנן יתחייב בתרוייהו, בבור ברשות הרבים וגם בבור ברשותו. דאיכא למאן דסבירא ליה הכי לקמן במכלתין [נ' ע"א]. מפי רבי.
<h2>דף ל.</h2>
המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדירו בקוצים וכו'. בהא בבא לא גרסינן כל הקודם בהם זכה, דלא אמרינן כל הקודם בהם זכה אלא היכא דאיכא שבח, דבהא פליגי בגמרא דרב וזעירי אי קנסינן גופן אטו שבחן או לא, אבל בגוף בלא שבח ליכא מאן דקניס. ומהאי טעמא לא גרסינן הך בבא דההופך את הגלל בתר הא בבא מקמי המוציא תבנו וקשו. וכן (אם) בגמרא מקשה מההופך את הגלל ומשני תנא דרישא דכל הקודם בהן זכה והוא הדין לסיפא, ואי גרס לה מקמי המוציא תבנו וקשו והא לא תנא כל הקודם בהן זכה ברישא, דקמא היינו המצניע כדפרישית. מפי רבי.
לא יהא אלא כרפשו. נראה לרבי דהא דלא דייק לעיל [כ"ח ע"א] אהוחלק אחד במים. משום דהתם לא מיירי שהוא שופכם בכונה, אבל הכא תנן השופך מים לרשות הרבים משמע שבכוונה שופך, (ואי) [ו]אפשר להיות כאן שבכוונה שופכם במקום שנעשים רפש. אי נמי שופכים גרועים שנעשים רפש. ויש מפרשים דהכי נמי הוה מצי למיפרך, אלא משום דרב הונא לא הוה התם כד אמר רב למילתיה אלא רב יהודה.
מי סברת דלא תמו מיא. תימה מאי דוחקיה דרב לאוקומי מתניתין דווקא בחיוב טינוף כלים וכגון תמו מיא, לוקמה אפילו בחיוב גופיה וכגון דלא תמו מיא. בתוספות הקשה אי דתמו מיא הא ודאי אפקרינהו והוי בור, ואמאי חייב על טינוף כלים. ונראה דאיפכא גרסינן "מי סברת דתמו מיא" כלומר שתמו בעפרורית ונעשו רפש. "דלא תמו מיא", שהמים צלולים עדיין וניטנפו בלא מים. ומסתמא לא אפקרינהו והוו שור, וחייב בטינוף כלים. תם. והשתא אתי שפיר דליכא לאקשויי מאי דוחקיה לאוקומי כגון דתמו מיא, דהא הכי משמע פשוטה דמתניתין דקתני השופך מים והוזק בהן אחר, משמע מיד כששפך הוזק בהן אחר. מפי רבי. אי נמי הוזק בהן אחר משמע במים לחודייהו הוזק.
וחדא בימות הגשמים דתניא וכו'. ותימה הא (רבינא) [רב אדא בר אהבה] אמר לעיל [דצד השוה אתי לאתויי הא דתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וכו' ותרתי מתני' ל"ל. וי"ל] דליכא שום פירכא לרב דהא סוגיא אתיא אליביה, דהא (ד)מוקמינן לעיל פ"ק דהא דמייתינן בהצד השוה היינו דאפקרינהו ומשום בור, והכא מיירי בדלא אפקרינהו ומשום (בור) [שור]. ואי קשיא אליבא דשמואל קשיא דסבירא ליה כל תקלה בור היא, תרתי מתני' למה לי, וא"ת חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים הא רבינן לעיל מה הצד השוה. וי"ל תני והדר מפרש. מפי רבי.
לא שנו אלא בכותל רעוע. דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שהיום או למחר יסתור את כותלו. ובעל כותל אין לו לעיין, דכיון שהוא רעוע אין דרכן של בני אדם להניח בו קוצים. אבל בכותל בריא פטור המצניע, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שזה יסתור את כותלו, ובעל הכותל פשע דהוה ליה לעיוני דידע דאורחייהו דאינשי להצניע קוצייהו בכותל בריא. מפי רבי.
אפילו תימא רבי יהודה מודה רבי יהודה שאם הזיק משלם. הוה מצי למיפרך אי מתניתין מיירי כשהוציא ברשות אם כן אמאי כל הקודם זכה בהן. אלא אית ליה פירכא אחריתי דבהדיא פוטר רבי יהודה מתשלומין.
מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים ורבי יהודה היא. קשיא לרבי אמאי לא מתרץ בפרק בתרא דבבא מציעא [קי"ח ע"ב] מההיא דתנן התם המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל ואם הזיק משלם מה שהזיק, ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כרבי יהודה. והוה ליה לתרץ מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים ורבי יהודה היא. ותירץ דמשמע ליה התם לישנא דמתניתין דקתני המוציא מוציא וכו' דאפילו בההיא שעתא שמוציא אם הזיק חייב, בההיא שעתא לכל הפחות אית ליה רשותא דאי אפשר ליה בלאו הכי שלא יוציא זבלו, אפילו הכי מיחייב אע"פ שהוציא ברשות, הילכך דלא כרבי יהודה היא. ולרבי נראה דהכא מוקי לה שפיר שלא בשעת הוצאת זבלים, דהכי מוכח במתניתין דקתני כל הקודם בהן זכה, אם כן ודאי שלא בשעת [הוצאת זבלים] הוציא. אבל התם לא משמע ליה דתנא דמתניתין מיירי שמוציא באיסורא אלא שמוציא בהיתרא. מיהו הא דקתני המוציא מוציא והמזבל מזבל הוה משמע ליה דשלא בשעת הוצאת זבלים מיירי. וצריך עיון.
<h2>דף ל:</h2>
תבנו וקשו תנן משום דמשרקי. וגלל דמתניתין דמחייב ביה אע"ג דלא שריק, היינו משום דגלל אין לו רשות להוציאו שהרי אינו משביח, ולא התירו להוציאו בחנם. דבר שיש בו שבח קנסו גופו משום שבחו. כאן מוכח דלא גרסינן כל הקודם בהם [זכה] גבי מצניע קוץ או זכוכית וגדר שנפל לרשות הרבים, דהתם ליכא שבחא. אבל קשה בעיני דבכל הספרים גרסינן ליה. וליכא למימר משום דלא חשיבי לא חשו להפקירם חכמים, דהתינח קוץ וזכוכית דלית בהו שום פסידא, אלא גדר שנפל לרשות הרבים איכא פסידא טובא. ונראה לרבי דבהני קנסו חכמים משום דאורחייהו דאינשי לשהויינהו ברשות הרבים לזמן גדול עד שיפנה להצניעם. מיהו תימה דלא פריך מיניה בגמרא, והוה ליה לתרוצי הכי, כדפריך מגלל ומתרץ. הילכך נראה דלא גרסינן ליה. וכיון דלא גרסינן ליה אם כן מתניתין דההופך את הגלל צריך לשנות אחר המוציא תבנו וקשו דקתני בהו כל הקודם בהן זכה. והכי מוכח דאמרינן לעיל תנא רישא והוא הדין לסיפא, מכלל דהקודם בהן זכה צריך להיות במשנתינו קודם לההופך גלל. מפי רבי.
שטר שיש בו ריבית אינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית. פירש הרב רבנו יצחק בר' מרדכי זצ"ל בתוספות מבבא בתרא [צ"ד ע"ב], דאינו גובה ממשעבדי, אבל מבני חרי גבי על פי אותו השטר, והעדים אינם פסולים, דאינם עידי חמס שאין להם להרויח בדבר כלום. ואינו נראה לרבי, דודאי חשיבי עידי חמס אפילו כשאין להם להרויח. דהילכתא כאביי [סנהדרין כ"ז ע"א] במשומד אוכל נבילות להכעיס דפסול. ועוד דקשיא על פירושו מהא דתניא בתוספתא בפרק איזהו נשך [ב"מ פ"ה ה"ט] שטר שיש בו ריבית, וקתני עלה מצאו בשוק קורעו, בא לפני ב"ד יקרעוהו. ואם איתא דמגבינן ביה מידי [למה יקרעוהו]. ועוד [אי] מבני חרי גבי קשה משטרי חוב המוקדמין פסולין דמשמע שהשטר פסול לגמרי, ומוקמינן לה באיזהו נשך כרבי מאיר דהכא, אלא הכא ודאי נמי פסול לגמרי. ועדיין יש לפרש אינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית על פי אותו [שטר] ואפילו מבני חרי אבל על פי עדים אחרים גובה. וחכמים אומרים גובה את הקרן על פי אותו שטר וכו'. ולא תיקשי ההיא דתוספתא [דיכול] לאוקמיה אליבא דר' מאיר. ומיהו גם זה אין נראה, חדא משום ההיא פירכא דלעיל היאך גובה לרבנן על פי השטר הקרן, והלא עדים פסולים הם. והא ליכא למימר, (כיון) [כגון] שלא הוזכר הרבית בתוך השטר אלא כתוב פלוני חייב לפלוני מנה, וסברו העדים שיהא הכל קרן ואחר כך נודע שהיה ריבית בכלל (גבי) קרן, דאם כן היאך מתרץ בבבא מציעא בפרק איזהו נשך [ע"ב ע"א] (ו)עלה ההיא דשטרי חוב המוקדמין פסולין, ר' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן דאמרי גובה את הקרן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, משמע דבשטר שיש בו ריבית ליכא למיגזר שמא יגבה את הרבית. ואי מיירי בשטר שלא [הוזכר] הריבית בתוך השטר אם כן הוה לן למיגזר שמא יגבה ריבית הכל בתורת קרן. ועוד קשיא לרבי על זה הפירוש מהכא, דמדמה מילתיה דרב דאמר קנסו גופו משום שבחו לר' מאיר דאמר דאינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית, מכלל דמשמע לרבי מאיר דמפסיד כל גוף המלוה ואינו גובה כלל אפילו על פי עדים אחרים, דומיא דקנסו גופן אטו שבחן. אע"פ שיש לדחוק ולחלק ביניהם אינו מיושב. אלא כך הוא עיקר הפירוש, אינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית לא על פי השטר דעדים פסולים הם ולא על פי עדים אחרים משום קנסא. והיינו דשפיר קא מדמי לה הכא לקנסו גופן משום שבחן. וחכמים אומרים גובה את הקרן. על פי עדים אחרים. אבל על פי השטר אינו גובה, דעידי השטר פסולים. ואין לגמגם בזה הפירוש מההיא דאיזהו נשך דמוקי ריש לקיש ההיא דשטרי חוב המוקדמין פסולין כרבי מאיר ובשטרי חוב המוקדמין (משום טעמא) פשיטא דלא מפסיד גוף המלוה מלגבות על פי עדים מבני חרי, ובשטר שיש בו ריבית מפסיד גוף המלוה לגמרי. ועוד יש לחלק בין הא דהכא ובין ההיא דשטרי חוב המוקדמין, משום טעמא דהכא עבד איסורא משעת כתיבה עבד ליה שומא, אבל בשטרי חוב המוקדמין כל זמן שלא טרף שלא כדין לא עבד איסורא, הילכך לא קנסו כולי האי. מפי רבי.
ואתא רשב"ג למימר אפילו גופן כל הקודם בהן זכה. לפי הספרים דגרסינן בהו דרשב"ג [כל הקודם זכה] הכי נמי יש לפרש פלוגתייהו בכי האי גונא, ואע"ג דרשב"ג לא [הזכיר] לשונו אלא כדאמר תנא קמא קאמר נמי איהו כל הקודם בהן זכה. י"ל מסתמא כל תנא בתרא לטפויי אתא ולימא דאפילו בגופן קנסו. אי נמי מורין כן לכתחילה. מפי רבי. ורבינו תם נשמתו עדן אינו גורס במתניתין מילתיה דרשב"ג.
לזעירי ודאי תנאי היא. הא ליכא למימר דלזעירי נמי [לא] ליהוי תנאי ופליגי בהלכה ואין מורין כן בשבח, (גזול) [חדא] דכל הקודם בהן זכה דקאמר משמע אפילו בגופן כיון שאינו מזכיר שבחן. ועוד לאו מילתא היא למימר שאין מורין כן לכתחלה בשבח, דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם, דלרב אתי שפיר דכיון שמורין אשבחן לכתחילה וגם בגופן בדיעבד אין מוציאין איכא תקנתא טובא. ועוד דסברא היא דבגופן אמרו חכמים דאין מורין לכתחילה, אבל שבחן דדבר מועט הוא מסתמא מורין כן לכתחילה לדברי הכל. מצאתי.
<h2>דף לא.</h2>
לא כשעמד לפוש. דלאו אורחיה הוא. והא דא"ר יוחנן לעיל בפרק כיצד [כ' ע"א], עביד איניש דמנח גלימיה ואיתפח התם כששמה [במקום] שלא יתקלקלו בו בני אדם, ואם היזיק חייב. מצאתי.
בין בניזקי גופו בין בניזקי ממונו. האי לישנא שייך בין אמזיק שהזיק בגופו או בממונו, בין אניזק כגון שהוזק בגופו או בממונו. דהא אמרינן לעיל פ"ק [ד' ע"א] בניזקי ממונו קא מיירי בניזקי גופו לא קא מיירי, הרי התם קאי אמזיק, דניזקי שור קתני במתניתין ולא ניזקי אדם, שור המזיק ולא אדם המזיק. ואשכחן נמי אניזק כדאמרינן לעיל [ה' ע"ב] דלרבי יהודה דמחייב על ניזקי כלים בבור היינו כלים שהוזקו, וקרי להו ניזקי כלים. הילכך אין לתמוה על שתי הלשונות דמפרש בשמעתין, מעיקרא אמזיק ולבסוף אניזק.
אמר רבא ראשון חייב בניזקי שני. יש גורסין סוגיא זו בגירסא אחרת בשם ר"ח, ולא כמו שפירש בקונטרס, וה"ג אמר רבא ראשון חייב בניזקי שני בין בניזקי גופו בין בניזקי ממונו, השני בשלישי בניזקי גופו חייב אבל לא בניזקי ממונו. מאי שנא שני בשלישי דלא, (הוה) [דהוה] ליה בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים, אי הכי ראשון נמי. ראשון מנפשיה נפל. אי לרבי מאיר דאמר נתקל פושע הוא, אי לרבנן לרב נחמן בר יצחק כדאית ליה ולרבי יוחנן כדאית ליה, והתניא כולן חייבין בניזקי גופן ופטורין בניזקי ממונן [וכו']. האי מאי אי אמרת בשלמא אפילו ראשון היינו דקתני כולן אלא אי אמרת לבד מראשון מאי כולן, אלא אמר רבא ראשון חייב בניזקי שני בין כי איתזק מגופו בין כי איתזק מממונו, השני בשלישי כי איתזק מגופו [אין] אבל לא [כי] איתזק מממונו דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה, אמר מר וכולן חייבין בניזקי גופן ופטורין על ניזקי ממונן, הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור היא ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים אלא לרב דאמר אי אפקריה אין אי לא אפקריה לא בשלמא ממונו מפקר ליה אלא גופו היכי מפקר, תירגמה רב אדא קמיה דרבינא שהוזקו כלים בכלים. הכי פירוש הך גירסא, אמר רבא ראשון חייב בניזקי שני וכו', כלומר בין שהוזק בו גופו של שני בין שהוזק בו ממונו של שני אתרוייהו מיחייב, אבל השני חייב בניזקי שלישי כשהיזיק גופו של שלישי ולא כשהיזיק את ממונו, וממונו היינו כלים. ומדייק תלמודא למילתיה מאי שנא שני בשלישי בניזקי ממונו דלא, (הוה) [דהוה] ליה בור, כלומר חשבת ליה בור דכל תקלה ברשות הרבים סבירא ליה דבור חשיבא להכי פטור על הכלים, אי הכי ראשון נמי יהיה פטור מניזקי כלים של שני. ומשני ראשון מנפשיה נפל, שלא נתקל בשום דבר אלא מעצמו והוי פושע לרבי מאיר, כדאמרינן לעיל [כ"ט ע"ב] גבי נשברה כדו. אי לרבנן דאמרי נתקל לאו פושע הוא הא אמרן דחייב אליבייהו כגון שלא היה לו לעמוד למר או להזהיר למר ובהכי איירי הכא. מיתיבי כולן חייבין בין בניזקי גופן מה שהזיקו לגוף, ופטורין מניזקי ממונן מה שהזיקו לממון מאי לאו אפילו ראשון ואת אמרת ראשון חייב על ניזקי ממונו של שני דחשבת ליה אדם המזיק, והא הכא משמע דאפילו ראשון נמי אינו אלא בור ופטור על הממון. לא לבד מראשון וכו'. אלא אמר רבא ראשון חייב בניזקי שני בין בניזקי גופו וכו'. אלא הא דאמר רבא ניזקי גופו וניזקי ממונו לאו גופו וממונו של שני קאמר אלא גופו וממונו של ראשון, והכי קאמר ראשון חייב בניזקי שני בין שהוזק אותו שני מגופו של ראשון בין שהוזק מממונו חייב, ושני חייב בניזקי שלישי אם הוזק מגופו. אבל אם הוזק מממונו פטור, דכיון דשני נתקל בראשון הוי אנוס אפילו היה [יכול] לעמוד ולא עמד אינו חייב אלא מה שהזיק בגופו, אבל לא במה שהזיק בממונו דאמר ליה האי בירא לאו אנא כריתיה שהרי מחמת הראשון נפל והוי מפקיר נזקיו שנעשו באונס ופטור כדאמרינן לעיל. והשתא ניחא ליה שפיר משום דמצינן לפרושי אפילו ראשון הוי בור ואינו חייב אלא מה שהזיק לגופו של שני ולא לממונו. היינו דאמרה ברייתא כולן חייבין על ניזקי גופו, (דפטורין) [דחייבין] כשמזיק לגופו ופטורין על ניזקי ממונו. והשתא בעל כרחין הא קאי אגוף וממון של ניזק כדפרישית. והיינו דקא פריך הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור היא משום הכי פטור על נזקי ממונו דאפילו ראשון ניחשביה כבור אלא לרב דאמר וכו'. תרגמה רב אדא בר אהבה כשהוזקו כלים בכלים ולצדדין קתני כולן חייבין על נזקי גופו כשהיזיק בגופו לגוף אחרים, ופטורין על ניזקי ממונן, כשהיזיק ממונן לגוף אחרים. כך היא לפי גירסת ר"ח.
וקשיא חדא דמעיקרא [דק]אמרינן [במילתא דרבא] דשני פטור משום דאנוס הוא ואע"פ שהיה לו לעמוד חשיב בור, הוה ליה למיפרך הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור היא. ועוד כיון דמעיקרא מיתוקמא מילתיה דרבא נמי כרבנן דאמרי נתקל אנוס הוא ומשום דהוה ליה לעמוד ולא עמד חייב, אם כן מאי פריך ליה מההיא דתניא כולן חייבין על ניזקי גופן ופטורין על ניזקי ממונן, הוה ליה לתרץ דהכי פירושה דברייתא כולן חייבין כשמזיק בגופו ופטורין על ניזקי ממונן כשהיזיקו בממונן, דאפילו ראשון נמי כיון שנתקל אנוס הוא פטור אממונו, דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת [אונס]. והא לא מצית למימר דלא בעי לשנות לשון הברייתא מלשון רבא, דכיון דניזקי גופו וניזקי ממונו דרבא קאי אניזקין, ניזקי גופו דברייתא נמי משמע ליה אניזקין. דהא בעל כרחין לבתר דהדר ביה נמי וקאמר אלא אמר רבא וכו' אכתי לא מצי לתרוצי ברייתא ממש כלשון רבא כדפרישית לעיל, אלא צריך לתרץ דאע"ג דניזקי גופו דרבא קאי אמזיקין ניזקי גופו דברייתא קאי אניזקין, וכיון דכך הוא מאי טעמא הדר ביה. והא נמי לא מצית למימר דמשום הכי הדר ביה ולא מוקי הכי דאכתי הוה קשיא ליה אמאי פטור שני על ממונו של שלישי, נהי דחשבת ליה כבור, הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור היא, אלא לרב מאי איכא למימר, דהא פירכא ליתא בתלמוד. אלא משמע דמשום פירכא דברייתא הדר ביה. ועוד קשיא לרבי דהשתא דמוקי לבסוף אלא אמר רבא וכו' דניזקי גופו וממונו קאי אמזיק ומיחייב ממונו של ראשון, בעל כרחין קסבר נתקל פושע הוא, דאם לא כן הוה מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור, וכיון דנתקל פושע הוא אם כן בעל כרחין גופן כשמזיק לא הוי בור אלא אדם המזיק כדתנן אם עמד בעל קורה חייב, והרי הוא חייב על כלים של שני. ואכתי היכי הוה מצי לאוקמה ברייתא דקאי פטורין על ניזקי ממון על גופו של ראשון, (ומה) [ולומר דהאי] פושע הוא לאו פושע גמור, [הם] דברים שאין בהן ממש. ועוד דמפרש כגון שהוזקו כלים בכלים ולצדדין קתני כדפרישית. וזה אינו מיושב, דלא משמע הכי לשון הברייתא. ולפי פירושו (על) בעל כרחין צריך למיהדר ולפרושי מילתיה ניזקי גופו וניזקי ממונו אמזיק, ומיחייב אממונו דראשון, אם כן בעל כרחין נתקל פושע הוא כדפרישית לעיל. ולא אפשר ליה לאוקומי ברייתא לא בניזקין ולא במזיקין. דאי פטורין על ניזקי גופו היינו כשהיזיקו בממונא, הא ליתא, דאפילו ראשון כשהזיק בממונו חייב, ואכתי לא אסיק אדעתיה לאוקומה כלים בכלים דלא משמע ליה הכי פשטיה דברייתא. ואי פטורין על ניזקי ממונו היינו כשהיזיקו לממון אחרים, הא נמי ליתא דראשון כיון דפשע הוא חייב על ממון שני כמו שהוכחתי ממתניתין. הילכך קא הדר ביה ומפרש מילתיה דרבא ניזקי גופו וניזקי ממונו אניזק. והשתא מצי למימר שפיר דסבר נתקל אנוס הוא, ובגופו חייב משום דהוה ליה לעמוד ולא עמד והוי כאדם המזיק, וחייב אפילו על הכלים של שני שהוזקו בגופו. אבל בממונו פטור אפילו אם הזיק לגופו דשני דלא הוי בור והוי מפקיר [נזקיו] לאחר נפילה. וברייתא אתיא שפיר דהכי קאמר כולן חייבין במה שמזיקין בממונן. להכי לפירוש הקונטרס צריך כמו כן לחלק בין ראשון לשני למאי דמוקי השתא מילתיה דרבא, דאע"ג דראשון אע"פ שנתקל אנוס הוא חייב על הכלים משום דהוה ליה לעמוד ולא עמד, [שני] לא חשבינן ליה כאדם המזיק אלא כמו בור ופטור על הכלים [של] שלישי. וזהו קצת גימגום לכל הפירושים. מיהו אין לתמוה דלבסוף לא איירי הכי.
<h2>דף לא:</h2>
אלא אמר רבא ראשון חייב בניזקי שני בין בניזקי גופו בין בניזקי ממונו דשני. מהכא משמע דאמרינן נתקל חייב בניזקי ממון הניזק דפושע הוא. וקשה מההיא דבבא מציעא בסוף (גמרא) [פרק] השוכר את האומנין [פ"ב ע"ב], המעביר חבית ממקום למקום ושברה אחד שומר חנם ואחד שומר שכר ישבע, פירוש מיפטר משום דאונס גמור הוא. רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע שומר שכר וכו'. אלמא דברי הכל שומר חנם פטור משום דלא פשע בשמירתו. וממאי נהי דפטרי ליה מתורת שומר מתורת מזיק לא פטרינן, שאפילו לא היה שומר כלל היה חייב כשנשברו על ידי תקלתו כי הכא. ויש לדחוק דהא מילתא דרבא לא קיימא במסקנא, דהא תרגמה רב אדא כשהוזקו כלים בכלים, וי"ל שאז לא נסבור שיתחייב בממונו של שני. ואי נתקל פושע הוא שני נמי ליחייב. תימה אדרבה כולהו ניפטרו, ואפילו ראשון בניזקי שני ליפטר, שהרי פשע השני בתקלתו דהוה ליה לעיוני ויפטר ראשון בנזקיו. י"ל לדבריו קאמר ליה מהאי טעמא דפשיטא לך ראשון חייב ליחייב שני כשניזק שלישי, והוא הדין דהוה מצי למיפרך איפכא ראשון נמי ליפטר. מפי רבי.
דפסקה לאורחיה. פירוש רש"י לא נהירא לרבי, דמפרש דנפל לרוחבו של דרך. דאם כן אכתי איכא למיפרך מחמת ראשון היכי נפול, דכי איתקל השני היה מונח במקום שנתקל [הראשון], וכשבא השלישי אי אפשר לו להיות נתקל אלא בשני. אלא ה"פ דפסקה כשלדא, באלכסון הדרך, כנבילה זו שמשליכין אותה לחוץ ואין מדקדקין בה להניחה באמצע הדרך אלא באלכסון. דכי איתקל הראשון נתקל בסוף גופו, ואלכסון של ראשון מוליכו לצד אחר ואינו מונח כנגד כל אורכו של ראשון. ונתקל השני באמצעיתו. והשלישי בסופו, כזה באלכסון, ולא בכיוון כחוטרא דסמומנא, כמו כן באלכסון כשמשמש בארץ מוליכו ממש לרוחב הדרך. וליכא בינייהו ולא מידי.
זה בא בחביתו וזה בא בקורתו. פירוש זה כנגד זה. הילכך לא פשע בעל הקורה, שהרי בעל החבית רואהו, והיה לו לשמור עצמו. אבל כשבעל הקורה אחרון ובעל החבית ראשון אינו יכול בעל הבית לשמור עצמו כיון שהוא ראשון. הילכך בעל הקורה חייב שפשע בהליכתו שמיהר בלכתו והיזיק והיה לו ליזהר כיון שאינו יכול בעל החבית לשמור עצמו.
<h2>דף לב.</h2>
המזיק את אשתו בתשמיש המטה מהו. הא פשיטא לן דחובל באשתו חייב בחמשה דברים וישלם לה, והוא יאכל הפירות והקרן יהיה שלה [כתובות ס"ה ע"ב]. ומה יער שזה לרשותו נכנס וכו'. אין יודע רבי מה ענין זה אצל [זה]. אלא הא דקתני שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך. כלומר לפי מאי דילפת מיער, אם כן הוא הדין דהוי חייב אפילו זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, אם כן במתניתין אמאי פטר כיון שיש לזה רשות להלך ולזה רשות להלך. התם תרוייהו כי הדדי נינהו. כלומר בעל חבית הולך כנגד בעל הקורה ורואהו, והוה ליה ליזהר מפני בעל הקורה. הכא איהו דקעביד מעשה והיא לא. מציא למיעבד ולא מידי. והכתיב ונכרתו הנפשות העושות. תימה מאי קפריך דאע"ג דחשבינן לה כמו עושה מעשה, מכל מקום (איהו) [איהי] לא מצי' למיעבד שלא יזיקנה.
דפסקה לאורחה כי שלדא. הוא הדין דהוה מצי למימר באפילה. אלא משום זה בנרו וזה בפשתנו נקט הכי, דהתם ליכא אפילה שהנר הוא נראה. וכל בור ברשות הרבים הוה משמע דלא מיחייב אלא בדפסקה לאורחה נמי באפילה לכל הנך דלעיל דאית להו איבעי ליה לעיוני ומיזל. והכי נמי מתרץ אליבייהו. או שמא יש לחלק בין דבר הבולט ובין בור וחפירה שאינו כל כך נראה. ואיבעי ליה לסגויי באידך גיסא. משמע דאי פסקה לאורחה חייב אפילו ממילא. ולא שייך למימר הכא איש בור ולא שור [בור], שזהו בור שלו שלא שמר בהמתו והזיקה והוי כמו אבנו וסכינו, אבל היכא דאין בהמה עצמה מזיקה מגופה אלא מביאה תקלה וניזוקין בה זהו איש בור ולא שור בור. כההיא דלעיל [י"ט ע"ב] גבי תרנגול שנקשר הדלי ברגלו.
אחד רץ ואחד מהלך וכו'. נראה דבמהלכין זה כנגד זה מיירי, שלזה רשות לרוץ ולזה רשות להלך, והיה לכל אחד ליזהר שלא יהא ניזוק, כמו ברישא דמתניתין זה בא בחביתו וזה בא בקורתו. מתניתין דלא כאיסי בן יהודה. משום דלא ניחא ליה לבעל התלמוד לאוקומה למתניתין בערב שבת בין השמשות, דבסתמא מיירי, הילכך מוקי לה דלא כאיסי. שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים [אחד רץ ואחד מהלך] או שהיו רצין וכו'. איכא למימר דאחד רץ ואחד מהלך איצטריכא [ליה], דהוה אמינא הואיל ואותו רץ משונה הוא כשהזיק מהלך כי אורחיה מיחייב, קמ"ל דפטור הואיל ובא כנגדו, שגם זה הוא הזיק בעצמו שהיה הולך ונמצא שהכה עצמו בחבירו, מאחר שלא עמד. וקשיא התינח למאי דקאמר תלמודא בריש גמרא מתניתין דלא כאיסי בן יהודה, דלא מוקי מתניתין בערב שבת בין השמשות, אלא לרבי יוחנן האי רץ לאו משונה הוא. ועוד שניהם רצין היכי הוה אמינא דמיחייב, אי משום דשניהם משונים כיון שמזיק משונה אע"פ שגם הניזק משונה חייב. מצאתי ולא הבנתי.
<h2>דף לב:</h2>
ניתזה בקעת וטפחה לו על פניו וכו'. ולא גרסינן "ומת". דהא קתני בסיפא ואם ברשות חייב בארבעה דברים, ואי במת מה שייכי ארבעה דברים. ורישא דקתני פטור מן הכל אף מארבעה דברים פירש הקונטרס דבנזק מיהא חייב מפצע תחת פצע. ולא ידע [רבי] אי דוקא הוא בפירושו, דאיכא למימר דכיון דשלא ברשות נכנס מאי הוה ליה למיעבד, ופטור אפילו מנזק דהוי כאונס גמור. דיקא נמי מתניתין דקתני ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר דווקא, משמע ברשות היחיד אחר אבל הזיק באותה רשות גופה הוה משמע דפטור לגמרי. תוספות.
דלא סגי ליה בגלות. משום דהוי ליה שוגג קרוב למזיד. תימה הא אמרינן במכות פרק אלו הן הגולין [ט' ע"ב] דאיתמר נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא רבי יוחנן אומר חייב גלות, ומפרש טעמא שאני אומר מותר דקרוב למזיד הוא. ומה טעם הוא זה שנותן לדבריו משום דקרוב למזיד הוא יהא חייב גלות, אדרבה מטעם זה שהוא (חייב גלות ד)קרוב למזיד יש לנו לפוטרו מגלות, דלא סגי ליה [בגלות] כדאמר הכא. מפי רבי. דטעה דיינא גופיה. מיהו אנוס לא הוי שהרי הכהו בכונה. ועוד דאיהו נמי יש לו לדעת לכוין החשבון. ודיינא גופיה פטור דאין שליח לדבר עבירה, ואע"פ שעל ידו הכהו פטור. תוספות. באשפה העשויה להפנות וכו'. תימה אם כן אמאי איצטריך למימר בסותר את כתלו, אפילו זרק אבן נמי לאותה אשפה כך יהיה הדין. ושמא י"ל כיון דלאו לצורך קא עביד לא היה לו לזרוק אבן חנם, והוי קרוב למזיד. איכא דמתני לה ארישא. חייב בארבעה דברים ופטור מגלות. פירש בקונטרס דהתם נמי פושע הוא, כיון דחזי ליה דעייל איבעי ליה לעיוני. ומשמע מפירושו דוקא דחזי ליה דעייל. אבל לרבי נראה אפילו אי לא חזי ליה דעייל חייב דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דילמא עייל. דאדם בר דעת הוא, ואין שייך לומר גבי נזקי אדם מאי בעית ברשותי, דלגבי ניזקי ממונו הוא דאמרינן הכי, כגון אם הזיקתו בהמתו, דמצי למימר מאי בעית ברשותי ולא היה לי לשמור בהמתי מלהזיקך (כגון) [כיון] שנכנס שלא ברשות. אבל כשמזיק אדם עצמו ודאי היה לו ליזהר בו שלא יזיקנו אע"פ שנכנס שלא ברשותו, דאין לו רשות [להזיקו] בשביל שנכנס שלא ברשותו. ואי הוה חזי ליה דעייל כפירוש הקונטרס נראה דבהא הוי חייב אף גלות אע"פ דעל שלא ברשות. דהכי משמע לקמן, דפריך אהא דמתני לה ארישא אבל אסיפא מאי חייב והתניא הנכנס לחנותו של נפח וכו', ומסיק בתר הכי משום דרבו מסרהב לצאת למיקטליה קאי בתמיה, משמע דחייב גלות. והרי כשרבו מסרהב בו לצאת שלא ברשותו הוא בביתו, ואעפ"כ משמע דפשיטא דחייב גלות. ולא דמי לרישא שלא ברשות היינו שלא מדעת בעל חנות שלא הכיר בו מעולם, אבל אם הכיר בו כשנכנס אע"פ [שנכנס] שלא ברשותו חייב גלות. מיהו תימה מאי טעמא (האי) הוי חייב בארבע דברים בדלא חזי ליה דעייל. השתא מתניתין דקתני ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר, לאו דוקא ברשות היחיד אחר, אלא אפילו באותו רשות היחיד שמבקע בו כמו כן חייב. ועוד דבשלהי כיצד הרגל אמר רבא נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע או נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה לענין ארבעה דברים פטור אע"ג דברשות הרבים זרק דשכיחי רבים, וכל שכן הכא דהוה ליה למיפטר דברשותו זרק. תוספות. מאן דמתני אסיפא כל שכן ארישא. דפטור מגלות. מיהו לאו מהאי טעמא גופיה, דהכא משום דקרוב למזיד הוא ולא סגי ליה בגלות [ורישא] כיון שנכנס שלא ברשות אין צריך גלות. והוא הדין דהוה מצי למימר איפכא לענין ארבעה דברים. ותימה מאי שנא דנקט מגלות טפי מארבעה דברים. ונראה דבעי לאקשויי למאן דמתני ארישא מגלות נקט מגלות. תוספות.
<h2>דף לג.</h2>
מי שיצאת אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקיבלה וכו'. חייב בד' דברים ופטור מגלות. קשיא לרבי אמאי חייב בארבעה דברים, והא בשעה שהוציא מידו האבן לא היתה ראויה לעשות שום הזק, שהרי הניזק הוציא ראשו. ומאי שנא מהא דאמרינן לעיל בשילהי כיצד הרגל [כ"ו ע"ב] זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן ואפילו הוא עצמו סילקן פטור, אלמא כיון דבשעה שזרקן לא היה ראוי לישבר פטור, ומאי שנא דלענין ארבעה דברים (נמי) לא יהא פטור בכי האי גונא. ונראה לרבי דודאי באותו ענין היה פטור נמי מארבעה דברים, כיון שהיזק עדיין אינו יכול לבא עד שיעשה מעשה אחר שיסתלקו הכרים, ואין כח למזיק כדי להזיק כמו שהוא [עכשיו]. אבל הכא כשזרק אבן (או) [אין] חסר כלום במזיק ויכול להזיק, רק שהניזק חסר שלא בא עדיין, בכי האי גונא חייב בארבעה דברים כיון שהוא מיהא יש בו כדי להזיק. מפי רבי.
מאן דמתני לה אהא כל שכן אקמייתא. אימא דאגלות נמי קאמר, כיון דבממציא עצמו פטור מגלות אע"פ שזה לא היה כל כך קרוב למזיד, שלא היה לו לתת אל לבו שמא יוציא הלה את ראשו ויקבלנה. כל שכן אקמייתא, פירוש סיפא דקמייתא שנכנס [ברשות] דפטור שהוא קרוב למזיד. מצאתי.
לגברא דשכיח ולא שכיח דקרא אבבא וכו'. ודוקא דשכיח ולא שכיח. הא שכיח בשוקא דברי הכל אין קום אדוכתיך משמע, שאינם נותנים לו רשות ליכנס כיון שיכול למוצאו בשוק. ואי לא שכיח כלל בשוקא לדברי הכל אין עול תא משמע. ובתוספות גורס דגברא דשכיח ולא שכיח אי נמי אפילו שכיח לגמרי וקרי אבבא וכו', ושני דברים הם.
האי זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים. ותימה הא הוה מצי למילף נמי כמשפט שור בשור, מה שור בשור פטור מארבעה דברים אף שור באדם פטור מארבעה דברים. וי"ל דלא מצי למילף הכי, דלא דמי, דבשור לא שייכי ארבעה דברים, בושת וצער אין לומר בו כלל, וריפוי ושבת נמי לא שייכי ביה כולי האי דבכלל תשלומי נזק הם, דכששמין בו הנזק בשור הנמכר נותנין עליו עכשיו פחות עם החבלה ממה שהיו נותנין עליו בלא חבלה, הלוקח שם שבת וריפוי שיש לו לפחות בו כשיקחנו. ומעט הוא עולה יותר אם היו שמין שבת וריפוי בפני עצמן והנזק בפני עצמו, כגון אם היו שמין נזק לכשיבריא, ולכשיבריא אין הלוקח שם אלא הנזק לחודיה, הילכך בשור אין שייך לומר ארבעה דברים. אבל באדם דשייך ביה צער ובושת, איידי דשכיחי ביה הני איכא למימר דשייך ביה שבת וריפוי, ואע"ג דמעט עולה בהן, להכי לא מצי למילף מכמשפט שור בשור. ותדע דהכי הוא, דהא לעיל פרק כיצד הרגל [כ"ו ע"א] (דמסיק כולהי) [דפריך] ויהא אדם חייב בכופר מקל וחומר, ויהא שור חייב בארבעה דברים מקל וחומר, ואשור בשור לא (מסיק) [פריך] ויהא חייב בארבעה דברים. מכלל דלא שייכי ביה ארבעה דברים בשור. תוספות. ונראה לרבי דמשום הכי לא מצי למילף פטור ארבעה דברים מכמשפט שור בשור, דכיון דדרשינן ליה למילתא אחריתי שיהא תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם תו לא (איצטריך) [אמרינן דבא] קרא לסתור קל וחומר. מפי רבי. וכן הוא רגיל לתרץ בכל דוכתא הא מילתא. וכן מוכיח מכמה דוכתי דלעיל בההיא שמעתא דאמרינן התם [כ"ה ע"ב] ותהא שן ורגל חייבין ברשות הרבים מקל וחומר וכו' עד אמר קרא וחצו את כספו של זה ולא כספו של אחר ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק מקל וחומר מקרן וכו' עד אמר קרא שלם ישלם תשלומי מעליא. ואמאי לא משני ליה כספו של זה ולא כספו של אחר כמה דשני לעיל גבי ותהא שן ורגל חייבת. אלא אית לן למימר דאפקיה לדרשא אחרינא ולא מצי למילף מיניה מילתא דהוה לסתור קל וחומר, דזה הוא קל וחומר שלא תהא [וכו' שברשות הרבים] פטורה ולהכי יליף מישלם. וגם בתמורה [ב' ע"א] בשמעתא קמייתא משמע נמי הכי, דאמרינן התם הכל לאיתויי מאי לאיתויי יורש, ודלא כרבי יהודה דדריש יורש אינו סומך אף יורש [אינו מימר דיליף] תחילת הקדש [מסוף הקדש מה תחילת הקדש יורש אינו סומך אף סוף הקדש] יורש אינו מימיר. וסמיכה גופה מנלן (כדתנא) [תלת] קרבנו כתיבי וכו'. ולרבי מאיר דאמר יורש סומך הא כתיב קרבנו, ההוא מיבעי ליה לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה וכו' ורבי מאיר דאמר יורש מימיר מאי טעמיה. ותימה לרבי מאיר מאי קאמר מאי טעמיה, מה צריך טעם למה לא יהא מימר והלא לא מיעט אותו, דמאי דקאמר רבי יהודה יורש אינו מימיר משום דלית ליה מיעוטא דיורש אינו סומך וגם אינו מימיר ממה שדרש לרבות כל בעלי חוברין. אבל לא מצי [ר' מאיר] למידרש שיורש אינו מימיר משום דאית ליה לרבי מאיר (ד)קרא שיורש מימיר. וזה שואל מאי טעמא איזה פסוק יש לו שאחר דאית לן למילף מיניה לרבות כל בעלי חוברין אע"פ (שסמך) [דסותר] ק"ו דקל וחומר הוא דבעלי חוברין אינן [ראויין] לסמיכה, דאמרינן במנחות פרק שתי מדות [צ"ד ע"א], מה תנופה שנתרבתה בשחוטין נתמעטה בחוברין סמיכה שנתמעטה בשחורין אינו דין שנתמעטה בחוברין. ומכל מקום אנו רואין דדווקא לרבי מאיר הוא מרבה כל בעלי חוברין בשביל שהוא מופנה. אבל אליבא דרבי יהודה אינו מרבה כל בעלי חוברין משום דדריש ההוא קרבנו לדרשא אחרינא, ולא מצי למידרש מיניה כל בעלי חוברין, משום שזה הוא לסתור ק"ו. מפי רבי.
ורבנן אי מההיא הוה אמינא צער לחודיה. ומאי דאמרינן לעיל [כ"ו ע"א] ויהא שור חייב בארבעה דברים מקל וחומר עד אמר קרא איש בעמיתו, דהתם משמע דמאיש בעמיתו לחודיה אתיא כולה ארבעה דברים דלא שייכי בבהמה. ונראה לרבי דההיא דלעיל אתיא לרבי עקיבא. והא לא קשיא מידי וכי יבוא סתמא דתלמודא כיחידאה, דרגילות הוא בתלמוד דסתמא דתלמודא כיחידאה. כדאמרינן בקידושין [ג' ע"ב] ובכמה דוכתי, ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, וזה לא אמר אלא רבי יוסי הגלילי, דפלוגתא היא בפ"ק דקידושין [ה' ע"א] דרבי יוסי הגלילי אמר ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ורבנן סברי וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. ונראה לרבי דהוה מצינן למימר [הא דלעיל הוא] דברי הכל אפילו לרבנן. והאי דקאמר איש בעמיתו ולא קאמר הזה, משום דרבנן משור בעמיתו נמי דרשי וקאמר דרשא השוה לשניהם, ואע"ג דזה דריש מיניה קצת וזה דריש מיניה כל הדרשא, אבל הזה רבי עקיבא לא דריש מיניה מידי. להכי לא הזכירו לעיל. מפי רבי.
אי מההיא הוה אמינא צער אין וכו'. נראה דהוא הדין דהוה מצי למימר בושת, דהכי נמי לא חסריה מידי. ולרבי נראה דמשום הכי לא קאמר בושת, דבושת בלאו הכי ידענא דפטור אפילו אי ליכא להנך קראי, משום דלא שייך התם לבייש בשור. ואע"ג דלא בעינא [מתכוין לבייש], אלא מתכוין להזיק בעינן. מיהא אפשר להיות אם היה רוצה היה מתכוין לבייש דהיינו [באדם], אבל שור אי אפשר להיות בו מתכוין לבייש כי אינו בר כוונה. ומהאי טעמא נראה נמי לרבי דהא דתנן שורו שבייש פטור ולא קתני שורו שציער פטור, משום דבושת טפי פשיטא ליה מכולהו דהא דאמרי' לעיל ויהא שור חייב בד' דברים היינו לבד מבושת. מפי רבי.
אבל ריפוי ושבת כנזק. דאע"ג דהשתא מסיק דשור באדם אין בו ריפוי ושבת, מיהו הא ליכא למימר שלא יהו שמין הנזק אלא לכשיבריא כמה יפה בלא נזק וכמה יפה עכשיו עם הנזק, דהשתא הלוקח לא ינכה בדמים לשומן פחות לגמרי מחמת ריפוי ושבת, שהרי הבריא כבר. אלא נראה לרבי דשמין לו נזק בשעת חבלה כמה היה יפה וכמה הוא יפה, ואע"ג דעכשיו מי שישום עתה בדמים [דרכו] לשומן פחות מחמת ריפוי ושבת, שהלוקחו לאלתר עם החבלה משים על לב ליתן דמים לרפאותו וגם לא יוכל לעשות בו מלאכה עד שיתרפא ומתוך כך [ישום] פחות בדמים, מכל מקום אם היו שמין בו ריפוי ושבת בפני עצמן שלא עם הנזק כאדם, אז היה עולה הפחת יותר מעכשיו כששמין אותו עם הנזק, שמעט הוא פוחת בדמים הלוקח מחמת שבת וריפוי כשאומרים לו קנה עבד זה חבול. דאינו מעלה על לבו כל השום כך וכך כשאומרים לו בסתם כמה יהיה צריך לרפאותו לכשיקחנו וכמה יתבטל בו ממלאכתו מחמת החולי והחבלה, אלא מעט פוחת בדמים בשביל כך. אבל אם היו שמין לו ריפוי ושבת בפני עצמן כמו מזיק אדם באדם אז היה ריוח לניזק יותר. מפי רבי. תוספות.
הקדישו ניזק איכא בינייהו. מה שהקשה בתוספות על פירוש הקונטרס, אמאי לא קאמר איכא בינייהו לסלוקי בזוזי, ליכא פירכא כולי האי. דהא טובא איכא בלאו הכי דהוה מצי למימר איכא בינייהו ולא קאמר, כגון מכרו מזיק או מכרו ניזק, דלרבי (שמעון) [ישמעאל] מכור לרידיא כדאמרינן לקמן ולרבי עקיבא אינו מכור אפילו לרידיא, וכן שבח המזיק או כחש בין שעת נגיחה [עד] לאחר העמדה [בדין], כדאמרינן לקמן בשמעתין. ועוד טובא מילי דאמרינן לקמן פרק שור שנגח ד' וה' פעמים [ל"ו ע"ב], איכא בינייהו, אלא חדא מינייהו נקט. ולא נהירא, דמכל מקום קשיא מה עלה בדעתו של מקשה לשאול מאי בינייהו, דהא פשיטא דאיכא בינייהו [טובא]. ובהדיא נמי קאמר רבי ישמעאל סבר יושם השור ויפדה אותו זה אם ירצה ויסלקנו בדמים ורבי עקיבא סבר הוחלט השור לניזק, דשותפי נינהו, ולא יוכל המזיק לסלקו בדמים. והכי פי' בירושלמי [פ"ג ה"ח] דהכא פליגי בשור המזיק שאינו שוה אלא חצי נזק כי מתניתין, דהא עלה קא מייתי פלוגתייהו. וכולי עלמא מיהת מודו ביה אפילו רבי ישמעאל דאינו יכול לסלקו בדמים. ובהא פליגי, רבי ישמעאל סבר אינו מוחלט לניזק עד שעת העמדה בדין, ורבי עקיבא סבר משעת נגיחה מוחלט הוא כדמפרש ואזיל. ולהכי קא מיבעיא ליה מאי בינייהו, כיון דבין למר בין למר אינו יכול לסלקו בדמים, לענין מה יאמר רבי ישמעאל שהוא מוחלט משעת נגיחה. ומשני הקדישו משעת נגיחה קודם העמדה בדין איכא ביניהו, דלרבי ישמעאל אינו קדוש דעדיין אינו מוחלט לגמרי עד שעת העמדה בדין שיתפישוהו השור. ולי מיהא קשה לרבי עקיבא למה הוא קדוש משעת נגיחה. מצאתי. ומה שפירש שבשור שאינו שוה אלא חצי נזק לכולי עלמא אינו יכול לסלקו בדמים אליבא דרבי ישמעאל, אינו נראה, דמה לי שוה חצי נזק ומה לי שוה יותר. על כן נראה כפירוש הקונטרס. וכן מוכח לישנא דקאמר בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ביה, מכלל דיכול לסלקו בדמים.
הקדישו ניזק איכא בינייהו. [הא] דמשמע הכא דלרבי ישמעאל אינו יכול להקדישו. היינו אליבא דרבא דאמר במסכת פסחים [ל' ע"ב] בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה, אבל לאביי דאמר למפרע הוא גובה והקדישו מלוה או זבין שפיר אקדיש ושפיר זבין, הכא נמי האי ניזק כשעומד בדין לבסוף איגלאי מילתא למפרע דשפיר אקדיש. הקדישו ניזק. דווקא נקט ניזק. אבל הקדישו מזיק קדוש לתרוייהו בין מקדישו קדושת דמים דהיינו כשהוא בעל מום, לרבי ישמעאל קדוש אע"פ שהוא משועבד וקדושת דמים אינה מפקעת מן השיעבוד, מיהו קדוש הוי משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, ובבא הניזק לגבות צריך [לפדותו] בדינר. ולרבי עקיבא נמי אע"פ שהוא מוחלט לניזק מיהו כיון דברשות מזיק היה קודם לכן ומקדישו מזיק לכל זמן שלא גבאו ניזק קדוש מדרבי אבהו, והכי אמרינן לקמן הקדישו קדוש אפילו לרבי עקיבא. [ובין מקדישו קדושת הגוף דהיינו כשהוא תמים, לר' ישמעאל קדוש] דאין עליו אלא שיעבוד והקדש מפקיע מידי שיעבוד והפסיד הניזק. ולרבי עקיבא כיון שיש לנו לומר שהוא קדוש משום דרבי אבהו, והוא תמים ויש בו קדושת הגוף, וכיון דחלה עליו קדושת הגוף משום גזירה, שוב אין לו פדיה שלא יאמרו הקדש קדושת הגוף יוצאה בלא פדיון. תוספות. ולפי פירוש רבינו תם נשמתו עדן [ספר הישר סימן קי"ג] דמפרש דכל מיטלטלין הקדש מפקיע מידי שיעבוד אפילו (הכהו) [מידי] דאית ליה קלא, משום דמחוסרי גוביינא וקרינא בהו מה ביתו ברשותו. הוה מצי למימר הכא הקדישו מזיק קדושת דמים איכא בינייהו כגון שהוא בעל מום. לרבי ישמעאל מפסיד ניזק דהקדש מפקיע מידי שיעבוד, ולרבי עקיבא מוסיף דינר ופודה. ואין נראה פירוש רבינו תם נשמתו עדן, מההיא דאמרינן פרק החובל [צ' ע"א] הקדש דמפקיע מידי שיעבוד דווקא דאקדיש מידי דקדוש קדושת הגוף אבל אקדיש מידי דקדושת דמים וכו', אע"פ שהוא דומה כמו פירוש בספרים מכל מקום בכל הספרים הוא. ולפי פירוש רבינו [תם] צריך לדחוק ולפרש דקדושת דמים היינו קרקעות דלא אפשר למיהוי בהו אלא קדושת דמים וקדושת הגוף היינו מטלטלין דאפשר להיות בהן קדושת הגוף. ואינו מיושב הלשון. וגם קשה הא דאמרינן בכתובות בפרק אע"פ [נ"ט ע"ב] קונמות קא אמרת שאני קונמות דכי קדושת הגוף דמו וכדרבא וכו', דמשמע דבשביל שהם קונמות ואין להן פדיון הוו קדושת הגוף ומפקיע מידי שיעבוד. ולפירוש זה לא הוה ליה למימר בהאי לישנא "קונמות קאמרת" אלא "יקדשו ידיו קאמרת שאני הקדש ידיה דכי קדושת הגוף דמי" שהרי ידיה אגידי ביה והוו מטלטלין דמחוסרי גוביינא, ולמה יש לו להזכיר קונמות, אלא נראה כפירוש הקונטרס דדווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד.
והא דפי' דארעא כמאן דגביא דמיא כיון דלגוביינא קיימא, הא סברא ליתא אלא לבית שמאי דאמרי [סוטה כ"ה ע"א] שטר העומד ליגבות כגבוי דמי. והא דמייתי ראייה ממסותא דאמרינן בשנים אוחזין [ב"מ ז' ע"א] במסותא מקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאה בדיינין ברשותיה דמריה קיימא ויכולין להקדישה, הכא נמי קרקע המשועבד כאילו גבוי למלוה [דמי] ואין (המלוה) [הלוה] יכול להקדישו, נראה לרבי דלאו ראייה היא. דבעל כרחין ליכא לדמויי ולמימר שתהא קרקע המשועבד למלוה כמו גבוי למלוה [כמו] גזולה לבעלים. דהא בגזולה הנגזל יכול להקדיש [והמלוה א"י להקדיש] קרקע המשועבד לו, כדמוכח בפסחים [ל"א ע"א] דלרבא אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה ואם הקדיש כל זמן שלא גבאה אינה קדושה, הרי בעל כרחין דלא אמרינן כמאן דגביא למלוה דמיא כמו לנגזל. אלא בעל כרחין מלוה אינו דומה לנגזל, דנגזל כיון דקרקע היתה שלו וקרקע אינה נגזלת הרי היא כל שעה ברשותו וביתו קרינא ביה. והא דאמרינן [ס"ט ע"ב] בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, היינו במטלטלין. אבל המלוה אינו יכול להקדיש קרקע של לוה שהרי לא היתה שלו מעולם. ואע"פ שמשועבדת לו לא קרינא ביה ביתו ואינו יכול להקדיש. והא דמייתי ראייה מההיא דהמקבל [ב"מ כ"ד ע"ב], יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח, דאמרינן על היתומים להביא ראייה, מאי טעמא קרקע כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא. אינה ראייה דהתם ליכא טעמא משום קרקע דהוא הדין במטלטלין, דטעמא משום הודאה היא שהם מודים שהקרקע שלו היא. ואפילו הם השביחו אין להם אלא דמים, כדאמרינן בההיא שעתא דבעל חוב [תבע] ליתומים שמין להם השבח ומעלין להן בדמים. הילכך הקרקע יש להן להחזיר כיון שהם מודים ואחר כך יש להם לתבוע שבח, ואם יביאו ראייה שהשביחו יקחו הדמים. וכן מוכיח דהתם מייתי ראייה מההיא דתנן בפרק שני דבבא בתרא ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ונותן דמים אלמא כיון דלמיקץ קאי אמרינן ליה זיל קוץ ואי משום דמי דאמרו ליה זיל אייתי ראייה [ושקול] הכא נמי כיון דלגוביינא קאי כמאן דגבוי דמי וניזלו יתומים וניתו ראייה ונישקלו. הילכך נראה לרבי פירוש הקונטרס עיקר, דדווקא קדושת הגוף קא מפקע מידי שיעבוד. ומה שהקשה בספרים ישנים "מאי שנא דקדושת הגוף מפקעת וקדושת דמים אינה מפקעת" לאו פירכא היא. דסברא היא דקדושת דמים אינה תופסת אלא כל זמן שהיא ביד המקדיש ויש בו כח להקדיש, אבל כשכלה כח המקדיש שגבאוה ממנו כלה נמי כח ההקדש, דאשכחן בקדושת דמים כה"ג, כגון גבי שדה מקנה שיוצאה לבעלים ביובל וכלה כח ההקדש כיון שכלה כח המקדיש. אבל בקדושת הגוף לא אשכחן בשום דבר שהיתה יכולה [להיות] נפקעת והולכת, הילכך כיון דחלה עליה קדושת הגוף שוב אינה נפקעת, הרי ממילא נפקע השיעבוד. וכן הטעם בחמץ כיון שחל עליו האיסור אינו יכול להיות ניתר אפילו לאחר שבא לידי הגוי. וכן שיחרור כיון שנשתחרר שעה אחת אינו יכול להיות עבד. מפי רבי ועיקר. ואי תיקשי כיון דהקדש אינו מפקיע מידי שיעבוד אלא בקדושת הגוף, מאי איריא הקדש אפילו מכרו נמי, כדאמר רבא גופיה עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו. תריץ דרבא לא קא חשיב אלא הנך תלת דמדאורייתא מפקיעין כולהו משום האי טעמא כדפרישית לעיל. אבל מכר לאו דאורייתא מפקיע אלא מדרבנן משום דלית ליה קלא, אבל מדאורייתא היה לו לגבות מלקוחות [ואפי'] למ"ד שיעבודא לאו דאוריתא היכא דעשאן [אפותקי] שיעבודא דאוריתא. מפי רבי ועיקר. האי תירוצא לא אתי שפיר לפי מה דפרישית לעיל בפ"ק [י"ב ע"א] דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב מפני שאינו סומך עליהם לפי שאין להם אחריות אלא תירוץ יב"א עיקר. ועוד תירוץ אחר כתבתי למעלה פ"ק בסוף קו' שני בשם הרב ר' יצחק בן שמואל וכן תירץ רבינו תם נשמתו עדן. ורבינו יב"א תירץ מטלטלין אגב מקרקעי קאמר דהקדש מפקיע ומכר אינו מפקיע. והיינו נמי כפי תירוץ של רבי דמכר משום דאינו מפקיע מדאורייתא אלא משום דלית ליה קלא. הילכך היכא דאיכא קלא כגון במטלטלי אגב מקרקעי [אינו מפקיע]. אבל הקדש מדאוריתא מפקיע. הילכך מפקיע בכל ענינים. ורבינו תם נשמתו עדן [ספר הישר סימן קי"ג] כמו כן תירץ כך בתחילה.
מכרו מזיק לרבי ישמעאל מהו. אבל לרבי עקיבא פשיטא דאינו מכור כלל אפילו לרידיא, דכיון דמוחלט הוא לניזק, [אלא אם הקדישו מוקדש] כדרבי אבהו. ובתוספות נסתפק בפי' בזה הדבר. מפי רבי. תימה דבכולה הך שמעתא משמע דלרבי עקיבא הוי מוחלט משעת נגיחה למפרע כשהעידו עליו עדים בפני בית דין שנגח. [ותימה] הא תינח למ"ד פלגי נזקא ממונא אלא למ"ד פלגי נזקא קנסא לא מצינו קנס שהיה מתחייב משעת מעשה אלא משעת העדאת עדים דעל פי עצמו אינו משלם ועיקר חיוב בא על פי עדים, ולא אמרי בקנס למפרע היה חייב. וראייה לדבר מהא דאמרינן בפרק מרובה [ע"ד ע"א], מתקיף לה ר' זירא אימא הפיל את שינו ניפוק בשינו סימא את עינו ניפוק בעינו סימא את עינו והפיל את שינו ניפוק בעינו ובשינו, אמר ליה אביי עליך אמר קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו, הרי משמע דווקא משום דכתיב קרא יתירא תחת עינו, הא לאו הכי לא משלם ליה דמי שינו. אי אמרת בשלמא דאינו יוצא לחירות אלא משעה שהעידו עדים דקנסא הוא, אתי שפיר, דכיון דתרוייהו עבד ביה כשהיה עבדו עדיין לא ישלם לו כלום, אלא תיפוק בתרוייהו לחירות. אלא אי אמרת דלמפרע יוצא לחירות משעה שסימא את עינו, אם כן בשעה שהפיל את שינו כבר היה בן חורין, והיכי תיסוק אדעתין למימר שלא ישלם לו דמי שינו. ועוד ראייה ממסכת מכות, דאמרינן התם בפ"ק [ה' ע"א], וכן לענין תשלומי קנס, באו שנים ואמרו בחד בשבא גנב וטבח ומכר ונגמר דינו [וכו'] אלא אפילו אמרו בתרי בשבא גנב וטבח ומכר ונגמר דינו אין משלמין, דבעידנא דקא מסהדי (איניש) גברא בר תשלומין הוא. הרי משמע דווקא דאמרי בתרי בשבא גנב וטבח ומכר ונגמר דינו. הא אם לא אמרו נגמר דינו אלא גנב וטבח ומכר, חייבין הני זוממין לשלם ממון, דאכתי גברא לא הוה בר תשלומין כשהעידו, ואע"פ שלבסוף נגמר דינו על אותה טביחה ומכירה. (הרי את) [אי] אמרת בשלמא דאינו מתחייב קנס אלא משעה שנגמר דינו, אם כן ודאי שפיר קאמר דאכתי גברא לאו בר תשלומין הוא. אלא אי אמרת דלמפרע [מתחייב] משעה שגנב, אם כן תיקשי דאכתי השתא נמי כשנגמר דינו איגלאי מילתא למפרע דהוה גברא בר תשלומין בשעה שהעידו, ואמאי הם חייבים. ועוד ראייה מהא דתנן בכתובות פרק נערה שנתפתתה [מ"א ע"ב] עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה. ואם תאמר מתחייב קנס למפרע הרי איגלאי מילתא למפרע וזכה בהן האב. ואמאי הן לעצמה.
<h2>דף לג:</h2>
משעמד בדין מכרו אינו מכור. פירוש משעמד בדין וכתבו לו טירפא על השור. הקדישו אינו מוקדש. דהכא לא שייך אפי' דרבי אבהו, דכיון דעמד בדין הכל יודעין שהשור של ניזק הוא. אמר מר מכרו מכור לרידיא. דהא בעל כרחין רבי ישמעאל היא, מדקא מפליג בין עמד בדין ללא עמד בדין. הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו. קשיא לן אמאי איצטריך למימר משום דרבי אבהו, דכיון דכרבי ישמעאל אוקימנא לה, אין לפי פירוש הקונטרס משום בעל מום נקט כדרבי אבהו, דאין בו קדושת הגוף ואינו מפקיע. אבל לפירוש רבינו תם נשמתו עדן דכל מטלטלי מפקיע הקדש מיד שיעבוד תימה היא אמאי איצטריך למימר משום דרבי אבהו, תיפוק לי מדרבא. והרב רבי אליעזר היה מדייק (דהך) [מהך] שמעתא דאמר רבא הקדש מפקיע משום דרבי אבהו.
אין לי אלא חי שחטו מנין ת"ל ומכרו את השור מכל מקום. תימה מנא ליה הא, נידרשיה בכלל ופרט, ומכרו את השור כלל החי פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט, חי אין [שחוט לא], דהא השור כתב ברישא. מצאתי. דהא הכא כחפר בה בורות שיחין ומערות דמי. שבגוף הממון שולח ידו, ששוחט השור. ואע"ג דלא דמי ממש, כדאמרינן מעיקרא דאיכא [למימר] ניירא בעלמא (שקלי) [קלאי] מינך, להכי אתא רב הונא למימר זאת אומרת המזיק וכו' לאשמועינן שלא תחלוק ביניהם. מפי רבי.
זאת אומרת המזיק שיעבודו של חבירו פטור, ובמסכת גיטין פרק השולח [מ"א ע"א] משמע דהילכתא דחייב לפי מאי דמוקי התם פלוגתא דרשב"ג ורבנן במזיק שיעבודו של חבירו. והתם במתניתין פלוגתייהו איכא דרבנן סברי פטור ורשב"ג סבר חייב, ואנן קיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ואין הלכה [כשמעתתא] דהכא. וגם בזאת השמעתתא מוכח דאין הלכה כך, מדקא פריך הא נמי אמרה רבה דאמר רבה השורף שטרותיו וכו', ומשני הכא הוא דאמר ליה ניירא בעלמא וכו', הרי משמע דטפי שייך למימר בשאר מזיק שיעבוד משורף שטר. ואנן קיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי ומגבי ביה דמי שטרא מעליא אפילו בשורף שטרותיו, וכל שכן במזיק שיעבודו דהוי חייב.
הא נמי אמרה רבא דאמר רבא השורף שטרותיו וכו'. ותימה לרבי וכי משום שאמרה רבא לא יאמרנו ר"ה בריה דרב יהושע. ונראה לרבי ד"רבה" גריס, כדמוכח במכילתין פרק הגוזל [צ"ח ע"א] כדמייתי כל הנהו שמעתית דרבה אייתי נמי הא בהדייהו. לפיכך נראה ד"רבה" גרסינן. ומשום הכי קפריך הכא לרב הונא בריה דרב יהושע. דהא רבה קודם הוה לרב הונא בריה דרבי יהושע, וכבר אמרו, א"כ מאי חידושא אתא להשמיענו אחר כן רב הונא בריה דרב יהושע. מפי רבי.
<h2>דף לד.</h2>
שמע מינה בעל חוב וכו' מה שגבה לא גבה. תימה מאי איריא בעל חוב מאוחר, אפילו מוקדם נמי מצי למימר מה שגבה לא גבה, דהא קתני בין חב עד שלא הזיק דלא עשה ולא כלום, אם כן מה ראייה היא מכאן. מצאתי. ואפילו הזיק עד שלא חב נמי שמעת מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. וא"ת מאי קא פריך. אין הכי נמי כיון דאמרינן לעיל [ל"ג ע"ב] קלא אית ליה דתורא נגחנא קרו ליה, הוי כקרקע ובקרקע פשיטא דמה שגבה לא גבה כדמוכח פרק מי שהיה נשוי בכתובות [צ"ד ע"א]. י"ל דמאן דקא פריך לית ליה הך סברא דלעיל תורא נגחנא קרו ליה, אלא סבירא ליה דמכרו מכור לגמרי לר' ישמעאל דהוי כמטלטלי דלית להו קלא. והיינו דקא פריך ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה במטלטלי, והא קיימא לן בערכין [ז' ע"ב] דבמטלטלי שקדם וגבה מה שגבה גבה, ומסיפא דקתני גבי מועד בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב מה שעשה עשוי, לא תדייק דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה, דאפילו אי עסיק בדלית ליה טפי נכסים אלא ההוא שור לחודיה אכתי אתי שפיר, דאין הכי נמי דבמטלטלי שקדם וגבה מה שגבה גבה, כדמוכח בערכין פ"ב, וליכא למיפרך מידי. אי נמי יש לפרש דהאי נמי סבירא ליה תורא נגחנא קרו ליה והוי כקרקע. והא דקאמר שמע מינה בעל חוב מאוחר קאמר וכו', לאו לשון פירכא הוא אלא לשון תיפשוט, כלומר תיפשוט מהכא נמי דבמקרקעי מה שגבה [לא] גבה. והכי נמי אמרינן בכתובות דדייק בריש פרק מי שהיה נשוי [צ' ע"א], שמע מינה בעל חוב מאוחר וכו', ואמקרקעי קאי. ובסוף פרק מי שהיה נשוי מוכח דבמקרקעי מה שגבה [לא] גבה. והא דלא דייק מידי ממועד, איכא למימר משום שמשתלם מן העלייה, ומיירי כגון שיש לו נכסים הרבה לבד מאותו השור, וליכא למידק מידי. מפי רבי.
שאילמלא לא הזיקו היה עומד על ח' מאות זוז נותן לו כשעת הנזק. כפירוש הקונטרס הראשון. ולא נתיישב לשון הברייתא. דכיון דטעמא קא יהיב למה נותן לו כשעת הנזק, לכל הפחות הוה ליה למיתני ושבח ועמד על ארבע מאות זוז נותן לו כשעת הנזק שאילמלא לא הזיקו היה עומד על ח' מאות זוז, [מדקתני שאילמלא וכו' מקודם משמע דה"פ אע"פ שאילמלא וכו' אפ"ה] אינו נותן לו אלא כשעת הנזק. מיהו לקמן מוכח כפירוש הקונטרס ראשון, כמו שפירש בקונטרס לקמן.
בשפיטמו. תימה אם כן אמאי לא מפליג ותני בדידה שבח מזיק נותן לו כשעת הנזק במה דברים אמורים בשפיטמו אבל שבחא דממילא יחלוקו. וי"ל דאיידי דתנא רישא שבח וכחש תנא נמי סיפא שבח וכחש. מצאתי.
והכא במאי עסקינן בשפיטמו. והכא ליכא למיפרך פשיטא כדקא פריך בסמוך ארישא. דהא ודאי טובא אשמועינן לרבי עקיבא דשבח של מזיק הוא, דאע"פ שפיטמו מזיק הייתי אומר (מזיק) יזכה בשבח הפיטום הניזק ויתן לו היציאה, קמ"ל. מפי רבי. ובתוספות הקשה אמאי נוטל המזיק כוליה שבח פיטום, דכיון דשותפי נינהו הוי בחלק חבירו כמפטם בהמת חבירו שלא ברשות, ואם השבח יותר על היציאה נותן לו היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו השבח, כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, או לתוך חורבתו של חבירו ובנאה דאמרינן בבבא מציעא [ק"א ע"א] ידו על התחתונה אם היציאה יתירה וכו'. ומיהו לא ידענא מאי דינא אית למפטם בהמת חבירו שלא ברשות, אם דומה לבונה חורבתו שלא ברשות או לא. תוספות.
דאמר ליה קרנא דתורך קבירא ביה. וא"ת מאי שנא פחת נבילה דניזק הוי כדדרשינן לעיל פ"ק [י' ע"ב] מוהמת יהיה לו, וכחש מחמת מכה הוי דמזיק. מאי שנא דגבי פחת נבילה לא מצי אמר ליה קרנא דתורך קבירא ביה, ויש לך לשלם פחת נבילה. י"ל דהתם מצי אמר ליה מזיק, מיד כשמתה היה לך למוכרה שלא תיפחת, ואת הוא דאפסדת אנפשך, אבל הכא בכחש מחמת מכה לא שייך למימר היה לך למוכרו, דאיהו היה סבור שיתרפא, ולא רצה למוכרו. ולרבי נראה דלאו פירכא היא כלל, חדא דהתם איכא גזירת הכתוב והמת יהיה לו. ועוד דהכא איכא טעמא רבא דקרנא דתורך קבירא ביה, דמחמת מכה הוכחש, שהמכה מכחשת והולכת בגופו. אבל התם אינו [פוחת] מחמת מיתה אלא שהייה ששיהא מלמוכרו [לכן] לא שייך למימר קרנא דתורך קבירא [ביה]. מפי רבי.
זה נוטל חצי החי וחצי המת. האי לישנא לאו דוקא קאמר לענין גביה שיחלקו המת ביניהם, דהא פשיטא דלכולי עלמא בעלים מיטפלים [בנבילה] והמותר משלם המזיק. אלא הכי קאמר יבא לחלק כאילו חלקו חצי החי וחצי המת. קמ"ל בהאי לישנא דקאמר חצי החי וחצי המת שהמת ברשות שניהם לרבי יהודה לענין שבח נבילה, כדמפרש בגמרא. דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר וכו'. אם תתמה דבמתניתא מקדים רבי מאיר לרבי יהודה ובברייתא מקדים רבי יהודה לרבי מאיר, תריץ במתני' שייך למיתני רבי יהודה בסוף לאסוקי האי לישנא וכן הלכה קיימת וכו'. ובברייתא שייך למיתני רבי מאיר לבסוף לאסוקי האי לישנא דמסיק אלא מה אני מקיים וגם את המת יחצון. וכן תמצא בכל מקום דהכל לפי הלשון דבעי לאסוקי בסוף קתני. תוספות.
פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. תימה אמאי איצטריך וגם את המת יחצון להאי מילתא, והלא היינו [יודעים] חצי נזק מדאפקיה דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו דאוקמינן בשור שוה מאתים וכו' דחצי החי הוי חצי נזק. וי"ל דאי לאו וגם את המת יחצון הוה מוקמינן וחצו את כספו אפילו בשור שוה ה' מאות זוז שנגח שור שוה מנה אע"ג שחצי החי הוי טפי מחצי נזק, להכי כתב וגם את המת יחצון לגלויי על וחצו את כספו דהיינו דווקא היכא דחצי כספו של חי אינו רק חצי נזק, אבל אי הוי טפי מחצי נזק אין מחצין את החי. והכי קאמר פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי, פירוש נוטלין חציו מן החי ותו לא. מפי רבי.
אם כן מצינו לרבי יהודה תם חמור ממועד. תימה דמועד נמי סבור רבי יהודה בחציו של צד תמות דפליג פחת נבילה דקסבר צד תמות במקומה עומדת, והיאך הוא חמור יותר מתמות דמועד. י"ל דהא תינח לרב(י אבהו) [אדא] דקסבר [בפרק] שור שנגח ד' וה' [מ"ה ע"ב] דסבר ר' יהודה צד תמות במקומה עומדת. אלא למאן דלית ליה דרב(י אבהו) [אדא] מאי איכא למימר. ואליבא דמאן דלית ליה דרב(י אבהו) [אדא] פריך. מצאתי.
<h2>דף לד:</h2>
לענין שמירה דכתיבי קראי. (לית לן) ואי אפשר לו לדורשם לפי סברתו דסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי אלא אם כן מחמיר בתם מבמועד. אבל לענין תשלומין הא שמעינן ליה בברייתא דלא מחמיר בתם מבמועד ולא בעי למידרש וחצו את כספו בכל ענין, הכי נמי וגם את המת יחצון לא הוה ליה למידרש וחצו לפחת (נפלה) [נבילה] לאחמורי בתם מבמועד. זה נוטל חצי החי וחצי המת. לאו דווקא חצי הנבילה, שהרי אין הנבילה שוה כלום ויש לתקן הלשון קצת והכי קאמר... שיהא דין חצי החי וחצי המת דקאמר רבי יהודה בעלמא, לימא נמי הכא שיחלקו שור החי. דקא קשיא ליה לרבי יהודה השתא דאמרת וכו'. דדייקינן הא מדמזיק נוטל שבח, עיקר לא קאי אלא אסיפא דמסיק אבל היכא דלית ליה פסידא לניזק, כגון ששבח הנבילה הרבה שמרויח המזיק, כיון דלרבי יהודה פלגי בשבח הנבילה ואימא לא שנא בשבח גדול ולא שנא בשבח קטן. אלא רישא דקתני יכול שור שוה חמש סלעים וכו', הכי נמי הוה מצי למימר איפכא לא יהא מזיק נוטל בשבחא. אלא אמילתיה דרבי יהודה דקאמר זה נוטל חצי החי וחצי המת הוה מצי למידק יכול שיהא כך הדין לעולם אפילו להרויח למזיק, כדקא דייק לעיל יכול שוה מנה וכו' וירויח הניזק, הכי נמי הכא. מפי רבי.
אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק והתורה אמרה וכו'. ושיבוש הוא הא דקאמר והתורה אמרה, שהרי אנן נמי אקרא קיימי' ופרכינן שלעולם יהיה הדין שיחצו את החי ואת המת. בין שוין בין שאין שוין, ומאי קאמר והתורה אמרה. אלא נראה דלא גרסינן. וה"פ דזה לאו פירכא היא דאמר, הכי נמי לאו סברא היא דלא מישתמיט תנא למיתני בשום דוכתא דתם משלם יותר מחצי נזק ונימא רבי יהודה היא. מפי רבי. ועוד נראה לרבי דהוא הדין דהוה מצי למימר [אית ליה] לרבי יהודה תם משלם פחות מחצי נזק, כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה שוה כלום.
אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתתו מיתה. תימה לרבי אם כן כיון דאית ליה לרבי יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי, אם כן אמאי איצטריך ליה לעיל בשור שוה חמש סלעים שנגח שור שוה חמשה סלעים קל וחומר ממועד שלא ירויח הניזק, וכן בשור שוה חמשה סלעים שנגח שור שוה מנה שלא ירויח המזיק. מסברא ומקל וחומר הייתי יודע שלא ירויח הניזק וגם המזיק.
יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו. נראה דכולהו הנך לא איצטריכינן למיתני [אלא] משום ההיא דסימא את עין עבדו, דלא תנא ליה בדוכתא אחריתי. אבל הנך כולהו לא איצטריכינן, דאי שור שבייש פטור הא תנן לקמן פרק החובל [פ"ז ע"א] זה חומר באדם מבשור שאדם משלם נזק (שלם) צער ריפוי שבת ובושת ומשלם דמי וולדות ושור אינו משלם אלא נזק ופטור מדמי וולדות. ואי משום לאשמועינן שורו שחבל באביו ובאמו חייב, פשיטא למה לא יהא חייב. ואי לאשמועינן והוא שחבל באביו ובאמו פטור דקם ליה בדרבה מיניה, האי נמי תנן לקמן פרק החובל [פ"ז ע"א] החובל באביו ואמו ועשה בהם חבורה והחובל בחבירו בשבת פטור מפני שהוא נידון בנפשו. אלא ודאי ליכא חידוש הכא אלא בסימא את עין עבדו. מיהו תימה אמאי לא חשיב נמי הכא דמי וולדות ששורו פטור והוא חייב. וגם אמאי לא קא חשיב לקמן בהחובל הך דסימא את עין עבדו דחומר באדם מבשור. גימגום. והא דפריך בתוספות אמאי לא חשיב כופר ושלשים של עבד. לאו פירכא היא, דבקטלא לא קא מיירי אלא בנזיקין. שורו שבייש. משום הכי נקט שבייש דמילתא דפסיקא היא למיתני לחודיה בלא נזק, אבל צער וריפוי ושבת לא פסיקי למיהוי בלא נזק. תוספות.
כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. דאפילו הוא מקלקל גמור חייב. ומוקמינן לה במסכת שבת פרק האורג [ק"ו ע"א]. כרבי שמעון דסבירא ליה מקלקל בחבורה חייב. והתם מפרש טעמא דר' שמעון דיליף ממילה ומהבערת (דגבי) בת כהן.
אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה וכו'. פירוש אינה משנה, שלא יהא כשאר כל המקלקלין חובל ומבעיר. ואם תימצי לומר שהוא משנה, להוציא חובל ומבעיר משאר כל המקלקלין דאפילו מקלקל בהן חייב, לאו במקלקל גמור, אלא בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו. דסבירא ליה לרבי יוחנן דמילה והבערה דבת כהן דומה לחובל וצריך לכלבו, ומבעיר בצריך לאפרו ולא למקלקל לגמרי. הילכך רבי שמעון מחייב במקלקל בחבורה היינו במקלקל כי האי גונא חובל וצריך לכלבו. (וא"ת הרי) ומוכח מהכא דבעלמא בשאר מלאכות בכי האי גונא שהוא דומה לחובל וצריך לכלבו אפילו לרבי שמעון דמקלקל פטור הוא, דווקא בחובל ומבעיר משמע דחייב, דיליף ממילה והבערה דבת כהן. ולרבי יהודה משמע דסבירא ליה דמקלקל בחבורה פטור, אפילו בכי האי גונא דמחייב רבי שמעון בצריך לכלבו פטר רבי יהודה, דכיון דמקלקל הוא אע"פ שיש בו תיקון קצת פטור. דמילה והבערה דבת כהן סבירא ליה לרבי יהודה דמתקן גמור הוא, כדמפרש בשבת. [וא"ת] מאי שנא משוחט דאע"ג דמקלקל הוא כדאמרינן בחולין פ"ק [ח' ע"א] סכין של ע"ז מותר לשחוט בה מקלקל הוא, אפילו הכי חייב בשבת כיון דאיכא תיקון קצת. ולא מיבעי שאר שוחט דאיכא תיקון דידיה שמכשירו לאכילה, אלא אפילו בשוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב, כדאמרינן בפסחים פרק אלו דברים [ע"ג ע"א] הא דתניא השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות, מה תיקן להוציאה מידי אבר מן החי, אלמא כיון דאיכא תיקון קצת חייב. וכן הקורע בחמתו דאמרינן פרק האורג [שבת ק"ה ע"ב] דחייב לרבי יהודה כיון דאיכא תיקון קצת דרמי אימתא אאינשי ביתיה, ומאי שנא מחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו שאע"פ שיש תיקון קצת פטור. תריץ דשאני שוחט דבשעת שחיטה נעשה תיקון שהוציאו מידי אבר מן החי. וכן קורע בחמתו בשעה שקורע הוי תיקון, הטלת אימה על בני ביתו. אבל בחובל וצריך לכלבו אין תיקון בשעת חבלה, הילכך מקלקל הוא ופטור. ואפילו משכחת בשום דוכתא תיקון לאחר מעשה הוי תיקון, לא תיקשי להנך. מיהו בחובל ומבעיר אין עיקר הנאתן בכי האי גונא ולא הוי תיקון. כך פירש רבינו תם נשמתו עדן בספר הישר [סימן ר"ץ]. ומה שפירשו בתוספות דהא דקאמר ואם תימצי לומר משנה, לא קאמר אברייתא שמוציא חובל ומבעיר משאר מקלקלין, אלא בעלמא אם תימצי לומר דחובל בשבת חייב וגם מבעיר, היינו בצריך לכלבו וצריך לאפרו דהוי מתקן לגמרי וחייב לדברי הכל, לא נהירא. חדא דבמאי דקאמר אינה משנה יש לו לומר אם תימצי לומר משנה. ועוד מה צריך למימר בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו, הוה ליה למימר כגון שהוא מתקן באותה חבלה והבערה. ועוד מה שייך בזה הלשון ואם תימצי לומר משנה, והא פשיטא דכמה משניות יש דחובל בשבת חייב וכן מבעיר. כגון ההיא דשמונה שרצים [שבת ק"ז ע"א], וכן החובל בחבירו בשבת, וכן מבעיר חשיב ליה בכלל אבות מלאכות. ותנן נמי המדליק את הגדיש בשבת וכו'.
ומה שפירש בקונטרס בכאן וגם בשבת פרק שמונה שרצים [ק"ז ע"א], דחובל חייב משום צובע וחובל בשמונה שרצים שיש להם עור חייב שצובע העור אבל בשאין להם עור פטור, דלא שייכא צביעה, לא נהירא כלל, דמה צביעה שייכא בעור שרצים מה הוא צריך לאותה צביעה וכן החובל בחבירו מה הוא צריך לאותה צביעה וכן העושה מילה בשבת מה צורך יש לו לעשות צבע. ועוד במציצה מה צובע יש, הא בלאו הכי מיד שהוא עושה מילה מיד הוא צובע, ובמסכת שבת משמע דמציצה נמי חילול שבת הוא דאמרינן בפרק רבי אליעזר דמילה [שבת קל"ג ע"ב] אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא ומעברינן ליה, פשיטא מדמחללינן עליה שבתא סכנה הוא וכו'. ועוד מה לי חבורה חוזרת מה לי אינה חוזרת. ועוד מה לי דם דמיפקד פקיד ומה לי דחבורי מיחבר, אי הוה טעמא משום צובע, ובכתובות [ה' ע"ב] משמע גבי דם בתולים דאי הוה מיפקד פקיד לית בה משום חבורה. ואע"פ שיש לדחות ולומר כיון דלא מיחבר אינו נדבק בעור יפה ואין כאן צביעה, אינו מיושב. אלא נראה לרבי עיקר פירוש אחר שפירש רש"י בשבת פרק שמונה שרצים דחובל חייב משום נטילת נשמה ולא משום צובע. ושוחט גופיה דמיחייב אף משום צובע כדמפרש בפרק כלל גדול דשייכא ביה צביעה. ועיקר שוחט דחשיב ליה באבות מלאכות היינו משום נטילת נשמה, דאי משום צובע הא קא חשיב צובע באנפי נפשיה. והא דקאמר בגמרא פרק כלל גדול [שבת ע"ה ע"א] שוחט [משום] מאי מיחייב, לאו אשוחט דמתניתין קאי, אלא הכי קאמר שוחט בשבת משום מאי מתחייב, אי משום נטילת נשמה לחודיה, או אפילו כמו כן משום צובע. וכל חובל נמי תולדה דשוחט הוא, ומשום נטילת נשמה חייב. והשתא אתי שפיר, כגון שהוא צריך לכלבו לחבול בו ולהזיקו, הרי הוא צריך לדבר. וכן גבי מילה צריך להוציא הדם. (וגם מוצא) [וגבי מוצץ] צריך להיות מציצה. והא נמי אתי שפיר דבעינן חבורה שאינה חוזרת דומיא דנטילת נשמה, הילכך בשרצים שיש להם עור כיון שנצרר הדם שוב אינו חוזר לברייתו אלא כלה והולך, והא דלא יצא לחוץ מפני שהעור מעכבו, אבל בשאר שרצים שאין להם עור בעינן שיצא הדם, דשוב אינו חוזר כשיצא והוי דומיא דנטילת נשמה, אבל כל זמן שלא יצא אע"פ שהאדים הבשר דנצרר הדם סופו לחזור ולהבריא, דאי לא היה סופו לחזור היה יוצא לחוץ כיון שאין שם עור שיעכבנו. ומשום הכי נמי בעינן דם חבורי מיחבר ולא מיפקד פקיד, דההוא דמיחבר אית ביה חיותא, אבל ההוא דמיפקד פקיד לא דמי לנטילת נשמה. [וליכא לפרושי טעם דחובל הוא דומה לנטילת נשמה] מפני שהוא מחליש. דאם כן גבי מילה אמאי הוי איסורא, והא אינו מתכוין להחלישו ודבר שאין מתכוין פטור אפילו בחבורה, אפילו לרבי שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב דבר שאינו מתכוין פטור. כדמוכח בכתובות פרק קמא מההיא סוגיא דקאמר גבי דם בתולים אם תימצי לומר דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך ואסיר או דילמא להנאת עצמו צריך ושרי [ואם ת"ל להנאת עצמו הוא צריך] ודם ממילא [קאתי] (ואפילו לרבי) [הלכה כרבי] יהודה או הלכה כרבי שמעון בדבר שאין מתכוין, דהכא נמי אינו מתכוין לדם. ואם תימצי לומר הלכה כרבי יהודה [מקלקל] בחבורה הוא [או מתקן בחבורה הוא ואת"ל מקלקל בחבורה הוא] במקלקל הלכה כרבי יהודה [או הלכה כר"ש. את"ל דהלכה כר' יהודה] דדבר שאין מתכוין אסור אז איכא לספוקי אם הוא מותר משום מקלקל בחבורה כרבי יהודה, או אסור מקלקל בחבורה כרבי שמעון. אבל אי קיימא לן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר, אז הוא פשיטא דמותר נמי הכא בחבורה. אע"ג דמקלקל בחבורה חייב דווקא מקלקל ובמתכוין, אבל בשאין מתכוין מותר. אם כן הכא נמי אם היה טעם בחובל דהוי דומה לנטילת נשמה מפני שהוא מחלישו, אם כן גבי מילה שאינו מתכוין להחלישו דלא ניחא ליה בחלישות התינוק ולא הוה [דומה לנטילת נשמה ולא הוה] צריך למישרייה קרא. דאע"ג דפסיק רישיה ולא ימות [הוא] כיון דלא ניחא ליה מותר, מידי דהוי אתולש עולשין ומזרד זרדין בארעא דלאו דיליה פרק הבונה [שבת ק"ג ע"א]. [וגם] כן מיעטו כשר דבלולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב] דמוקמינן דאית ליה הושענא יתירתא. וכיבוי גחלת על גבי מזבח בזבחים בשילהי כל התדיר [צ"א ע"ב] וכן בכריתות [כ' ע"ב]. הילכך אין נראה לפרש משום חלישות הוי נטילת נשמה אלא מפני הדם שמוציא הרי כאילו הוציא מקצת נשמה, ובכל מקום כשהוא מתכוין לחבול הרי הוא מתכוין להוציא דם שיש בו חיות נשמה. ואי תיקשי מהא דאמרינן פרק כלל גדול [שבת ע"ה ע"א], הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת רבי יהודה אומר חייב שתים שהיה רבי יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע ומיחייב משום נטילת נשמה שפצעו מת אמר רבא אפילו תימא חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. ואמאי כיון שהוא מתכוין להוציא דם הרי איכא נטילת נשמה מפי' ר"ת דדם חלזון מפקד פקיד ולא מיחבר ולית ביה משום נ"ש.
ואי קשיא דהתם משמע דדבר שאין מתכוין בחבורה פטור, כיון שהוא פטור דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה, אם כן כל חבורה שהיא כמו כן משום נטילת נשמה כדפרישית אם הוא דבר שאין מתכוין מותר, וכן מוכח בכתובות פ"ק כדפרישית לעיל. ובכריתות [י"ט ע"א] אמרינן אמר שמואל מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, אמר ליה רבא לרב נחמן והא תינוקות דכי מתעסק דמי, ותנן מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול אחר השבת, ואחד למול בשבת, ושכח ומל את שלאחר השבת בשבת, רבי אליעזר מחייב חטאת, עד כאן לא קא פטר רבי יהושע אלא משום דקסבר טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור אבל מתעסק בדבר דלאו מצוה אפילו רבי יהושע מחייב, אמר ליה הנח לתינוקות דהואיל ומקלקל בחבורה הוא חייב מתעסק בחבורה נמי חייב. ובפרק כלל גדול וגם בכתובות משמע דמתעסק בחבורה נמי פטור. תריץ דההוא מתעסק היינו שמתכוין לעשות חבורה רק שהוא מתעסק למול אותו של שבת ודאי חייב כיון דמתעסק בחבורה חייב. דההוא מתעסק בשאר מלאכות כגון נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור, היינו מטעם מלאכת מחשבת, דאמרינן בפרק קמא דחגיגה [י' ע"א] אההיא מתניתין דהלכות שבת חגיגות ומעילות כהררים התלויים בשערה, הלכות שבת מיכתב כתיבי, לא צריכא לכדרבי אבא דאמר ר' אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה, כמאן כרבי שמעון דאמר וכו' מלאכה דאינה צריכה לגופה פטור עליה, אפילו תימא רבי יהודה התם מתקן הוא והכא מקלקל הוא דמלאכת מחשבת אסרה תורה, והיינו כהררין התלויין בשערה דמלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא. הרי מוכח התם דמקלקל פטור משום מלאכת מחשבת. וכיון דמקלקל בחבורה חייב אלמא דבחבורה לא בעינן מלאכת מחשבת, הילכך מתעסק נמי דפטור משום מלאכת מחשבת בחבורה חייב. אבל שאינו מתכוין למלאכה, כגון ההוא דצד חלזון, וכן ההיא דכתובות, [לאו] מטעם מלאכת מחשבת פטור אלא שאינו מתכוין לאיסור, דהא בכל התורה כולה נמי דבר שאין מתכוין מותר, כגון גבי כלאים [כלאים פ"ט מ"ה] מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין. וכן גבי [נזיר מ"ב ע"א] נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. וכן ההיא דכיבוי גחלים על גבי המזבח בזבחים [צ"א ע"ב], כולן פטורין משום שאינו מתכוין אע"ג דלא כתיב בהו מלאכת מחשבת. והכי נמי בחבורה דבר שאין מתכוין פטור אע"ג דבחבורה לא בעינן מלאכת מחשבת. רבינו יצחק בן שמואל, ועיקר.
ותימה היכי הויא מלאכה הצריכה לגופה המקלקל אליבא דרבי שמעון דהוי חייב, דהא סתם מקלקל אינו צריך לגופו, ורבי שמעון פטר במלאכה שאינה צריכה לגופה אפילו בחבורה, כדאמרינן בהדיא באלו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ד ע"ב] מאן שמעת ליה דאית ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב רבי שמעון ורבי שמעון אמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. וי"ל דההיא אתיא כר' יוחנן דא"ר שמעון אינו מחייב במקלקל גמור אלא בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו דהויא צריכה לגופה. ואני פירשתי ההיא דאלו הן הנחנקין בענין אחר מפי רבי. ובשבת בשילהי כל כתבי הקודש [קכ"א ע"ב] איכא דאמרי דפטרי בהורג את המזיקין משום דסבירא להו כרבי שמעון דקאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ואע"ג דרבי שמעון מחייב מקלקל בחבורה. מיהו מהתם אין כל כך ראייה, דאיכא למימר דבמלאכה שאינה צריכה לגופה סברי לה כרבי שמעון ובמקלקל בחבורה סברי להו כרבי יהודה [דאמר] פטור. מיהו מההיא דאלו הן הנחנקין משמע בהדיא דאפילו בחבורה פטר רבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה (פטור) ומילה ובת כהן כמלאכה שאינה צריכה לגופה ואפילו הכי חייב בהו רחמנא. אם כן ודאי במקלקל בחבורה חייב [אפי' במלאכה שאצ"ל]. לא נהירא, כמו שפירשתי דלרבי שמעון בחבורה גופה פטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.
מה שורו דלא בעי ליה אף הוא נמי דלא בעי ליה. הא דאיצטריך ליה למימר איהו דומיא דשורו או שורו דומיא דידיה, דהכי משמע ליה מתניתין דקתני יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו, באותו ענין ששורו חייב איהו פטור. דאם לא כן אמאי תנא שור גבי אדם, דבאדם גופיה יש חילוק דזימנין חייב וזימנין פטור.
<h2>דף לה.</h2>
רבא אמר מתניתין בשוגג וכו'. איני יודע מה תירץ, דאכתי כיון דלא בעי ליה מקלקל הוא ואין כאן חיוב מיתה [ולמה יהיה] פטור מתשלומין. ומה שפירש בקונטרס דאע"ג דלא בעי ליה פטור מתשלומין דהא שוגג נמי אינו חייב מיתה ופטור מתשלומין לא נהירא כלל, דבשוגג פטור [היכא] דעביד מלאכה גמורה דבמזיד חייב עליה מיתה, הילכך בשוגג נמי פטור, דאיתקיש שוגג למזיד, ואמרינן לקמן כיון דבמזיד פטור בשוגג נמי פטור. אבל מקלקל דלא עביד מלאכה כלל, ואפילו במזיד אין בו חיוב מיתה למה יהיה פטור מממון. ונראה לרבי דהכי פירושה, רבא אמר מתניתין בשוגג. פירוש הא דתנא שור בהדי אדם אתא לאשמועינן דאדם הדומה לשור שהוא שוגג פטור מממון. והשתא טובא אשמועינן במתניתין דאפילו בשוגג פטור מתשלומין. ולא איצטריך לן השתא למימר אדם דומיא דשור. דאם לא כן מאי אתא לאשמועינן. אבל השתא דאשמועינן טובא במתניתין לא איצטריך למידחק ולמימר איהו דומיא דשורו. אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. מפי רבי.
תנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה אדם לא חלקת בו וכו' אף מכה בהמה לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד וכו'. הך היקישא אתי למיפטר מג' עניני ממונות. חד בין שוגג למזיד, דכי היכי דאשכחן מזיד פטור מדמי וולדות, כדכתיב ואם לא יהיה אסון ענוש יענש, הא אם יהיה אסון לא יענש מדמי וולדות. ואי לאו דחזקיה הוה [אמינא] כי פטר ליה מדמי וולדות, במזיד משום דקם ליה בדרבה מיניה, כדמשמע אסון דין חיוב מיתה, אבל היכא דהוי שוגג דליכא חיוב מיתה אימא דחייב בדמי וולדות. קמ"ל היקישא דחזקיה דלא נחלוק בין שוגג למזיד, דבכל ענין פטור מדמי וולדות, ולא יהיה אסון לאו דין אסון קאמר אלא אסון ממש. בין מתכוין לשאין מתכוין, היינו לפוטרו מדמי הנהרג, דכי היכי דאשכחן גבי מתכוין בהתראה שאינו משלם דמי הנהרג, מדכתיב עליו ולא על אדם דכתיב גבי כופר דהתם נפקא לן לעיל בשילהי כיצד הרגל [כ"ו ע"א] שלא יהא מת ומשלם כופר כמו שור. וכי היכי דגבי מתכוין פטור, גבי מתכוין להרוג את זה והרג לאחר פטור נמי מדמי הנהרג מהיקישא דחזקיה. ולאפוקי ממאן דאמר באלו הן הנשרפין [סנהדרין ע"ט ע"ב] נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב ממון, דדריש ונתת נפש תחת נפש ממון. והכי אמרינן התם באלו הן הנשרפין דמפקא מדרבי, בין דרך ירידה לדרך עלייה. דכי היכי דפטור בדרך עלייה במזיד מממון, כדנפקא לן פרק אלו נערות בגמרא הבא על בתו [כתובות ל"ה ע"א], לא תקחו כופר לא תשקלו ממונא מיניה וניפטריה. ואי לאו היקישא הוה מוקמינן ליה לקרא דקאמר לא תישקול ממונא מיניה וניפטריה, להיכא דהרגו דרך עלייה דלא ניתן שגגתו לכפרת גלות, אבל דרך ירידה דניתנה שגגתו לכפרת גלות אימא במזיד נמי ניפטריה למישקל מיניה ממונא. קמ"ל היקישא דחזקיה דפטור מממון בין דרך ירידה בין דרך עלייה. והכי אמרינן באלו נערות [כתובות ל"ה ע"א] דדרך ירידה הוה לן למיפטר טפי משום דניתנה שגגתו לכפרה. והשתא ליכא למיפרך אמאי איצטריך עליו ולא על אדם לפטור מכופר, ולא תקחו כופר למימר דלא תישקול מיניה ממונא. תיפוק לי בין מתכוין בין שאין מתכוין בין דרך ירידה בין דרך עלייה פטור מדתנא דבי חזקיה דבכל ענין פטור מממון. תריץ דמדתנא דבי חזקיה לא מפקינן אלא מילתא דאשכחן ביה פטורא ממקום אחר, וקמ"ל דבההוא פטור ממקום אחר לא מפליג בין ענין לענין אלא בכל ענין פטור. אבל אי לא אשכחן ביה פטור ממקום אחר לא הוה אמינא דפטור מכופר מדחזקיה, אלא הוה אמינא דחייב בכופר מקל וחומר מבהמה. מצאתי.
<h2>דף לה:</h2>
אמר סומכוס אפילו ברי וברי. ואל יטעה אדם לומר דלסומכוס כל מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום חולקין. דלא אמר סומכוס אלא היכא דמספקא לן במעשה היאך נעשה, כגון הכא שור שהיה רודף אחר חבירו ומספקא לן אי נגחו (ליה) או בסלע לקה. דאפילו בלא טענתייהו מספקא לן לדידן היאך נעשה זה המעשה, דקרוב הדבר לכך ולכך. וכגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה [מ"ו ע"א]. וכן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה [ב"מ ק' ע"א]. אבל היכא דליכא ספק במעשה לבית דין אלא על ידי טענותיהם שזה אומר אתה חייב לי וזה אומר איני חייב לך כלום, או טלית זה שבידך שלי, פשיטא דאפילו לסומכוס המוציא מחבירו עליו הראייה, כדאמרינן בשנים אוחזין [ב"מ ו' ע"א]. אבל היתה יוצאה מתחת ידו של אחד מהם המוציא מחבירו עליו הראייה, ופרכינן פשיטא, ומוקי לה במסקנא דאתו לקמן כי תפיס לה חד ואידך קא מסריך בה סרוכי, ואפילו לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין קמ"ל דסירוכא לאו כלום היא. הרי בהדיא מוכיח דאפילו בדסריך ביה לא מהניא ביה מידי, כל שכן כי לא סריך ביה כלל. מפי רבי.
ממאי דמתניתין בברי וברי מדקתני זה אומר [וכו'] לא כי. תימה דהכא משמע דלא כי הוי ברי. ובכתובות פ"ק [י"ב ע"ב] אמרינן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משאירסתני נאנסתי ונסתחפתה שדך והוא אומר לא כי אלא עד שלא אירסתיך והוי מקחי מקח טעות וכו'. משמע התם בגמרא דטענת בעל טענת שמא. ואע"ג דקאמר לא כי. ונראה לרבי דלא דמי. דהתם מסתמא ההוא לא כי ודאי שמא הוא, דבעל לא ידע מתי נאנסה דהיאך יכול לידע כיון שנכנסה בחזקת בתולה, אבל הכא שפיר מצינן למימר שידע בברור שהשור לא הזיקו אלא בסלע לקה. ותדע דהתם בגמרא אפילו תלמודא לא איצטריך לפרושי דבמתניתין בשמא עסקינן, אלא מסתמא משמע ליה פשוטה דמתניתין דטענת בעל טענת שמא היא. מפי רבי.
מדרישא ברי וברי סיפא נמי ברי וברי. תימה מה צריך להאי דיוקא מדרישא כול', והא בלא רישא נמי משמע סיפא ברי וברי מגופה, דהכי נמי קתני בה לא כי. וי"ל דמהא לא מצי מוכח דסיפא מיירי בברי וברי, דאיכא לדחויי איידי דתנא לא כי ברישא תנא נמי בסיפא. ולרבי נראה טעות להקשות, דאפילו אם הייתי אומר לעולם דלא כי משמע ברי, מכל מקום אכתי לא הייתי מעמיד דסיפא בברי וברי אלא בשמא וברי, דהא [אי] הוה טעין ניזק שמא שורך הזיק או שמא בסלע לקה אז אין בטענתו ממשות, וכי איצטריך מתניתין על זה לומר דהמוציא מחבירו עליו הראייה פשיטא. אלא בעל כרחין רישא ברי וברי. אבל סיפא דניזק טוען שמא גדול הזיק או שמא קטן הזיק, אז טענתו טענה גמורה היא, כי שני השוורים דמזיק נינהו, ומשום הכי אמר ומדרישא ברי וברי וכו'. אבל אם לא מדרישא הייתי מעמיד סיפא בשמא וברי כדפרישית. וכן מוכח במסקנא דמעמיד סיפא בשמא וברי. אבל גופה דרישא משמע דווקא בברי וברי. מפי רבי. גיליון, וכל שכן דלפי המסקנא לא יקשה מידי, דהכא נמי קא מסיק לבסוף דלא כי היא טענת שמא.
הא לא מייתי ראייה שקיל כדאמר מזיק נימא וכו'. תימה מאי קושיא, אימא הכי נמי הא לא מייתי ראייה פטור לגמרי כדרב הונא בר נתן. ואם נפשך לומר דהכי קא מקשי הא לא מייתי ראיה שקיל כדקאמר מזיק, דאינו פטור לגמרי, לא הוה ליה למימר האי לישנא, אלא הוה ליה למיתני פטור, ואנא ידענא דאי ודאי מייתי ראייה שקיל כדקאמר איהו גופיה. דאע"ג דברישא קתני המוציא מחבירו עליו הראייה, התם ליכא למיטעי ולמימר הא לא מיתי ראייה שקיל כדקאמר מזיק, דהא מזיק לא קאמר מידי ופוטר עצמו מן הכל, והוי כאילו קתני בהדיא פטור. אבל הכא דאיכא למיטעי הוה ליה למיתני פטור. ומדלא תני הכי ש"מ דהכי נידוק הא לא מייתי ראייה שקיל כדקאמר מזיק, ולא מיפטר לגמרי. והיינו תיובתא דרבה בר נתן. הא ליתה, דאי הכי קאמר אם כן לקמן בסוף סוגין דמקשה מסיפא דמתניתין דהא ניזוקין שניהם וכו', הא לא מייתי ראייה שקיל כדקאמר מזיק, פירוש מדלא קתני פטור. מאי קא משני ליה מהא ראוי ליטול ואין לו, דאע"ג דראוי ליטול כיון דמכל מקום אין לו ראייה מאיזה טעם שאין לו היה לו לשנות פטור, כיון דאי לא מיתי ראיה לא שקיל מידי. דלישנא דהמוציא מחבירו עליו הראייה לא משמע הכי, אלא משמע שבמה שרוצה להוציא מזה בדין כגון דבר שאינו מודה לו קאמר עליו הראייה, אבל במה שמודה לו אין צריך ראיה. ואם כן כי לא מייתי ראייה נמי שקיל מאי דקאמר מזיק בלא ראייה, ואין לו ליפטר לגמרי. והשתא אתי שפיר הא דמתרץ לקמן ראוי ליטול ואין לו. פירוש בהא ודאי שפיר קאמרת, דאפילו לא מייתי ראייה שקיל כדקאמר מזיק כדפרישית דהכי משמע לישנא דעליו הראייה, הילכך ראוי ליטול הוא מה שמודה לו מזיק, ואין לו מטעם אחר דרב הונא בר נתן דקאמר פטור. הכי נמי הכא מההוא טעמא. מצאתי.
ומדסיפא ניזק שמא ומזיק ברי רישא נמי ניזק שמא ומזיק ברי ואמר סומכוס אפילו בהא כולי. אבל מסיפא גופה ליכא למיפרך. דאיכא למימר כיון דאיכא הודאה במקצת דניזק אומר שמא ומזיק אומר ברי. רישא דקאמר ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא. וקשיא לרבי והא לא כי קאמר דמשמע ברי. ועוד קשיא לרבי דהשתא לפי מאי דאוקים במסקנא קא סתר מילתיה דרבי חייא בר אבא. והכי לא משמע לשון הסוגיא, דבכל הספרים גרסי לא דקאמר ניזק ברי ולא גרסי' "אלא". וכן במסקנא "לא סיפא ניזק שמא וכו"'. משמע דרבי חייא בר אבא בא לתרץ אתקפתא דידיה ולקיים דבריו. דאי רב פפא הוה פריך ואזיל אם כן הוה לן למיגרס בכולה שמעתין אלא דקאמר ניזק וכו', וכן בסיפא הוה לן למיגרס "אלא" דהוה משמע דרב פפא דפריך קא שקיל וטרי עד דפריך לר' חייא. על כן נראה לרבי דהא דקאמר רישא ניזק ברי ומזיק שמא הכי פירושה, רישא נמי מיירי בברי ושמא. דכיון דסיפא בעל כרחין בשמא וברי ברישא אית ליה לאורויי בכי האי גונא דהוי דומיא דסיפא. מיהו רישא נמי מיירי בברי וברי. דלהכי נקיט לשון "לא כי" לאשמועינן דבברי וברי נמי פליגי. ובתרתי מיירי רישא. והא לא דמיא רישא לסיפא. דבסיפא ניזק שמא ומזיק ברי, וברישא ניזק ברי ומזיק שמא. ואם כן ליכא ברישא שום מילתא דמיירי דומיא דסיפא. אמרי ברי ושמא ושמא וברי חדא מילתא היא. ואיכא ברישא דומיא דסיפא. וברי וברי ושמא וברי תרי מילי נינהו. הילכך אי הוה מוקמינן ברישא בברי וברי לחודיה כדמעיקרא לא הוה קשה דלא דמיא רישא לסיפא. הילכך מוקמינן לה נמי בברי ושמא, דהוי דומיא דסיפא, ומיהו מיירי נמי בברי וברי כדמוכח לשון "לא כי". ושפיר קאמר רבי חייא בר אבא. מפי רבי. אך לפי זה המסקנא קשה מכתובות [י"ב ע"ב]. וי"ל כדפרישית לעיל.
הוה אמינא פטור מדמי חיטין וכו'. משבועה של חיטין. דלשלם פשיטא דפטור. הא לא מייתי ראייה שקיל כדקאמר מזיק ואמאי חיטין ושעורין נינהו. תימה לרבי אמאי לא משני כדמשני לעיל, דקאמר ניזק שמא (וברי) [ומזיק ברי]. ותריץ דאי הוה [אמר] הכי הוה מצי למיפרך היינו הך, כדמתרץ בקונטרס. והשתא חידוש אשמועינן דמוקמינן ראוי ליטול ואין לו. ואשמועינן דאי תפס לא מפקינן מיניה. והכי פירושה דמתניתין הא לא מייתי ראייה שקיל כדקאמר מזיק, אם הוא תפיס. והשתא מצי (למיפרך) [למימר] דכולהו בבי דמתניתין איצטריכו, רישא לאשמועינן דחלוקין עליו חביריו על סומכוס, [אפי' בניזק ברי ומזיק שמא]. ומציעתא דאפילו ניזק שמא ומזיק ברי הוה פליג סומכוס (למימר). [ורבנן] חולקין עליו מטעם דפרישית לעיל דאיכא הודאה במקצת. כיון דאיצטריך למיתני אליבא דרבנן המוציא מחבירו עליו הראייה אליבא דרבה בר נתן ולמימר דלית ליה דרבה בר נתן, היא גופה אשמועינן דאי לא מייתי ראייה שקיל כדקאמר מזיק אפילו אם אינו תפיס, דטענו חיטין והודה לו בשעורין חייב. מפי רבי. מיהו נראה דליכא מאן דפליג עליה דרבה בר נתן ולמאן דלית ליה דרבה בר נתן. והילכתא כותיה. וכן פר"ח. ונראה לרבי דאליבא דרבה בר נתן אפילו ביש לו עדים על השעורים פטור, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי [והרי] הודה לו שאינו חייב לו שעורים כיון שלא תבעו. ומה שפירש בתוספות אינו נראה. מיהו ההיא בבא דמתניתין דקתני היו שנים רודפין אחר אחד זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורין, לא הוה צריך למיתני. אלא דבעי למיתני היו שניהם של אחד וכו'. וקמ"ל כדאמרינן בגמרא דכי איתנהו לתרוייהו. ומה שפירש בתוספות עלה דההיא בבא דאליבא דסומכוס היה גובה כל נזקו, לא נהירא. אלא משניהם גובה חצי נזק.
<h2>דף לו.</h2>
לא צריכא דאיתנהו לתרוייהו. כלומר כגון שתפס מקודם שהודה שיעור דמי קטן. ומשום הכי כיון שהיה תפוס כבר הויא מהניא ליה הודאתו אע"פ שלא הודה מה שטענו, דכיון שהודה מיד זכה הלה במה שבידו משלו כשיעור ההודאה. ואי תיקשי אם כן אפילו אם תפס כשיעור דמי גדול, עכשיו כשתפס נעשה המזיק מוציא ממנו ועליו להביא ראייה. תריץ כגון שתפס בעדים, דעכשו אינו נאמן לומר שלי הוא וגם אינו נאמן לומר לקוח הוא מאחר שיש עדים. לפיכך אינו נאמן כפי הודאתו. תוספות. וצריך עיון.
שמע מינה שני שוורים וכו'. קס"ד דהכי פירושה דמתניתין שניהם חייבים, כלומר על שניהם מוטלת חיובא ואם נמכר האחד יגבה מחבירו והיינו דקא פריך ש"מ שני שוורים שהזיקו, לאו דווקא הזיקו שניהם, אלא בין שניהם יצא ההיזק ואין ידוע איזה מהם הזיק. רצה מזה גובה רצה מזה גובה. שאם נאבד האחד יגבה מחבירו. ואמאי והא הוה לן למימר המוציא מחבירו עליו הראייה. והאי שמע מינה פירכא היא ולא תיפשוט כדאמרינן בעלמא. ואין נראה האי פירושא דלא הוה טעי תלמודא בהכי, וכמו שתירצנו למעלה [כ"ד ע"ב] גבי במכירין בעל השור ואין מכירין את השור, [כי] כיון שנאבד האחד מצי אמר האי דנגח הוא שנאבד. ואע"ג דכל דפריש מרובא פריש, מצי מדחי להו בהכי כיון שהוא מוחזק. הילכך לא מצו למימר לחיובי פלגי נזקא קא אתינן כיון דנאבד האחד. מצאתי. אלא ודאי פשיטא ליה לתלמודא דלא קאמר במתניתין שניהם חייבים לאו דווקא. אלא יש לו לתבוע על שניהם, ומן הפחות ישלם לו המזיק. והא דקא דייק ש"מ, היינו מלישנא דמתניתין דתני שניהם חייבים האי ייתור לשון אשמועינן חידוש [כי] בעלמא היכא דאיכא עדים דשני שוורים של איש אחד הזיקו בבת אחת דהחיוב על שניהם ואם נאבד האחד יגבה מחבירו האחר, דכמו גוף אחד [הם]. והכי נמי בשני שוורים לא אמרינן דרביע נזק מוטל על זה ורביע על זה ואם נאבד האחד יפסיד. והשתא אתי שפיר דש"מ הוי תיפשוט כמו בכולי תלמודא. וגם לשון הזיקו, דווקא הזיקו שניהם.
אלא לעולם בתמין ור"ע היא. תימה אמאי איצטריך לאוקומי כר"ע, אפילו לרבי ישמעאל נמי הוה מצי לאוקומה. ומה שפירש בקונטרס דלרבי ישמעאל אם נאבד האחד אינו מפסיד זכותו, לא נהירא. דהא פשיטא דאפילו לרבי ישמעאל דאמר בעל חוב הוא, מיהו אינו חייב לו אלא אם השור בעין, דהא לכולי עלמא משתלם מגופו, דהא אמרינן לעיל שחטו המזיק מפסיד הניזק, וכל שכן אם נאבד דמפסיד. אלא נראה דמשום הכי מוקי לה כר"ע [משום] דהכי משמע (לעיל) [לשון] דמתניתין שניהם חייבין, דגוף השור מוחלט לו. דאי כרבי ישמעאל הוה ליה למיתני "חייב משניהם", והשתא משמע חייב גברא משניהם כששניהן בעין. ואמאי קאמר לשון "חייבין" דמשמע דגוף השור מחויב ומוחלט לניזק. מפי רבי.
ראשון ראשון נשכר מיבעי ליה. קשיא לרבי והא אמרינן לעיל [ל"ג ע"ב] קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום, ואמרינן טעמא משום דמצי למימר אילו גבך הוה לאו מינך גבאי ליה, והכא משמע דלא מצי למימר ליה הכי, שהרי הוא לא פשע בשמירתו, שלא היה מוטל עליו לשומרו, שהרי לא היה ברשותו. ומה שתירץ בקונטרס דלא דמי הא לחב עד שלא הזיק דהתם הוא דאמר ליה ניזק לבעל חוב מהאי תורא דאזקך מיניה משתלימנא ובעל חוב לא מצי למימר הכי, הילכך בעל חוב יטול מנכסים אחרים, אבל הכא האי ניזק והאי ניזק ולא משתלם אלא מגופן ומאי דשקיל האי מפסיד האי הילכך קמא [קמא] קדים, לא נהירא לרבי, שהרי איהו לא מסיק לעיל ההוא טעמא, אלא האי טעמא קאמר אילו גבך הואי לאו מינך גבאי ליה. ועוד דלהך תירוצא אית לן למימר דדווקא מיירי בשלא עשאו אפותיקי לאותם בעלי חובות, דמצי לאישתלומי מנכסים אחרים, אז יהיה קודם. וסתם תלמודא משמע דבכל ענין מיירי כיון דלא מפליג. ובתוספות פירש בפירקין דלעיל הך טענה דאילו גבך הוה וכו', דהכי (הוה משמע) קאמר אילו גבך הוה (ליה) [לאו] מינך הוה גבאי ליה, כלומר כיון דמגופו משתלם ולא מעלייה נמצא שאין שיעבודו חל (עליה) אבעלים אלא אגופיה דשור, ואין בעל השור בעל חובו דהוה שייך למימר ביה בעל חוב מאוחר, אלא שור גופיה הוא בעל חובו. הילכך כל מקום שהוא משתלם ממנו אפילו תפסו בעל חוב מוקדם של בעלים לאו לאחר שהזיק [הוא], שהרי הוא נשתעבד מחמת עצמו לזה כשהזיק, ולא מחמת בעלים שיהא חשוב שיעבודו מאוחר. והיינו דאמרינן אילו גבך הוה, שהיית גובהו קודם לי, לאו מינך הוה גבאי לזה אע"פ שאתה בעל חוב מוקדם דבעלים, שהרי הוא אינו בעל חוב דבעלים. השתא נמי כשזה קדים וגבה אין שייך לומר בו מה שגבה גבה למיפשט [מיניה] לבעל חוב מאוחר דעלמא. לפי אותו פירוש אתי שפיר הכא דהואיל וכולן באין מחמת נזקין אין מישתלמין כולן אלא מגופו, ודאי ראשון נשכר דהוא מוקדם להשתלם מגופו, דגופו נשתעבד לו קודם. ודומה לזה התירוץ היה מתרץ רבי, ולא הבנתיו יפה.
<h2>דף לו:</h2>
אמר רבא לעולם כרבי ישמעאל. מה שהקשה בקונטרס אמאי לא מוקי לה נמי כרבי עקיבא בכי האי גונא, כגון שתפסו ניזק, ותירץ כיון דאחרון היה גובה לרבי עקיבא אפילו בלא תפסו, (והולכ') [הילכך] לא ניחא ליה לאוקומה כרבי עקיבא אלא כרבי ישמעאל, דהשתא אפילו אחרון נמי אינו גובה אלא בתפסו. ואין נראה לרבי דאם כן לרבי עקיבא נמי הוה דין כך בתפסו, דמותר גובה משלפניו, ואם יש בו עוד מותר גובה משלפני פניו, אם כן במאי פליג רבי שמעון במתניתין דאמרה יחזיר לכולם כרבי עקיבא. והא לרבי שמעון נמי בכי האי גונא קא מיירי תנא קמא בתפסו הוה מודה דהכי דינא כדקאמר ת"ק. אלא נראה לרבי דלא מצי לאוקומה כרבי עקיבא כלל. דלרבי עקיבא לא הוי שומר עליו כלל כשתופסו, דכיון דשותפי נינהו בעל השור הוא. והילכך תפסו ואינו מרויח כלום בחלק הבעלים, דאי אינו שוה כולו אלא חצי נזק אינו גובה כולו, אלא כפי מה שהיה בשור תחילה יש לו עכשיו שהכחיש ברשות שניהם. הילכך לא הוי עליו שומר כלל, ואינו מתחייב בתפסו אלא בשותפות עם הבעלים כמו בלא תפסו, ולא הוי דין יחזיר לכולן, דכולן שותפין בו וברשות כולן הזיק. אבל לרבי ישמעאל דאמר בעל חוב הוא ואינו ברשותו ואינו בעליו עדיין, כשתפסו בשביל השיעבוד (שלא) [שלו] נעשה עליו שומר שכר, שהרי הוא מרויח בו שאם כחש ברשות המזיק כחש, והוא יכול לגבות כולו בשביל חצי נזקו הילכך הוי עליו שומר שכר. מפי רבי ועיקר.
רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא. תימה מה קושיא הרי תרי תנאי נינהו דפליגי במתניתין, ומאי קא מתמה אי האי סבירא ליה כרבי ישמעאל והאי סבירא ליה כרבי עקיבא. ואומר [רבי] הכי סק"ד דאפילו לרבי מאיר ורבי (יהודה) [שמעון] אין חלוקין בסברת רבותיהם אלא תרוייהו סבירא להו או כרבי ישמעאל או כרבי עקיבא. מצאתי.
התוקע לחבירו נותן לו סלע. ופשטינן הכא בשמעתין סלע מדינה. רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי מנה. ופשטינן בהחובל [צ' ע"ב] מנה צורי. ותימה לרבינו תם נשמתו עדן [ספר הישר סימן תקמ"ד] דלא חזינן פלוגתא כי האי גוונא בדבר שבאומד כגון הכא שמדין דמי הבושת זה אומר סלע מדינה וזה אומר מנה צורי דהיינו מאתים סלעים של מדינה. ועוד תימה דהכא משמע עבד עובדא רב יוסף כתנא קמא משמע דהכי הילכתא, ובפרק החובל עבד רבי יהודה נשיאה [עובדא] כרבי יוסי הגלילי משמע דהילכתא כרבי יוסי [הגלילי]. ונראה לו לפרש דלא פליגי אלא תנא קמא איירי בעני ורבי יוסי הגלילי בעשיר. וכן מוכח בהא שמעתא דלעני יהבינן סלע. דהך עובדא דבשמעתין בעני הוה מדקאמר איזיל ואיברי ביה נפשאי. וההוא עובדא דבהחובל בעשיר הוה.
התוקע לחבירו נותן לו סלע. והיינו תקע ממש באזנו. והא דתנן לקמן המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומפרש בגמרא כגון שהכהו כנגד אזנו בכותל, דהיינו נמי תוקע. וי"ל דהתם גרמא בנזקין הוא והכא (נמי) מזיק בידים. ודיקא נמי דקתני התם כנגד אזנו ולא בתוך אזנו. מצאתי. סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן. ואע"ג דלעיל [כ"ז ע"א] הא שלח ליה רב נחמן לרב חסדא חסדא קנסא קא גבית בבבל, הכא איכא למימר דבושת ממונא הוא ומגבינן (ביה) [ליה] כדמוכח לעיל פ"ק דפריך התם [ה' ע"א], בושת דמוונא הוא ליתני.
ושל דבריהם כסף מדינה. ואי תיקשי בשילהי [החובל] [צ' ע"ב] והא רבי יוסי הגלילי קאמר מנה ואמרינן מנה צורי, אלמא דדבריהם נמי איכא כסף צורי. ועוד אמרינן בכתובות בשילהי אע"פ [ס"ה ע"ב] אההיא מתניתין דנותן לו כלים של חמשים זוז, אמר אביי חמשים זוזי פשיטי, מדקתני במה דברים אמורים בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו, אי (ס"ל) [סק"ד] חמשים זוז ממש עני מנא ליה אלא ש"מ חמשין זוזי פשיטי. ואי סבירא ליה דבשל דבריהם ליכא כסף צורי כלל, מה היה צריך אביי לדקדק מדקתני במה דברים אמורים, תיפוק ליה דכסף דדבריהם הוא ולא הוי אלא כסף מדינה. תריץ דהא דקאמר רב אסי כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה, היינו בסלע דווקא. וכן מוכח בקידושין בפ"ק [י"א ע"א] ובבכורות פרק יש בכור [נ' ע"ב], דהתם פריך אמילתיה דרב אסי מאי קמ"ל תנינא חמש סלעים של בן וכו', ומשני ושל דבריהם כסף מדינה איצטריך ליה דלא תנן כדתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע וכו'. הרי מדלא מתרץ התם דאשמועינן רב אסי דאפילו כסף שאינו שקלים הוי כסף צורי דלא תנן כדתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע. ומדקא מייתי הך דקתני סלע משמע דדוקא קאמר אסלעים. מפי רבי. רבינו תם נשמתו עדן. ולא מיבעי לרשב"ג דאמר פ"ק דכתובות [י' ע"א] כתובה דאורייתא, דיליף מכסף ישקול כמוהר הבתולות, שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה, והתם שקלים כתיבי וכל שקלים של תורה כסף צורי, וחמשים שקלים של אונס ומפתה הוו מאתים דינר, דסלע(ים) ד' דינרים. אלא אפילו למאן דפליג עליה [דרשב"ג] דאמר כתובה דרבנן, נראה לרבי דבהא לא פליג עליה דמאתים זוז של צורי. דהכי משמע פרק בתרא דכתובות [ק"י ע"ב] דליכא בינייהו אלא הא דתנן נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל, נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל, ואמרינן בגמרא מקולי כתובה שנו כאן רשב"ג אומר ממעות קפוטקיא, ואמרינן בגמרא קסבר כתובה דאורייתא. משמע התם דאפילו תנא קמא לא פליג אלא בהא דנותן לה ממעות קפוטקיא ואמר [ממעות] ארץ ישראל אבל מאתים מיהא נותן לה לתנא קמא כמו לרשב"ג. ואפילו מנה של אלמנה נראה לרבי דמנה צורי [הוא] אע"ג דכתובת אלמנה לדברי הכל מדרבנן. וראייה מהא דאמרינן בכתובות [י"ב ע"א], אמר רב [אשי] שתי תקנות הוו, מעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה, כיון דחזו דקא מזלזלי בהו תקינו מאתן, כיון דקא חזו דקא מפרשי מינייהו דאמרי עד דנסבינן אלמנות כהנים נינסיב בתולה בת ישראל אהדרינהו למילתייהו. הרי משמע התם דכי הוו מאתים לאלמנה לא היה חילוק בין אלמנה לבתולה. ובבתולה הוכחנו דמאתים זוז של צורי. מפי רבי. ויש לדחות, דשמא כי תקינו לאלמנת כהנים מאתים, תקינו לה לגמרי כמו לבתולה מאתים זוז של צורי אבל מנה של כסף מדינה. ויש מפרשים אפילו מאתים של בתולה כסף מדינה. וקצת מיושב לפי דבריהם הא דאמרינן בהחובל [פ"ט ע"ב] כגון דלא נפישא מכתובה דאוריתא והוי הכל ארבעה זוזי, ומשום ארבעה זוזי לא מפסיד עשרים וחמשה. משמע דעשרים וחמשה זוזי הויא כתובה. מדקאמר סתמא עשרים וחמשה משמע אזוזי קאי [ומיירי בכתובת בתולה]. (והיינו) [והשתא] אתי שפיר, כיון דמיירי [בבתולה, הא דקאמר כגון דלא נפישא מכתובה דאורייתא. אלא אי אמרת דמיירי] באלמנה מאי קאמר כגון דלא נפישא מכתובה דאוריתא, והא כתובת אלמנה לדברי הכל מדרבנן כדמוכח פ"ק דכתובות [י' ע"א]. [ואפשר לומר] דלשון "דאורייתא" לאו דווקא, אלא הכי קאמר דלא נפישא מכתובה בדינר, שיש לה להיות לכל הפחות [דינר] ואין בה שום תוספת כתובה. וכן צריך לפרש נמי בעל כרחין [לפי] ההוא פירושא דמוקמינן לה בכתובת [בתולה] דכיון דקאמר לה כ"ה זוזי דהיינו מאתים של מדינה, אם כן בעל כרחין סבר כתובה דרבנן. דהא פשיטא למאן דאמר כתובה דאורייתא דמאתים היינו מאתים זוזי צורי, כדפרישית לעיל. מפי רבי. ותמה רבי למה נהגו עתה לכתוב בכתובת בתולה "דחזו ליכי מדאורייתא", ובכתובת אלמנה "דחזו ליכי מדרבנן". אע"ג דרשב"ג קאמר במתניתין [כתובות ק"י ע"ב] כתובה דאורייתא וקאמר רבי יוחנן [שם ע"ז ע"א] כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, מיהו בההיא אין הלכה [כרשב"ג אלא הלכה כרב נחמן דהלכה] כרב נחמן בדיני, ורב נחמן סבר כתובה דרבנן דאמרינן פ"ק דכתובות [י' ע"א] אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר חכמים תיקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה להכי הימנוהו שאם אמר פתח פתוח וכו'. מפי רבי.
אנן יד עניים אנן. ואי קשיא מה היה צריך לומר יד עניים אנן. אפילו לא הוה יד עניים. וגם אם [לא] היה שם אדם אלא הוא לבדו ואמר הרי הוא נתון לעניים וכי היה יכול לחזור בו ומה בין צדקה להקדש. ועוד דבהדיא אמרינן במסכת ראש השנה [ו' ע"א] דדריש האי קרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית ואמרינן בפיך זו צדקה [משמע] דאין יכול לחזור ממה שגמר בלבו ליתן לעניים. י"ל דהיינו התם בדבר שבידו ליתן שישנו ברשותו ומוחזק בו, אבל בדבר שחייבין לו ועדיין לא בא לעולם ודאי יכול לחזור בו. דהכי מוכח במרובה [ס"ח ע"ב] שאינו יכול להקדיש מה שאינו יכול להקנות. הילכך צריך לומר אנן יד עניים אנן, דכי האי גוונא יכול להקנות דהיינו במעמד שלשתן נודר וחייב ומקבל מתנה, דהא [רב יוסף] יד עניים הוא, והוי כאילו הוו עניים התם, וקיימא לן [גיטין י"ג ע"ב] מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ושמא עוד י"ל דאותו הניזק היה רוצה ללוותה מן הצדקה ודעתו היתה לאהדורה ולא היה חוזר בו, וקאמר ליה רב יוסף אנן יד עניים אנן. וקיימא לן בפ"ק דערכין [ו' ע"א] גבי צדקה כיון דאתאי ליד גבאי אסור לשנותה. ורב יוסף גבאי היה כדמוכח בגיטין [ס' ע"ב] גבי ההיא שיפורא דהוה בי רב יהודה והדר בי רבה והדר בי רב יוסף ובו היו מניחין מעות צדקה. מפי רבי.
<h2>דף לז.</h2>
אין צריכין פרוזבול. פירש בתוספות דחשבינן לשטרותיהן כמסורין לבית דין, כדפירש בקונטרס ותנן המוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין. וא"ת התינח מלוה בשטר, מלוה בפה מאי איכא למימר. וי"ל דאמלוה על פה לא תקינו רבנן פרוזבול, אלא אמלוה בשטר. תוספות. וליתה דבהדיא מוכח פרק השולח גט [גיטין ל"ז ע"א], דדברי הכל דכותבין פרוזבול במלוה על פה, ובמלוה בשטר הוא דפליגי כשיש בו אחריות. [ודוקא] דאית ללוה קרקע כל שהו, ואפילו נושה בו מאה מנה יכול לגבות ולחזור ולגבות אפילו מאה פעמים מידי דהוה אקטינא במי שהיה נשוי [כתובות צ"א ע"ב]. ויכול למסור חובו לב"ד שכך תיקן הילל. מצאתי.
הרי הוא מועד לשבתות. בירושלמי [פ"ד ה"ב] יהיב טעמא אמאי נקט בשבתות, מכיון דיחמי לן לבושים נקי עוד הוא משנה דעתיה. כלומר מתוך שהוא רואה אותם במלבושים נקיים נעשים לו כנכרים ומשנה את דעתו ונוגח. אבל פירוש הקונטרס עיקר. תוספות.
ומאימתי הוא תם משיחזור בו שלש שבתות. הא לא הוה צריך למיתני הכא, דהא תני ליה רבי יהודה בכיצד הרגל [כ"ג ע"ב] ותם משיחזור ג' ימים וה"ה הכא לשבתות. גימגום.
הא סתמיה הוי מועד. מספקא ליה [לרבי] לרב זביד אי הוה אמר נמי לענין חזרה דסתמא הויא חזרה, כגון שהועד לכמה מינים וחזר בו באחד מן המינים אי אמרינן סתמיה חוזר למינים אחרים שהועד. הא ודאי שמעינן ליה לקמן בשמעתין היכא דלא חזר ממין שהועד בודאי אלא ממין דהוה סתמיה מועד לו, דלא אמרינן סתמיה נמי מוחזר לאותו המין שהועד בודאי. מדמסיק לקמן רב זביד אמר לך רישא אחזרה קאי כגון דהוה ליה מועד לאדם כולי, (היינו) [הרי] משמע דלבהמה גופה הוא דאהניא חזרה ולא לאדם, וכל שכן לשאר מינים אחרים דלא הויא חזרה מסתמא. דאפילו לאדם דהוה לן למימר כיון שחזר מבהמה דלית לה מזלא מסתמא כל שכן שחזר מאדם דאית ליה מזלא, ואפילו הכי משמע דלא אמרינן, כל שכן לשאר מינים אחרים הדומים לבהמה דלית להו נמי מזלא דלא הויא חזרה. אבל מכל מקום הא לא מצינן למישמע מינה היכא דחזר מאחד מן המינים שהועד בהם בודאי, אם נאמר דמסתמא נמי מוחזר לשאר כל המינים. ומסברא הוה משמע דהוא הדין, השתא לענין העדאה לאפוקי ממונא לחייבו נזק שלם [וכ"ש] דנימא סתמיה הויא חזרה. תוספות. וקשיא דלעיל מפ"ק אדרב פפא הלכה ראשונה [ב' ע"ב], פירשתיה שם. מפי רבי.
נעשה מועד לסירוגין לשוורים. ואי קשיא [לך] לרב זביד דהכא משמע דדווקא לשוורים נעשה מועד ולא למין אחר, וקשיא לרב זביד דאמר סתמיה הוי מועד ממין לשאינו מינו. תריץ דרב זביד מוקי לה כגון שראה שור ונגח ובאותה שעה ראה מינים אחרים ולא נגח וכן בפעם שניה, דהשתא ודאי לכולי עלמא לא הוי מועד אלא לשוורים. מפי רבי. והא דקאמר בפעם שלישית שור נגח שור לא נגח, לא הוה צריך למימר שור לא נגח, אלא שור נגח נעשה מועד לסירוגין. אלא משום דבעי למיתני עד נגיחה רביעית דהוי משמע דאינו חסר כלום רק מיד כשנוגח נזק שלם חייב. אבל אם לא הוה תני שור לא נגח לא היה חייב נזק שלם, אלא צריך תחילה שור ולא נגח שהרי לא הועד אלא לסירוגין, ואחר כך כשיגח פעם רביעית יהיה חייב נזק שלם. מפי רבי.
<h2>דף לז:</h2>
יום ט"ו בחודש זה וכו'. דוקא נקט בכה"ג פלוגתייהו, אבל ט"ו בחודש זה וט"ו בחודש אחר וכן בשלישי לדברי הכל נעשה מועד אע"ג דלא שילש בדילוג, דכיון דשם ט"ו על כולן יש לומר דט"ו גורם ומצטרפת הראשונה לאלו השנים אע"פ שלא היתה בסירוגין. אבל השתא פליגי בט"ו בחודש זה דאיכא למימר שם אותו מנין גורם דימים שבינתים שווים, שכך [ימים יש] מט"ו עד י"ו כמו מי"ו עד י"ז. רב אמר אפילו בכה"ג נמי קבעה לה וסת לדילוג ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. ואין לטעות ולומר דמשום הכי בעי שמואל עד שתשלש בדילוג דאין ימים שבינתים שווים, דפעמים חודש אחד מלא וחודש אחד חסר ויש בין ט"ו לי"ו או פחות או יותר ממה שיש בין י"ו לי"ז, דאם כן הכי נמי משום האי טעמא הוה ליה לפלוגי בט"ו לט"ו. אלא ודאי פליג שמואל אפילו בימים שבינתים שווים. וקשיא לרבי אמאי לא תיקשי לשמואל מההיא דלעיל ראה שור נגח שור ולא נגח וכו' ולא בעי שילוש בדילוג, דההוא ודאי דמיא לי"ו. דכי היכי דהכא ימים שבינתיים שווים רק שאין למימר שם ט"ו גורם, הכי נמי התם בין כל נגיחה ונגיחה ראה פעם אחת שור ולא נגח ואחר כך נגח, והתם ליכא למימר דשם ט"ו גורם. ואמאי לא בעינן שילוש בדילוג. ומה שפירש בתוספות דההיא דמיא לט"ו ט"ו, אבל אי הוה בכי האי גוונא ראה שור נגח שור ולא נגח שור נגח שור נגח שני שוורים ולא נגח הא דמי לפלוגתייהו. ואינו מיושב כלל. חדא דהיאך דמיא ההיא לט"ו ט"ו. דבט"ו אמרינן שם ט"ו גורם. אבל התם מה שייך למימר הכי. ועוד מה שפירשו בתוספות שני שוורים ולא נגח הא דמי לפלוגתייהו, אינו נראה, דכי היכי דהכא ימים שבינתיים שווים הכי נמי התם פעם אחת ראה שור ולא נגח בין כל נגיחה ונגיחה. ומה שפירש בקונטרס דלשמואל הכי קאמר נעשה מועד לשוורים (הרבה) כשיגח עדיין פעם שלישית בדילוג משלם נזק שלם, ולא חשיב ההיא [נגיחה] דמתחייב עליה לעולם. זה הוא לפי סברתו שפירש למעלה [כ"ג ע"ב] דבנגיחה שלישית מתחייב נזק שלם. ולא נהירא כמו שהוכחתי למעלה בפ' כיצד הרגל. ונראה לרבי דלא אפשר לתרוצי לשמואל ההיא ברייתא דלעיל כוותיה בשום ענין. אלא בעל כרחין הוה מוקי לה כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה ואיהו דאמר כרשב"ג [יבמות ס"ד ע"ב], וקי"ל כותיה בווסתות ובשור המועד.
ושל הקדש שנגח שור של הדיוט פטור. תימה היאך תיסוק אדעתין שיהא חייב אפילו לא הוה כתיב רעהו, והא היכי מצי לאישתלומי מהקדש, שהרי בשביל נגיחה לא פקע מניה קדושתיה ואסור ליהנות ממנו לעולם. בשלמא הקדש שלמים (ודלא כרבי) [אליבא דרבי] יוסי הגלילי דאמר ממון הדיוט הם וקרינא ביה רעהו, אלא לרבנן דאמרי ממון גבוה הוא ולא קרינא בהו רעהו [מאי איכא למי']. איכא למימר דהא דאיצטריך למעוטינהו מרעהו, דאי לאו הכי הוה אמינא לישתלם מבשרן, כדאמר רבא בפ"ק [י"ג ע"א] אליבא דרבי יוסי הגלילי שלמים שהזיקו גובה מבשרם וכו'. אלא שאר קדשים שאין הבשר נאכל לבעלים אי נמי אם הוא הקדש בדק הבית הא למאי איצטריך למעוטינהו מרעהו, פשיטא היאך ישתלם מהם, דלעולם בקודש הם ואסור ליהנות מהם. מיהו איכא למימר דאיצטריך למעוטינהו לקדשי בדק הבית, דהוה אמינא יהא ניזק מוסיף עלייהו דינר אחד ופודה אותם וישתלם מהם. כדאמרינן בערכין [כ"ג ע"ב] גבי המקדיש לקדשי בדק הבית כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב. ואע"ג דלא דמו אהדדי, דהתם שיעבוד קדם להקדש ואין הקדש חל מדאורייתא ולא הוה צריך פדייה לגמרי אלא משום גזירה דרבי אבהו, אבל הכא שור הקדש שנגח, ההקדש קדם לשיעבודו של ניזק וקדוש מדאורייתא. מכל מקום הא אמרינן בעלמא הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, אלא לכתחילה הוא מדאורייתא אסיר. והכא כיון שהזיק ונשתעבד לניזק הוה אמינא יפדנו לכתחלה וישתלם מן המותר שהוא שוה יותר ממה שניתן בפדיונו, להכי איצטריך רעהו דפטור. ואינו מיושב לי לגמרי דזה אין לומר. תם דמשלם מגופו מאי איכא למימר. גימגום. תוספות.
הכל היו בכלל נזק שלם. פירוש בין הדיוט בהדיוט בין הדיוט בהקדש בין הקדש בהדיוט כולן היו בכלל נזק שלם דמועד. וגבי מועד לא כתיב רעהו. כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם. בעל כרחין לא נוכל לדורשו לפטור לגמרי היכא דאינו רעהו, דאם כן היה לו לכתוב רעהו גבי מועד, דאז היה בעל כרחין למידרשיה לפטור, ולחיוב ליכא למימר דהיכי מצית למימר לחיובי רעהו דמשלם נזק שלם שאינו רעהו יהא חייב יותר מנזק שלם, למה ישלם יותר מנזק שלם. הרי בעל כרחין הוה לן למידרשיה לפטור, רעהו הוא דחייב הא שאינו רעהו פטור, וכיון שבמועד פטור לא כל שכן בתם. והשתא דלא כתיב ביה גבי מועד אלא גבי תם. דמצינן למידרשיה לחיובא, אם כן ודאי לחיוב בא ולמידרשיה הכי, רעהו הוא חצי נזק ומועד נזק שלם הא שאינו רעהו אפילו תם נזק שלם. ומיהו אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע רעהו לפטור, ונהי דמשום הוכח' דלא כתביה גבי מועד שמשמע דלחייב נמי אתא, פשטיה דקרא דרעהו מיהא (היכא) [הכי] משמע דלפטור בא, הילכך אית לן למידרשיה נמי (ו)לפטור. וכיון דרבה לחייב ולפטור, אם כן אוקי קרא בדדמי לפי הסברא דהדיוט בהקדש חייב אפילו תם נזק שלם, והקדש בהדיוט פטור. וא"ת נהי דהקדש בהדיוט פטור מפשטיה דרעהו [התינח] בתם דכתיב ביה רעהו, במועד מנלן דפטור. תריץ כיון דלית ביה תמות לית ביה נמי מועדות. מפי רבי. מה שפירש בקונטרס איני יכול להבינו. ובתוספות פירש נהי דהשתא נמי יליף קל וחומר, ובעי למידרש רעהו דווקא בין הדיוט בהקדש בין הקדש בהדיוט, אלא הדיוט בהקדש ליחייב נזק שלם, בין תם בין מועד נזק שלם, מדכתיב רעהו גבי תם ולא גבי מועד. והקדש בהדיוט ליפטור לגמרי, דליחייב נזק שלם אפילו בתם אי אפשר למידרשיה גבי הדיוט בהקדש כדדריש גבי הקדש בהדיוט, קל וחומר השתא הדיוט בהדיוט תם אינו משלם אלא חצי נזק הקדש בהדיוט לא כל שכן. אלא בעל כרחין גבי הקדש בהדיוט אית לן למידרש רעהו לפטור לגמרי. תוספות. וזה סייעתא לדברי רבי שפירש למעלה דלא דרשינן קרא למיסתר קל וחומר אם אינו מיותר. וא"ת היכי נפקא לן פטור שור הקדש שנגח מרעהו, והא רעהו כתיב אניזק ולא אמזיק. ומכי יגח שור איש הוה [ליה] למידרש. וי"ל דמרעהו נמי משמע מי שיש לו ריע חייב, יצא הקדש שאין לו ריע. וכיון דאחד מהם הקדש אין לזה ריע. ובשם רבינו תם נשמתו עדן מצאתי בענין אחר וזה לשונו [ספר הישר סימן תקנ"ב], אי רעהו לאו דווקא, דהקדש כי יגח וכו' אאיש דרישיה דקרא קא סמיך, אלא אמר ריש לקיש הכל היו בכלל נזק שלם. דקסבר רבי שמעון בן מנסיא פלגי נזקא ממונא כדמוכח' במתניתין דלעיל [ט"ו ע"א]. ואיש דווקא ורעהו דווקא. ואיש להקל ורעהו להחמיר. והכי מפרשינן לקרא, וכי יגח שור (את) איש חייב בתשלומי נזק ולא הקדש שפטור. את שור רעהו ומכרו וחצו, אבל דהקדש לא יחצון. (דהא) [דאי] לא כתיב רעהו, הוה אמינא וכי יגח שור איש, ולא הקדש. את שור ומכרו, (ו)הוה משמע בין הדיוט בין הקדש. השתא דכתיב רעהו לא בא אלא להחמיר על המזיק את ההקדש. ומאן דגריס "דאם כן ליכתביה רחמנא לרעהו גבי מועד", היינו הך. והוה ליה למיכתב גבי תם סתם, וגבי מועד הוה ליה למיכתב "או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום שלם ישלם שור תחת השור רעהו". ומאן דלא גריס אתיא שפיר. וחדא היא. תוספות.
<h2>דף לח.</h2>
עמד והתיר ממונן לישראל. תימה אם כן דהתיר ממונן מאי איריא דפטור על נזקיהם, אפילו גזילו יהא מותר. וי"ל דגזילו אסור, כדנפקא לן לקמן מקראי אחריני פרק בתרא [קי"ג ע"א], הילכך האי דהתיר ממונן מוקמינן לה בנזיקין. אי נמי האי [אמורא] קסבר דאפילו גזילו מותר מדאוריתא ואינו אסור אלא מפני חילול השם.
עמד והגלה אותם מעל אדמתם. כמו שמצינו בסנחריב שבילבל את כולן. תוספות. מנין אפילו גוי ועוסק בתורה וכו'. ובסנהדרין [נ"ט ע"א] מוקמינן לה בשבע מצות דידהו, אבל בשאר מצות חייב מיתה דכתיב מורשה [קהלת יעקב] אל תיקרי מורשה אלא מאורסה. מפי רבי. אלא כמי שאינו מצווה ועושה. תימה אם כן לא הוי ככהן גדול, דאילו כהן גדול מקבל שכר כמצווה ועושה [וי"ל] כמי שאינו מצווה ועושה הרי הוא ככהן גדול. ולהכי נקט כהן גדול ולא נקט מלך, אע"ג דאמרינן בסנהדרין פרק כהן גדול [י"ח ע"ב] שמלך לפני כ"ג, משום דאמרינן במדרש [סוטה ד' ע"ב] יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים. והכי אמרינן בהוריות [י"ג ע"א] (ישראל) [ממזר] תלמיד חכם קורא קודם לכהן עם הארץ שנאמר יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים. מפי רבי.
כהנים ולויים וישראלים לא נאמר אלא אדם. קשיא דהכא משמע דאפילו גוים קרויין אדם, ובבבא מציעא פרק המקבל [קי"ד ע"ב] אמר רבי שמעון בן יוחאי קברי גוים אין מטמאין באהל שנאמר אדם אתם אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם. ופירש רש"י בסנהדרין פרק ארבע מיתות [נ"ט ע"א] עלה דהך כהנים לויים וישראלים לא נאמר וכו', דקסבר אפילו גוים קרויין אדם, ובעי למימר דפליג עליה דרבי שמעון וסבירא ליה לרבי מאיר כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון, כדמוכח בהבא על יבמתו [יבמות ס"א ע"א] דסברי דקברי גוים נמי מטמאין באהל. אם כן לרבנן גוים קרוין אדם. ורבינו תם נשמתו עדן מתרץ [דיש חילוק בין אדם להאדם] דאדם משמע למעט. ותדע דכולהו דפריך מינייהו התם ביבמות בהבא על יבמתו כתיב בהו אדם ולא האדם. והרב ר' משולם מתרץ דאדם כי ימות באהל ודאי משמע ישראל ולא גוים, והא דלא כתיב ישראל משום דפורענות הוא. אבל הכא גבי טובה דכתיב האדם וחי בהם הוה מצי למיכתב ישראל, ומדלא כתיב אלא האדם משמע אפילו גוים. ואגב גררא אפרש הא דאמרינן בהבא על יבמתו, רבינא אמר נהי דמעטינהו קרא מאיטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע וממשא מי מעטינהו קרא. [וקשיא] והא גבי מגע כתיב וכל אשר יגע על פני השדה, הרי דלמגע נמי כתיב אדם. תריץ דההוא נמי דרשינן ליה בנזיר פרק כהן גדול [נ"ג ע"א] לענין טומאת אהל. אבל לענין מגע כתיב קרא אחרינא וכל הנוגע בעצם וגו' דדרשינן ליה התם אמגע, והתם לא כתיב אדם.
גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. הכא משמע דמי שאינו מצווה ועושה מכל מקום קצת מצוה יש לו דנהי דאינו גדול כמי שמצווה ועושה אבל מצוה יש לו. ומכאן נהגו הגאונים להתיר לברך לנשים על כל מצות עשה שהזמן גרמא, [כגון] על ישיבת סוכה ועל נטילת לולב ועל כל מצוות שאינן חייבות, ואין כאן ברכה לבטלה, כדמשמע הכא שאע"פ שאינן חייבות מ"מ יש להם מצוה. ואין נראה לרבנו תם נשמתו עדן, שהרי היאך יאמרו וציונו מאחר שאינן מצוות. ואחר כך חזר בו ואמר שיכולות לברך וזה לשונו, נשים מותרות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא משום דליכא לא תשא את שם י"י אלהיך לשוא [כאשר] מברך ברכה שאינה צריכה, דהאי דרשא דרבנן היא ואסמכתא היא. דהא אמרינן [ברכות כ"א ע"א] ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא, ואי דאוריתא היא (הא) [היכי] דחי מספיקא לאו דלא תשא אלא ודאי דרבנן היא. ומהא דאמרינן [מגילה כ"ג ע"א] הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה, אין להביא ראייה להתיר נשים בשאר ברכות, דהא ברכת התורה שלפניה ולאחריה לאו משום מצות תלמוד תורה היא, שאפילו בירך ברכת הערב נא או ניפטר באהבה רבה חוזר ומברך לחובת קריאת התורה שלשה ארבעה חמשה ששה ושבעה. ותדע שהרי כהן במקום שאין [לוי] מברך וקורא וחוזר ומברך וקורא. אלא מהכא יש ללמוד [דאמרי' (עירובין צ"ו ע"ב)] נשים סומכות רשות, ומיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים, ואשתו של יונה היתה עולה לרגל. ומיכל היתה מברכת אע"ג דפטורה ודמי לברכה שאינה צריכה. ואשתו של יונה היתה מביאה עולת נדבה במקום עולת ראייה, דאי משום עליית רגל גרידא ליכא קפידא אלא מיחייבא משום שמחה. וכן בסמיכה אקפן ידייכו [חגיגה ט"ז ע"ב] דשלא בתורת סמיכה אסיר מדרבנן. [ולא] (ו)מיחו דקתני הכא לאו דווקא, אלא מתעסקין בהן, ואגב דקתני בסיפא "מיחו" תנא ברישא "לא מיחו". ואינו רוצה לומר דשלא ברצון חכמים עשו, דהיכא דתני שלא ברצון חכמים ולא מיחו מהא [איכא] למידק, כגון ההיא דפסחים [פרק] מקום שנהגו [נ"ו ע"א]. אבל הכא לא, כדמוכח בהמוצא תפילין [עירובין צ"ו ע"ב] (דמצוה). ועוד אמרינן בחגיגה [ט"ז ע"ב] והביאוהו לעזרת נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים שמע מינה דמתעסקין בהן. [וקי"ל] רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות. וא"ת הא איכא סתמא במתניתין ומחלוקת בברייתא, דתנן אין מעכבין את התינוקות מלתקוע הא נשים מעכבין, והא פלוגתא דרבי יוסי בברייתא היא. יש לך להשיב לית הילכתא כי האי סתמא, דמעשה דמיכל ודהביאוהו לעזרת נשים דבחגיגה עיקר. דאמר רב יוסף בהחובל [פ"ז ע"א] מעיקרא כל דאמר לי הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מיפקידנא ועבידנא. ואי קיימא לן כסתמא מאי יומא טבא עביד, הרי לא היה מברך לא על הציצית ולא על תפילין ותקיעת שופר וסוכה ומקרא מגילה וקידוש והבדלה ותפילות בין בחול בין בשבת בין בימים טובים [בין] בראש השנה ויום הכיפורים ולא שום ברכה ולא קורא קריאת שמע בברכותיו שחרית וערבית, [ואמרינן בפ' המניח (ל' ע"א)] האי [מאן] דבעי למיהוי חסידא ליקיים מילי דברכות, [וכיון ד]הא לא מצי לקיומי מאי יומא טבא הוה ליה למיעבד. ועוד אמרינן בערבי פסחים [קט"ז ע"ב] סומא פטור מלומר הגדה וכו' ומקשינן והא אמר רבינא אמר לי מרימר שאילתינהו לרבנן דבי רב ששת ורב יוסף, אלמא מחויבין היו דאי לא מיחייבי לא פטרי אחריני, ומשני קסברי רב ששת ורב יוסף מצה בזמן הזה דרבנן ואתי רשות דנשים מברכות וסומין מברכין רשות ופטרי מצוה דרבנן. ש"מ כיון דמברכין רב ששת ורב יוסף לעצמן לא פריך תלמודא, אלא מדמוציאים אחרים ודאי פשיטא דמותר, [ואתי דרבנן] ופטר דרבנן. וקיימא לן כרבי יוסי ולא כסתמא דאין מעכבין. ומשום הכי מותר לתקוע להן ולברך, דכי היכי (דסברי) [דאתי] דרשות ומוציא אחרים בדרבנן הכי נמי במילי דרבנן (מפקינן) [שבקינן] ומתעסקין בהן לעשות להן נחת רוח. וכן המנהג. ואם הלכה רופפת הלך אחר המנהג, והא (ד)אמרינן מנהג עוקר הלכה בהלכה רופפת, בתלמוד ירושלמי [יבמות ר"פ י"ב]. תוספות.
אמרו להם למדונו תורתכם קראו ושנו ושילשו. וא"ת היכי עבד הכי, הא אמרינן במסכת חגיגה [י"ג ע"א] המלמד תורה לגוי עובר בעשה דכתיב מגיד דבריו ליעקב וגו'. תריץ שעשו עצמם גרים והכי אמרינן בסיפרי בפרשת אף חובב עמים וכבר שלחה מלכות הרשעה שני סרדיוטות ואמרו להם לכו ועשו עצמכם גרים וראו תורתן של ישראל מה טיבה הלכו להם אצל רבן גמליאל לאושא וקראו את המקרא ושנו את המשנה ומדרש הלכות ואגדות בשעת פטירתם אמרו להם כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ מדבר זה שאתם אומרים גזילו של גוי מותר ושל ישראל אסור ודבר זה אין אנו מודיעים למלכות. ובירושלמי [פ"ד ה"ג] קאמר חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים בת ישראל לא תיילד נכרית אבל נכרית מיילדת לבת ישראל ובת ישראל לא תניק בנה של נכרית נכרית מניקה בנה של ישראלית ברשותה גזילו של ישראל אסור וגזילו של גוי מותר. ומסיק התם באותה שעה גזר רבן גמליאל על גזילו של גוי אסור מפני חילול השם. והדר מסיק התם שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור ודבר זה אין אנו מודיעין למלכות. אפילו כן לא מטו לסולמא דצור, שם מקום, עד ששכחו הכל. תוספות.
נשא משה קל וחומר בעצמו. פירוש היה משה נושא קל וחומר. דזה אין לומר שנשא קל וחומר, דהא בשעה שנאמר לו צרור את המדינים, דהיינו לאחר מעשה בלעם, כבר נאמר אל תצר את מואב. כדדריש במדרש עתה ילחכו וכו' מלמד שלא היו מתיראים אלא משאר שכיניהם וסביבותיהם אבל מהם עצמם לא היו מתיראים שכבר נאמר להם לישראל אל תצר את מואב. הילכך הא דקאמר נשא משה קל וחומר פירושה היה עתיד משה לישא קל וחומר אם לא נאמר לו כך. והא דקאמר לו הקב"ה למשה לא כשעלתה על דעתך, כמו כן לאו דווקא עלתה כבר. אלא לאו כמו שעתיד לעלות על דעתך.
<h2>דף לח:</h2>
מואבים עצמם לא כל שכן. תימה תינח מואב, (דהיינו) [דהרי] איצטריך קרא משום קל וחומר. אלא עמון מאי איצטריך קרא. י"ל דאיצטריך למיסר בהו אפילו אינגריא. דשיעבוד בעלמא היה עושה בהן שלא ברשות. ותלמודא לא דייק דנקט הכא עמון ומואב בהדי הדדי אע"ג דלא איצטריך למימר בהו אל תצר (מחד) [מהאי] טעמא, הואיל ומענין אחד הם ונאסרו משום שתי פרידות טובות. לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשביל לילה וכו'. דשתי בנות לוט לשם מצוה נתכוונו כדאמרינן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו [כ"ג ע"ב], משל לוט ובנותיו, הם שנתכוונו לשם מצוה צדיקים ילכו בם והוא שנתכוון לשם עבירה ופושעים יכשלו בם. מפי רבי.
מבין ישראל ומבין הכותים. התם במסכת נדה בפרק דם הנדה [נ"ו ע"א], מבין ישראל ומבין הכותים בחדרים טמאים ודכולי עלמא כותים גירי אמת הם וכתמים הנמצאים בערי ישראל טהורים, שלא נחשדו על כתמיהם ואצנועי מצנעי לה והנמצאים בערי הכותים ר"מ מטמא דנחשדו על כתמיהן וחכמים מטהרים שלא נחשדו על כתמיהם. מפי רבי. שלא יטמעו בהן. בקידושין פרק בתרא [ע"ו ע"א] יהיב טעמא למה לא יטמעו בהן, ומפרש משום דספק ממזרים נתערבו בהן. ומשום האי טעמא נמי איצטריך למימר דבא על הכותית יהא חייב לשלם קנס. גירי אריות הן. וא"ת והא פסקינן ביבמות פרק שני [ט"ז ע"א] דהילכתא כולם גרים. [וי"ל] הני מילי בשאר גרים, אבל אלו את אלהיהם היו עובדים כתיב בהו [מלכים ב' י"ז]. ולמאן דאמר גירי אמת סבר לאחר כך נתקנו ונעשו גירי אמת.
<h2>דף לט.</h2>
אלמא אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. מה שפירש בקונטרס, דאמרינן פ"ק [י"ד ע"ב] שוה כסף ככסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות. ואוקימנא ביתמי, לא נהירא, דהתם מיירי (מדמסיק) [כדמסיק] התם בסיפא ואם קדם ניזק ותפס מטלטלין בית דין גובין לו מהם, ומוקמי לה בדתפס מחיים. ומשום דפלגי נזקא קנסא ויתמי לאו בני קנסא נינהו ליכא למימר טעמא, כמו שהקשה בקונטרס מהא דאמרינן לקמן אפילו במועד למאן דאמר צד תמות במקומה עומדת אינו גובה חצי נזק דתמות משום דאין מעמידים אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. דהתם לאו קנסא אלא דינא. ונראה דטעמא דכיון דחס רחמנא על התם שאינו משלם אלא חצי נזק מגופו, הילכך לגבי יתמי מרחמינן עלייהו בתם דלא משלמי אפילו חצי נזק. ובמועד נמי כיון דצד תמות במקומה עומדת אינו משתלם אלא חצי נזק אלא מגופו ואם לא ישוה גופו לחצי נזק מפסיד, הרי חס רחמנא עליה. הילכך אפילו במועד אמרו לענין צד תמות אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. מפי רבי. ובתוספות פירשו, ואני דנתי לפני רבי שמא זהו הטעם, לפי שהדין שיהו חרש שוטה וקטן פטורין מחבלות בהמתן, דהשתא כשחבלו הם עצמם פטורים כדתנן לקמן פרק החובל [פ"ז ע"א], כל שכן על חבלת בהמתם. ובדין הוא דאפילו במועד אין מעמידים, אלא מפני תיקון העולם שלא יהו ניזוקין מעמידים [אפוטרופוס] למועד כיון שהוחזק נגחן כבר. הא אם תימא אמאי נקט לישנא "לגבות מגופו" גבי תם, וגבי מועד "לגבות מעליה", משמע דהיינו טעמא דזה משתלם מגופו וזה משתלם מעלייה. ועוד לקמן בברייתא תני ושהלכו בעליו למדינת הים. ויהיב טעמא להו דין דחרש. דהתם כל טעמי דאמרן לא שייכי, לא מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ולא טעמא דקנסא דיתמי לאו בני קנסא נינהו ולא טעמא דפטורין על חבלתו. גימגום. תוספות.
ואם הוחזקו נגחנין מעמידין להן וכו'. אין נראה לפרש הוחזקו נגחנין, שנגחו כבר שלש נגיחות ונעשו מועדים, והשתא מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין בהן בפני אפוטרופוס שהם מועדים ואם יגח פעם רביעית יתחייב נזק שלם. דהניחא אי לאייעודי תורא בעינן, אבל אי לאיעודי גברא בעינן היאך יהא מועד באותן נגיחות, כיון דבההיא שעתא שנגח לא היו לו בעלים ולא העידו בבעלים בכל נגיחה ונגיחה. אלא הכי פירושה אם הוחזקו נגחנין, שמכירים אותם שהם שוורים נגחנים, כדאמרינן לקמן בשמעתין במכיר בו שהוא נגחן, וקרוב הדבר שיהו מועדין, הילכך מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין בהן בפני אפוטרופוס על כל נגיחה ונגיחה. ולא להשתלם לנגיחות הראשונות שהן מגופו, אלא לשווייה מועד וכי הדר נגח להשתלם מן העלייה. אבל כל זמן שלא הוחזקו נגחנין שאין מכירין בהן (שני) [שהן] שוורים נגחנים, אין לנו לעסוק להעמיד להן אפילו אפוטרופוס, דאין הדברים נראים שיעשו מועדים. ואם יגח חדא זימנא או תרי זימני, משום הא אין לחוש לנו להעמיד, דאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. ומה שפירשו בתוספות ואם העידו שלשה ימים לאחר הנגיחות בבעלים בכל יום על כל נגיחה ונגיחה הוי נמי לאייעודי גברא אינו מיושב כלל. אי בתם פשיטא דחצי נזק ולא נזק שלם, דהיכי תיסוק אדעתין למימר נזק שלם. מיהו פריך לקמן אמאי לא מוקי לה הכי, ולא משני ליה בכי האי גונא וכו'.
משום דקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן משוית ליה לרבי יוסי בר' חנינא טועה. דאכתי כיון דלא ידעינן טעמא דמזיק שני מדהפכי לה ולא משנינן הכי, אם כך טעותא מאן דאמר מעליית יתומים ולית ליה ההיא דאין נזקקין. וא"ת מאי טעותא. דלעולם מצי למימר דאית ליה ההיא דאין נזקקין, וטעמא הוי כדמפרש רב הונא בריה דרב יהושע גמ' המלוה את חבירו על ידי ערב וכו' משום דילמא צררי אתפסיה פרק גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"ב]. ופליג אדרב פפא דמפרש טעמא משום דפריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ופסקינן התם הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. והכא גבי שור של יתומים שנגח לא שייך כלל ההוא טעמא דצררי, דמאן הוה מתפיס ליה הכא בתר דאזקיה תורא דיתמי. ורבא נמי דמפרש טעמא בערכין פרק שום היתומים [כ"ב ע"א] משום שובר, דחיישינן שמא היה לו ללוה שובר וכשיגדילו היתומים ימצאוהו, הכא לא שייך ההוא טעמא כלל. ונראה דרב יהודה אמר רב אסי ורבי יוחנן אמרי מילתא אין נזקקין בכל ענין, בין במלוה הבאה מכח אביהם בין מכח עצמם שהלוו להם. ובמלוה הבאה מכח עצמן לא מפרש גמרא בגט פשוט ובערכין אלא טעמא משום דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, דיתמי כמאן דליתנהו דמו, כדאמרינן בהגוזל בתרא [קי"ב ע"א] גבי בר חמוה דר' ירמיה דטרק גלא באפיה ר' ירמיה. והתם לא מפרש טעמא אלא אמלוה שהלוו לאביהן. כגון מלוה בשטר דהוי כאילו נחקרה עדותן בבית דין, וכאילו קבלו העדות בחיי האב, אי נמי נתקיים השטר בחיי האב. ואההוא קאמר מילתא דרב פפא ורב הונא ורבא. והכא פריך ממלוה הבאה מכח עצמן שהלוו להן, דבההיא [הוי] טעמא כדפרישית, ושייך נמי הכא. מצאתי.
<h2>דף לט:</h2>
שור שנתחרשו בעליו. לא ידע רבי אמאי לא קתני נמי שור של קטן כדקתני במתני'. מצאתי.
<h2>דף מ.</h2>
ה"ג הניחא למאן דאמר פלגי נזקא ממונא אלא למ"ד פלגי נזקא קנסא מאי איכא למימר. תוספות. ואליבא דמ"ד [ע"ה ע"א] מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור קא פריך. דלמ"ד חייב לא מצי למיפרך, דהכא אית לן למימר בעל כרחין דבעדים נגח. דאי שלא בעדים אלא שהודה מעצמו האי שואל אמאי בעלים משלמין כלום, לימרו ליה אנן לא מהימנינן לשואל דנגח. ועוד אפילו בעלים מודים, אי שלא בעדים מיירי, מאי הוה טעין הוה מודינא ומיפטרנא השתא מודינא ומיחייבנא, מצי למימר ליה האי(ד)ך השתא נמי כשהוא מועד אמאי אודית הוה לך למישתק ומיפטרת דהא ליכא עדים דנגח. מיהו מספקא ליה לרבי דילמא מצי אמר ליה שואל דהאי דאודיתו בעל כרחי אודיתו, דאי לא הוה לי לאישתבועי בשיקרא. והא מספקא ליה לרבי אי (חצי נזק) [הניזק יכול] לאשתבועי מספק, אישתבע לי דלא ידעת דתורך נגחנא הזיק [היכא] דליכא עדים. ותימה הוא, אמאי לא קאמר נמי הניחא למאן דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב אלא למ"ד פטור מאי איכא למימר. תוספות.
אמר חדא דאית ביה תרי טעמי. פירוש אוקמה במועד בכי האי גונא דשמעת מינה נמי תם. דכיון דבמועד אומר אוקימנא חיובא אצד תמות, ומעמידין לו אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. אם כן הוא הדין נמי בתם. והיינו תרי טעמי דבין במועד בין בתם מצי ל(מ)פרש דבריו של ר' יעקב דמחייב חצי נזק. אבל אי הוה מוקי לה בתם לא הוה משמע מיניה במועד אי הוה לעולם חצי נזק. מפי רבי. ולשון "תרי טעמי" אינו מיושב אלא כפירוש הקונטרס. וא"ת אמאי לא מוקי רבא כאביי במועד, דהא טפי משמע פשוטה דברייתא כאביי דפליגי רבי יהודה ורבי יעקב. תריץ חדא דמשמע ליה לשון הברייתא דלא פליגי דקתני רבי יהודה מחייב רבי יעקב אומר חצי נזק. הילכך כיון דמפרש לה למילתיה, אם כן לא פליג עליה במידי. ועוד משמע ליה דוחק למימר דעבד לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא. מפי רבי.
ויתמי לאו בני כפרה נינהו. אע"ג דנזק משתלמין מהן אע"ג דיתמי לאו בני תשלומין נינהו, היינו משום שעושין היזק ומפסידין ממון אחרים תיקנו חכמים להעמיד אפוטרופוס, אבל כופר כיון דלאו ממונא הוא אלא כפרה, אין כאן חיסור ממון, ויתמי לאו בני כפרה נינהו. הילכך אין משתלמין מאפוטרופסין.
לא דכולי עלמא כופרא כפרה. דמי מזיק שמשלם פעמים יותר ממה שהזיק ופעמים פחות ממה שהזיק, כיון דממונא הוא לא הוה ליה לשלומי אלא כפי הנזק, ופשיטא דפדיון נפשו הוי של [מזיק. ומ"ד דמי] ניזק אע"ג דפשטיה דקרא לא משמע הכי, כיון דממונא הוא הוה לן למידרשיה הכי. אבל השתא דמוקי לה לכולי עלמא כופרא כפרה, אתי שפיר, ולמאן דאמר נמי דמי ניזק קסבר בכי האי גונא אית ליה כפרה שישלם דמי ניזק. וטעמא כדקא יליף גזירה שוה השתה השתה. תוספות.
שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר. הא לא מצי לאיבעי שני שוורים של שני בני אדם שהמיתו אדם אחד כיצד משלמין כופר וכו', דהא ודאי או אחרון הוי חייב בכל, או שניהן פטורין. דלרבנן [סנהדרין ע"ח ע"א] דאמרי הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה כולן פטורין, הכא נמי שוורים פטורים בין מסקילה בין מכופר, דקיימא לן כמיתת בעלים כך מיתת השור. ולרבי יהודה בן בתירא דאמר התם בזה אחר זה האחרון חייב, הכא נמי הוי האחרון חייב בכל בין במיתה בין בכופר, והראשון הוי פטור לגמרי. הילכך נקט דווקא למיבעי שור של שני שותפין. מפי רבי. תוספות. ותימה מהיכן פשיטא ליה דכיון דשור פטור מסקילה פטור נמי מכופר, דהא רבה הוא דסבר הכי לקמן, ואית ליה פירכא מבריתא, כמו שאפרש לפנים.
כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר. דווקא לענין כפרה הוא דאמרינן הכי דמסתמא כפרה שלימה צריך, אבל לענין תשלומין אמרינן לקמן במרובה [ע"א ע"ב], חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר. והא נמי לא תיקשי דאליבא דרבי יוסי הגלילי תם משלם חצי כופר, ואמאי נימא כופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר. דהתם היינו כופר שלם כופר ליורשיו. התם נמי היינו כופר שלם דידיה. ובמרובה בההיא שמעתא דחמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר אפרשנה יפה. ובתוספות הקשה מההיא דמסכת שבת פרק המצניע [צ"ב ע"ב] המוציא ככר לר"ה חייב הוציאוהו שנים אע"פ שאחד מהם יכול להוציא רבי מאיר מחייב וכו' וקא מיבעי ליה התם אליבא דרבי מאיר אי בעינן שיעור הוצאה לזה ושיעור הוצאה לזה, או דילמא שיעור אחד לשניהם, והדר פשיט דשיעור אחד לשניהם. ולא קא בעי התם היכי מייתי חטאת, ליתי האי חטאת והאי חטאת חטאת אחד אמר רחמנא אמלאכה אחת ולא שנים ושלשה חטאות, לייתו תרוייהו חטאת אחת, חטאת שלם אמר רחמנא ולא חצי חטאת, שהרי שניהם חייבים אליביה. מיהו נראה דהתם ודאי פשיטא דכל אחד צריך להביא חטאת בפני עצמו, דלא מצינו בשום מקום שנים מתכפרין בקרבן אחד, דהיאך יביא זה חצי קרבן וזה חצי קרבן דקרבן אינו בר חלוקה. אבל הכא כופר בר חלוקה הוא שהרי תשלומין בעלמא הן בדמים, להכי מיבעיא ליה אי משלם האי חצי כופר והאי חצי כופר, אע"ג דכפרה היא. כיון דבר חלוקה הוא. מפי רבי. תוספות. ולרבי נראה דלא דמי, דהתם כיון ששנים הוציאוהו הוי כאילו הוציאו כל אחד ואחד בזה אחר זה, ועל שיעור אחד יכולים להתחייב אלף איש. אבל הכא על נפש אחת אינו יכול להיות אלא כופר אחד. הילכך מיבעיא ליה. מפי רבי.
חייבי כופר מאי כיון דאית ליה כופר וכו'. תימה אמאי צריך למשכנו, והא אית להו יורשין תובעין. ונראה דהכי קא בעי, איורשי ניזק עצמו אם יכולים למשכנו כשנתחייב להם בבית דין, כשאר חובות דעלמא שממשכנין בבית דין, כדאמרינן בבבא מציעא פרק המקבל [ב"מ קי"ג ע"א]. או דילמא לא דמי האי חוב כופר לשאר חובות דעלמא, כיון דכפרה (גופה) כי חייבי חטאות דמי ומיחמר חמיר עליה ולא בעי למשכוניה. תוספות.
ולימא ליה אי תם הוה משתלם מגופו. קס"ד דאף למשאיל לא היה משלם כלום, כיון דמשתלם מגופו. ומתרץ סוף סוף את בעית לשלומי לי לדידי מעלייה דמי מעלייא. וכל הני פירכי דפריך ונימא ליה אי תם הוה לא הוה מצי למיפרך אליבא דרבי יהודה דאמר צד תמות במקומה עומדת, שהרי אף לקולא לגבות מגופו אמרינן לעיל צד תמות במקומה עומדת. וכל מה דהוה טענת אי תם הוה משתלם מגופו, אי נמי מודינא ומיפטרנא, אי נמי הוה מעריקנא ליה לאגמא, השתא [נמי] כשהוא מועד מצית למיעבד הכי. מיהו מספקא לן אי לענין קנסא נמי אמינא דכיון דאייעד מאי קנסא שייך למימר. תוספות. וכ"פ בקונטרס דלענין קנסא לא שייך למימר צד תמות במקומה עומדת.
<h2>דף מ:</h2>
הוה מעריקנא ליה לאגמא. תימה מה טענה היא זו, דאז היה עושה שלא כדין. בשלמא לרבי ישמעאל [ל"ג ע"א] דאמר בעלי חובות נינהו ניחא קצת דאיכא למימר דהוה אכילנא ליה או מזבנינא, ולא הוי אלא כמזיק שיעבוד בעלמא לפטור. אבל לר"ע דאמר שותפי נינהו אי הוה מעריק ליה היה גוזל שורו של ניזק. גימגום. ולימא ליה את אתפיסתיה לתוראי בידא דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה. דאע"ג דלא ידעת שהוא מועד, מכל מקום לא היה לך להניח לתופסו, דשמא תופסים אותו בשביל תביעות אחרות שיש להם עלי ויבא לי (לידי) הפסד, ואתה שומר שלי וחייב אתה לחפש בזכותי שלא יבא לידי הפסד שלי כלל. מפי רבי. שור האיצטדין. פירשתי לעיל פרק כיצד הרגל.
מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע וכו'. ובתמורה [כ"ח ע"ב] פריך אימא איפכא, ומשני דגבי רובע ונרבע כתיב לשון בהמה, ואיש כי יתן שכבתו בבהמה מות יומת, וגבי נעבד כתיב לשון בקר, וימירו את כבודם בתבנית שור. והתם נמי וגם בבכורות פרק מומין [מ"א ע"א] פריך והא בני קטלא נינהו ומשני על פי עד אחד או על פי הבעלים איצטריך קרא למיסר, דהא להדיוט הוא מותר, והכי נמי לגבוה היה מותר אי לאו דאסרו הכתוב. הכי דייק אם נאמר נוגח ורובע למה נאמר נעבד, דהא פשיטא דנעבד קל מתרווייהו שאינו נהרג אפילו ברצון, וצריך קרא יתירא למעוטיה. מן הבקר להוציא את הנעבד. ואל יטעה אדם להקשות אמאי איצטריך האי קרא לרובע ונרבע ונעבד, והא נפקא להו מדתנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז. ומייתי לה בע"ז פרק אין מעמידין [כ"ג ע"ב], דממעט התם לתנא דבי רבי ישמעאל רובע ונרבע ממשחתם בם מום בם, דהיינו לשון השחתה. דיש לתרץ דבתמורה פרק כל האסורין מפרש בהדיא דתנא דבי רבי ישמעאל פליג אהך ברייתא, דמייתי לה התם וקאמר בתר הכי והאי תנא מייתי לה מהכא דתניא הרובע והנרבע וכו' שנאמר כי משחתם בם מום בם, ותנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא וכו'. מפי רבי.
מפני שיש ברובע מה שאין בנוגח. תימה לרבי למה הוצרך לומר חומרא בתרוייהו אפילו ליכא חומרא אלא בחד ברובע או בנוגח איצטריכו תרי ייתורי לתרוייהו, דאי לא כתיב אלא חד הוה מוקימנא ליה בדדמי באותו שחמור. הילכך איצטריך לתרוייהו. ועוד יש תימה לאידך גיסא, אמאי איצטריך תרי קראי, כיון דבתרוייהו איכא חומרא דשקולין הן ויבאו שניהם מייתור אחד, דהי מינייהו מפקת, כיון שאין מהם איזה חמור יותר דנוקמה בדדמי. דכי האי גוונא פרכינן בריש מכילתין [ג' ע"א] גבי ושלח וביער. מצאתי. רובע עשה בו אונס כרצון. אם תתמה אונס ברובע היכי משכחת לה, והא אין רובע בלא קישוי ואין קישוי אלא לדעת. תריץ כגון נתקשה למינו ואנסוהו שבא על אדם. תוספות.
<h2>דף מא.</h2>
ברגל שדרסה על גבי תנוק. לא נקט שן שאכלה תינוק ברשות הניזק, דכי האי לישנא אמרינן פרק כיצד הרגל [כ"ו ע"א] איבעיא להו רגל שדרסה [על גבי] תינוק בחצר הניזק מהו וכו'. והתם מפרש אמאי נקט רגל ולא נקט שן. מצאתי.
כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם. מהכא מוכח דליתיה לפירוש הקונטרס דמפרש בכל דוכתא דבנגיחה שלישית משלם נזק שלם, מדמתרץ הכי שאמדוהו לשלשה בני אדם ולא המית עד רביעי, משמע אם המית שלישי אפילו אמדוהו לשנים לא היה מועד להתחייב עליו. תוספות. כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם. תימה כיון דחשיב ליה מועד בכי האי גונא אע"פ שלא נגח, אם כן לעיל פרק כיצד הרגל דפריך לימרו הנך קמאי אנן לחיובי פלגי נזקא אתינן, ומוקי לה במכירין בעל השור ואין מכירין את השור, ולוקמה בשאמדוהו לשוורים ולא נגח. דהתם ודאי לאו לחיובי פלגי נזקא אתו. מצאתי. דקטל וערק לאגמא. נראה דמיירי כגון שהבעלים הבריחוהו לאגמא, דאי מעצמו היאך היו מתחייבין הבעלים בהעדאתו. מה יכולים לעשות כיון דערק לאגמא. אינם יכולים לשומרו שם. מפי רבי.
כגון שהוזמו זוממי זוממין. ביום שלישי הוזמו ונמצאו כל הנגיחות הראשונות אמת. וקראו לבעלים להעידו בהן דשור דידהו מועד. ובתוך כך עד שלא נגמר דינו, שהיו הבעלים רוצים להביא עוד מזימין, נגח נגיחה רביעית. כך צריך לפרש. מפי רבי ומה שבתוספות אינו מיושב. קרן [כוונתו להזיק הא] אין כוונתו להזיק. ואע"ג דכישכשה באמתה מיבעיא לן לעיל פרק כיצד [י"ט ע"א] אי הוי תולדה דקרן [דלאו] (ד)יצר תקיף ליה, מ"מ קצת הוא שינוי דכשכשה באמתה. ולהכי מיבעיא לן [דשמא הוי] תולדה דרגל משום דאין כוונתה להזיק ולא פשטינן לה. ברביעה מיהא פשיטא לן דלא הויא תולדה דקרן, דהתם דתולדה דקרן הואיל [דלאו] (ו)יצר תקיף לה. אבל רביעה לא הוי שינוי. מצאתי. תורא נגחנא אית לך בבקרך. ולעיל פירשתי פרק כיצד [כ"ד ע"ב] היכי מצינן למידע שהמועד נגח, כגון שהועד אחר כך. ואפילו כרבנן דרב אחא נמי, כיון שהכת האחרונה שהוזמו זוממי זוממין הכירוהו והעידו בו שנגח כל הנגיחות. אי נמי כר' אחא דאמר בידוע שמועד הרגו. וכיון שהודה בעל השור שלא אבד שום שור. שאם אבד ודאי מצי טעין האי הוא דנגח. מפי רבי. ומועד לגוים הוי מועד לישראל. לא ידענא מאי קשיא ליה, דמאי טעמא לא יהא מועד לישראל. מיהו י"ל [משום] דאמרינן [שבת קנ"א ע"ב] אין חיה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה שנאמר נמשל כבהמות נדמו, וגוים נדמין לבהמה יותר מישראל. מצאתי.
כדרך שפרט לך בנבילה לגר בנתינה ולגוי במכירה. נראה דלא גרסינן לה דלמאן דאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע, לא אתא קרא אלא לאישתרויי נבילה בהנאה ולא לדברים ככתבן הכי מוכח בפסחים [כ"א ע"ב]. ואפילו אי גרסינן ליה [הוי] לאו דווקא. מפי רבי.
<h2>דף מא:</h2>
להנאת עורו. והכי פירושה דברייתא, אין [לי] אלא באכילה, מידי דבר אכילה, בהנאה מנין פי' מילתא דלית בה אלא הנאה דהיינו עורו מנין וכו'. וליכא למימר דאיסור הנאת עורו לא אתא אלא היכא דסקיל ליה מיסקל. דכיון דמוקמינן לא יאכל את בשרו אהיכא דשחטיה, בעל השור נקי נמי קאי אהיכא דשחטיה. מפי רבי.
על פי [עד] אחד או על פי בעלים. מה שמפרש בקונטרס בכל מקום [זבחים ע' ע"ב] דעל פי הבעלים אינו נהרג השור, דמודה בקנס הוא, אין נראה. דלא שייך למימר אהריגת שור מודה בקנס. אלא נראה לרבי משום דאדם קרוב אצל [ממונו. והא דאמרי' בסנהדרין פ"ק [י' ע"א] דאדם קרוב אצל] עצמו ואינו קרוב אצל ממונו, היינו דווקא לענין לפלוגי דיבורא כגון פלוני רבע שורי לא פלגינן דיבורא למימר שיהא חייב פלוני והשור יהיה פטור, אלא כיון דנאמן לגבי פלוני נאמן נמי לגבי השור. אבל בעלמא אינו נאמן להעיד על השור. ותדע מדלא הוה בעי התם אלא פלוני רבע שורי, אבל בסתם שורי נרבע לא קא בעי, דפשיטא דאינו נאמן. וכן מוכח התם כל הסוגיא דהתם מסקינן מעיקרא, מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אבל [אצל] אשתו לא אמרינן קמ"ל. והיינו בעל כרחין הכי קאמר אצל אשתו לא אמרינן דהוי לפלוגי דיבורא דווקא, דבעלמא פשיטא דאדם קרוב אצל אשתו. מפי רבי. ויש מפרשים דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן היכא דאיכא אחר דמצטרף בהדיה, אבל היכא דליכא אחר מצטרף בהדיה אדם קרוב אצל ממונו, ואפילו בעלים טובא אינם נחשבים אלא כעד אחד. על פי בעלים מודה בקנס הוא. תימה לרבי אמאי לא פריך נמי על פי עד אחד מודה בקנס הוא, שהרי עד אחד אין יכול לחייבו אם לא על פי הודאתו. גימגום.
<h2>דף מב.</h2>
תניא אידך בעל השור נקי רבי יוסי הגלילי וכו'. הא דמייתי תלמודא הא ברייתא דרבי יוסי הגלילי מקמי ההיא דרבי עקיבא דהוה שייכא טפי בתר מילתיה דרבי אליעזר. י"ל משום דרבי אליעזר ורבי יוסי הגלילי רבותיו של רבי עקיבא היו. ואתרוייהו קא פריך רבי עקיבא. הילכך משהה לה לברייתא דרבי עקיבא עד דמסיק מאי דדרשי תרוייהו מנקי. ואתרוייהו קאי רבי עקיבא. מצאתי.
אלא מעתה גבי בושת נמי נימא הכי וכו'. אי קשיא אמאי לא פריך נמי גבי שבת וריפוי נימא הכי דכתיב בהו כי יריבון אנשים וכתיב שבתו יתן ורפא ירפא, אנשים ולא שוורים הדומים לאנשים וכו'. איכא למימר דחדא מינייהו נקט. ואי קשיא אמאי לא פריך גבי כולהו ארבעה דברים נימא הכי דכתיב בהו איש בעמיתו דמיניה פטרינן שור מארבעה דברים, ונימא הכי איש ולא שור הדומה לאיש וכו'. י"ל דהכי נמי הוה מצי למיפרך, אלא משום דהאי דרשא דרבא מידרשא גבי אנשים ניחא ליה למיפרך מאנשים. אך יש תימה מאי קא קשיא ליה גבי בושת נמי נימא הכי דתם פטור ומועד חייב, והא בבושת תרי מיעוטי כתיבי כתיב ביה אנשים וכתיב ביה איש בעמיתו, חד למיפטר תם וחד למיפטר מועד, והיכי מצינן למימר תם פטור ומועד חייב. ועוד קשה לרבי עקיבא דאמר לעיל [ל"ג ע"א], דמאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו נפקי כולהו ארבעה דברים, אמאי איצטריך למיכתב גבי בושת אנשים ולא שוורים. וכי תימא לדרשא אחריתי איצטריך. גימגום. מצאתי.
יש אסון [באשה] לא יענשו. נראה [דאביי] ורבא קאמרי בין לרבנן בין לר' שמעון. לרבנן אתי שפיר דכיון דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב הילכך לא יענשו דקם ליה בדרבה מיניה. ולרבי שמעון נמי אע"ג דפטור ממיתה פטור נמי מממון, דגזירת הכתוב היא כך אם יש אסון באשה לא יענשו. ולא מדתנא דבי חזקיה אלא מההוא קרא דיש אסון, והכי פירושייהו דקראי לרבא [ואביי] כשלא יהיה אסון באשה יענשו דמי ולדות, ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ממש, דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב. ולרבי שמעון הכי קאמר קרא לא יהיה אסון ענוש דמי ולדות ואם אסון יהיה באשה ונתת נפש תחת נפש היינו דמים דמי אשה, אבל מדמי ולדות פטור. והכי אמרינן בהדיא בסנהדרין [ע"ט ע"א] אלא לרבי שמעון האי ונתת נפש [תחת נפש] מאי עביד ליה, מיבעיא ליה ממון כדרבי דתניא רבי אומר ונתת נפש תחת נפש ממון. מיהו רבי נמי הוה מודה דפטור מדמי ולדות כשיש אסון באשה דהכי משמע פשטיה דקרא, ולא מחייב אלא דוקא דמי אשה. ובחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר נמי אית ליה לרבי הא דתנא דבי חזקיה דפטור מממון, דלא דמי ההוא ממון לדמי אשה, דהתם גזירת הכתוב היא ונתת נפש תחת נפש, אבל שאר ממון כי היכי דפטר קרא מדמי וולדות מקרא דיש אסון אע"ג דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, הכי נמי חייבי מיתות בית דין שוגגין ודבר אחר פטור מממון מדתנא דבי חזקיה. מיהו איצטריך תנא דבי חזקיה, דמנתכוין להרוג את זה והרג את זה דגבי וולדות דפטור ליכא למילף שוגגין, דנתכוין להרוג את זה והרג את זה יש לפטור טפי מסברא דקרוב למזיד הוא, דהא איכא מאן דמחייב ליה מיתה, אבל שוגגין דפטור ממיתה לכולי עלמא איכא [למימר] דחייב ממון, הילכך איצטריך היקישא דתנא דבי חזקיה למיפטר. ולכולי עלמא אית להו לתנא דבי חזקיה לפטור חייבי מיתות שוגגין מממון אליבא דרבא [ואביי] וליכא תנא דפליג עליה בהא. והיינו דקא פריך רבא בכתובות פרק אלו נערות [ל"ה ע"א] ומי איכא למ"ד חייבי מיתות שוגגין חייב והא תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מרבנן, היינו משום דתנא דבי חזקיה פוטר אפילו מדמי האשה. דכיון דקאמר תני דבי חזקיה בין מתכוין לשאין מתכוין ומפרשינן היינו שאין מתכוין לזה אלא לזה, לענין מה קאמר, בעל כרחין לפטור אפילו מדמי האשה, דאי מדמי וולדות מקרא דיש אסון נפקי דפטור כדפירשתי לעיל אליבא דרבא ואביי בין לרבנן בין לרבי שמעון דפטור מדמי ולדות מקרא דיש אסון. והשתא נמי אתי שפיר הא דקאמר מתקיף לה רב אדא בר אהבה אטו באסון תליא מילתא, כלומר אמאי מפרשת ליה לקרא לרבי שמעון נמי דבאסון תליא [מילתא] ופטור מדמי וולדות לר' שמעון כשיש אסון. בכוונה תליא מילתא, ואפילו יש אסון חייב לרבי שמעון דמי וולדות כיון דפטור ממיתה. וקרא הכי קאמר לא יהיה אסון דין אסון, ואם אסון יהיה דין אסון, שנתכוין לאשה, ונתת נפש תחת נפש ממש ואינו פטור מדמי וולדות. אבל אי לא הוה מפרשינן לה מילתיה דאביי ורבא נמי לרבי שמעון אלא לרבנן, אם כן מאי הוה פריך רב אדא. [והשתא נמי אתי שפיר הא דקאמרן] באלו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ד ע"ב] מכה אדם מכה בהמה למה לי לכדתנא דבי חזקיה, הניחא למאן דאית ליה דתנא דבי חזקיה אלא למאן דלית ליה לדתנא דבי חזקיה מכה אדם מכה בהמה למה לי, ומשני מכה אדם לרפואה וכו'. וליכא לפרושי מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה היינו רבי, דהא רבי נמי אית ליה לדתנא דבי חזקיה לחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר כדפרישית לעיל. אלא מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה, היינו רב אדא בר אהבה דבשמעתין דמחייב ממון במתכוין להרוג את זה והרג את זה לרבי שמעון כיון דפטור ממיתה, וכל שכן בחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר שחייב ממון. וכן אליבא דההוא [מ"ד] דמפרש נמי בכתובות אסון דין אסון כרב אדא, ואהני אמרינן דלית להו דתנא דבי חזקיה. וכן כל ההלכות נוחות. אך דקשה לרבי אהך דפרישית, דתנא דבי חזקיה דפטר אפילו מדמי אשה, וסבירא ליה נמי דנתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, אם כן היכי מפרש ליה לקרא דכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש. דאי נפש ממש הא קאמר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור, ואי ממון הא איהו פטר ממון. וליכא למימר אליביה דהאי אסון היינו שנתכוין לאשה ונתת נפש תחת נפש ממש, דהא פשטיה דקרא דקאמר לא יהיה אסון ענוש יענש היינו בעל כרחי' אסון ממש, דאי הוה אסון באשה אע"ג דליכא דין אסון פטור מדמי ולדות לתנא דבי חזקיה. ואיני יודע אליביה לפרש קראי, אם לא אומר דלא יהיה אסון אסון ממש ואם אסון יהיה היינו דין אסון. מפי רבי, וגימגום. וצ"ע בתוספות.
ובתוספות פירשו דהכי קא פריך, מידי באסון תליא מילתא, כלומר האי דמפקת ולא שוורים איכא למימר דומיא דאנשים כי נתכוין לזה ולזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו, (היינו) [הרי] משמע אע"פ שיש אסון באשה ומן הדין היה לפוטרו יענשו, (וכי) [וכן] גבי אנשים דכי יש אסון באשה דפטירי דהו"ל נתכוין להרוג את זה והרג את זה דמתחייב מיתה לרבנן דקם ליה בדרבה מיניה, ואי נמי לר' שמעון ואליבא דתנא דבי חזקיה דמייתי לה מקרא דפטור ואע"ג דלא קם ליה בדרבה מיניה. אלא שוורים כי נתכוונו זה לזה ויש אסון באשה והוי נתכוין להרוג את זה והרג את האדם. וכה"ג אפילו אנשים יענשו אם נתכוונו להרוג את הבהמה והרגו את האשה, ואע"פ שיש אסון באשה. אלא אמר רב אדא בר אהבה אי אית לך למידק אנשים ולא שוורים לחייב שוורים אפילו במקום שאנשים פטורים הכי אית לך למידק, אנשים כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו ואליבא דרבי שמעון דאמר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה דליכא קם ליה בדרבה מיניה ודלא כתנא דבי חזקיה, הא נתכוונו לאשה גופה ויש אסון אין נענשים דקם ליה בדרבה מיניה. ולא שוורים, שאע"פ שנתכוונו לאשה ונסקל השור יענשו ולא [אמרי'] קם ליה בדרבה מיניה כדאמרינן גבי אנשים. כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי, בין שנתכוונו לאשה בין שלא נתכוונו לאשה. כי היכי דלא תדרוש אנשים ולא שוורים לחייב שוורים יותר [מאנשים], אלא אנשים ולא שוורים לפוטרן לגמרי. והשתא אית לן למימר דבעל השור נקי אתי למעוטי לתם דפטור, אנשים ולא שוורים למעוטי אף למועדים הדומים לאנשים דפטירי לגמרי. דמדגלי רחמנא לתם לפטור ש"מ אנשים ולא שוורים נמי לפטור [שוורים] הדומים לאנשים קאתי, דמאי דהוה מסיק מעיקרא הדר כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור מועד חייב, כבר ליתא לההיא מסקנא דהא איפרך מבושת. אלא השתא בעי למימר כי גלי רחמנא בתם לפטור הוא הדין אנשים ולא שוורים לפטור קאתי. כך נוטה דעתי. אבל סוגיא דשמעתין לעיל [לא] משמע [הכי] כד אקשי ליה מבושת, דהא מקשי ליה דליכא למידק מאנשים ולא שוורים הדומין לאנשים [אלא] ולא לשוורים סתם בין הדומין לאנשים בין שאינן דומין לאנשים, והשתא הוה לן לפרש הכא כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי, דלתרוייהו אתי למעוטי מבעל השור נקי בין תם בין מועד, וגם אנשים ולא שוורים למעוטי אתרוייהו, ותימה לרבי אם כן תרי מיעוטי למה לי, אלא בעל כרחין אית [לן] לפרש כדפרישית ברישא. ואם תתמה נהי דרבי יוסי הגלילי ודאי מדלא אמר פטור מדמי וולדות ומבושת שמע מינה דלית ליה הא סברא דרבה למידרש הכי תם פטור ומועד חייב, מיהו מכל מקום מאי חזא דלא דריש ליה הכי. תריץ דהיינו טעמא דאם כן לא לכתוב בקרא אנשים כלל, דהוה משמע בין אנשים בין שוורים. ומבעל השור הוה מפקינן לתם דפטור. אלא מדכתב נמי אנשים שמע מינה דלמעוטי אף למועדין אתי, תוספות.
ורבי הקשה לעיל דקאמר תם פטור ומועד חייב, אם כן לא הוה [ליה] למיכתב אנשים אלא בעל השור נקי לחודיה. ותירץ דאי לא הוה [כתיב] אלא בעל השור נקי לחודיה הוה אמינא כי היכי דתם פטור מועד נמי פטור, מכיון דאין בו חיוב דתמות אין בו נמי מועדות, להכי כתב אנשים דהוה משמע לפטור מועד, וכתב נקי לגלות על אנשים דאין לפטור מועד אלא תם, (מכלל דתם חייב). והכא במסקנא במילתיה דאביי ורבא דמסיק סתם קמ"ל ובעל השור נקי, פירוש כיון דתם פטור מועד נמי פטור, ואנשים למה לי למיכתב כלל. ותריץ דאי לא הוה כתיב אנשים לא הוה דריש נקי לפטור מדמי וולדות אלא לכופר או לדמי עבד או להנאת עורו, השתא דכתיב אנשים דמשמע למעוטי שוורים ואיני יודע היאך בעי למעוטינהו, אם לפטור דאפילו אין אסון לא יענשו, ולא הייתי יודע אם לחיוב בא או לפטור, הילכך בעל כרחין בעל השור נקי בא לגלות לנו מיעוטא דאנשים לפטור בא, דאפילו אין אסון לא יענשו. מפי רבי. והקשה ר' יצחק בר שמואל דהכא משמע דטפי שייך למיפטר בשור כי נתכוין לאשה מהיכא דלא נתכוין לאשה דומיא דאנשים, דמסיק במילתיה דרב אדא ולא שוורים דאפילו נתכוונו לאשה עצמה יענשו, מכלל דמשמע (דאי הוה) [דהוה] להו למיפטר טפי. ולאביי ורבא נמי דפטרי לשוורים אפילו בלא נתכוונו לאשה, כל שכן אם נתכוונו לאשה דפטירי. ולקמן פרק שור שנגח [מ"ט ע"א] אמרינן, טעמא דנתכוין לחבירו הא נתכוין לאשה גופה משלם דמי וולדות לימא תיהוי תיובתיה דרב אדא בר אהבה, הוה ליה למימר תיובתיה דאביי ורבא. ונראה לתרץ דאליבא דאביי ורבא כיון דמוקמי קרא דאנשים בשאינו מתכוין לאשה, אם כן מסתמא הא דפטר רחמנא שוורים דווקא במאי דאיירי קרא פטרינהו וכשלא נתכוונו לאשה, אבל נתכוונו לאשה פטורים משום דשייך קם ליה בדרבה מיניה באנשים, אבל בשוורים לא שייך הך טעמא, הילכך אין לנו לפוטרם אלא בכי האי גונא דאיירי קרא. אלא לרב אדא דמוקי בהדיא קרא דאם יהיה אסון בנתכוין לאשה, הילכך מוקי ליה לפטור דשוורים נמי בנתכוין לאשה גופה. ולפי סברת רב אדא הוא כל שכן כשנתכוין לאשה לפטור נמי שוורים. והשתא ההיא דשור שנגח שפיר קא דייק לפי סברת אביי ורבא ותיובתא דרב אדא. מפי רבי.
ת"ל בעל השור נקי נקי מדמי העבד. כלומר אפילו דמים לא משלם וכל שכן קנס. תוספות. ורבי אליעזר דדריש נקי מחצי כופר, הא דלא [דריש] ליה לדמי עבד, איכא למימר דאיהו הוא דמיחייב בדמי עבד משום טעמא דמחמיר אני בעבד, כיון שהחמירה בו תורה דאפילו שוה דינר נותן שלשים. וכרבי יוסי הגלילי נמי לא דריש לדמי וולדות, משום דקשיא ליה הרי הוא אומר אנשים ולא שוורים, ותירוצי דאמוראי לא סבירא ליה. ורבי עקיבא לא דריש לחצי כופר משום פירכא דאקשי ליה הביאהו לבית דין וישלם לך. ותירוצא דעל פי עד אחד או בנתכוין להרוג את הבהמה והרג [את האדם] לית ליה, דסבירא ליה כשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר, ולא איצטריך קרא בכי האי גונא לפטור מחצי כופר. ולדמי וולדות נמי לא דריש משום פירכא דאקשי ליה, הרי הוא אומר אנשים ולא שוורים. ורבי יוסי הגלילי לא דריש ליה לדמי עבד, משום דסבירה ליה לחייב בעבד משום טעמא דפרישית לעיל. וכרבי אליעזר נמי לא דריש, דסבירא ליה תם משלם חצי כופר. היינו דאמרינן בכל דוכתא [ט"ו ע"א] הא מני רבי יוסי הגלילי [היא] דאמר תם משלם חצי כופר. דאליבא דרבי עקיבא אי אפשר להיות חצי כופר, כדקא פריך דאינו משלם אלא מגופו. מיהו נראה דאין להוכיח בברור דהכי סבירא ליה לרבי יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר, דאיכא למימר נהי דלא דריש נקי לחצי כופר, משום דאי אפשר כדרבי עקיבא דאי אפשר להיות בתם חצי כופר דהא אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך. ועל פי עד אחד או על פי בעלים נמי לא שייך, דסבירא ליה כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר. הילכך דריש נקי לדמי וולדות. דוולדות אפשר להשתלם מגופו על פי עד אחד או על פי בעלים, דלאו בר מיתה הוא. וגבי דמי וולדות לא שייך למימר כל זמן שהשור בסקילה ישלם וולדות, דדמי וולדות לא תלאה [הכתוב במיתת השור ומחייב אפי' היכא] דלאו בר מיתה הוא, וגבי (דמי) [כופר תלאה] הכתוב במיתת השור. (מאי) [והאי] טעמא נמי לא מתרץ הכא כי מקשי ליה ולימא רבי עקיבא לנפשיה וכו', דמיירי רבי עקיבא היכא דאין השור בסקילה, כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים או... מפי רבי. ובעל כרחין הא דאמרינן בכל דוכתא רבי יוסי הגלילי מחייב בחצי כופר. הכי פירושו, דאפשר להיות דרבי יוסי הגלילי מחייב בחצי כופר. אבל לתנאי אחריני אי אפשר להיות כדפרישית.
<h2>דף מב:</h2>
וכי מה בא זה ללמדנו אם לחייב על האשה כאיש וכו'. דאע"ג דדרשי ליה בפ"ק [ט"ו ע"א] והמית איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה, הכי נמי הוה מצי למידרש הכי כי יגח שור את איש או את אשה. דכיון דעיקר ההיא דרשא לא אתיא אלא לחייב כופר על האשה כאיש כדמוכח התם במסקנא, הא נמי הוה ידענא מהא, כיון דכתיב בריש פרשתא כי יגח שור את איש או את אשה, כל מה שהוא בפרשה בין בתם בין במועד קאי אאיש ואאשה. מפי רבי.
לא אמר רבי עקיבא אלא בכופר דהוי ליה ראוי. קשיא לרבי עקיבא אם כן אמאי לא יליף מהכא בבבא בתרא ביש נוחלין [קי"ג ע"א] דאין הבעלים נוטלין בראוי כבמוחזק, ואמאי איצטריך ליה למילף מדברי קבלה. ונראה לרבי דההוא תנא דבבא בתרא דריש ליה להאי קרא דוהמית איש או אשה לדרשא אחרינא. כדדריש ליה בסיפרי, כי יגח שור את איש, למה נאמר, והלא כבר נאמר והמית איש או אשה, אלא מופנה להקיש ולדון ממנו גזירה שוה נאמר כאן איש או אשה ונאמר להלן איש או אשה מה להלן עשה בהן כל המיתות כנגיחות אף כאן דין הוא שנעשה בהן כל המיתות כנגיחות. מפי רבי. ויש מתרצים דשמא מכופר ליכא למילף שאר ראוי, (דשאינו) [דשאני] כופר דלעולם הוא ראוי ואי אפשר להיות מוחזק שיהא הבעל נוטל בו, אבל שאר ראוי דאפשר להיות מוחזק כגון שנפלו לו נכסים לאחר מיתתה דאפשר להיות מוחזק אם היו נופלים לה בחייה, אימא שיהא הבעל נוטל באותן ראוי הילכך איצטריך התם קרא אחרינא. ובתוספות תירץ דהכא בכופר איצטריך לאיתויי מקרא באנפי נפשיה דסלקא דעתך אמינא כיון דמחמת חבלת גופה אתי האי ממונא אימא שהבעל קדים לשאר יורשיה אע"פ שהוא ראוי, דגופה שייך לגבי בעל טפי משאר יורשיה, כדאמרינן במסכת כתובות פרק מציאת האשה [ס"ה ע"ב] אליבא דרבי יהודה בן בתירא, דקאמר התם בושתה של בעל ובזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד, ומדייק התם בגמרא דהיינו טעמא דיהיב לבעל בושתה משום דבאשתו אית ליה זילותא, ופרכינן אלא מעתה בייש עני בן טובים דאית להו זילותא לבני המשפחה הכי נמי דבעי למיתב בושת לכל המשפחה, ומשני התם לאו גופיה נינהו. והכי נמי לענין כופר הוה אמינא אשתו כגופו ולא דמי לשאר ראוי. וזה התירוץ צריך עדיין לתירוץ שני דלעיל, דלא תיקשי אמאי לא יליף שאר ראוי מכופר. וגם תירוץ שני צריך לתירוץ אחרון, דלא תיקשי אמאי לא יליף כופר מהנהו קראי דבבא בתרא.
מ"ט אמר קרא השור יסקל וגו' אם כופר יושת עליו. משמע דאין הכופר משתלם אלא לאחר שהשור יסקל, והשור אינו נסקל עד שמת הניזק אע"פ שסופו למות, דהא כתיב וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור, ורוצח אינו נהרג עד שימות הנרצח, כדאמרינן בכתובות [ל"ג ע"ב] וכי תעלה על דעתך שזה הולך בשוק וזה נהרג וכו'. אבל בפירוש הקונטרס משמע דה"ג אמר קרא והמית איש או אשה וגו', משמע דווקא לאחר שהמית.
ובנזקין לא אמר רבי עקיבא והתניא הכה את האשה. תימה מנא ליה דהא ברייתא רבי עקיבא קאמר לה. וי"ל דמסתמא רבי עקיבא קאמר לה דהא לא אשכחן שום תנא דסבר אשה נזקיה ליורשיה אלא רבי עקיבא. ומדקתני בברייתא אין אשה נותן ליורשיה ודאי כרבי עקיבא אתיא. מצאתי.
נותן נזק וצער לאשה. נזק אם עשה בה שום חבלה בשעה שהכה בה ולדות. ושמין אותה כחבלה דעלמא ונותנין לה, כדאמרינן לקמן בשור שנגח [מ"ח ע"ב]. וצער שיש לה עכשיו יותר מחמת וולדות כשהפילתן על ידי חבלה ממה שהיה סופה להצטער אם היתה יולדת כדרכה. ולהכי נקט שני דברים הני נזק וצער יותר מבושת וריפוי, משום דריפוי אין שייך בניזקי וולדות. אי נמי אם שייך ריפוי, הוא נותנו לרופא שירפאנה ולא לעצמה, והכא לא חשיב אלא מה שנותן לעצמה. וכן בושת אע"ג דשייך למימר, מיהא לא פסיקא ליה מילתא למיתני נותן בושת לאשה, דמחלוקת היא במסכת כתובות פרק מציאת האשה [ס"ה ע"ב] אם בושתה כולה לעצמה ת"ק בעי למימר התם בושתה ופגמה שלה ור"י בן בתירא [אומר] כולה לעצמה תנא קמא פליג ואמר בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד בזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה חלק אחד. להכי לא תני ריפוי שבת ובושת. תוספות.
היתה שפחה ונשתחררה. נראה לפרש היתה מעוברת בעודה שפחה, ונשתחררה וחבל בוולדותיה, זכה אע"פ שהבעל קיים. דכיון שנתעברה כשהיא שפחה אין לבעל בהם כלום, דשל אדון היו בעודה שפחה, ועכשיו שנשתחררה פקע זכות אדון וזכה הלה במה שחבל. ולהכי נקט הכי שפחה ונשתחררה ולא קתני היתה משוחררת, דמילתא דפסיקתא נקט אפילו הבעל קיים. אבל אי הוה נקט משוחררת, היה צריך לפרש כשמת הבעל דווקא כדפירש הקונטרס. תוספות.
<h2>דף מג.</h2>
אמר רבה בגרושה. אין צריך לפרש כדפירש הקונטרס שגירשה לאחר חבלה. דהוא הדין חבל בה לאחר שגירשה. והכי נראה יותר לפרש דחבל בה לאחר שגירשה, דהיינו דקא מתמה בסמוך גרושה נמי תיפלוג בדמי וולדות. ואי כפירוש הקונטרס שגירשה לאחר חבלה מאי קא מתמה גרושה נמי וכו' הא נשואה היתה בשעת חבלה וזכה בהם הבעל לאלתר. מיהו לפירוש הקונטרס הויא אתיא שפיר רישא דקתני נותן לה נזק צער וריפוי לאשה. דאיצטריך לאשמועינן אע"פ שבעודה תחת בעלה חבל בה, נותן לה ולא לבעל. אבל אי מיירי כשחבל בה לאחר שגירשה פשיטא דנותן לה ולא לבעל. ומאי הוה קמ"ל. תוספות.
גרושה נמי תיפלוג בדמי ולדות. השתא ס"ד דלא מיקרי בעל האשה אלא כשהיא תחתיו, והיינו דקא פריך גרושה נמי תיפלוג בולדות, כשאינה גרושה דמיקרי בעל האשה זיכתה לו תורה דכתיב כאשר ישית עליו וגו', אלא כשהיא גרושה אמאי יזכה הבעל בכל הוולדות. מפי רבי.
אפילו בא עליה בזנות. בתלמוד שלנו משמע בין שבא על חייבי לאוין שתופסין בה קידושין בין שבא על חייבי כריתות שאין תופסין בהן קידושין, דהא סתם קאמר ב[א עליה בזנות, שאינו משים חילוק. אבל בירושלמי] משים חילוק דהכי גרסינן בירושלמי [פ"ה ה"ה] ר' עקיבא שאל בעל אמו או בא על [אחותו אף הוא] בעל הריון ת"ל בעל, את שהוא ראוי ליקרות בעל, יצאו אלו שאין ראויין ליקרות בעל.
ולרב נחמן כגון שגבו קרקע. תימה היכי הוו לענין תשלומי נזק מעות טפי מוחזק מקרקע, בשלמא גבי מלוה איכא למימר כיון דמעות הלוה לו הילכך כשגבו מעות הוי טפי מוחזק, אבל הכא שמשלם לה נזק מה לי מעות מה לי קרקע. וי"ל דרוב העולם אורחייהו לפרוע במעות הילכך מעות חשבינן כמו מוחזק.
כי קאמרי הכא כר'. מכאן הקשה רבינו (תם) יב"ם על פירוש הקונטרס דפירש בבבא בתרא פרק יש נוחלין [קכ"ה ע"א] דבין לרבה בין לרב נחמן סבירא להו בין גבו מעות בין גבו קרקע אין לו, והכא קאמר כי קאמרינן הכא כרבי אלמא סבירא להו כרבי, ורבי סבר התם בין גבו מעות בין גבו קרקע יש לו. והכי אמרינן התם נהרדעי לטעמייהו ופירש בקונטרס במסקנא דרבה קא מהדר ליה לאביי הכי דבין לדידיה בין לחבריה לרב נחמן בין בקרקע בין במעות אין לו. יש להקשות מאי האי דקאמרי נהרדעי לטעמייהו, והא רב נחמן לית ליה (דאמי) כלל אליבא דנפשיה. ואי משום דפירש לבני מערבא דגבו קרקע אין לו וגבו מעות יש לו, בלא רב נחמן נמי שמעינן דבני מערבא סבירא להו הכי, דכיון דאמרי בכור נוטל פי שנים במלוה בעל כרחין או (במלוה) [בקרקע] או במעות קאמר, ומה שייך למימר בהא נהרדעי לטעמייהו. ועוד יש להקשות לפי שפירש בקונטרס דלפי מה דמהדר רבה לאביי דלא סבירא להו כבני מערבא אלא בין קרקע בין מעות סבירא להו דאין לו, דרב נחמן אדרב נחמן לא תיקשי דטעמיה דרב נחמן כדמפרש בפסחים [ל"א ע"א]. וגם אליבא דהילכתא לא תיקשי דשלחו מתם אדשלחו מתם, דיש חילוק בין עובדא דסיכתא לשאר בעל חוב. לפירוש זה מי דחקו לרבה לומר דלא סבירא להו כבני מערבא, אפילו סבירא להו נמי לא תיקשי מידי דאיכא לתרץ כדמתרץ בקונטרס. ואי משום פירכא קמייתא דמאי שנא קרקע ומאי שנא מעות, אכתי מה הועיל משום דלא סבירא להו הכי מכל מקום לפי מה שמפרשים אליבא דבני מערבא איכא למיתמה מאי שנא מעות ומאי שנא קרקע. ועוד יש להקשות על פירוש הקונטרס דהתם, דלעיל אמרינן התם דרב נחמן גופיה אמר מותר לעשות כדברי ר'. אלמא סבירא ליה לרבה ולרב (ליה) [נחמן] דבכור נוטל במלוה. וזה דוחק הוא לומר דסבר ליה כותיה בחדא בשבח ופליג עליה בחדא. וגם יש להקשות משמעתין על פירוש הקונטרס דהתם, כדפריך ריב"ם כדפרישית לעיל. להכי פירש שם ריב"ם ולן לא סבירא לן, אלא סבירא להו לרבה ולרב נחמן דבין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו כר', כדמשמע הכא בשמעתין. ועכשיו לפי פירושו נמי יש להקשות, נהי דרב נחמן איצטריך למימר הכי משום קושיא שהקשה לו, מכל מקום לרבה אמאי איצטריך למימר דלא סבירא ליה כבני מערבא. ועוד דשיבוש הוא. דבהדיא מוכח בשילהי בבא בתרא [קע"ה ע"ב] דרבה סבירא ליה דבין גבו קרקע בין גבו מעות דאין לו, דהתם קאמר רבה דשיעבודא לאו דאורייתא ופריך ליה מההיא דיש נוחלין דאמר גבו קרקע יש לו אלמא שיעבודא דאורייתא, ומשני לבני מערבא קאמר וליה לא סבירא ליה. הרי בהדיא מוכח התם דרבה סבירא ליה דבין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו. אלא נראה פירושא דסוגיא דיש נוחלין, דקאמר נהרדעי לטעמייהו אמסקנא קא סמיך, דבמסקנא דהתם אית לן למימר דרב נחמן אליבא דנפשיה קאמר בין קרקע בין מעות יש לו, והיינו לטעמייהו כרב נחמן שהוא נהרדעאה. במסקנא טעמייהו דבני מערבא קאמר וליה לא סבירא ליה [וה"ק] לדידי בין קרקע בין מעות אין לו, כדפרכת לי מהאי דאמרי מסתבר טעמייהו דבני מערבא דמהתם משמע דאפילו קרקע אין לו, וכן [מוכח] בשילהי בבא בתרא. והא דאמרינן דבקרקע יש לו אליבא דבני מערבא קאמר דבעל כרחין אית להו יש לו בקרקע או במעות, ובקרקע מסתבר טפי דקרקע משתעבד לבעל חוב טפי ממטלטלי דהא גבי ליה מלקוחות ומיורשין. והא דאמרינן מסתבר טעמייהו דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבינא וכו' היינו אליבא דנפשאי אמרי, אבל בני מערבא לאו מהאי טעמא חשבי ליה ראוי דמציא סבתא לסלוקי לברתא, דהא לוה מצי מסליק ליה למלוה מקרקע המשועבדת לו בזוזי ואפילו הכי חשבי ליה בני מערבא מוחזק. אלא האי דחשבי בני מערבא לקרקע דסבתא ראוי, משום דלא אתא לידה דברתא ולא היה שלה מעולם אין להבת שום כח כמו שיש למלוה בקרקע לוה. ואפילו אי קדמה סבתא וזבינא דלא הוי זבינה אכתי היה ראוי מטעמא דפרישית, אבל למלוה כיון שיש לו מלוה על זה הקרקע משועבד לו טפי ולא הוי ראוי אלא מוחזק, כך סברת בני מערבא אליבא דרבה. ולרב נחמן נמי לא קשיא דלדידיה בין גבו קרקע בין גבו מעות יש לו, כדקא פרכת ליה מההיא דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם, והא דקאמר גבו קרקע אין לו היינו אליבא דבני מערבא קאמר דסבירא להו דטעמא גבי סבתא משום דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני ומשום הכי הוי ראוי, והאי טעמא נמי איכא למימר גבי מלוה ולוה. הילכך בעל כרחך צריך לאוקומי מילתיה דאמרי דמלוה לא הוי ראוי, היינו דוקא במעות ולא בקרקע, כי היכי דלא תיקשי דבני מערבא אדבני מערבא. והא דאמרינן בשמעתין כי קאמרי הכא כר', לאו משום דרבה סבירא ליה נמי כר', אלא ניחא ליה לאוקומי בגרושה ודברי הכל אפילו כר', מלאוקומי שלא בגרושה ודוקא לרבנן לחודייהו. מיהו צריך לומר דהא דמשמע הכא דלא צריך לאוקומי בגרושה אלא משום ר' ולא לרבנן, היינו אליבא דרבה מתרץ [הכי], (אלא) [אבל] לרב נחמן אפילו לרבנן צריך לאוקומי בגרושה כפי מה דפרישית (ולא הכ') דסבירא ליה לרב נחמן דבין קרקע בין מעות יש לו. והכי הוה ליה למימר לרב נחמן, הני מילי לבני מערבא אליבא דרבנן אבל רב נחמן אליבא דרבנן סבירא ליה בין קרקע בין מעות יש לו. וקצת קשה על פירוש זה, דקאמר הכא בהאי לישנא כי קאמרי הכא אליבא דר', משמע דאליבא דתרוייהו מסיק לרבה ולרב נחמן. ונראה לומר דרב נחמן ודאי סבירא ליה דיש לו בין קרקע בין מעות, ולא [משום דסבירא ליה] כרבנן אלא משום דסבירא ליה כרבי, כדפסיק ביש נוחלין מותר לעשות כדברי רבי. אבל אליבא דרבנן ודאי לא היה אומר רב נחמן דיש לו. והשתא שמעתין אתיא שפיר. כן נראה לרבי לפרש שמעתתא דהתם. וכן מצאה תליא באשלי רברבי רבינו תם נשמתו עדן [ספר הישר סימן תרנ"ד] ויצחק בן שמואל. וזה הוסיף רבינו יצחק בן שמואל. דאיכא למימר הא דאמרינן הכא כי קאמרי הכא כרבי, דמשמע דלרב נחמן נמי אליבא דרבנן לא הוה צריך לאוקומי בגרושה, דבין קרקע בין מעות אין לו, סוגיא דתלמודא אתיא כרבא דהילכתא כותיה לגבי אביי, ורבא (ד)מפרש בפסחים [ל"א ע"א] טעמיה דרב נחמן כההיא דיתומים שגבו קרקע וכו' משום דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנא לך וכו' כמו שמפורש בקונטרס, והשתא לדידיה לא קשיא מידי דרב נחמן אדרב נחמן, ומצי למימר שפיר דרב נחמן סבירא ליה דבין קרקע בין מעות אין לו כדפסיק רב פפא לקמן בשמעתין, וזאת הסוגיא דהכא אזלא הכי. והא דמהדר ליה התם רבה לאביי אנן טעמא דבני מערבא קאמרינן ולן לא סבירא לן, משמע שקיבל קושייתו כמו כן מרב נחמן, ואיצטריך למימר דרב נחמן סבירא ליה יש לו בין קרקע בין מעות, היינו לפי סברת אביי דמהדר ליה דסבירא ליה דטעמא דרב נחמן משום דקרקע של לוה מוחזקת למלוה. ואביי לטעמיה דסבירא ליה בפסחים [ל"א ע"א] למפרע הוא גובה, ומייתי ראייה התם מדרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע וכו'. אבל סתמא דתלמודא אזיל כרבא דמשני ליה התם משום דרבי נתן. וקשה לרבי על זה הא דפסק התם רב נחמן כרבי, ורבי סבירא ליה דיש לו. אם לא שנאמר דרבא הוה מתרץ דסבר ליה כותיה בחדא, כדפרישית לעיל. ותו לא מידי.
מאי לאו כופר לא דמים. והא לא אתי שפיר למאן דאמר [מ' ע"א] כופר דמי ניזק [דאם כן] היינו כופר היינו דמים. מיהו יש לפרש נמי אליבא דידיה דהכי קאמר, מאי לאו בתורת כופר לא בתורת דמים. ונפקא מינה דכופר לא ניתן למחילה משום דכפרה הוא אבל דמים ניתנו למחילה. וליכא למיפרך כיון דדמים חייב, אליבא דמאן דאמר דמי מזיק אפילו היכא דליכא כופר מסברא, אם כן למאן דאמר כופר דמי ניזק למה לי למיכתביה כלל, מסברא הייתי יודע שחייב דמים. דאיכא למימר [דאתא] לאשמועינן דשם כופר עליהם. ונפקא מינה כדפרישית. ועוד הא דמיחייב דמים היינו דווקא השתא דכתיב כופר, הילכך אפילו היכא דליכא כופר מיחייב דמים, אבל אי לא כתיב כופר כלל מסברא לא הייתי מחייב כלום אפילו דמים. וכן משמע לקמן בשמעתין דאמרינן בבן חורין דאיכא כופר על פי עצמו איכא נמי דמים על פי עצמו בעבד דליכא קנסא על פי עצמו ליכא נמי דמים על פי עצמו, אלמא דחיוב דמים מחמת כופר קא אתי. הילכך למאן דאמר נמי כופר דמי ניזק איצטריך למיכתב, דמסברא לא הייתי מחייב כלום. מפי רבי. ופעמים שהמית שלא בכוונה משלם יותר מבכוונה, כגון שהניזק שוה יותר מן המזיק הרבה. הרי בכוונה אינו משלם אלא דמי מזיק הפחותים, ושלא בכונה משלם דמי ניזק שהם מרובים יותר. או שמא י"ל דאז לא היה משלם כל דמי ניזק אלא כפי מה שמגיעים כמו כופר. דלעולם לא הוו דמים יותר מכופר. ורפיא.
<h2>דף מג:</h2>
היכא דליכא עדים נמי לא משלם [דמים] על פי עצמו. אל תתמה אי הכי גבי תשלומי כפל נמי נימא הכי, הואיל ולא משלם כפל על פי עצמו קרן נמי לא ישלם על פי עצמו דהא הכא תולה דמים בקנס. תריץ דלא דמי הא לתשלומי כפל, דהכא תשלומי דמים בכלל קנס הם נכללים, דפעמים ששוה העבד יותר מל' (פשי) ופעמים שאינו שוה אלא ל' שהוא שוה לקנס. אבל תשלומי קרן אינן בכלל תשלומי כפל לעולם, לפיכך אין לתלות קרן בכפל לומר כשם שהכפל אינו משלם על פי עצמו כך קרן. מיהו תימה היכי תלי דמים בקנס, דקנס בדין הוא שאינו משלם על פי עצמו אבל דמים אמאי לא ישלם על פי עצמו. תוספות.
אי הכי אשו שלא בכונה על פי עדים לישלם דמים. אליבא דמאן דאמר משום ממונו קא בעי. אי נמי למאן דאמר אשו משום חיציו היכא דכלו לו חיציו לכולי עלמא הוי משום ממונו, כגון שנפלה דליקה לאותה חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והזיקה בחצר אחרת, ומשום הכי קא בעי אי הוי שלא בכונה וישלם דמים או לא. אבל למאן דאמר אשו משום חיציו ולא כלו לו חיציו פשיטא דלא בעי, דהיינו אדם שהרג שלא בכונה. והא משמע דלא בעי מידי באדם כיון דלא נקט מילתיה למיבעי אלא באשו, מכלל דפשיטא ליה באדם דלא משלם, דהואיל ובכונה פטור מדמים משום דקם ליה בדרבה מיניה, שלא בכונה נמי פטור משום תנא דבי חזקיה. הילכך לא בעי אלא באש שהוא משום ממונו דהויא לה דומיא דשורו, ונימא כי היכי דשורו משלם דמים על פי עדים הכי נמי באשו שלא בכונה. דבשלמא כופר לא שייך למילף להו מהדדי, דכופר חידוש הוא דחייביה רחמנא כפרה והיכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי. אבל לענין דמים סברא היא למילף להו מהדדי. דהכי נמי מוכח לקמן מדקא משני האמר ריש לקיש הוא שהצית בגופו של עבד, היינו משום דסבר ריש לקיש אשו משום ממונו איצטריך ליה לתרוצי הכי לעיל פרק כיצד הרגל [כ"ב ע"ב]. מפי רבי. ודוקא משמע שלא בכונה קא בעי, אבל בכונה לא יהא בו דמים אע"פ שאין בו כופר. וכן מוכח הלשון דאמר לקמן אבל אשו כיון דבכונה לא משלם כופר שלא בכונה נמי לא לישלם דמים, משמע דלא מיבעיא ליה אלא שלא בכונה, אבל בכונה פשיטא דפטור מדמים. אבל תימה הוא דבכונה הוי פטור מכלום ושלא בכונה ישלם דמים. על כן נראה לרבי דרבותא נקט שלא בכונה [כלומר] אפילו שלא בכונה. אבל הסוגיא אינה מוכחת כן. ובתוספות נותן טעם קצת דאיכא למימר דבכונה פטור שלא ניתנה כפרתו בממון. וחומרא היא גבי האי שפטור. תוספות. ונשרף עמו פטור. תימה לרבי לפי מאי דסליק אדעתיה השתא, היכי הוה בעי לפרש רישא דקתני חייב.
<h2>דף מד.</h2>
וכי דנין קל מחמור. הכי משמע פירוש הקונטרס דהכי קא פריך, מסתמא כיון דלא ילפת לעיל חיובא דמועד מקל וחומר דאיש ואשה, אם כן עיקר חיובא דמחייבת לתם היינו משום דחייב במועד ולא מקל וחומר דאיש ואשה. והיכי מצית למילף חיובא דתם ממועד. וכי דנין קל וחומר וכו'. ועוד אפילו אי ילפת עיקר קל וחומר מאיש ואשה ולא משום חיובא דמועד. לא אם אמרת באיש ואשה וכו'. ובתוספות פירש דיש ספרים דגרסינן בהו ועוד קל וחומר ומה מועד שמשלם את הכופר חייב בין בגדולים בין בקטנים. ולפי אותן ספרים אתי שפיר הא דפריך וכי דנין קל מחמור וכו'. והכי פירושה דההוא קל וחומר ומה מועד דשני דינים יש בו שמשלם את הכופר עם המיתה אע"פ כן חייבין בו קטנים כגדולים בשניהם בכופר ובמיתה, תם שאינו נידון בכופר אלא במיתה אחת ואין לנו להביאן קטנים כגדולים, אלא לענין מיתה בלבד אינו דין שנביאנו. ופריך וכי דנין קל מחמור להחמיר עליו, דבעית למילף תם ממועד להחמיר, לחייב בו קטנים כגדולים. אם החמיר במועד חמור בין בכופר [בין במיתה] זהו מן הדין לפי שהוא חמור, אבל נחמיר בתם הקל לחייב קטנים כגדולים אפילו אמיתה לחודה. ועוד לא, אם אמרת באיש ואשה וכו', כלומר ולההוא קל וחומר קמא דילפת מאיש ואשה אית ליה נמי פירכא וכו'. נגיחה לנזיקין. דמסיפיה דהאי קרא או בן יגח יליפנא בהמניח [ל"ג ע"א] נזקי שור באדם כמשפט הזה יעשה לו, כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם. תוספות.
ואמאי הא תם הוא. אדשמואל פריך דאמר תם חייב בכופר. אמאי והא תם הוא בחיכוך זה, דמסתמא אין דרך העדאה בכך להמית בשלש פעמים על ידי חכוך. ואפילו המית על ידי נגיחה שלש פעמים מקודם ועכשיו פעם אחת על ידי חיכוך, בשביל כך לא יהא מתחייב בכופר, דמועד לנגיחה לא הוי מועד לחיכוך. ואנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לא מתמה והא תם הוא, משום דהא מילתא דשכיחא היא שהרג כך בלא מתכוין שלש פעמים ונעשה מועד ואין בו חיוב מיתה כלל, אבל מתחכך לא שכיחא להכי פריך מיניה והא תם הוא. תימה אמאי לא קאמר שמואל הכא כרבי יוסי הגלילי דתם משלם חצי [כופר] כדקא מעמיד אחרת לפנינו, ולשם אפרשנה [מ"ח ע"ב]. כדקאמר רב במועד ליפול על בני אדם בבורות. לקמן פרק שור שנגח את הפרה [מ"ז ע"ב] תנן הרי שהכניס [שורו] לחצר בעל הבית שלא ברשות ונפל לבור והבאיש את מימיו חייב היה אביו או בנו בתוכו משלם את הכופר, ופרכינן ואמאי הא תם הוא, כלומר דהא מסתמא לא שכיחא שיהא ממית שלשה בני אדם על ידי נפילת הבור, דאי משום מועד בשלש נגיחות דשלשה בני אדם, לא מיחייב כופר השתא כשהמית ברביעית על ידי נפילה, דמועד לקרן לא הוי מועד לנפילת הבור. ושני רב במועד ליפול על בני אדם בבורות, דבהכי מיירי שהועד לכך להמית על ידי נפילת הבור שלש פעמים כבר. ופרכינן ליה התם אי הכי בר קטלא הוא, כיון שנפל בבורות בכונה על בני אדם בבורות וממית והרי הוא בר קטלא, דבנפילה קמייתא נתחייב קטלא. ומשני רב יוסף דחזא ירקא ונפל. ונראה לפרש שבכל שלש נפילות ראשונות נמי על ידי ירקא נפל, כגון ששינה שאינו נופל כד חזי ירקא אלא כשרואה אדם עומד בבור, דהוי ליה תולדה דקרן שהוא משונה, ומתחייב כופר בנפילה רביעית. דאילו לא שינה אלא בכל שעתא ושעתא חזא ירקא ונפל אף כשאין אדם בבור, אם כן הוי ליה שן ובהא פלוגתא היא לעיל ברבעה וקטלה דהיינו תולדה דשן אי משלם כופר או לא. ועוד אמאי הוה בעי לשנויי במועד שלש פעמים ליפול, והא שן מועדת מתחילתה הויא. אלא ודאי הכי אית לן לפרש כשהיה משנה דהוי מתכוין כשאדם בבור וחזי ירקא הוה נפיל. דהשתא לא הוי בר קטלא, שהרי הוא לא נתכוין באחת מן הנפילות להמית את האדם אלא למיכל ירקא וממילא הוה נפיל על אדם וממית, ומכל מקום כופר בנפילה רביעית משלם דהוי ליה מועד שלא בכונה. ואם תתמה למה אנו צריכין לפרש שבכל שלש נגיחות חזא ירקא ונפל, נימא דחזא ירקא ברביעית, ובשלוש ראשונות לא חזא ירקא אלא נתכוין ליפול על אדם, והא דלא קטלנא ליה לאלתר בנפילות ראשונות מצינו למימר כגון דקטל וערק לאגמא אי נמי כגון שהוזמו זוממי זוממין כדאמרן לעיל בפירקין [מ"א ע"א]. זהו לפי שמשמע לשון מתני' שאין [מועד] לגמרי אלא לכופר לחודיה, מדלא תני חייב מיתה אלא משלם את הכופר. והיינו נמי דאקשי ליה (מעי) אי הכי בר קטלא הוא וניקטליה, כלומר אמאי לא קתני מיתה אלא כופר. והיינו נמי דאקשי ליה הכא במועד להתחכך בכתלים אי הכי בר קטלא הוא, דכיון דנתחכך (בהמות) [בכולן] בכונה על האדם, ואי חייב קטלא אמאי קתני במתניתין פטור מן המיתה, בשלמא התם דחזא ירקא ונפל כדפרישית אלא הכא מאי איכא למימר. ומתרץ הכא נמי במתחכך בכותל להנאתו כלומר שבכולן לא נתכוין להפיל כותל על האדם אלא נתכוין להנאתו להתחכך, ומיהו בעינן נמי שהיה משנה שלא היה מתחכך להנאתו אלא בכוונה כשראה אדם עומד סמוך לכתלו דהוי ליה תולדה דקרן ומיחייב כופר ברביעית, וקטלא דלא מיחייב בכולהו שהרי שלא בכונה המית כולן. והא לא מצינן לפרש אנגיחה רביעית בלבד מתחכך בכותל להנאתו אבל שלש ראשונות נתכוין להפיל על אדם והאי דלא קטלינן ליה עד השתא דערק לאגמא בכולהו אי נמי כגון שהוזמו זוממי זוממין כדלעיל, והא דתני במתניתין פטור היינו בנגיחה רביעית, דהא פטור משמע לגמרי [קאמר] שאין בו חיוב מיתה כלל.
[וגם] כן נראה לפרש דארביעית בלבד דמתרץ במתחכך בכותל להנאתו. וגם זה שמתרץ לשם רב יוסף דחזא ירקא ונפל ארביעית בלבד. אבל שלש ראשונות שהועד בהן בנתכוין להמית, והאי דפטור כגון שבראשונות מביאין בעל השור ואין מביאין את השור ואמרו ליה תורא נגחנא אית לך בבקרך והועדו כל שווריו, כדאמרינן לעיל [שם] דאיבעי לנטורי לכולי בקריה, ונמצא ברביעית איזה מהן משווריו שיתחכך בכותל ויפול על האדם יש לו דין מועד אם נתכוין להפיל עצמו על האדם הרי הוא חייב במיתה ובכופר. ומתניתין מיירי במתחכך להנאתו אותו שהוכר ברביעית, דהשתא הוי פטור ממיתה לגמרי שהראשונות אין אנו יודעים אם הוא עשה או אחר, וגם על זה רביעית שהוכר בה אינו מתחייב מיתה [שהרי] לא נתכוין להפילו על האדם אלא להנאתו התחכך, והוי ליה מועד שלא בכונה וחייב מיהא בכופר אליבא דשמואל. ומיהו אף להאי פירושא בעינן למימר שעל ידי שינוי נתחכך, והוי ליה מועד שלא בכונה להנאתו ברביעית שלא רצה להתחכך אלא עד שראה אדם סמוך על ידי שינוי הוי ליה תולדה דקרן והא לא פשיט היא אי שן משלם כופר או לא. וראשון נראה עיקר. והשתא נמי בעינן לפרש נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, כגון שהועד כך [שלש] ראשונות שלא בכונה, דהוי ליה השתא ברביעית פטור מן המיתה לגמרי... אבל אם הועד בכונה בראשונות ובענין שאמרנו למעלה דקטל וערק לאגמא אי נמי שהוזמו זוממי זוממין הוי ליה השתא ברביעית... שלא בכונה מיחייב מיתה אראשונות, [ואע"ג] שהרביעית הוא פטור... מכל מקום מתניתין מתני פטור סתם משמע שאין שם חיוב מיתה כלל. ואי תיקשי דהכא אמר פטור מזה ומזה ולקמן קאמר דחזא ירקא ונפל דחייב בכופר. תריץ דרב לא (פטר) [מחייב] ליה לקמן כד חזא ירקא כרב יוסף, אלא כגון (שתים) במועד ליפול על בני אדם (בכתלים) [בבורות] בכונה. והאי דלא קטליניה בנפילה קמייתא משכחת לה, כדאוקימנא בשור שנגח ארבעה וחמשה כגון שנפל וערק לאגמא אי נמי שהוזמו זוממי זוממין. וסבירא ליה דהאי דקתני במתניתין משלם את הכופר הוא הדין דחייב מיתה, והא דלא תני ליה משום דלא איירי מתניתין בחיובא דשור אלא בחיובא דבעלים דמיחייב המכניס שלא ברשות. והקושיא דמקשי ליה תלמודא אי הכי בר קטלא הוא, לא משמע ליה [הכי], מדלא תני במתני' השור בסקילה אלא משלם את הכופר לחוד, מכלל דשור לאו בר קטלא הוא. ורב יוסף נמי משמע ליה הכא דהאי פטורא [ממיתה], להכי מתרץ לה כד חזא ירקא ונפל. ואתירוץ רב קאי דתירץ כבר במועד ליפול על בני אדם בבורות, ומוסיף עוד (השונה) רב יוסף דבכי האי גונא מועד דחזא ירקא ונפל שלא נת[כוין] לדינא דכופר. תוספות. ודחוק הוא מאד, דכיון שהוא עושה שלא בכוונה מאי העדאה שייכא ביה אפילו אלף פעמים.
ורבינו תם נשמתו עדן מפרש התם דחזא ירקא בתוך הבור ונפל על האדם בכוונה לאכול ירקא והוי שן בכוונה וחייב בכופר דילפינן מקרן בכונה, מיהו פטור ממיתה דלא נתכוין למיתת אדם. אבל מכופר ליכא למיפטריה משום הא, דכיון דאיכא כופר ברגל וגם [בשן] היינו כוונתו שמתכוין ליפול על האדם משום הנאתו דהיא כוונה להזיק אי אפשר ל[פטור]. אבל הכא שנתחכך בכותל להנאתו ולא נתכוין [להזיק] כלל והוי שן שלא בכוונה ופטור מכופר. והא דקאמר במועד ליפול על בני אדם בבורות, לאו במועד שלש פעמים קאמר. אלא הכי פירושה בדבר שהוא מועד מתחילתו ליפול על בני אדם בבורות, היינו שן כד חזא ירקא ונפל [או] להתחכך על בני אדם בכתלים לפי מה שמוקמינן במסקנא... (דינא) דהוי שן. אבל מעיקרא הוה משמע מועד ליפול על בני אדם בכותל שהועד להמית ממש את האדם בכוונה, הילכך הוה פריך בר קטלא הוא. תם.
ואינו מיושב לרבי, דטעם דקרן שלא בכוונה פטור משום דאין השור בסקילה, הכי נמי שן ליהוי פטור כיון שאין השור בסקילה. גימגום. ומה שתירץ בקונטרס דלק"מ דרב אדרב, דקאמר רב פטור מזה ומזה, הני מילי במועד [לנגיחות בכוונה] וערק לאגמא בראשונות ונגח ברביעית שלא בכוונה פטור ליה מגזירת הכתוב [דכתיב השור יסקל וגו'], אבל זה שלא היה בו חיוב סקילה אין העדאתו אלא לכופר של שן [ורגל בחצר הניזק] דאוקימנא ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק דאיכא [כופר] ברגל אע"ג דשלא בכוונה הוא דאין השור בסקילה, והכא נמי תולדה דשן היא דנתכוין להנאתו. [וקשה אי] לאו משונה היא (כי) מה צריך לה[עידו] ג' פעמים. ועוד דהכא בשמעתין נמי מוקמינן [לשמואל] דמיחייב בכופר בנתחכך בכותל להנאתו דהוי שן, ואהא קאמר [רב] דפטור מזה ומזה [אע"ג] דשן הוא. ואפילו אם תפרש [דהכא] לא נתחכך בכותל להנאתו אלא [נתכוין להמית בנ"א] בשלש פעמים והעדאתו למיתה וערק לאגמא והתם דחזא ירקא ונפל בכל פעם ופעם ולא הויא תחילת העדאתו למיתה. עדיין [קשה] מיהא בפעם הרביעית כשנתחכך להנאתו דהוי שן יחייב בכופר לרב כמו כד חזא ירקא ונפל. וכי בשביל שתחילת העדאתו למיתה בהא יפטר דעכשיו פטור מכופר. וצריכה לפנים ולפני לפנים. רבינו שמואל משום הא פירכא לא גריס מילתיה דרב כלל הכא בשמעתין וכן מצא בספרים ישנים דלא גרסי ליה. וה"ג לקמן תניא כותיה דשמואל תיובתא דרבה דקאמר בשמעתין דלעיל כל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. ולא גרס "תיובתיה" דרב.
<h2>דף מד:</h2>
דנין חיובא דשור מחיובא דשור. כלומר לחיוב שמחמת השור מתחייב דהיינו נזקין שאפילו הוא מועד ומשלם מן העלייה, מכל מקום אותו החיוב חייבתו תורה מחמת השור שהזיק, ונמצא דחיובא דשור הוא כמו קטליה דמחמת גופיה הוא מיקטיל שבאת לאדם תקלה על ידו, לאפוקי כופר דחיובא מחמת בעלים הוא כדכתיב ונתן פדיון נפשו, אבל חובת השור בקטלא שקיל למיטרפסיה. תוספות. אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל. והוא הדין דהוה מצי למימר התראת ספק היא.
<h2>דף מה.</h2>
השתא אתפסתיה לתוראי וכו'. מה שפירש בקונטרס אתפיסתיה לתוראי, והזיקא דבידים [הוא] להוליכו לבית דין בידים. משמע מפירושו אם לא הוליכו (ביום) [בידים יכול לומר הרי שלך לפניך]. ועוד מה (ראייה) היא בכך שמתפיסו לבית דין בידים, והא היזק שאינו ניכר הוא, וקיימא לן בהשולח [גיטין נ"ג ע"ב] דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק, דאמר אביי נקיטינן טימא טהרותיו ומת לא קנסו בנו אחריו דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. אלא הכי פירושה השתא אתפיסתיה לתוראי וכו', כיון דאם היית מחזירו לי אפילו היה חי כמו שהיה עכשיו לא היה נאסר דהוה מערקנא ליה לאגמא, ואתה כמו כן היית יכול להבריחו שלא יהא נאסר כמו שהוא בעין, וכיון דלא עבדת הכי ואתפיסתיה לתוראי לבית דין, שהנחת שבא ליד בית דין הילכך פשעת בו. אבל בחמץ אי אפשר למימר הכי, דלא אפשר ליה למיעבד הצלה כלל כמות שהוא בעין וכיון דלא עבדת הכי [יחייב]. ומשום דלא מהדר ליה והוה מזבין ליה או אכיל ליה לא מיחייב, כיון דאמר באיסורי הנאה הרי שלך לפניך, כדפירש בקונטרס דלרבי יעקב לא מיחייב משום דאי הוה מהדרת לי הוה שחיטנא ליה, כיון דכמות שהוא בעין הוה נאסר לרבי יעקב, דגומרין דינו של שור [שלא] בפניו ואי אפשר למיעבד ליה הצלה כמות שהוא בעין הילכך פטור. מפי רבי. והא דאמרינן לקמן בהגוזל עצים [צ"ח ע"ב], לא דכולי עלמא אומר באיסורי הנאה הרי שלך לפניך. היינו משום דבעי לאוקומי רישא דההיא מתניתין דחמץ בפסח לכולי עלמא, אבל סיפא דההיא מתניתין דבשור היוצא ליסקל נמי אומר הרי שלך לפניך לא אתיא אלא כרבי יעקב. וכן פירש בקונטרס התם. מיהו לפי פירושו משמע דווקא מתפיסו בידים לבית דין, לא הוה צריך לאוקומה כתנאי אלא לכולי עלמא כגון דלא התפיסו בידים. דאפילו לרבנן אומר לו הרי שלך לפניך. מה שהקשה בתוספות אמאי לא אמרינן הכא כי היכי דמשעבדנא לך לדידך משעבדנא נמי לאתפוסי לבי דינא מדרבי נתן [מ' ע"ב], לא נהירא. דמה שייך הכא דרבי נתן. דמילתיה דרבי נתן לא שייכא אלא בחיוב ממון, אבל הכא הוא אינו חייב לבית דין. ושליח בית דין נמי אין לו ליעשות, כיון שהוא שומר שלו וחייב (לחפוש) [לתפוש] בזכותו.
ורבי יעקב בשלמא בעלים בני טענה נינהו. לרבי יעקב נמי אית ליה כמיתת בעלים כך מיתת השור, אבל מיהא הכא לא שייך למימר לענין גמר דינו שלא בפניו, דלא נפקא לן מידי בעמידתו דלאו בני טענה נינהו. מפי רבי תוספות.
חוץ משומר חנם. הוא הדין דהוה מצי למיתני חוץ משואל דחומרא דחייב אפילו שמרו כראוי ויצא והרג ותפסוהו בית דין וסקלוהו, דחייב לשלם השור, לא יהא אלא כמו שכתוב או נשבר או נשבה. אבל שאר שומרים פטירי, דסגי ליה בשמירה מעולה. מפי רבי.
<h2>דף מה:</h2>
הכא במאי עסקינן במכירין בו שהוא נגחן. יש לפרשו בשני ענינים. [חדא] דהכי קאמר, לעולם דקביל עליה שמירת נזקיו בהדיא, דמסתמא אין אדם מקבל שמירת נזקיו, וכיון דמסתמא לא מקבל איניש שמירת נזקיו, השתא נמי דפירש שמקבל, סברא היא כיון דמכיר בו שהוא נגחן דלא קביל עליה דלא אתו אחריני ומזקי ליה אלא דלא אזיל הוא ומזיק לאחריני. אי (הכי) [נמי] י"ל דאפילו מסתמא מקבל שמירת נזקיו, אפילו הכי במכיר בו שהוא נגחן סבר הוא דלא מקבל עליה אלא אתי ומזיק לאחריני ולא דאתו אחריני ומזקי ליה. וטעמא כדפירש בקונטרס, דסבר אין שום שור מתיצב כנגדו מפחדו. ה"ג אמר רבה הב"ע במכיר בו שהוא נגחן ומסתמא לא אזיל ומזיק כולי. ולא גרסינן לעולם דקביל עליה שמירת נזקיו, דהא לעיל משמע דפשיטא ליה היכא דקביל אפילו הוזק נמי חייב. אלא השתא מתרץ שקיבלו בסתם ולא פירש בשמירת נזקיו כלום, וכגון במכיר בו שהוא נגחן, דמסתמא לא אזיל ומזיק לאחריני קביל עליה, שהרי הכיר בו שהוא נגחן, אז מסתמא דלא מזיק אחריני קביל עליה. אבל אם לא הכיר בו שהוא נגחן, מסתמא אפילו דלא אזיל ומזיק אחריני לא קביל עלויה דמצי אמר ליה אנא תורא קבילית בפקדון, אריא לא קבילית עלי. כדמשמע לעיל בפירקין [מ' ע"א] דאפילו גבי שואל אמרינן הכי, דאקשינן אשאלו בחזקת תם ונמצא מועד שואל משלם חצי [נזק], ואמאי נימא תורא שאלי אריא לא שאלי, ותירץ רבה במכיר בו שהוא נגחן. וכל שכן הכא בשומר חנם דהוי פטור מכלום אי לאו דהכיר בו שהוא נגחן. ופירוש הקונטרס [ד]משמע דבשור נגחן דוקא הוה דלא מקבל, דמוקי ליה לדידיה דלא אסיק אדעתיה שיהא שום שור מתייצב כנגדו מפחדו, לאו מילתא היא. דמשמע דאי לאו דהכיר בו שהוא נגחן קביל עליה אפילו דלא אתו אחריני ומזקי ליה, [דאינו] דאז הוי פטור מכלום אפילו איהו מזיק אחריני כדפרישית. מיהו לשון "לא אסיק אדעתיה" משמע כפירוש הקונטרס. ואי תיקשי מהא דאמרינן בפ"ק [י"ג ע"ב] כשהזיק חב המזיק, להביא שומר חנם והשואל ונושא שכר והשוכר שהוזקה בהמתו ברשותו תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם, ומקשינן היכי דמי אילימא דאזקיה תוריה (דשואל) [דמשאיל] לתורא (דמשאיל) [דשואל] לימא ליה אילו אזיק בעלמא בעית לשלומי ליה (ומקשינן היכי דמי אילימא דאזקיה תורא), השתא דאזקיה לתורא דידך בעינא לשלומי לך ניזקא. אלא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל לימא ליה אילו איתזיק מעלמא בעית לשלומי לי וכו'. (היינו) [הרי] משמע דשומר מקבל נזקי שור הנפקד בידו בין שהזיק הוא לעלמא בין שהוזק הוא מעלמא. והכא משמע כפי מה שפירשתי דמסתמא לא מקבל אלא מה שהזיק לעלמא אפילו מכיר בו שהוא נגחן, ולא [מה] שהוזק מעלמא. יש לתרץ דהתם אשואל לחודיה דוקא קא מדייק ולא אשומר חנם, דשואל חמיר טפי דאפילו באונסין חייב כגון טרפו ארי או זאב, וכל שכן פשע בשמירתו שהזיקו שור אחר. והכא א"ר אלעזר במסר לשומר חנם קאמר. מיהו בשומר שכר לא ידענא אי כשומר חנם הוי ענין הא דינא [או] כשואל.
רבי אליעזר אומר אין לו שמירה אלא סכין. אמר לי רבי אין כאן אלא שלש מחלוקות, דרבי אליעזר לא פליג כלל בחיוב שמירה אלא אי כרבי מאיר אי כרבי יהודה סבירא ליה, אלא בא ללמדך חובת (חיוב) [קיום] השור (שאפילו) [שאסור] להחיותו וכדרבי נתן. ורבי מאיר ורבי יהודה מודים באיסור קיומו, ואי שבקיה נותנין חילוק בשמירתו מר הכי ומר הכי לפי החזקה. והיינו דקא פריך בגמרא האי מיבעי ליה ללאו, כלומר והכל מודים במשנתינו שלהזהיר הוא בא הזהיר במעקה והוא [הדין] בנגחן להשבית המזיקין, ואת דרשת ביה ריבוי אחר ריבוי לזה ולא לאחר. ומשנינן אם כן ליכתוב ולא שמרו, אם כן שכולו לכך בא לדרשה שלנו יאמר "ולא שמרו" דמשמע לזה ומשמע ריבוי אחר ריבוי מאי ולא ישמרנו ש"מ תרתי. וסביר שלא ידעו לכוין (אם) [על] כן שינו את הגירסא. ורבא דבעא לאוקומי אין לו שימור כלל, הוא סבר דרבי אליעזר אשמירה קאי, עד שלימדו אביי שאין זה לאו גמור, וממילא אני אומר שמא רבי אליעזר אית ליה דרבי נתן ורבי נתן לית ליה דרבי אליעזר. לכך לא נמנה במנין לאוין. תוספות רבינו שמואל.
בחזקת שימור קיימי. האי בחזקת שימור דהכא לא דמי לההיא דלעיל בפ"ק [ט"ו ע"א]. דהתם פירושה אי בחזקת שימור הם בנגיחה, דלאו אורחייהו למינגח. והכא פירוש בחזקת שימור, בחזקת ששומרים אותו בני אדם לכל הפחות שמירה פחותה. האי מיבעי ליה ללאו. אין מיושב לשון "לאו". דהכי הוה ליה למימר "האי מיבעי ליה לגופיה". כדדרשת ליה דנעביד ליה שמירה מעולה. והוי ריבוי אחר ריבוי. אמר רב אדא בר אהבה לא פטר רבי יהודה אלא על צד העדאה שבו. נראה לרבי דטעמא דרב אדא מסברא הוא דלא בא הכתוב אלא להחמיר עליו, וכיון דמעיקרא לא הוה פטור מחצי נזק בשמירה פחותה, השתא נמי כשהוא מועד חייב חצי נזק אע"ג דשמר שמירה פחותה, אבל על חצי נזק דמועדות פטור בשמירה פחותה. וא"ת התינח הא דאמרינן הכא לחומרא צד תמות במקומה עומדת דלא סגי ליה בשמירה פחותה, אלא לקולא כדמשמע לעיל דלא גבי אלא מגופו וגם אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, מאי טעמא צד תמות במקומה עומדת, ונ"ל כיון דיהבינן ביה חומרא דמעיקרא יהבינן ביה קולא דמעיקרא, ואין זה תימה אי הוי נמי השתא כדמעיקרא. אבל אי הוי עכשיו פחות ממעיקרא זהו תימה ודאי, הילכך אמרינן צד תמות במקומה עומדת בין לקולא בין לחומרא. נראה לי. וא"ת היכי אמרינן לעיל פרק המניח [ל"ד ע"ב] א"כ מצינו לרבי יהודה תם חמור ממועד וכי תימא הכי נמי כדתנן רבי יהודה אומר תם חייב ומועד פטור, אימר דשמעת ליה לרבי יהודה לענין שמירה דכתיבי קראי כו', והא אפילו לענין שמירה לא הוי חמור ממועד דכי היכי דתם חייב חצי נזק בשמירה פחותה הכי נמי מועד דצד תמות במקומה עומדת. ואי משום דחצי נזק דמועדות לא מיחייב בשמירה פחותה, בהא לא הוי מועד קל מתם אלא חמור, דאותו חצי נזק אינו כלל בתם אפילו לא נטריה כלל. אבל במועד איתיה היכא דלא נטריה כלל. וי"ל דההיא סוגיא דהתם הכי בעיא למימר, אי לית ליה דרב אדא ופטור נמי מכלום מועד בשמירה פחותה והוי תם חמור ממועד, אכתי אימור דשמעת ליה לר' יהודה בשמירה דכתיבי קראי. דהא איכא (למימר) בשמעתין מאן דלית ליה דרב אדא כדלקמן בסמוך.
מועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל. נראה דהא דרב לא פליגא אדרב זביד דאמר לעיל בפירקין [ל"ז ע"א] ואינו מועד תנן הא סתמיה הוי מועד ממין זה למין אחר. דהתם בין מין אחד למין אחר ליכא למיפלג כולי האי, דכיון שהועד לאחד שוב אינו מבחין בינו לבין אחר, אבל הכא מודה רב זביד דמועד לקרן ימין לא הוי מועד לקרן שמאל (נר'). דלמה שהועד הועד למה שלא הועד לא הועד, כדמשמע נמי לעיל [מ"ג ע"א] מועד לנגיחה לא הוי מועד לחיכוך, וכן לא הוי מועד לנפילת הבור. מיהו בהא מספקא לי אי דוקא נקט קרן ימין לא הוי מועד לקרן שמאל משום דיש לומר של ימין הוא חזק יותר משל שמאל, לפיכך אם הועד לימין שהוא חזק לא הוי מועד לשמאל שאינו חזק. אבל אם מועד לקרן שמאל נימא דכל שכן שהוא מועד לקרן ימין שהוא חזק יותר. או דילמא לאו דוקא נקט והוא הדין איפכא. תוספות.
כמאן אי כרבי מאיר הא וכו'. פירוש דפשוטה דמילתא (ד)ודאי לא אתא לאשמועינן, דהא פשיטא כיון דלא נגח רק מקרן ימין אינו משלם אקרן שמאל אלא חצי נזק. אלא ודאי אתא לאשמועינן דלגמרי הוי מועד לקרן ימין ואין בו צד תמות כלל. ולהכי קא בעי אי כרבי מאיר הא אמר אחד תם ואחד מועד שמירה מעולה בעי וא"כ לענין שמירה אין קרן ימין חלוק מקרן (מועד), [שמאל] ואי כרבי יהודה וכו'.
<h2>דף מו.</h2>
והתנן כסהו כראוי וכו'. ומסתמא לא פליג עליה ר"א. מצאתי. אלא טעמיה דרבי אליעזר כדתניא רבי נתן אומר וכו'. ואי תיקשי מכל מקום עדיין יכול להקשות מבור אלא מעתה בור נמי לא תיסגי ליה בהאי משום הך דרבי נתן. נראה לרבי לתרץ דלא דמי לבור, דבור יש לו תקנה בשמירה כגון שמכסהו כראוי, אבל שור בעי למימר רבי אליעזר דלית ליה תקנה בשום שמירה בעולם דעביד לנתוקי. מיהו תימה דבפ"ק אמרינן שור עביד לנתוקי בור עביד לנתורי, משמע דשוו אהדדי. גימגום. תוספות. ולרבי נראה דמעיקרא כד הוה אמר טעמא שור אין לו שימור, הוה ס"ד דרבי אליעזר לחייב קאמר אין לו שימור אלא סכין, דאפילו שמר שמירה מעולה חייב, והילכך פריך מבור. אבל השתא דקאמר טעמא דרבי אליעזר כרבי נתן, אם כן רבי אליעזר לא לחייב קאמר אלא לאיסור בעלמא שאסור לשהות ברשותו איזה מזיק או כלב רע וסולם רעוע, מיהו אם שמרו שמירה מעולה והזיק פטור, אבל בשמירה פחותה הוה מחייב רבי אליעזר כיון דמחמיר הוא בזה לענין (פסידא) [לשהות ש"מ] בשמירה פחותה חייב. והיינו דמתרץ לעיל בשמעתין הא מני רבי אליעזר היא דאמר אין לו שמירה אלא סכין, הילכך לא מצי למיתני (חייב) [אליבא] דרבי אליעזר מכולן במועדין פטורין מן הכופר כששמרו שמירה פחותה. מפי רבי.
שור שנגח את הפרה. [בתם איירי כיון ד]תני חצי נזק. והוא הדין הכא ברישא הוה מצי למיתני במועד משלם נזק שלם לפרה וחצי נזק לולד. אלא משום סיפא וכן פרה שנגחה את השור דלא הוה מצי למיתני במועד אלא דוקא בתם, דמשתלם מגופו. תוספות. ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא. [וקשה] דרב יהודה מהא דאמרינן בהגוזל בתרא [קי"ח ע"א] ואיתא נמי בבבא מציעא פרק השואל [צ"ז ע"א] ובפרק הבית והעלייה [שם קט"ז ע"ב] וגם בכתובות פ"ק [י"ב ע"ב] איתא, מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. ולרבי נראה [דוחק] לומר דקאמר הכא זו ולא סבירא ליה כותיה. דלא מפרש תלמודא בהדיא ולא סבירא ליה משמע זו וסבירא ליה, (ויש לתרץ) כדאמרינן בבבא בתרא פרק חזקת הבתים [ל"ו ע"ב] גבי ניר הוי חזקה, רב ושמואל בבבל ורבי ישמעאל ורבי עקיבא בארץ ישראל סברי ניר לא הוי חזקה. ומסיק התם, שמואל מאי היא דאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי עקיבא ורבי ישמעאל וכו', אלמא סתמא זו וסבירא ליה. ויש לתרץ הא דידיה הא דרביה דהך שמעתא משמיה דשמואל אמרה. אע"ג דבכתובות בפ"ק הוה בעי למימר אההיא דמנה לי בידך הא דרב יהודה דשמואל היא. הא במסקנא לא קאי הכי. ואין ראייה משם, דהתם משמע זו וסבירא ליה בההוא דקאמר עלה זו, אבל בכאן יש לנו לומר דלא סבירא ליה כסומכוס אלא כרבנן. ומזה יש ראייה בפרק בית כור [ב"ב ק"ה ע"א], דקאמר זו דברי פלוני אבל חכמים חולקין עליו, דזו ולא סבירא ליה כההוא יחידאה אלא כחכמים. מפי רבי. ועוד י"ל גבי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, דהתם ודאי סברא היא דלא חציף האי למיטען טענת ברי דמנה לי בידך כיון שיודע שזה יכול להכחישו אם לא שחייב לו בברור, וגם זה שיאמר איני יודע נראה שהוא חייב, דכיון שהדבר מוטל עליו לידע ויכול לידע יפה נראין הדברים דמה שאומר איני יודע דחויי קא מדחי ליה נפשיה. אבל הכא גבי ניזק ברי ומזיק שמא, הניזק חציף למיטען בשקר ברי, דסבר דזה לא יכחישנו דהיאך הוא יודע אם קודם שנגחה ילדה אם לאחר שנגחה ילדה, דאין הדבר רגיל לידע ואין הדבר רגיל להיות ידוע כיון שנעשה ספיקא במעשה הילכך פטור. ועל זה התירוץ כמו כן יש להקשות מתחילת הסוגיא של כתובות דהוה בעי למימר הא דרב יהודה דשמואל היא, ומייתי מההיא דתנן היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל עד ואמר ליה רב שמואל בר יהודה לרב יהודה שיננא אמרת לן משמיה דשמואל הילכתא כרבן גמליאל אף בראשונה, מאי אף בראשונה אע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה אמר רבן גמליאל ברי עדיף. והיכי מדמי מילתיה דרבן גמליאל דקאמר גבי היא אומרת משאירסתני נאנסתי למילתיה דרב יהודה דאמר מנה לי בידך, והא במילתיה דרבן גמליאל [אין לו] לידע לבעל מאימתי נאנסה אם קודם שאירסה או לאחר שאירסה דהא אינו יכול לידע זה הדבר, הילכך היה לו להיות פטור אפילו לרב יהודה, דדמי לניזק אומר ברי ומזיק שמא דמשמע דפטר רב יהודה. מיהו אינה פירכא כולי האי, דהא לבסוף קא סתר לה התם במסקנא, דטעמיה דרבן גמליאל לאו משום ברי אלא משום חזקה דגופה ומשום מיגו. וההיא דהשואל בבא מציעא דתנן השואל את הפרה שאלה חצי היום ושכרה חצי היום שאלה היום ושכרה למחר שאל אחת ושכר אחת [בעל הבית אומר] שאולה מתה, ביום שהיתה שאולה מתה, בשעה שהיתה שאולה מתה, והלה אומר איני יודע חייב. ואמרינן בגמרא ש"מ מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן וכו'. התם נמי היה לו לידע לשואל מתי מתה, כיון שיש לו לידע... בכך. וההיא דהבית והעלייה שנפלו, דתנן אם היה אחד מהן מכיר את אבניו נוטלן וכו' ואמרינן בגמרא והלה מה טוען אי דקא מודי ליה אמאי נוטלן, דא"ל איני יודע, לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן דאיתמר מנה לי בידך וכו'. והתם ודאי אין לו לידע דהיאך יכול להכיר אבניו כשנפלו חומות. מיהו בקל וחומר פריך, דהשתא במתניתין שלא היה לו לידע חייב בו, כל שכן במנה לי בידך ותיובתיה דרב נחמן. והא דלא קאמר נמי תיובתיה דרב יהודה. משום דרב יהודה לא קאמר בהדיא דפטור, מיהו רב יהודה נמי הוה מודה דהיכא דאין לו לידע דפטור. וכן יש לפרש ההיא דהשואל. אפילו אם נחשוב כמו כן שלא היה לו לידע.
אך יש להקשות על תירוץ זה מבבא בתרא דתנן התם פרק יש נוחלין [קל"ד ע"א] זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו מת יחזרו נכסים למקומן נפלה לו ירושה ממקום אחר ירשו אחיו עמו. ודייק בגמרא [שם קל"ה ע"א] [ואינך] מאי קאמרי אי דקאמרי אין אמאי בחלקו יטול ותו לא אלא דקאמרי לאו אחינו הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו, לא צריכא דקאמרי אין אנו יודעין, אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. והרי התם לא היה לו לידע, שאינו מכיר בו אם הוא אחיו אם לאו, והיכי דייק מינה למנה לי בידך והלה אומר איני יודע. וי"ל דהא דקאמר התם מנה לי בידך והלה אומר איני יודע לאו דוקא, אלא בכי האי גונא דהוי דומיא דמתניתין שלא היה לו לידע, ולשון הרגיל נקט מנה לי בידך. אי נמי הכא לא סברי ליה כרב יהודה. אי נמי רבא מפרש מילתיה דרב יהודה דקאמר כלל גדול בדין בטענה אחריני דקאמר תלמודא אי נמי לכי האי גונא דאיתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, אבל בניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא יחייב רב יהודה כמו במנה לי בידך והלה אומר איני יודע ולא חלק ביניהם. והכי נמי סבר אביי, מדקאמר התם בבבא בתרא אביי אמר לעולם אימא לך בעלמא חייב ושאני הכא דכי מנה לי בידך דמי, הוה ליה למימר שאני הכא שלא היה לו לידע אם אחיו הוא אם לאו, אלא ודאי משמע דלאביי לית ליה חילוק בין זה לזה. והשתא נמי אתי שפיר ההיא דכתובות, דהתם אביי הוא דאמר ליה לרב יוסף הא דרב הונא ורב יהודה דשמואל היא, משום דלאביי לית ליה חילוק בינייהו בין מנה לי בידך ואמר הלה איני יודע ובין ניזק אומר ברי ומזיק שמא. ועוד יש מתרצים דרב יהודה אדרב יהודה דהכא גבי שורך הזיק אין ברי שלו דומה ברי של אמת, משום דאיכא למימר משום דדומה לו בעיניו ששור זה הזיק קא טעין ברי. אבל במנה לי בידך וגם ברי דכתובות וגם ברי דבבא בתרא כיון שטוען ברי ודאי ברור לו הדבר. דאין לנו במה לתלות לומר בשמא [אלא] כך הוא סבור [שהדבר] ברור לו. ובזה התירוץ מתורצות כל הקושיות. וליכא לתרץ דרב יהודה כסומכוס סבירא ליה דאמר בשמא ושמא חולקין, הילכך בברי ושמא מיחייב הכל. דא"כ רב נחמן ור' יוחנן דפטרי בע"כ כרבנן, ומאי קפריך בהשואל לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן, מאי תיובתיה, והא איהו קאמר לרבנן ורב נחמן ורב הונא דמחייבי כסומכוס. אלא ודאי משמע דלרב הונא ורב יהודה חייב אפילו לרבנן. והיינו דקפריך לרב נחמן ולרבי יוחנן דפטרי לרבנן ממשנה, ואע"ג דרב נחמן הוה מצי לתרוצי מתניתין כסומכוס, אינו נראה לו לתלמוד לחלק ותירוצא דעדיפא מהא מתרץ.
ובשערים דרב האיי פסק [דאין] הלכה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אע"ג דסתם מתניתין כותיה, אלא כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראייה. דקיימא לן הילכתא כשמואל בדיני, ושמואל הא קאמר גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך, דהמוציא מחבירו עליו הראייה, דהיינו לוקח שמוציא מעות מיד מוכר. וכל שכן דשמואל הוה סבירא ליה בפלוגתא דסומכוס ורבנן המוציא מחבירו עליו הראייה. דמשמע בסוגיא דשמעתין דקאמר למה לי למימר כלל גדול בדין, דאפילו מזיק [אומר] שמא וניזק אומר ברי אי נמי לכי הא דאיתמר המוכר שור לחבירו וכו', משמע דאפילו בההיא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראייה, וכל שכן בהא פלוגתא דסומכוס ורבנן. ועוד דסבירא ליה לרב נחמן דאפילו באומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, וכל שכן דהוה פטר רב נחמן בפלוגתא דסומכוס ורבנן. ועוד (דסבירא ליה) דקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני בכתובות [י"ג ע"א]. ועוד ראייה מפרק השואל [ב"מ ק"ב ע"ב] דתנן התם מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים בדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמרו יחלוקו את חודש העיבור. ואמרינן בגמרא [אמר רב] אי הואי התם הוה יהיבנא כוליה למשכיר אלמא קסבר תפוס לשון אחרון, ובתר הכי מסיק ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה קיימא, פירוש וכוליה למשכיר. ופריך התם מאי קא משמע לן תפוס לשון אחרון היינו דרב, לא צריכא דאפיך מפיך. והשתא אמר רבינו יצחק בר שמואל אמאי לא תיקשי לרב נחמן ממשנה דקתני יחלוקו את חודש העיבור. בשלמא לרב דקאמר משום טעמא דתפוס לשון אחרון, ליכא לאקשויי מידי דאית ליה תנא דקאי כותיה [דהיינו] בן ננס פרק בית כור [ב"ב ק"ה ע"א] דסבירא ליה תפוס לשון אחרון [להכי] ליכא לאקשויי. אלא לרב נחמן דקאמר אפילו אפיך מיפך נמי כוליה למשכיר תיקשי ליה ממתניתין. אלא בעל כרחין איהו הוה מוקי מתניתין כסומכוס ורבנן פליגי עליה ואיהו דאמר כרבנן. וכיון דרב נחמן סבירא ליה כרבנן הילכתא כרב נחמן בדיני ולית הילכתא כסתם מתניתין דאתיא כסומכוס. וא"ת מההיא דחזקת הבתים [ב"ב ל"ד ע"א] זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואמר רב נחמן כל דאלים גבר. ופריך התם ומאי שנא מהא דתנן החליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתיה ילדה וזה אומר משלקחתי ואמרינן יחלוקו. וההיא סומכוס היא והיכי פריך מינה לרב נחמן דלא סבירא ליה כסומכוס. [וי"ל] דהתם הכי פריך אפילו רבנן לא פליגי עליה אלא היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא מודו ליה לסומכוס דחולקין, וקשיא לרב נחמן. ואינו מיושב לרבי דמהיכן ליה לתלמודא לדייק הכי להקשות [היכא] דליכא חזקה דממונא מודו רבנן דכל דאלים גבר. ועוד דהוה ליה למימר בהדיא הכי לתלמודא. ואפילו [לרבנן]. אלא נראה לרבי [לפרש] דבעי... דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי... [ומההוא דאמרי'] פרק המוכר את הבית [ב"ב ס"ג ע"א] דקבעי תנו חלק לפלוני מנכסיי מהו. ופשיט ליה מהא דתניא תנו חלק לפלוני בכור סומכוס אומר אין פחות מרביע, אין ראייה דהלכה כסומכוס. דאיכא למימר דהכי קא פשיט כיון דלסומכוס חולקין ולרבנן המוציא מחבירו עליו הראייה ופחות שבחלקים יתן לו. ומההיא דאמרינן פרק מי שמת [ב"ב קמ"ה ע"א] גבי קידשה בדבר וכו', דמסיק רבי יוסי מספקא ליה אי קידושין לטיבועין אי לאו לטיבועין ניתנו, הילכך קידשה בשלשים נותן לה עשרים חצאים קידשה בעשרים נותן לה ל' חצאין, אלמא דסבירא ליה ממון המוטל בספק חולקין כסומכוס, וקיימא לן רבי יוסי נימוקו עמו [כ"ד ע"א]. ויש לומר כיון דאמוראי פליגי עליה שמואל ורב נחמן כדפרישית לעיל לית הילכתא כותיה. אבל בההיא שמעתא מפרשינן דאתיא אפילו כרבנן דפליגי עליה דסומכוס, דהיכא דאיכא ספיקא בדין מודו רבנן דיחלוקו, ולא פליגי אלא דאיכא ספיקא במעשה. והשתא אתיא שפיר ההיא דהמוכר את הבית דאיכא ספיקא בדין, הילכך אפילו רבנן מודו דחולקין. וכן הוה משמע נמי פרק יש בכור [בכורות מ"ח ע"א] בההיא שמעתא דחמש ולא חצי חמש. (ומהנהו) [ומההיא] דיבמות [ל"ח ע"א]. בשמעתין דספק ובני יבם דאמרינן חולקין אין ראייה. דהתם ליכא חזקה דממונא דהללו באין לירש והללו באין לירש ולכולי עלמא חולקין.
וליחזי אי דמי רידיא לרידיא. לעיל מפורש היטב בפרק המניח [כ"ז ע"א] אמאי אמרינן הכא טפי הדמים מודיעים מבבא בתרא [ע"ז ע"ב] גבי מכר לו את הצמד. מפי רבי. לא צריכא דאיקר בישרא וקאי בדמי רידיאי. וא"ת א"כ ולמאי נ"מ ללוקח אם הוא נגחן יכול לקנות בדמיה אחר לרידיאי. תריץ נ"מ לטירחא שיש לו לטרוח ולמוכרו. [ויש גירסא] התם בספרים ב"ב בריש המוכר פירות למאי נפקא מינה לטירחא יתירא. ה"ג אי דאיכא לאישתלומי וכו' ואי ליכא לאישתלומי. ול"ג "אי דליתנהו לזוזי אי דאיתנהו וכו"' דהוה משמע דאי איתנהו להני זוזי גופייהו אע"ג דאית ליה זוזי אחריני לא משלם זוזי, והא ליתא דמאי שנא מבעל חוב דלא מסלקינן [ליה] אלא בזוזי, כדמוכח בכתובות פרק הכותב [פ"ו ע"א], דאמרינן האי מאן דאית ליה כתובת אשה ובעל חוב וכו' לבעל חוב מסלקי ליה בזוזי לאיתתא בארעא, האי כי דיניה והאי כי דיניה. ואין לומר דבעל חוב אדעתא למישקל זוזי אלויה (אלא) [אבל] הלוקח (לית) [לאו] אדעתא דמישקל זוזי יהב זוזי, מכל מקום לוקח להכי יהב מעות דאי לא יתקיים המקח שלו יחזירו לו מעות. מצאתי.
<h2>דף מו:</h2>
מכאן שנזקקין לתובע תחילה. לפי פירוש הקונטרס, דמפרש ראובן תובע מנה משמעון שהלוהו, ושמעון משיב לו תפשת משלי החזר לי מה שתפשת, או משכון היה בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו. בתחילה נזקקין לטענת ראובן ומוציאין ממנו אותו מנה שתובעו. ואחר כך נזקקין לטענת שמעון לדון על דבר התפיסה והמשכון. צריך לפרש שהיה לו שטר לראובן על מנה שתבעו תחילה, שאינו יכול (לטעון הלה) שמעון לטעון לא היו דברים מעולם או פרעתיו לך (מעכשיו), נמצא שלא היה שום הפסד בזה שנזקקין תחילה לטענת ראובן להוציא ממנו מנה שתבעו, ואחר כך נזקקין לטענתו על דבר התפיסה והמשכון. דמה הפסד יכול להיות לו בזה, אם יש לו עדים במה שהשיב לו תפסת משלי או בפחיתת המשכון יביא עדים אף לאחר שהוציא ממנו מנה, ויחזיר לו בעל כרחו ראובן את מה שהוציא מידו. ואם אין עדים בדבר סוף סוף הוא חייב ליתן לו מנה שתבע, שהרי יש לו שטר עליו ואינו יכול לפטור עצמו [מלהחזיר מעות] אבל אם אין לו לראובן שטר אפילו יש לו עדים עליו שהלוהו לא היה בדעת הקונטרס לומר שיהיו מוציאין לו לראובן מנה משמעון, בדבר התפיסה והמשכון שהשיב לו. שהרי עכשיו כל זמן שהמנה בידו ואין אנו מוציאין מידו, הוא נאמן במיגו דמצי למיטען פרעתיו לך. ואפילו יש עדים לראובן שהלוהו, הא קיימא לן בגמרא בבבא בתרא בחזקת הבתים [ל"ו ע"א], הנהו עיזי [דאכלו חושלא בנהרדעא אתא מרי חושלא וקא טעין] טובא אמר רב יכול לטעון עד כדי דמיהם מיגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי, (היינו דמי) [היינו דומיא] דהא דמצי נמי למיטען תפסת משלי בכדי מנה שהוא תובעו כל זמן שישנן בידו. אבל אם נזקק לטענת ראובן תחילה להוציא מנה לאחר מכן לא יהיה נאמן לומר תפסת משלי החזר לי מה שתפסת, דהשתא הרי הוא מוציא מיד ראובן [וצריך] להביא ראייה והרי אין לו עדים, ונמצא יהא מפסיד בזקיקת ראובן תחילה שלא כדין. וכן פירש [ר'] יב"ן במסכת סנהדרין פרק אחד דיני ממונות [ל"ה ע"א] דביש לו שטר מיירי. ומיהו אף כשיש שטר לראובן עליו אין נראה לרבי פירוש הקונטרס דנזקקין להוציא מנה תחילה. דמה אם יש לו לשמעון עדים מוכנים כמו כן במה שטוענין על התפיסה ועל המשכון, נמצא שלבסוף יהיה להם לבית דין לטרוח פעם שניה להוציא מיד ראובן להחזיר לשמעון מה שהוציאו מידו אפוכי מטרתא למה לי. כדאמרינן פרק בתרא דכתובות [ק"י ע"א] הפוכי מטרתא למה לי, [ואמרינן בפרק] [המקבל] בבבא מציעא [ק"י ע"א] איטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן. ועוד אם אין לראובן עדים מוכנים על מה שתבעו לשמעון תחילה, שאומר יש לי עדים אבל אינם עכשיו בעיר הזאת, ולשמעון יש עדים מוכנים שהוא תפס לו הרבה, עכשיו לפירוש הקונטרס אין נזקקין לטענת שמעון לדון על דבר התפיסה, עד שבתחילה יביא עדים ראובן שיבואו לאחר זמן ויגמרו לו דינו בתחילה, ואחר כך יזקקו לעדות שמעון להוציא התפיסה מידו. וזהו תימה שלזה יש לו עדים מוכנים להוציא התפיסה מידו, ובשביל שהוא תבעו תחילה ישהו דינו של זה עד חצי שנה עד שיביא הוא עדים תחילה. מיהו בזה ודאי מודה רבי אם יש לראובן עדים מוכנים במנה שתבעו תחילה, ולשמעון אין עדים מוכנים על דבר התפיסה, וטוען המתינה לי עד שיבואו עדים שלי מעיר אחרת, שבזה ודאי נזקקין לטענת ראובן תחילה ומוציאין לו מנה משמעון לאלתר, ושוב אם יביא שמעון עדים לאחר זמן על דבר התפיסה, יזדקקו לדינו ויוציאו לו מיד ראובן מנה ויחזירו לו. דלאו כל כמיניה דנתבע לפטור את עצמו לומר יש לי עדים בעיר אחרת, ולהשהות את דינו בטענה זו. והוא הדין אם לנתבע יש עדים מוכנים ולתובע תחילה אין עדים מוכנים, נראה שנזקקין לנתבע תחילה ומוציאין לו על פי עידיו מה [ש]יכול מן הדין, ולא יעכבו את דינו עד שראובן ימצא עידיו אחר זמן בשביל שתבעו תחילה. הילכך אין לפרש על זה מנין שנזקקין לתובע תחילה. אלא נראה דהא נזקקין לתובע תחילה דקאמר, אינו אומר אלא על זה ששומעין טענותיו של תובע תחילה, ושוב שומעין של נתבע ואינו יכול לקפוץ נתבע תחילה, [כי הראשון] יכול להמתיק טענותיו יותר משל אחרון, והלשון כך משמע "נזקקין" זיקוק בעלמא לשמוע טענות מנין שאומר (דין) [הדיין] לתובע תחילה, וגם זה (שאומר) [שאמר יגיש] דבריו אליהם משמע כמו כן שאינו אומר אלא על הטענות, יגיש טענותיו תחילה. [עוד] יש לפרש מנין שנזקקין לתובע תחילה לענין שבועה, כגון ראובן תבעו לשמעון מנה תחילה ובאו עדים לבית דין וטען ראובן לשמעון מנה לי בידך, ושמעון השיב לא כי אלא אתה חייב לי מנה. עכשיו מן הדין שניהם חייבים זה לזה שבועת היסת שאין לאחד מחבירו כלום, ואמר כל אחד לחבירו תישבע אתה תחילה. נזקקין לתובע תחילה, שישבע לו הנתבע תחילה. אבל זה דלבסוף מסיק, פעמים שנזקקין לנתבע תחילה והיכי דמי דקא זיילי ניכסי, איני יודע לפי פירוש זה [איך לפרשו]. ולפירוש הקונטרס אתי שפיר כדפרישית. תוספות.
פלגי ניזקא הוא דבעי שלומי נכי ריבעא. כפי גירסת הספרים דלא גרסינן בהו "מאי עבידתייהו" כפירוש הקונטרס, יש לפרשו בשני פנים. פלגי ניזקא בעי לשלומי נכי ריבעא, דפלגי ניזקא פירושו חצי (חסר רביע) של חצי נזק יש לו להשתלם מבעל הפרה (ורביע נזק) אפילו אם הזיקה בשותפות עם הולד, (ורביע של) חצי נזק שמא לא הזיק אלא הוא לבדו. וממון המוטל בספק חולקין, רביע חצי נזק מבעל הפרה, ורביע חצי נזק מבעל הוולדות. נמצא דמשתלם מבעל הפרה פלגי ניזקא נכי ריבעא דפלגי ניזקא, ואמאי קתני במתניתין חצי נזק שלם מן הפרה. ומיהו אין נראה לפרש כך, דאם כן לא הוה פריך אלא מחצי נזק. והוה ליה למימר "חצי נזק מאי עבידתיה". אבל בכל הספרים דגרסינן "חצי נזק ורביע נזק מאי עבידתיה" לא משמע האי לישנא כגון זה הפירוש. ונראה לרבי לפרשו בענין אחר, דהמקשה בעי למימר, דאיבעי ליה למיתני כדמתרץ בסמוך דבין הכל אין משתלם אלא חצי נזק חסר רביע חצי נזק. והיינו דקאמר חצי נזק ורביע נזק מאי עבידתיה פלגי ניזקא הוא דבעי שלומי [נכי] חצי רביע, כיצד רביע נזק מבעל הפרה ורביע חצי נזק מבעל הוולדות ורביע חצי נזק מפסיד. וטעמא כדמפרש אביי ואזיל לקמן בסמוך. ואין הפירושים נכונים בעיני, דצריכין לפרש בתחילה הקושיא בפרה דחד וולד דחד. והכי לא משמע הסוגיא מדקאמר בסמוך "לא צריכא בפרה דחד וולד דחד", מכלל דעד השתא לא איירי בהכי. ונראה לרבי גירסת ה[קונטרס] ופירושו עיקר, דגריס "חצי נזק ורביע נזק פלגי ניזקא הוא דבעי שלומי [כולי נזקא] נכי ריבעא מאי עבידתיה", פירוש כוליה ניזקא נכי ריבעא דקאמר במתניתין מאי עבידתיה. איכא דאמרי אע"ג דקדים ותבעיה לבעל פרה תחילה מצי מהדר ליה דאמר ליה אנא שותפא אנא. וטעמא דאיכא דאמרי משום דסבירא להו העמד פרה על חזקתה שהיתה מעוברת, ומסתמא היתה מעוברת בשעת נגיחה, ואכתי אית ליה חזקה דממונא, ובכי האי גונא אפילו לסומכוס המוציא מחבירו עליו הראייה. והילכך לא יהיב ליה בעל הפרה אלא רביע נזק, כאילו ודאי הוה ליה שותפא. מיהו בזו החזקה אינו יכול להוציא מבעל הולד רביע נזק, דזו החזקה אינה מועלת אלא להחזיק הממון ולא להוציא. ולא יהיב ליה בעל הולד אלא רביע חצי נזק. ורביע חצי נזק מפרה. ולסברא קמייתא עדיפא ליה חזקה שאנו רואים אותה עכשיו ריקנית. מצאתי.
רביע ניזקא אחד משמונה בנזק. הקשה בתוספות היאך משוה ולד לפרה להשתלם ממנו כפי הפרה וכי הוא עשה נזק כנגד כל הפרה, שמשלם יותר משמונה בנזק כאילו הוה ספק בכל חצי נזק, ונהי דבכאן משמע דוולד חשיב (כגון) [כעין] הפרה (וכי הוא עושה נזק כנגד כל הפרה שמשלם אחד בשמונה בנזק כאילו היה ספק בכל חצי נזק ונהי דבכאן משמע דולד חשיב כגון הפרה) כל זמן שהוא בתוכה, מכל מקום אם היתה פרה עצמה בשותפות לאחד היה חלק אחד ולאחד תשעה חלקים והזיקה, וכי היה משלם אותו שאין לו בה אלא חלק עשירי חצי כל הנזק כאילו היתה חצייה שלו היאך (יתקן) [יתכן] זה. ותו דבפ"ק [י"ג ע"א] אמר רבה שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן (היינו) [הרי] מוכח התם בהדיא הלשון שאינו מפסיד (הנזק) [הניזק] אלא האימורין מה שיגיע נזק לחלק האימורין, ולא חצי [נזק] כאילו כל חצי נזק באימורין. ונראה לרבי דלאו דווקא הוא הא דמסיק אחד משמונה בנזק, אלא שמשלם לעולם רביע נזקו הבא מכוחו הכל לפי מה שהוא [שוה] הולד, כגון אם חצי כל הנזק שעשתה שוה מנה והיא שוה שמונים זוז לבד הוולד ועם הוולד היתה שוה מנה, הרי נמצא שחלק חמישי דנזק ספק, שהיה ראוי להיות מן הולד אם היה שותף בה כשנגחה, שהרי הוולד הוא שוה חלק חמישי [דהוי] חומשא מלבר, ונמצא שמכוח הפרה נעשה ארבעה חלקי הנזק ומכוח הוולד חלק חמישי. הרי עכשיו [י' הוא] שמשלם. דאילו בודאי היה שותף היה לו לשלם כל שמונים זוז, ארבעה חלקים של מנה חצי נזק, נמצא שכל הפרה היה לו ליתן לניזק. ובעל הולד היה לו לשלם עשרה זוזים שיעור חצי ספיקו, שאילו היה בודאי שותף היה משלם כ' זוזים חמישית המנה דהיינו חצי נזקו הבא מכוחו, ועכשיו שהוא ספק משלם מחצה עשרה זוז דהיינו רביע נזקו. והאי דנקט הכי אחד משמונה בנזק, משום דלא פסיקא ליה מילתא למינקט דהיו שוין פרה וולד כאחת, ומיהו עכשיו שאינו יכול להיות כך משום דלעולם הוולד בענין אחר סכום הנזק שכל הוולדות אינם שווים, לפיכך תפס התנא כאילו היה וולד שוה כמו הפרה. שאם היה להם לעולם כך, מן הדין היה [לבעל] פרה אחד מארבעה בנזק ולבעל הוולד אחד משמונה, והיינו רביע חלק נזק של עצמו לבד מן [הפרה], דאז היא מילתא דפסיקא למינקט אם היו שוין פרה וולד כאחת. ומיהו עכשיו שאינו יכול להיות תשום לעולם הוולד כמה הוא לחלק הפרה וישלם רביע חלק הנזק הבא מכוחו. כך נראה לרבי ועיקר. תוספות. ומכאן נוכל להבין דהאי דקאמר בהמניח את הכד [ל"ה ע"א] היו שנים רודפין אחר אחד זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק שניהם פטורין נמי פליגא אסומכוס, דלסומכוס הוה משלם זה מחצה וזה מחצה. דההיא דמיא להא דפרה דחד וולד דחד, זה אומר בעל הפרה וולד הזיקו בשותפות, וזה אומר בעל הוולד פרתך הזיקה הכל, ונוטל חצי ספיקו אליבא דסומכוס. הכי נמי התם הוה משלמי האי מחצה והאי מחצה אליביה. תוספות.
איכא דאמרי אע"ג דקדים תבעיה לבעל פרה תחילה מצי מדחי ליה. תימה למאי דאסיקנא השתא דבפרה דחד וולד דחד מיירי, ובהא אמרינן דפרה מיחייב רביע שבנזק משום דהוי שותפא בהדה בנגיחה, ומרביע הנשאר משלם הוולד חציו דהיינו שמינית שבנזק, משום דממון המוטל בספק הוא דלא ידעינן אם משנגחה ילדה, והוה האי וולד שותף בהדה בנגיחה וחייבין בין שניהם חצי נזק, ומשלם הוולד רביע נזק דהיינו חצי תשלומין, או שמא עד שלא נגחה ילדה ופטור מכלום הילכך הוי ממון המוטל בספק וחולקין ומשלם אותו וולד שמינית שבנזק, דהיינו חצי חיוב תשלומין שהיה חייב אם היינו יודעים בודאי שמשנגחה ילדה והיה לה שותף בנגיחה. והשתא תימה על דבר זה דמהאי טעמא דמחייבי ליה לבעל הוולד שמינית שבנזק היינו משום דספק שותף הוא, ניחייביה לבעל הפרה לשלומי שמיני שבנזק עם רביע שבנזק, שהרי רביע נזק חייבת בודאי ואפילו היה ברור לנו שהיה לה שותף, ואי הוה ידעינן דלא הוה לה שותף בנגיחה הוה מחייבינן לה לשלומי כולי חצי נזק. והשתא דמספקא לן (כרב) נחלוק אותו רביע נזק השני מפני שהוא מוטל בספק, ותשלם הפרה את חציו עם רביע הנזק שהיתה חייבת בברור דהיינו רביע הנזק ושמינית שבנזק, והולד ישלם שמינית שבנזק. ואין נראה לתרץ דמשום הכי לא מחייבינן לה אותו שמיני שבנזק, משום דאוקי פרה אחזקתה שהיתה מעוברת והיה לה שותף, והוי כאילו ידעינן בודאי שהיתה מעוברת, דאם כן מהאי טעמא נמי ניחייביה לוולד כל חצי התשלומין דהיינו רביע נזק, ואמאי חולקין הא לאו ממון המוטל בספק הוא, כיון דמוקמינן לה אחזקה שהיתה מעוברת והיה הוולד שותף בנגיחה. גימגום. וגם הא דאמר רבא בפ"ק [י"ג ע"א] שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאימוריהן, דמוקמינן לא צריכא אלא לגבות מבשרן כנגד אימוריהן ומפרשי לה בתרי לישני, להך לישנא דמפרש דהא קמ"ל דגובה מבשרן כנגד אימוריהן. לא אתיא מילתיה דרבא כרבי עקיבא אלא כר' ישמעאל, דלר"ע משעת נגיחה לא נעשה שותף באימוריהן אלא בבשר, ואמאי ישתלם בבשר כנגד האימורין. וכרבי ישמעאל אתיא בדוחק, דכיון דאית ליה דבעל חוב הוא הרי משעת נגיחה אישתעבד ליה כוליה בשר לחצי נזקו. גימגום. תוספות. והשתא להך תירוצא אתי שפיר הא דנקט תם במתניתין. דכיון דמוקי ליה השתא בפרה וולד דחד, לא מצי למינקט מועד, דכיון שמן העלייה משלם הרי ממה נפשך היה חייב לשלם לו נזק שלם מן העלייה בין איתה לפרה בין ליתה לפרה. אבל [לפי מה] שהיה אביי מתרץ בפרה דחד וולד דחד [לאו] דוקא נקט תם, והכי נמי מועד הוה מצי למינקט ולמיתני דבעל פרה משלם חצי נזק מן העלייה כאילו בודאי בשותפות נגחו ובעל הוולד משלם רביע נזק מספיקא תוספות.
<h2>דף מז.</h2>
ליתא לפרה משתלם רביע מן הוולד. תימה אליבא דרבי עקיבא [ל"ד ע"א] דאמר מזיק וניזק שותפי נינהו, היכי מצי ליתי הך שינויא דקא משני השתא, שהרי כיון דניזק שותף היה בפרה וולד משעת נגיחה מיד הרי קמה לה פרה ברשותיה דניזק בשותפות משום נגיחה, ואם תמות או תיאבד הרי אבד חלק שותפותו. ואמאי משתלם זה מוולד כוליה חצי נזק כי ליתא לפרה. וגם אמאי ישלם רביע מן הוולד בדלא ידעינן אי הוי וולד בהדה או לא כשנגחה לא ישתלם אלא כפי נזק דוולד עצמו והשאר נזק דפרה יפסיד. ונהי דוולד חשיב כגופה דפרה, מיהו הא שמעינן לעיל בפרק המניח דאליבא דרבי עקיבא [כיחש] מזיק כשעת העמדה בדין ואע"ג דחד גופא הוא לא אמרינן מה שכחש חלק שותפותו ישלם מן חלק המזיק אלא אמרינן מה שפיחת הפסיד, וחשבינן כאילו היה גבוי לו חלק שותפותו משעת נגיחה ומה שכחש ברשותו כחש. כמו כן נחשוב זאת הפרה כאילו היתה גבויה לו משעת נגיחה ואם אבדה ברשותו אבדה ומפסיד, ולמה ישתלם מן הוולד. גימגום. מאי טעמא פירשא בעלמא הוא. הכא משמע דעובר הוי טפי גופה דאימיה מביצה. ומקשים מתמורה מפרק כל האסורין [ל' ע"ב] ומייתי לה באלו טריפות [חולין נ"ח ע"א], דתנן וולד טריפה רבי אליעזר אומר לא יקרב לגבי מזבח ורבי יהושע אומר יקרב. ומפרשי לה בתרי עניני, למאן דאמר טריפה יולדת בניטרפה ולבסוף עיברה, ופליגי בזה וזה גורם. ולמאן דאמר טריפה אינה יולדת בעיברה ולבסוף נטרפה. וזה הלשון עיקר דהכי קיימא לן דטריפה אינה חיה ואינה יולדת. וקא מיפלגי בעובר ירך אמו, והוא הדין דפליגי לענין הדיוט כדמפרשינן התם. ואנן קיימא לן דעובר לאו ירך אמו הוא, כדמוכח בביצה בפ"ק [ו' ע"א] דעגל הנולד מן הטריפה מותר וגם בבהמה המקשה [חולין ע"ה ע"א] אמרינן השוחט את טריפה ומצא בה בן פקועה חי לדברי המתיר אוסר לדברי האוסר מתיר. התם נמי מוכח דוולד טריפה מותר. ומסיק התם בחולין (ובתרומה) [ובתמורה] [ל"א ע"א] ושווין בביצת טריפה שהיא אסורה דכיון דמיחברא בגופא כגופה דמיא, הרי התם משמע דביצה חשיבא טפי גופה (דאינו) [דהוי] מחובר. ואין נראה לתרץ דהכא [לענין] נזקין בעובר יש בו כוח (מונח) [לנגוח] עם אמו, הילכך משתלם מן העובר, אבל הביצה אינה מסייעת להיזק הילכך אינה גובה, דהא מגיזותיה נמי סברא היא דאע"ג דאינה מסייעת להיזק דסברא היא מכל דבר שהיא גופה משתלם ממנו.
ונראה לרבי לתרץ דודאי עובר אתי מגופה הילכך גבי מיניה, אבל ביצה אינה באה מגוף התרנגולת אלא מחמת חימום בעלמא נאספת ומתחברת לגוף כדמשמע לישנא "פירשא בעלמא", הילכך כיון דלא אתיא מגופה דתרנגולת אינה גובה מביצתה. מיהו לענין טריפות ולד אע"ג דאתי מגופיה, כיון שיש בו חיות לא מיטרפה בהדי אימיה, אבל ביצה דאין בה חיות, אע"ג דלא אתיא מגופה, כיון דמחוברת בגופה נראית כמו טריפה עצמה ואסורה. וכן מוכח לישנא דקאמר התם "כיון דמחובר בגופה כגופה דמי". והשתא נמי לא תיקשי אמאי לא הויא ביצה אבר מן החי, מידי דהוה אחלב דאיצטריך קרא למישרייה בבכורות [ו' ע"ב]. דהא אתי מגופה והא לא אתי מגופה. והא נמי לא תיקשי אמאי איצטריך למילף לביצת טמאה שהיא אסורה מקרא דבת היענה, תיפוק לי משום דכל היוצא מן הטמא טמא, דהא לאו מגופה קא אתי. והא נמי אתי שפיר דהא דאמרינן בבכורות לא אשכחן מידי דאתי מחי ושרי דהא ביצה שריא, משום דפירשא בעלמא היא. וכן הלכות נוחות. אף כי יש תימה בדבר לימא דלא אתי מגופה אלא מהיכא אתי, מיהו תלמודא משמע ליה הכי דקרי לה פירשא בעלמא. והא נמי אתי שפיר הא דאמרינן באלו טריפות [חולין ס"ד ע"א], חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ, ומסיק למאי נפקא מינה שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ [על הארץ], ואי מגופה אתי למה לי ריקמה אפילו לא ריקמה נמי כיון דמגוף השרץ קאתיא, אלא ודאי פירשא בעלמא היא. מפי רבי.
והא דאמרינן בתמורה פרק כל האסורין עד כאן לא קאמר ר' יהושע אלא בולד בהמה דמאוירא קא רבי אבל ביצה דמגופה קא רבי וכו', בעל כרחין ההיא מגופה רביא לאו דוקא, אלא כיון שהיא מחוברת בגופה [הויא] כאילו מגופה קא רביא לענין טריפות. דהא בעל כרחין בוולד בהמה דקאמר מאוירא קא רביא לאו דווקא, דהא עובר ירך אמו הוא כדמוכח הכא בשמעתין, אלא כיון שאינה מחוברת בה קרי לה מאוירא רבי. הכי נמי לענין ביצה כיון דמיחברא בגופה קרי לה רביא מגופה. מפי רבי.
ורבינו יצחק בן שמואל מתרץ דודאי הכי קיימא לן דעובר ירך אמו כדקאמר רבא הכא בשמעתין, ולענין טרפות דמותר משום דאית ביה חיות ולא מיטרף בהדי אמו, אבל ביצה כיון דאיכא למימר דבשעת טרפות היתה מחוברת בגוף התרנגולת הילכך אסורה דלית בה חיותא ונאסרת כשהיא מחוברת. ומספק אזלינן לחומרא שמא בעת טרפות היתה מחוברת, אבל הכא לענין היזק המוציא מחבירו עליו הראייה, דאיכא למימר דבשעת היזק לא היתה מחוברת בתרנגולת ואז אינה גופה אלא פירשא בעלמא הוא, דבר הפורש ממנה כדפירש הקונטרס. והכי קאמר מאי טעמא פירשא בעלמא הוא, כלומר כיון דאיכא לספוקי דילמא פירשא בעלמא הוא שלא היתה מחוברת בגופה בעת ההיזק המוציא מחבירו עליו הראייה, אבל עובר אע"פ שאינו מחובר ירך אמו הוא, אבל ביצה אינה ירך אמה כיון דלית בה חיותא. וכן מוכח בסנהדרין דהכי קיימא לן דעובר ירך אמו הוא, דאמרינן התם באלו הן הנשרפין [סנהדרין פ' ע"ב] אלא אמר רבינא עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה וולדה מותר, ואם עד שלא נגמר דינה עיברה ומשנגמר דינה ילדה וולדה אסור, עובר ירך אמו הוא. ולא פריך התם הניחא למאן דאמר עובר ירך אמו הוא, אלא למאן דאמר עובר לאו ירך אמו הוא מאי איכא למימר. אלא משום דזה וזה גורם קיימא לן דמותר במסכת ע"ז [מ"ט ע"ב] הילכך פריך, אבל בעובר קיימא לן עובר ירך אמו הוא הילכך לא [פריך] מידי. והכי נמי קאמר רבי יוחנן בגיטין פרק ב' [כ"ג ע"ב] דעובר ירך אמו הוא, גבי אם הוכר עוברה זכתה לו וכו'. והא דפריך בפרק הערל [יבמות ע"ח ע"א] לרבי יוחנן דאמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי אלמא בתר אימיה שדינן ליה, מההיא דא"ר יוחנן בתמורה [כ"ה ע"א] הפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר, דקסבר אם שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו הוא. ההיא סוגיא אינה עיקר. דעיקר מילתיה דרבי יוחנן בתמורה, והתם פריך ליה מההיא דגיטין דאם היתה עוברה זכתה לו (ואם) [וגם] מברייתות אחרות עד דסלקא בתיובתא. ואע"ג דמסיק התם בתר הכי לימא אם שיירו משוייר תנאי היא, ואמאי הוי תיובתא הא אפשר לאוקומי נפשיה כחד תנא. יצחק בן שמואל.
ושוב שמעתי מפורש בשם רבינו תם נשמתו עדן דהילכתא דעובר לאו ירך אמו הוא, כמו שא"ר יוחנן ביבמות ובפרק כיצד מערימין, דבהא תיובתא לא גריס התם, אלא מגיה תיובתא דרבי יוחנן לימא אם לא שייר משוייר, תנאי היא דתניא וכו'. וסבירא ליה לרבי יוחנן כתנא דסבירא ליה דעובר לאו ירך אמו הוא. ורבי יוחנן אית ליה דרבא דאמר ולד הנוגחת וולד הנרבעת אסור בפרק אלו הן הנשרפין, משום דהתם יש הנאה לוולד ברביעה והוא כמו כן נרבע, והיינו טעמא נמי דאמרינן גובה מוולדה דכגופה דמי לענין נגיחה כדפרשינן. וההיא דעיברה וכו' וולדה אסור, כאילו [נגמר דין שניהם להריגה כיון דחיות של] וולד עד עתה תלוי בה, נגמר דינם של שניהם ליהרג כאחד, ולאו משום דירך אמו הוא. וקשה על פירוש זה מה שהקשיתי לעיל (בגיליון עמוד שני) אמאי גובה כל הנזק מגוף הוולד. הילכך הך שמעתין עיקר ראייה דעובר ירך אמו הוא. אבל ההיא דסנהדרין יש לדחות, דלא חשש לומר הניחא למ"ד עובר ירך אמו הוא, כיון שכבר הזכיר פלוגתא דזה וזה גורם, דאיכא למימר ההיא [דסבירא ליה] עובר לאו ירך אמו הוא סבר זה וזה גורם אסור. דהא עיקר לא בא אלא למאן דאמר זה וזה גורם מותר. [אבל הא קשה דפי' דהעובר] נגח עם אמו הילכך גובה מעובר, דאכתי אמאי קאמר גובה מוולדה, דמשמע אפילו כל הנזק גובה מוולדה, ואמאי כיון שבשותפות עם אמו נגח לא היה לו לגבות מגוף הוולד אלא חצי. שאין סברא לומר הטעם מפני שיש בו כח.
אמר רבא אין שמין לפרה בפני עצמה ולוולדה בפני עצמה. מספקא לרבי אי דווקא אמרינן הכי בפרה וולד דחד או אפילו בפרה דחד וולד דחד הכי הוא דחד דינא. וכן אתה מוצא במזיק שדה חבירו. אם הזיק ערוגת ראובן בשדה של שמעון, אם שמין ערוגה בפני עצמה כאילו לא היה סביבותיה כלום, או שמין אותה אגב שדה. אין שמין פרה בפני עצמה וולד בפני עצמו. נראה דאפילו במעיה אין לשום פרה בפני עצמה וולד בפני עצמו (ממעט) שאין בדין לומר כמה היה אדם נותן על פרה זו כשהיה וולד בתוכה, וכמה יתן עכשיו כשהיא ריקנית. דמי שקונה פרה מעוברת עם הוולד אינו מעלה בדמים כל כך בשביל הוולד כאותו שקונה וולד בלבד בלא פרה, שהוא שם כל שוויו. מפי רבי.
וכן עבדו של חבירו אין שמין יד בפני עצמה. לומר כמה היה אדם נותן על מעשה אותה היד המקוטעת, אלא שמין אותה אגב העבד, לומר כמה היה שוה עבד זה כשהיה שלם וכמה הוא שוה עכשיו מקוטע. שהקונה עבד קיטע אינו מעלה על לבו לשום הכל כמה יהא פוחת בשביל כך שהוא קיטע, ואינו פוחת כל כך. אבל כשיאמרו לאדם כמה היה נותן על מעשה אותה היד המקוטעת, הוא שם כל מעשה ידו כמה, ועולה לדמים מרובים. ונמצא הפסיד מזיק. מפי רבי, ועיקר. וכן מזיק שדה של חבירו (הא) [הכי] אית לן לפרש כפירוש הקונטרס דווקא שקיצץ נטיעותיו או אכל ערוגה לבדה (אבל) שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה תחילה, וכמה פחות דמיה בשביל אותה ערוגה. לקמן פרק הכונס [נ"ט ע"ב] ילפינן לה ששמין אותה על גבי שדה אחר מקרא דכתיב וביער בשדה אחר, מלמד ששמין אותה על גבי שדה אחר. והתם מפרש שיעור בכמה שמין בית סאה בסאה. וליכא לפרש המזיק שדה חבירו או שדהו ממש שחופר בורות שיחין ומערות בערוגה אחת אין שמין אותה לבדה אלא שמין אגב שדה כולה. דגבי אכילת פירות דאמרינן שמין בית סאה במותרה דפירות כולה אחת הן ושייכי פירות ערוגה זו לפירות שדה כולה, [אבל] כשמזיק גוף הקרקע כל מקום קרקע וקרקע חשיב בפני עצמו, וקרקע ערוגה זו לא שייכא בתר שדה כולה. והא הוי דמי לאוכל פירות גמורים בערוגה, דתנן לקמן בהכונס [נ"ה ע"ב] רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים ואין שמין אותה באותה שדה. דכיון דפירות גמורין הן לא שייכי לגבי שדה וכתלושין דמו. מפי רבי. תוספות. ולקמן [נ"ט ע"ב] פסקינן הילכתא כרבי שמעון.
הכניס פירותיו לחצר בעל הבית. הא דאיצטריך האי בבא למיתני, היינו משום דקתני בה הוזקה בהן חייב(ת), ודייקינן בגמרא דדווקא הוחלקה בהן אבל אכלה פטור(ין), היה [לה] שלא תאכל. וסיפא דהכניס שורו לחצר בעל הבית לא היה צריך, אלא משום דבעי למיתני נפל לבור והבאיש את מימיו תנא כולה בבא. מפי רבי.
<h2>דף מז:</h2>
ואפילו נשברו ברוח. נראה דדווקא ברוח מצויה כגון שהקדרות היו רעועות והניחן במקום שנופח רוח מצויה ומשתברין, אבל במקום שאינן משתברין ברוח מצויה ונשברו ברוח שאינה מצויה בהא נראה דהוי פטור. דלא חמיר משומר חנם דסגי ליה בשמירה פחותה כדאמרינן לעיל [מ"ה ע"ב], ושמירה פחותה מפרש לקמן בריש הכונס [נ"ה ע"ב], דלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה. וכן יש לפרש הא דאמרינן ואפילו חנק עצמו, כגון על ידי פשיעתו חנק עצמו, כגון אם קשרו בחבל בענין זה שיכול לחנוק עצמו. אי נמי הניחו להלך במקום שהיה לו להעלות על לבו שיוכל לחנוק עצמו, דאי שלא בפשיעה פטור דלא הוי אלא שומר חנם. תוספות.
לא שנו אלא הוחלקה בהן. פירוש, הוחלקה ונחבטה בהן. דאי נחבטה בקרקע פטור לרב דסבירא ליה בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. אכל חיטין והתריז [ומתה] פטור. ונראה דבעל השור חייב לשלם חיטין לבעל הבית, אע"פ שמת שורו על ידו. תוספות.
ברשות אשלא ברשות קא רמית. תימה אמאי [נקיט] לישנא דמשמע (דלעיל) דפטור הנכנס היינו משום דשלא ברשות (פטור ה)נכנס, [הא] אפילו [נכנס ברשות פטור הנכנס משום דלא קביל עליו שמירת חפצי בעה"ב] ובעל הבית מתחייב בשמירת חפצי הנכנס, והכי הוה ליה למימר "בעל הבית אנכנס קא רמית" שאני בעל הבית כיון דיהיב רשות לנכנס קיבל עליו שמירת שורו אפילו חנק עצמו. ויש מתרצים דמשום הכי קאמר שלא ברשות, דפסיקא מילתא דכל אדם הנכנס שלא ברשות לא קיבל עליו שמירת חפציו של בעל הבית. אבל ברשות לא פסיקא מילתא, דלפעמים הנכנס ברשות נעשה שומר, כגון ההיא איתתא דעיילא למיפא כדלקמן [מ"ח ע"א]. ונראה לרבי דהכי פירושה ברשות אשלא ברשות קא רמית, חיוב שבא מחמת שנתן רשות, לחיוב שבא מחמת שנכנס שלא ברשות קא רמית. מפי רבי.
נטירותא דעלמא לא קביל עליה. וא"ת הא אמרינן לעיל אמר רבא שמירת שורו קיבל עליה (משום) אפילו חנק את עצמו, וגבי קדרות נמי אפילו נשברו ברוח, והיינו נטירותא דעלמא. ואיכא למימר דאיבעיא ליה מילתיה דרבא אי דיחויא היא ותירוצא כרבי זירא דאמר מי ששנה זו לא שנה זו, או (מתני) [תירוצא] היא ודוקא קאמר. והכי פירושה נטירותא דנפשיה קביל עליה וכו' אבל נטירותא דעלמא לא קביל ודרבא לאו דווקא, או דילמא קביל וכדרבא ודוקא קאמר תוספות יעקב.
נטירותא דעלמא נמי קביל עליה. אי תיקשי מאי קא איבעיא ליה, והא שומר חנם הוא וא"ר אליעזר בפרקין דלעיל [מ"ה ע"ב] מסר שורו לשומר חנם הוזק פטור, ואוקימנא משום דסתמא דלא אתו אחריני ומזקי ליה לא קביל עליה. הכי נמי תפשוט מינה דבעל הבית מסתמא נטירותא דעלמא לא קביל עליה. תריץ דהא עדיף משומר חנם (בשלמא) [דעלמא] גבי שמירת נזקיו, שהרי עיקר נטירותא דקביל עליה היינו נטירותא דנזקין קביל, שלא תשבור בהמתו קדרותיו אי נמי הכניס פירות שלא תאכלם בהמתו, והילכך קא מיבעיא ליה חשיב כמאן דקביל עילויה נמי נטירותא דעלמא או לא, אבל שומר חנם דעלמא עיקר נטירותא דידיה מסתמא אינה לנזקין אלא שלא יגנב ושלא יאבד בפשיעה. ותדע דהכי הוא שהרי רבי אלעזר קאמר הוזק פטור אפילו הוזק משומר, [דשור] דשומר (שכר) גופיה דאם תם הוא המזיק, אינו משלם אלא חצי נזק מגופו כאילו הזיק לעלמא. והכא הא לא מיבעיא דנטירותא דנפשיה קביל עליה. וזו הקושיא והתירוץ הוא לפי פירושו, שפירש לעיל בשור שנגח ארבעה וחמשה [מ"ה ע"ב] דשומר חנם מסתמא אינו מקבל עליו שמירת נזקיו כלל. אבל אני פירשתיו בענין אחר מפי רבי נטירותא דעלמא שאין ההיזק בא מחפציו של בעל הבית, כגון שחנק עצמו ונשברו ברוח. אבל תימה הא דלעיל הוה פשיטא ליה לרבא, והשתא איבעיא ליה לתלמודא. לפיכך נראה לרבי לפרש דהא [ד]פשיטא ליה דכל דבר שאין ההיזק בא מחמת אחר קביל עליה ואפילו חנק עצמו. ולא קא בעי אלא היכא דבא ההיזק מחמת אחרים כגון שבא שור ממקום אחר ונגחו [מ"ה ע"ב]. מפי רבי. ובשם רבינו תם נשמתו עדן מצאתי מפורש בזה הלשון נטירותא דעלמא לא קביל עליה. וא"ת הא אמרינן לעיל שמירת שורו קביל עליה ואפילו חנק את עצמו, וכן גבי קדרות אפילו נשברו ברוח, והיא נטירותא דעלמא, ש"מ דקביל עליה. ואיכא למימר דאיבעיא ליה אי מילתיה דרבא דיחויא היא ועיקר תירוצא כדרבי זירא דמי ששנה זו לא שנה זו ונטירותא דנפשיה קביל עליה ונטירו' דעלמא לא קביל עליה ודרבא דיחויא היא, או דילמא נטירותא דעלמא נמי קביל וכדרבא. וכן מפרש שלא ברשות הויא לה קרן ברשות הרבים ולא משלם אלא חצי נזק. והכא לא פריך אי הכי פטור, פטור מנזק שלם וחייב חצי נזק. כדפריך ומתרץ לעיל פרק כיצד הרגל [כ"ב ע"א] גבי כלב וגדי שקפצו מלמעלה למטה. דכיון דמסיים תלמודא ולא משלם אלא חצי נזק, תו לא שייך למיפרך מאי פטור. אבל התם סתם קאמר דאפיך מיפך כלבא בזקירא וגדיא בסירכא ולא מפ' מידי, הילכך פריך ומשני. [כך] נראה לרבי.
<h2>דף מח.</h2>
ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חיטין וכו'. תימה אמאי לא פריך ליה ממתניתין דתנן הכניס פירותיו לחצר בעל הבית וכו', וכן גבי קדרות דקתני אם הוזקה בהן חייבת, טעמא דשלא ברשות הא ברשות פטור, ורבא גופיה תירץ לעיל ברשות שמירת קדרותיו קיבל עליו ואפילו נשברו ברוח, משמע דדווקא בעל הבית מקבל עליו שמירה, אבל הנכנס אינו מקבל שמירה. ותיקשי דרבא. ונראה לרבי דמשום הכי פריך ליה טפי מהאשה שנכנסה לטחון חיטין, דקס"ד השתא דההיא דעיילא למיפי משום הכי אמרינן דקבלה עלה נטירותא משום דצריכה היא לעמוד שם אצל פיתה עד שתיאפה, הילכך פריך מטחינת חיטין דצריכה נמי לעמוד שם לעיין בטחינת חיטיה. אבל בהנך דמתניתין פשיטא ליה דנכנס אינו מקבל נטירותא כיון דאינו צריך לעמוד שם אצל חפציו. ולשון התירוץ אינו מיושב, דקאמר התם שלא ברשות לא קביל עליה נטירותא משמע דשלא ברשות גורם, והא התם ברשות כל שכן דהוה פטור דאז אפילו בעל הבית מיחייב בניזקי הנכנס והנכנס אינו נעשה שומר כיון שאינו צריך לעמוד אצל חפציו. וי"ל דהא דקאמר התם שלא ברשות לאו משום דשלא ברשות דוקא, אלא משום דמילתא דפסיקא היא דשלא ברשות לא מקבל נטירותא של הנכנס, הילכך נקט להאי לישנא כדפרישית נמי לעיל [מ"ז ע"ב]. מפי רבי.
דהוו גללים בור. ופירש בקונטרס דהכא לא שייך למימר איש בור ולא שור בור, דכיון דדידיה הוא רמיא עליה לסלוקי אע"ג דמפקירו בתר הכי מידי דהוה אנפלה גמלו ולא העמידו. אמת הוא ודאי כי בתחילת הסוגיא התם [כ"ט ע"א] לגבי נפלה גמלו ולא העמידה הוה משמע דאפילו במפקיר נבילתו לאחר שנפלה באונס חייב משום דהוה ליה להעמידה, כשפרישי' התם, אבל במסקנא דקאמר התם ר' יוחנן לאחר נפילה מחלוקת משמע דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור, משמע בנפילת גמלו והפקירה אע"פ שלא העמידה פטור. והא דקתני בברייתא חייב, היינו דוקא כדמוקמינן התם במסקנא דאיתקיל ואיתקילא ביה גמליה, דלא הוי אונס. וגם בשמעתא [ל"א ע"א] דראשון חייב בניזקי שני, משום דמפקיר נזקיו שנעשו באונס פטור אע"פ שאינו מסלקם. והכא נמי כיון דהנך גללים שנעשו בור והוא לא עשאן ומסתמא אפקורי מפקר להו, הרי הוא כמפקיר נזקיו שנעשו באונס ואמאי הוי חייב. הילכך נראה לרבי לפרש דאליבא דרב דמסיק סתם גללים אפקורי מפקר להו הרי הוא כמפקיר [בורו], [ו]הא דקאמר רבא פטור לאו אכלים לחודייהו הוי פטור, אלא על כל דבר דהוי מפקיר נזקיו שנעשו באונס. ושמואל דאמר כל תקלה בור היא ואצ"ל דסתם גללים מפקר להו וכל תקלה דידיה הוו בור, מחמת שהיה לו לסלקו ופטור על הכלים וחייב על החמור ושור. מפי רבי. ועוד יש מתרצים [דשאני הכא] דמפקיר נזקיו ברשות אחרים, אבל מפקיר נזקיו ברשות הרבים פטור.
<h2>דף מח:</h2>
הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור היא. הוה מצי למימר רבא לא קאמר למילתיה אלא כשמואל דכותיה סבירא ליה. אלא דניחא ליה לתרוצי דאליבא דכולהו אמרה למילתיה. לא שנו אלא שהבאיש מגופו. נראה דבשעת נפילה קאמר, דבהא ודאי בין לרב בין לשמואל חייב, משום דבידים הוא [מזיק] ולא הוי בור. אבל אם הבאיש מגופו לאחר נפילה, בהא לרב מיחייב ליה משום דלא חשיב בור כיון דלא אפקריה. מצאתי.
לרב דאמר אי אפקרינהו אין אי לא אפקרינהו לא וכו'. הוה מצי לשנויי במפקיר נבילתו, מיהו אכתי הוה מצי למיפרך ליה מאי חזית דמוקמת לה בשעת נפילה דווקא ובמפקיר נבילתו, לוקמה אפילו לאחר נפילה וכגון דלא הפקיר נבילתו. תוספות.
בר קטלא הוא. פירשתיה לעיל [מ"ד ע"ב]. הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר. והא דלא מוקי לה שמואל כרב וכרב יוסף, משום דמשמע ליה סתם שור דבמתניתין דמיירי בתם. אי נמי נראה לו דוחק לומר דחזא ירקא ונפל. ולעיל [מ"ד ע"א] דלא מוקמינן ליה כרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר. י"ל דהתם בההיא מתניתין דשור שנגח ארבעה וחמשה דקאי עלה שמואל קתני בגווה דתם פטור מן הכופר. אי נמי יש לומר אי הוה תני התם בהדיא במתניתין חייב בכופר, הוה מוקמי לה בסתם שור דבמתניתין היינו תם, אבל התם שמואל הוא דקאמר מילתיה פטור ממיתה כדקתני במתניתין ויכול להיות דהוי חייב בכופר ומוקי לה במועד, דניחא ליה לאוקומיה (כשמואל) לכופר שלם ולא לחצי כופר. מפי רבי.
ושמואל אמר הלכה כרבי. נראה דהכי קיימא לן, דהלכה כשמואל בדיני. תוספות. וגם בבבא מציעא משמע הכי דאמרינן בפרק הזהב [ב"מ מ"ט ע"ב], עובדא גבי שומשמי, א"ל ליהוו הנך זוזי בפיקדון גבך דחשבא לי אמרי ליה הא ביתא קמך אותבינהו בביתא ואיגנוב אתא לקמיה דרבא אמר ליה כל הא ביתא קמך לא מיבעיא שומר שכר דלא הוי אלא אפילו שומר חנם לא הוי. (היינו) [הרי] הא ביתא קמך כמו כנוס שורך סתמא הוא, ומשמע דלא מקבל נטירותא כלל. מיהו אין להביא ראייה משם כל כך, דיש לומר לשון הא ביתא קמך שאני דמשמע הא ביתא קמך ואיני חושש בשמירתו כלל, וכאילו אמר כנוס שורך ושמור אותו דמי. תוספות. כולה רבנן היא. תימה אמאי לא מתרץ דהכי קאמר כנוס שורך ושומרו חייב הנכנס אם הזיק, הא סתמא נעשה כמו שאמר כנוס שורך ואני אשמרנו ופטור, דמסתמא מקבל עליה בעל הבית נטירותא. דהכי מתרץ בכמה דוכתי בתלמוד [קדושין ה' ע"ב]. מפי רבי.
<h2>דף מט.</h2>
אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל. האי נראה נמי לפרש דשמין את הולדות אגב אימן, כמה אדם נותן (בשפחה) [באשה] מעוברת יותר מחמת ולדות שיש בתוכה, אבל שבח ולדות לרשב"ג אין שמין לומר כמה אדם נותן (בשפחה) [באשה] מעוברת יותר בשביל שבח ולדות [דאינה משבחת] בדמים [על ידי] ולדות כלל לרשב"ג. ואין נראה לפרש כפירוש הקונטרס מילתיה דרשב"ג וכי אשה משבחת בדמים קודם שתלד, והלא אשה משבחת לאחר שתלד, דמתחילה דמיה פחותים לימכר שמסוכנת היא למות בצער לידה. והכי פירושה דמתניתין אם כן דכך הן שמין כדקאמרת, אישתכח דלא יהיה לה מידי דמשהאשה יולדת משבחת. (דהיינו) [דהוי] משמע מזה הפירוש דרשב"ג סבר אין שמין אגב אשה לומר כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה משום דאישתכח דלא הוה יהיב לה מידי. הילכך שמין את הולדות עצמן כמה היה אדם נותן עליהם אם היה מוכרן לבד מן האם. דאם כן תיקשי לרבא אליבא דרשב"ג דאמר לעיל [מ"ז ע"א] אין שמין פרה בפני עצמה וולד בפני עצמו אלא שמין וולד על גבי פרה. דהשתא מישתכח דלא הוה יהיב מידי, דהתם נמי איכא למימר והלא הפרה משובחת בדמים לאחר שתלד מקודם שתלד, דמתחילה דמיה פחותים לימכר, שמסוכנת היא למות בצער לידה. אלא נראה לפרש כדפרישית לעיל דרשב"ג סבר דמעוברת דמיה יקרים מחמת ולדות ושמין אותן אגב אמן. אלא בהא פליג בשבח ולדות, דאין שמין כמה יתן אדם בשפחה מעוברת בשביל שבח ולדות, דאינה משבחת כלום, דיותר היא מתכחשת, והיינו דקאמר וכי אשה משבחת קודם שתלד וכו'. מפי רבי תוספות.
לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה. למעלה פירשתיה בשור שנגח ארבעה. שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה וכו'. נראה דדוקא מיירי שלא המית השפחה, אבל המית השפחה אם הוא מועד משלם שלשים סלע ופטור מוולדות. ואע"ג דמדמי ליה לחמרא מעברתא, ואם היה ממית בהמה מעוברת משלם לו ולד לבד ממה שחייב לשלם בשביל האם. מיהו אין נראה לדמותה לגמרי, כיון דשלשים שחייב לשלם [אינן] כפי דמיה אלא אפילו אינה יפה [אלא] סלע נותן שלשים נראה שלא חילק הכתוב דכתיב אם עבד יגח השור וגו', בין אמה מעוברת בין אינה מעוברת שהולדות הן כגופה, ואמר רחמנא דשלשים תשלומיה, בין שהיא יפה יותר כמו עכשיו עם הוולדות, בין שאינה יפה אלא סלע. וכן אם הוא תם והמית שפחה עם הוולדות שהוא פטור כמו כן מוולדות כמו שפטור מאם. שלא יחלק הכתוב דכתיב בעל השור נקי דדרשינן מיניה נקי מדמי עבד ושפחה בין מעוברת בין שאינה מעוברת, תוספות. ותימה על זה הדין, דכשלא המית השפחה משלם ולדות, וכשהמית כמו כן שפחה פטור מולדות.
מה ת"ל הרה לומר לך שבח הריון לבעל. ודוקא הכא דאיכא קרא, אבל גבי פרה אמר רב פפא לעיל ניפחא לבעל פרה מסברא, דהיינו שבח ולדות. ומאן דאמר התם חולקין היינו רשב"ג דקאמר הכא חולקין. מפי רבי. ותימה אמאי משלם שבח ולדות, והרי סופו של אותו שבח ליאבד כשתלד. בשלמא גבי ניפחא דפרה דמשלם היינו משום דפרה ראויה לימכר ונמצא שיש הפסד לבעלים. אלא באשה לא שייך למימר הכי, דהא לאו לימכר קיימא. וכיון דסופו של אותו שבח ליאבד מאי אפסדיה. מיהו י"ל דהשתא מיהא כל זמן שלא היתה יולדת נהנית בשבחה גימגום תוספות. כאן במבכרת כאן בשאינה מבכרת. והשתא נמי מצינו למימר דרבה ורבא לא פליגי, אלא [מר] מהדר לאוקומה במבכרת ומר מהדר לאוקומה בשאינה מבכרת.
אבל חבל בה לאחר מיתת הגר וכו'. מכאן מוכח דאין לפרש במתניתין שפחה ונשתחררה (מ)שנתעברה בעודה שפחה וחבל בה משנשתחררה, הילכך פטור דאין לבעל באותן ולדות כלום, דלרבה לא הוה פטור דהויא זכיא איהי בגוייהו. אלא בעל כרחין בשפחה ונישתחררה נמי יש לפרש דפטור מחמת שמת הגר וחבל בה בחיי הגר, כמו בגיורת, ואתרוייהו קאי רבה. והא דנקט שפחה ונשתחררה, [ד]משמע דמקרוב נשאה ואין לה בנים. והא דלא נקט ישראלית, היינו משום דסתם משוחררת וגיורת נשואה לגר היא. מפי רבי.
אטו ולדות צררי נינהו דזכיא בהו וכו'. כלומר (גבי) [וכי] ולדות קשרי מעות וכספים הן שתזכה בהן מן ההפקר, שאתה חושב ולדות לבעל כאילו הן קנויין לו כמו נכסים אחרים שאם תפשה שזוכה בהן, כמו כן אתה רוצה לומר בולדות שזוכה ממנו כמו שהן תפושין במעיה, הא זכיה בעלמא היא דזכי ליה לבעל, איתיה לבעל זכי ליתיה לבעל לא מצי למיזכי איהי בגוייהו מיניה. מיהו נראה דדווקא בגר הוא דקאמר רב חסדא ליתיה לבעל לא משלם היאך ולדות, משום דאין לו יורשין, אבל ישראל דאית ליה יורשין מודה רב חסדא דאפילו ליתיה לבעל דמשלם ליורשין. ואם חבל בה אפילו לאחר מות הבעלים משלם ליורשין. לפי שהיורשין עומדין תחת אביהן לכל דבר, וכל זכות שהיה לאביהן הם יורשין תחתיו, ואינן דומין לאשת הגר [שאינה] (ש)יכולה לזכות בהן בתורת צררי כדפרישית. ואע"ג דלענין קנס הבת ומעשה ידיה אין היורשין עומדין תחת אביהן לזכות בהן, היינו משום גזירת הכתוב, דילפינן במסכת כתובות [מ"ג ע"ב] מנין שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם. אבל בכאן אין לומר ולא ולדותיכם לבניכם. דבכאן אינו מוריש זכות ולדות לעצמן. שהרי הוולדות הן מתין כשיחבול בהן. ואינן יורשין מאביהן אלא חבלה בעלמא שהתורה זיכתה לו. תוספות.
מי אלימא ממתניתין וכו'. קשיא לרבי אמאי לא פריך הכא כדקא פריך לעיל [מ"ז ע"ב] גבי מילתיה דרב, דקאמר לא שנו אלא שהוחלקה בהן וכו'. ומה שתירץ בתוספות משום דבברייתא קתני היתה שפחה ונשתחררה גבי אין הבעל נותן ליורשיו משמע דבחבל בה לאחר מיתת בעל מיירי, לא נהירא דבמתניתין נמי קתני הכי אין הבעל נותן ליורשיו היתה שפחה ונשתחררה וכו'. גימגום.
<h2>דף מט:</h2>
המחזיק בשטרותיו של גר מהו. הכא מיירי בשטרי מקח שלקח גר קרקע וכתבו לו שטר עליו, כדקא מסיק ואזיל מאן דמחזיק בשטרותיו אדעתא וכו'. והכי נמי הוה מצי למינקט דמחזיק בשטרי הלוואה שלו מהו, מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דמלוה הוא מחזיק ובמלוה הא לא אחזיק, וכיון דבמלוה לא אחזיק שטרא לא קני, דלאו אדעתא דשטרא וכו'. אלא חדא מתרתי נקט. כיון דארעא לא אחזיק שטרא נמי לא קני. משמע אי אחזיק בארעא פשיטא דשטרא נמי קני, דהכי הוה דעתיה לאחזוקי שטרא אדעתא דארעא כי היכי דליהוי ליה לראייה. דלאו דעתיה אשטרא. כלומר למיקנייה בלא ארעא. ואע"ג דאילו הוה תפיס מממוניה כלום מחייו ומת, והוא לא ידע שמת, ובין כך ובין כך בא אחר והחזיק בההוא ממונא היה זה המוציא מחבירו עליו הראייה, משום דקניא ליה רשותיה שלא מדעת. מיהו הא קא מיבעיא ליה מי חשיב כאילו פירש בהדיא איני מחזיק בשטרא אלא אדעתא דארעא, כיון דמוכחא מילתא דסתם מחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דאחזיק.
משכונו של ישראל ביד הגר [ומת הגר] ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין וכו'. נראה דהא מילתא אפילו למאן דאמר בעל חוב קונה משכון, כגון שמשכנו שלא בשעת הלואתו, קאתי, דלא אמרינן אליביה האי גר קונה זה המשכון מישראל בעל חובו והרי הוא שלו לגמרי, ואין מוציאין אותו מיד זה ישראל אחר שבא להחזיקו. משום דכיון שהיה [יכול] לפדותו אינו של גר לגמרי, ומשעת מיתת הגר לאלתר פקע ליה מההוא משכון, דזכה הלה שהלוהו, אע"פ שלא ידע שמת ונמחל לו שיעבודו.
זה קנה כנגד מעותיו. אפילו למאן דאמר בעל חוב אינו קונה משכון, קנה כנגד מעותיו דשורת הדין היא שלזה יש לו קודם להחזיק בנכסיו כנגד חובו, ואם קדמו אחר והחזיק מוציא מידו דנשתעבדו לו נכסיו להחזיק כנגד חובו. ונראה לרבי דאפילו לא היה משכונו של ישראל בידו אלא מלוה בלא משכון היתה לו עליו ובא ישראל אחר והחזיק בנכסיו, שזה מוציא ממנו כנגד מעותיו, דשורת הדין הוא זה שלזה יש להקדים בנכסיו כנגד מעותיו, שזה מוציא מידו. ואמר לי רבי הטעם, שכך הוא ודאי שאפילו יש לו מלוה בלא משכון ובלא שטר על הגר, ומת הגר והניח נכסים אפילו מטלטלין, ובא אחר והחזיק בהן שמוציא זה כנגד מעותיו. דלא יפה כוח הדיוט מכוח הקדש, שהרי אפילו הקדישו בחייו הרי זה [מוציא] מידו כדאמרי' במסכת ערכין [כ"ג ע"ב] דקתני הרי שהיתה עליו כתובת אשה וחוב והקדיש את נכסיו מוסיף עליהם דינר ופודה, ובדין הוא שהיו מוציאין בלא פדייה לגמרי אפילו בלא אותו דינר, אלא משום גזירה דרבי אבהו, וכל שכן זה ההדיוט שבא להחזיק בנכסיו לאחר מותו שמוציא זה ממנו כדי חובו. ואין לדמותו למכרו ונתנו לאחר שאנו אומרים [י"א ע"ב] עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו. דהתם משום פסידא דלקוחות תקון, ומתנה נמי אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה והרי הן כלקוחות, אבל זה שמחזיק בחובו לאחר מיתה ודאי אמרינן לא יפה כח הדיוט מכח הקדש. והא דנקט משכונו של גר בידו לאו דווקא, אלא איידי דברישא הוה ליה למינקט משכון נקט נמי בסיפא הכי. תוספות.
והילכתא דליתיה בחצר. פירוש דליתיה למשכון בחצירו. אבל אם היה בחצירו היה קונה לו, ואע"ג דאינו עומד בצד חצירו כיון דחצר המשתמרת היא. מיהו רבי תמה דלא מפליג בין חצר המשתמרת בין שאינה משתמרת. ועוד תימה דמעיקרא אסיק תלמודא, הכא במאי עסקינן דליתיה, משמע דפשיטא ליה לתלמודא דלא קני אם אינו עומד בצד חצירו אפילו בחצר המשתמרת. מיהו הכי מוכח בבבא מציעא בפ"ק [י"א ע"א] גבי מציאה דבחצר המשתמרת לא בעינן עומד בצד שדהו, אבל בחצר שאינה משתמרת בעינן עומד בצד שדהו. מפי רבי.
ברשות היחיד (ופתחו לרשות היחיד) ופתחו לרשות היחיד אחר חייב. ה"ג בכל הספרים. וה"פ כשפותח לרשות היחיד אחר, הרי חפר בור ברשות אחרים, וכאילו חפר ברשות הרבים דחייב, הכי נמי השתא חייב אם נפל בו אחד מבני רשות היחיד האחר. ורבותא קמ"ל דאע"ג דאין ברשות היחיד בני אדם מרובין כל כך כמו ברשות הרבים אפילו הכי חייב. מפי רבי. ובענין אחר יש לפרש בזו אף זו וה"פ, החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים חייב. והדין נותן דאיכא תרתי לריעותא, דאית לן לחיוביה שכל הבור שלו הוא, ועוד דלא מצי למימר ברשותי מאי בעית שהרי לא דרך רשותו נפל אלא דרך רשות הרבים. או אפילו הבור ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד דאיכא תרתי לטיבותא, [חדא] שאין כל הבור שלו, ועוד דמצי אמר ברשותי מאי בעית חייב. [או אפילו] ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד, דמצי אמר מאי בעית ברשותי, ועוד דלא שכיחי רבים, חייב. ואינו נראה, דהאי בתראה ליתיה בזו אף זו. דכיון דקאמר ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד היה חייב אע"ג שאין הרשות שלו ומצי אמר ברשותי מאי בעי ולא שכיחי רבים ברשות היחיד דנפלו ביה, מאי קאמר תו כולו ברשות היחיד שיש לו להתחייב מפני שהכל שלו. מצאתי. (לעיל) מיהו אם נפל לתוכו אחר מעלמא שנכנס לרשות באותה חצר, בעל חצר חייב. דעליה דידיה רמיא למילויי, אע"ג דאיהו לא עבד אותו בור, כדאמרינן לעיל [מ"ח ע"א] הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בניזקי חצר ובעל חצר חייב בניזקי הבור.
<h2>דף נ.</h2>
לא נחלקו אלא בבור ברשותו. ואי תיקשי מכל מקום מאי טעמיה דרבי ישמעאל בבור ברשותו, דנהי דמשום בור ליכא לחיובי כדמפרש טעמא, מיהו משום ממונו ליחייב כיון דלא הפקיר רשותו, דהכי אמרינן לעיל [ג' ע"ב] אליבא דרב, אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים. נראה דשאני הכא כיון דברשותו עביד ליה להאי בור לא מחייבינן ליה משום ממונו כיון דליכא לחיובי משום בור. והאי דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בחצירו ולא הפקירן, דכולי עלמא לא הוה מחייבי משום ממונו. תוספות.
(ור"ע הנך מיצרך צריכי) הא לאו לאושין חייב. מכאן מוכח כדפרישית לעיל, דמפקיר רשותו ולא הפקיר בורו היינו שהניחו פתוח ומופקר לרבים ליכנס בו, אבל לא הפקירו להשתמש בו. מדקא מדמי החופר ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים שלא לאושין להפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, משמע שלא הפקיר לאותו מקום החפירה אלא שהניחו מופקר בלא שמירה לדרוס לכל אדם. תוספות.
אמר לך רב יוסף כולה דברי הכל היא. בעל כרחין לאו דווקא כולה דברי הכל אלא רישא וסיפא דאקשי מינייהו, אבל מציעתא דקתני ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים חייב לא אתיא אלא כרבי ישמעאל. תוספות. והשתא דאוקימתא לרב יוסף כדברי הכל, לרבה נמי לא תוקמה כתנאי רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא אלא כולה דברי הכל. רישא כדאוקמת לרב יוסף שלא הפקיר לא רשותו ולא בורו, וסיפא כגון דארווח בה ארווחי לרשות הרבים, ומציעתא נמי לדברי הכל. אבל יש ספרים שכתוב בהן לרבה נמי לא תוקמה כתנאי סיפא דברי הכל היא כגון דארווח בה ארווחי ומדרישא רבי ישמעאל סיפא נמי ר' ישמעאל. וכפי אותן ספרים לא מוקי רישא לרבה כשלא הפקיר לא רשותו ולא בורו, אלא כדהוה משמע ליה מעיקרא, שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ורבי ישמעאל היא. אלא לישנא דמסיק "השתא דאוקימתא לרב יוסף לדברי הכל", משמע דההוא שינוייא דשני אליבא דרב יוסף ארבה נמי מהדר לשנויי. דאי כאותן ספרים אחרים מאי מסיק "השתא דאוקימתה", וכי מעיקרא נמי לא הוה מצי לאוקומה הך סיפא כגון דמרווח בה מרווחי. מפי רבי. תוספות.
דבר שאותו צדיק נצטער בו יכשל בו זרעו. ואע"פ שמת בנו בצמא, בזה מכל מקום לא היה מצטער בגוף המים, שלא היה עושה בגופן מעשה, ואע"פ שכל עיקר לא היה חופר אלא בשביל המים, אלא בבור עצמו שהיה מצטער בו לחפור. וזה המעשה בגוף הבור היה, וידע רבי חנינא בבירור שלא יכשל בו זרעו. מצאתי.
<h2>דף נ:</h2>
ארך אפים לצדיקים ולרשעים. פירש בקונטרס מלשלם שכר לאלתר, ולרשעים מליפרע מהם לאלתר. ויש לפרש לרשעים לרעה, שמשלם להם שכרן מעט מעט בעולם הזה כדי שיאבדו לעולם הבא. והכי משמע הא מילתא דר' חגא בעירובין פרק עושין פסין [כ"ב ע"א] דדריש התם מעיקרא ומשלם לשונאיו א"ר יהושע בן לוי אילמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כביכול כאדם שנושא משאו על פניו ומבקש להשליכו ממנו. לא יאחר לשונאו א"ל אילא לשונאו הוא דלא יאחר אבל יאחר לצדיקים. והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב אשר אנכי מצוך היום, היום לעשותם ולא מחר לעשותם, היום לעשותם ולא לקבל שכרם. הדר מסיק והא ר' חגא ואיתימא ר' שמואל בר נחמני [אמר] מאי דכתיב ארך אפים ולא כתיב ארך אף, ארך אפים לרשעים וארך אפים לצדיקים. הרי משמע התם כדפרישית לעיל. אבל בסנהדרין בחלק [קי"א ע"א] משמע דהאי ארך אפים לטובה בין לצדיקים בין לרשעים, שאינו פורע מהם לאלתר. דתני לשם, כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה יושב וכותב ארך אפים אמר לפניו ארך אפים לצדיקים אמר לו אף לרשעים, [א"ל] רשעים יאבדו אמר לו השתא חזית דמיבעי לך בשעה שחטאו ישראל בעגל אמר לא כך אמרת לי ארך אפים לצדיקים אמר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת לי אף לרשעים והיינו דכתיב ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמור. היינו דארך אפים אף לרשעים לטובה כדדרש ארך אפים. תוספות.
היו פחותים מעשרה טפחים ונפל לתוכו [וכו'] פטור. ואפילו ידעינן בברור דמיניה דידיה מת, גזירת הכתוב היא דפטור דאינו חייב אלא בשיש בו כדי להמית. אף והמת יהיה לו נמי קא סמיך. ותרוייהו צריכי למיכתב, גם בור גם והמת יהיה לו, כדפרישית התם [ג' ע"א].
דעבד גובהה ברשות הרבים. הוא הדין דהוה מצי למימר איכא בינייהו כגון דנפל דרך אחוריו, דלרב לא מיחייב עד שיפול דרך פניו דאיכא הבלא ולשמואל בין לפניו בין לאחריו חייב. אי נמי שהבור רחבו יתר על עומקו, דאמרינן לקמן דלית בה הבלא ופטור אליבא דרב, ולשמואל חייב משום דאית ביה חבטא, וחדא מינייהו נקט. וטובא איכא כי האי גונא בתלמוד דקא בעי מאי בינייהו והוה מצי למימר טובא איכא בינייהו ולא קאמר אלא חדא, כדלעיל [ל"ג ע"א] גבי יושם השור בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא. לרב אגובהה לא מיחייב. נראה לפרש הא כגון שנתקל בגובהה ונחבט בקרקע דווקא פטור לרב, דקרקע עולם הזיקתו. אבל נחבט בגובהה גופה חייב אפילו לרב, דהוי כמו הבלא דבור שההיזק עשה הבור ולא קרקע עולם. והכי אמרינן נמי לעיל [ג' ע"א] גבי אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור. היינו כגון שנחבט בהן בגופן.
לאו משום דלית ביה חבטא. תימה מאי שנא דלענין חבטא אתי שפיר ולא לענין הבל. וי"ל דה"ק האי מקשה, דלענין חבטא איכא חילוק בין עשרה לפחות מעשרה, [אבל לענין הבל] דכי היכי דאית ביה הבל לנזקין בפחות מעשרה הכי נמי לענין מיתה, הרי אע"ג דאיכא הבל פטור ממיתה. וקשיא לתרוייהו דמחייבי אהבלא.
לא משום דלית ביה הבלא. והוא הדין נמי דלית ביה חבטא. ומעתה אין לי להקשות אכתי מה תירץ "לא משום דלית בה הבלא" קשיא לשמואל עוד דמחייב נמי משום חבטא. הילכך יש לפרש משום דלית ביה הבלא, וחבטא נמי לית ביה.
<h2>דף נא.</h2>
אי הכי אם הוזק בו חייב הא לית ביה הבלא. השתא משמע ליה כיון דלית ביה הבלא למיתה לית ביה הבל לנזקין. וקא פריך אליבא דרב היכי הוי חייב כיון דלית ביה הבלא.
ואהבת לריעך כמוך. נראה דלהכי משמע ליה האי קרא למידרשיה אברור לו מיתה יפה [משום] דלענין חיים ליכא למימר ואהבת לחיי ריעך כמוך, דבכל דוכתא אמרינן [ב"מ ס"ב ע"א] חייך קודמין לחיי ריעך. (אבל) [אלא] בעל כרחין לענין מיתה יפה [אמר] קרא שתברור לו מיתה יפה, כמו שהיה נוח לך שהיו ממיתין אותך בה אם היית מתחייב בה. תוספות. ועוד שמעתי מפרשים ואהבת לרעך כמוך, דעיקר קרא לא מיירי אלא במיתת סייף, דהא דכתיב בתחילתו לא תקום ולא תטור כמו לא תנקום, וגבי חרב נמי כתיב נקמה [ויקרא כ"ו], והבאתי עליכם חרב נוקמת. והכי נמי דריש ליה בסנהדרין [נ"ב ע"ב] אמיתת סייף. מפי רבי. מנחם. ממנו ולא לתוכו כיצד רשות הרבים וכו'. תימה לרבי למאי איצטריך קרא להא דהא סברא היא, דאם לא היה ביתו יותר היה נופל בעומק, וי"ל דאיצטריך סד"א כיון דאיהו נזקק לעשות ביתו שם, חייבתו תורה (לשלם) [לסלק] היזיקא ולעשות מחיצה שלא יפלו בני אדם על גג שלו. קמ"ל דפטור. ונפל מתוכו לרשות הרבים חייב. פירוש חייב בעונש לא תשים דמים.
בור של שני שותפין היכי משכחת לה. תימה לרבינו תם נשמתו עדן אמאי לא קאמר כגון שהפקירו רשותן והפקירו בורן. ונראה לרבינו יצחק בן שמואל דבכי האי גונא ליכא חיובא כלל. דסברא הוא דאין כאן חיוב דעל עיסקי כרייה ופתיחה שהרי ברשותו כרה, ולא דמי לבור ברשות הרבים דמיחייב על עיסקי כרייה ופתיחה. ולבור ברשותו נמי לא [דמי], דהתם כיון דתקלה ברשותו היא ושלו היא חייב. אבל הכא אין התקלה ברשותו, וגם בעשייתה אין מתחייב, סברא היא דהוי פטור. והא לא תיקשי אמאי לא מוקי לה כגון זה חפר עשרה וזה חפר עשרים דאמרינן לקמן כולן חייבין. דאיהו קאי אבור דמתניתין דהוי עשרה היכי משכחת לה דבעשרה הוי דשותפין. מפי רבי.
האחרון חייב. איני יודע אם דוקא שבא אחר והשלימה לעשרה הוא דאמור רבנן אחרון חייב אף לנזקין משום דהשלים למיתה, ומייתי לקמן מגזירת הכתוב והמת יהיה לו דההוא דעבד מיתה מיחייב. אבל אם לא השלים אחרון למיתה, כגון דשניהם חפרו פחות מעשרה, מודו רבנן דאחר שניהם לנזקין. ומזה אין להביא ראייה שאינו מתרץ בור של שני שותפין לנזקין משכחת לה כגון שחפרו שניהם פחות מעשרה, מכלל שאין חילוק אליבא דרבנן. שהרי מצינו כמו כן שהיה יכול לתרץ כגון דחפר האי עשרה והאי עשרים. תוספות. ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל'. נראה דלאו דוקא נקט כי האי גונא, דהוא הדין דהשלימו לי"ב או לט"ו, דמכל מקום הוסיף ההבל והחבט. והוא הדין ובא אחר והשלימו למאה. (והא) [והכי] איתא בהדיא בתוספתא [פ"ו ה"ג] אחד עשרה ואחד עשרים ואחד מאה וא' ר' כולן חייבין. פירוש משום דאמר ליה קמא אי לאו את, בעשרה דידי לא הוה מיית. (עיירי עשרה) [וסייד וכייד]. ציורין בולטין בכותלי הבור.
<h2>דף נא:</h2>
אמרי כגון שלא היה בו הבל למיתה. ואי קשיא, והא איכא חבט כיון דעמיקי עשרה, ולשמואל דמחייב אחבט מאי איכא למימר. י"ל בדאיכא סיפוגין של צמר. שלא היה בו הבל למיתה. כגון שהיתה רחבה יתר על עומקה, דאמרינן לקמן שאין בו הבל. כגון שלא היה בו הבל לא למיתה ולא לנזקין. תימה היכי משכחת לה דאין לנזקין, הא לנזקין (כל דהו) יכול להיות הבלא בכל דהו, וגם לא יהיב לן שיעורא בשמעתין [כמה] דיו לנזקין. וגם הא דאמרינן לקמן עומקה יתר על רחבה, לא איתפרש ההוא שיעורא אי מיירי בנזקין או במיתה. והא דלא מתרץ כגון דלא הוה ביה הבל למיתה ומאי [דקתני] חייב האחרון אמיתה קאי. משום דמשמע ליה חייב סתם בין אמיתה בין אנזקין. ותוספתא [פ"ו ה"ג] מפרש (כמו) [כמה] שיעורא, להזיק כל שהוא, ולמיתה עשרה טפחים. סומכוס אומר לעומקה שלשה טפחים ולרוחבה ארבעה רבי אלעזר הקפר אומר כמלואו של נופל.
הניח אבן על פי הבור. צריך לפרש שהקיף כל עוגל פי הבור סביב. שאם לא הקיף אלא מצד אחד לא הוי מיניה תוספת הבלא. איסתלקו להו מעשה ראשון. נראה דלא בעי אלא לרבנן דווקא, דמחייבי את האחרון אם כן ודאי איסתלקו להו מעשה ראשון. אבל לרבי לא שייך למימר איסתלקו להו מעשה ראשון. [דהא] פשיטא דמאי דעבד שקליה. ואע"ג דלרבי נמי איכא למימר שמא נעשה שותף בכל מעשה הבור, כיון שאינו בגמרא זה הטעם אין לנו לבדות מן הלב. אי מחמת הבלא מאית וכו'. הרבה יש תימה על זו הסברא מאי קאמר, דהא כי מת בהבלא נמי קירב הזיקא להבלא כמו לחבטא, שאם לא הרחיבה שמא לא היה הולך השור עד פי הבור ולא היה ניזוק לא בהבלא ולא בחבטא. גימגום.
ורבנן סברי אין ברירה. וכיון דמשתמש נמי בשל חבירו הרי [הוא] שואל עליו וחייב לכסות. מיהו כשלא הניחו משתמש אע"פ שנשתמש בו זה השני פטור, דאין מוטל עליו לכסותו יותר מן הראשון. אסורין ליכנס לחצר בבבא בתרא פרק חזקת הבתים [נ"ז ע"ב] איכא למאן דאמר משום ויתור אסור ליכנס. ואיכא למאן דאמר משום קפידא. ומכל מקום אפילו למאן דאמר התם משום ויתור ולא משום קפידא, משמע דוקא בשותפין הוא דליכא קפידא, אבל בשאר בני אדם משמע דאיכא קפידא. וקשה מההיא דנדרים, דאמרינן התם [ל"ב ע"ב] אין בין המודר הנאה למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל בלבד, וקא מייתי לה בפ"ק דמגילה [ח' ע"א], ואי קפדי אינשי אדריסת הרגל כדמשמע בחזקת הבתים, אפילו למודר הימנו מאכל הוה אסור, דהא דבר שמשכירין (אותו) [כיוצא בו] הוא, וזו היא הנאה המביאה לידי מאכל. ועוד דהכי קא פריך בהדיא בגמרא בפ"ק דמגילה אההיא דנדרים דאין (בו) [בין], דריסת הרגל לא קפדי אינשי, ובחזקת הבתים משמע דלכולי עלמא קפדי אדריסת הרגל, ובשותפין היא פלוגתא. להכי נראה לרבינו תם נשמתו עדן לפרש [ספר הישר סימן פ"ג] אההיא דנדרים בבקעה בימות החמה, דהתם ודאי לא רגילי אינשי למיקפד בשביל כן למודר הימנו מאכל [לפיכך] מותר ליכנס. אבל בחצר היחיד פשיטא דקפדי כדמוכח בחזקת הבתים, ובשותפין הוא דפליגי. ואפילו רבי אליעזר בן יעקב דשרי זהו מטעם דקאמר בשמעתין דקסבר יש ברירה, הא לאו מטעם ברירה לא היה מתיר. ואפילו לרבינא דמוקי לה בחזקת הבתים ההיא דשותפין נמי כרבי אליעזר דאמר אפילו ויתור אסור דמשמע דלא קפדי, היינו דווקא שותפין אבל שאינן שותפין פשיטא דקפדי. וכל שכן שצריך לפרש בבקעה למאן דלא מוקי ההיא דשותפין אלא משום קפידא, [ואם כן] כל שכן כשאינן שותפין דקפדי, הילכך נראה לפרש ההיא דנדרים עיקר בבקעה. תוספות.
ורבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו. תימה דהכא מפרש פלוגתייהו משום ברירה. אם כן התם בנדרים היה לו לרבי אליעזר [בן יעקב] להתיר נמי העמדת ריחים ותנור, והתם משמע דבהא לא פליגי. ועוד דאמרינן התם בגמרא מחלוקת כשאין בו כדי חלוקה אבל יש בו כדי חלוקה דברי הכל אסור, ואמאי אינו מותר מטעם ברירה. וכל שמעתא דהתם מוכח דרבי אליעזר [בן יעקב] אינו מתיר מטעם ברירה לחודיה, אלא בעינן נמי מילתא דלא קפדי בה, כגון דריסת הרגל וכשאין בה כדי חלוקה. מפי רבי.
אי בכספא ליקני בכספא. והוא הדין דהוה מצי למימר, אי בשטרא ליקני בשטרא. דצריך למימר ליה לך חזק וקני. ודוקא שלא בפניו. אבל בפניו אין צריך למימר ליה לך חזק וקני. הכי מוכח בהדיא בחזקת הבתים.
<h2>דף נב.</h2>
כיון שמסר לו מפתח קנה. הכא משמע [שמסירת] מפתח אינה קונה בית. ולא כמו שפירש רש"י בפסחים [ד' ע"א], דאמרינן התם אם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר [לבדוק]. ופירש הקונטרס התם, משום דמסירת מפתח היא קניית השכירות, ושכירות שוה למכר כדאמרינן במרובה [ע"ט ע"א] ובבבא מציעא בהשואל [צ"ט ע"א] כשם שהקרקע ניקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות ניקנית בכסף בשטר ובחזקה. וי"ל דמסירת מפתח לא מהניא אלא להא שאין צריך לומר לו לך חזק וקני, כדמוכח בשמעתין. והיינו טעמא דהתם דקתלי בדיקת חמץ במסירת מפתח, משום דהואיל ואין צריך לומר לו לך חזק וקני הרי [הוא] כבר כאילו הוא עומד בתוכו משעת מסירת מפתח, הילכך אע"פ שלא החזיק בו מאורתא לקנות קנין גמור עד למחר בארבעה עשר, אמרינן איגלאי מילתא למפרע שבחזקתו היה משעת מסירת המפתח ועליו היה מוטל לבודקו מאורתא. תוספות.
כיסהו כראוי. בירושלמי [פ"ה ה"ז] מדייק, עד היכן הוא כראוי, א"ר אבא כך תנינן, כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. משנה היא בבבא בתרא בחזקת הבתים [ס' ע"א] אין עושין תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות רבי אלעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. תוספות.
בן או בת. רבותא נקט דאפילו בן ובת שהם קטנים ולאו אורחייהו לעיוני ומיזל אפילו הכי פטור עליהם, דגזירת הכתוב היא דממעט אדם לא שנא גדולים ולא שנא קטנים, אבל עבד או אמה איני יודע אמאי קתני להו. וי"ל דסד"א כיון שהחמירה בו תורה דאפילו ביפה סלע נותן שלשים, החמירה בו נמי בבור ומתחייב עליו קמ"ל. תוספות.
וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו. תימה אהאי שיעורא, דלשיעורין הוא. פעמים שארזים היו בביתו פעמים לא היו. ובירושלמי [פ"ה ה"ז] נמי (מחזיק) [מקשה] לה, ר' יסה בשם רבי יוחנן, נותנין לו שהות בכדי להביא ארזים מן הלבנון. אית ביה לחומרין ואית ביה לקולא, פעמים שהן סמוכין ללבנון פעמים שהם רחוקים. היינו כמו קושיא היא, כלומר נתת דבריך לשיעורין. ואינו מתרץ כלום. ונראה דבלשון ניחותא [קאמר] כלומר כך הוא הדין שכל אחד כדי שיבוא בין שהוא קרוב להן בין שהוא רחוק. ונמצא דאית (ביה האי) [בהאי] שיעורא לקולא ולחומרא. וגם תימה אמאי לא יהבינן האי שיעורא לשני שבא ומצאו מגולה. והא דפירש בקונטרס טעמא משום שכיון שבא שני ונשתמש בו הוה ליה לאותובי שומרים עילויה, אינו נראה דהאי שני לא משמע שבא ונשתמש בו אלא בא ומצאו מגולה שהתליע מתוכו, דאי בשבא ונשתמש קא מיירי, אם כן אמאי נקט "ובא ומצאו [מגולה]", אפילו בא ומצאו מכוסה וגילהו להשתמש בו הוה ליה לחייב. אלא הא משמע שלא נשתמש בו אלא שמצאו מגולה, דכיון שהוא שותף בו וראהו מגולה חייב בשמירתו. וראשון פטור כל זמן שלא ידע.
אי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא. מיהו לענין גמלים פשיטא דחייב אע"ג דלא שכיחי גמלים, כיון דלא כיסהו כראוי לגמלים הרי הוא פושע לענין גמלים, וכי... בבור אינו חייב על גמלים דלא שכיחי. מפי רבי.
<h2>דף נב:</h2>
אי אמרינן מיגו דהוי פושע לענין גמלים הוי נמי פושע לענין התלעה. כלומר מיגו דלענין גמלים אם נפלו בו אף לאחר שהתליע הוי פושע ומיחייב עליהם, הוי נמי פושע לענין התלעה ומיחייב נמי אשוורים. דהא ודאי פשיטא ליה דאגמלים מיחייב אף לאחר שהתליע. וליכא למימר בגמלים הוי ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס הואיל והתליע, שהרי הגמלים היו נופלים בו בודאי אפילו לא התליע. ולא דמי לכלב וגדי שנפלו מראש הגג ושיברו את הכלים, דאסיקנא בכיצד הרגל [כ"א ע"ב] דהוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס. דלשם אם לא שנפלו עכשיו ספק היו נשברים על ידי קפיצה ספק לא היו נשברים שפעמים קופצים ופעמים אינם קופצים, אבל אלו הגמלים ודאי היו נופלים. וכן גבי ההוא גברא דהוה אפקיד זוזי גבי חבריה אותבינהו בצריפא דאורבנא איגנוב, דמסיק עלה רב יוסף בב"מ בפ' המפקיד [מ"ב ע"א] אע"ג דלענין גניבה נטירותא היא לענין נורא פשיעותא היא, תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. התם למאי דאיגנוב השתא ודאי אנוס הוא דנורא לא איתילדא ביה למאי דהוה פושע ליה, אבל הכא נפלו להו גמלים מכל מקום והוא פושע לענין נפילת גמלים. אבל הא תמיהא לן לענין שוורים אמאי לא פשיט ליה מההיא פלוגתא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס, דהא ודאי לגבי שוורים שנפלו לאחר שהתליע הוי ליה תחילתו בפשיעה וסופו [באונס, תחילתו] בפשיעה שלא (יהא) [כסה] כראוי לגמלים ושכיחי גמלים, וסופו באונס דהשתא מיהא לא אורעוה גמלים אלא שהתליע. מיהו נראה דאפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב בכאן היה פטור, דבכאן נעשה אונס ואפילו לא היה פושע מתחילתו הוה נעשה כמו כן זה האונס עצמו. שהרי אפילו כיסהו מתחילה כראוי לגמלים ולשוורים, כמו כן היה מתליע מתוכו כמו שהתליע עכשיו כשלא כיסהו כראוי לגמלים, ונמצא שלא היה יכול לינצל שור זה בשום ענין מנפילה זו אפילו כיסהו כראוי מתחילה לגמרי, הרי ודאי כאילו לא פשע לגמרי. דלא דמי הא לכלב וגדי שנפלו מראש הגג ושיברו את הכלים. דההיא על ידי פשיעתו נעשה זה האונס, שאילו לא היה מניחו מתחילה לעלות לראש הגג ולא היה פושע לענין קפיצה, לא היה אירע עכשיו זה האונס שנפלו ונשברו הילכך בדין הוא דמיחייב התם. [וכן גבי ההוא גברא וכו' בב"מ פ' המפקיד, בדין הוא דמיחייב התם] כיון שהאונס אירע על ידי פשיעתו מתחילה דפשע ואותבינהו התם, דאילו לא פשע ואותבינהו התם אלא שומר הכספים בקרקע, לא היה אירע אז האונס שנגנבו. אלא למה זה דומה שבכאן, לההיא דאיתמר פרק המפקיד [ב"מ ל"ו ע"ב] פשע בה ויצתה לאגם ומתה כדרכה, רבא משמיה דרבה אמר פטור, ומסיק התם כל דיינא דלא דיין כי האי דינא לאו דיינא הוא, לא מיבעיא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס [פטור] דפטור, אלא אפילו למאן דאמר חייב הכא פטור, מאי טעמא מלאך המות מה לי הכא ומה לי התם. (היינו) [הרי] משמע (מ)מקום שנעשה אונס כך שאפילו אם לא היה פושע מתחילה היה נעשה כולי עלמא מודו דפטור. ואע"ג דהתם פליג אביי ואמר משמיה דרבה חייב, היינו משום דסבירא ליה דהבלא דאגמא קטליה ולא מלאך המות כדמסיק התם טעמא, הילכך ליכא לדמויי הא לתחילתו בפשיעה וסופו באונס. והאי דקא מיבעיא ליה, היינו אם מחמת מיגו מחייבינן ליה אי לא. דאע"ג דלשוורים עצמן לא פשע לגמרי כדפרישית, מיהו מיגו דלענין גמלים הוי פושע, נעשה נמי פושע לענין שוורים. והכי נמי מוכח לקמן ממאי דפשטינן ליה מנפלו לתוכו שור חרש שוטה וקטן וכו', ומסיק אמאי ונימא מיגו דהוי פושע לענין חרש הוי פושע לענין פקח, אלא לאו ש"מ לא אמרינן מיגו. (היינו) [הרי] משמע בהדיא דלא מיבעיא ליה אלא במיגו, שהרי לענין פקח אינו פושע לגמרי, ומדמי לה לבעיא דיליה הואיל ואיכא למימר מיגו. אבל בכל דוכתא קשיא לפירוש יצחק בן שמואל הא דאמרינן בב"מ פרק השוכר [צ"ג ע"ב], רועה שהיה רועה את עדרו והניח עדרו ובא ארי ודרס בא זאב וטרף אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור. ומדייק לה התם מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי, ומוקי לה בעידנא דלא עיילי אינשי, ופריך אי הכי אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא. (היינו) [הרי] משמע התם שאפילו באונס שאינו בא על ידי פשיעתו מתחילתו אמרינן חייב למאן דאית ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, שהרי התם אע"ג שלא היה על לא היה יכול להציל. גימגום. תוספות. ופירוש יצחק בר שמואל כתבתי לעיל פרק כיצד הרגל. אלא לאו כראוי לשוורים ושלא כראוי לגמלים ואי דשכיחי גמלים פשיטא פושע הוא. וחייב על שור חרש שוטה וקטן. אלא לאו דשכיחי [גמלים] והתליע מתוכו. ומיירי אפילו בנפלו לו שוורים פקחים וקתני חייב, אלמא אמרינן מיגו. כך צריך לפרש לפירוש רבי. ודוחק הוא קצת.
<h2>דף נג.</h2>
כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור. נראה לר' יצחק בר שמואל דלא גרסינן "בבור". דא"כ לשמואל היה חייב אע"פ שנחבט בקרקע, דכיון שהתקלה היא על ידי בור (מה לי בור) מה לי נחבט בתוך הבור מה לי נחבט מחוץ לבור. ואי משום דכורה גרם ליה, הא מוקמינן לה לקמן כר' נתן שמחייב בעל הבור. ומה שתירץ בקונטרס דדווקא מחייב רבי נתן בבור משום דאיכא למימר אנא תוראי בבורך אשכחתיה, מילתא בלא טעמא היא וכי בשביל שמצאו בבור [יהיה חייב], אלא על כרחין משום דחשבינן ליה התקלה כמו (כן) על ידי הבור. וכיון שנתקל בבור, מה לי נפל בתוך הבור מה לי נפל חוץ לבור. הילכך נראה דלא גרסינן ליה. אלא הכי גרסינן כגון שנתקל ונפל לאחורי הבור. וכן פירש בתוספות. וא"ת מאי קמ"ל, פשיטא דפטור בעל הבור כיון דלא נתקל כלל בבור. וי"ל דאגב לפניו היינו בתוך הבור דאשמועינן דחייב, נקט נמי דלאחוריו דהיינו חוץ לבור דפטור. אי נמי קמ"ל דכורה פטור, דגרמא בעלמא הוא. מפי רבי. מיהו תימה היכי מוקי לה לקמן אפי' כרבי נתן. דבשלמא [הא ד]מחייב ר' נתן בשור שדחף את חבירו לבור, איכא למימר כגון שנפל על פניו דאיכא הבל על ידי הבור אע"פ שהתקלה אינה ע"י הבור, אלא במתני' כשנפל לאחריו מקול הכריה למה חייב, [הרי] התקלה לא באתה ע"י הבור אלא מחמת הכורה. ואינו דומה לחבט של שאר בור, דאע"ג דקרקע עולם מזקת כיון שנתקל מיהא בבור חייב, [אבל כאן דלא בא התקלה ע"י הבור] והבל של בור אין בו כיון דלאחריו נפל א"כ למה יהיה חייב. ועוד היכי מוכח דרב לטעמיה דאמר להבלו ולא לחבטו, דילמא מהכא לא איריא דלעולם אימא לך קסבר רב להבלו וכל שכן לחבטו, והכא היינו טעמא דפטור כשנפל (לפניו) [לאחריו] מקול הכרייה אע"ג דאיכא חבטא, משום דהאי חבטא לאו דבעל הבור הוא אלא כורה גרם ליה, וכורה נמי פטור משום דגרמא בעלמא הוא, והבלא נמי לית ביה שהרי לאחריו נפל, הילכך לא הבלא ולא חבטא דבור איכא הילכך פטור, אבל אם נפל מאיליו בבור בלא גרמת הכורה הא מנלן דפטור אע"ג דאית ביה חבטא. לפיכך נראה לרבי לפרש דלכולי עלמא במתני' שנפל מקול הכרייה, דאינו חייב אלא כשנפל לפניו דאיכא הבלא. והא דקאמר רב לטעמיה דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו מהא קא דייק, דכיון דלאחריו דמתניתין היינו בבור, א"כ מאי אתיא מתני' לאשמועינן, דהכא בלאחריו פטור פשיטא דאין כאן לחייב לא משום הבל ולא משום חבטא כדפרישית לעיל, אלא ודאי אתיא מתניתין לאשמועי' דאפילו בעלמא כשנפל בלא קול הכרייה לבור דפטור בלאחריו. והאי דנקט מקול הכרייה [איידי דנקט ברישא לפניו מקול הכרייה] חייב נקט נמי בסיפא מקול הכרייה בלאחריו ולאו דוקא. ושמואל אמר בין לפניו בין לאחריו חייב. פירוש בעלמא כשנפל לבור בין לפניו בין לאחריו חייב, דבור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו. אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטר במתניתין היינו לאחורי הבור, וליכא למידק מינה ולא מידי. וא"ת לאחורי הבור פשיטא, מאי אתא לאשמועינן. יש לתרץ כמו שתירצתי למעלה. אבל אי הוה לאחריו דמתניתין בבור, הוה מודה שמואל דלהכי אתיא מתניתין כמו שמדקדק רב, ולא היה אומר אגב רישא תני סיפא אע"ג דלא איצטריך, אלא כך היה משמע לפרש מתניתין כמו שמפרש לה רב. מפי רבי.
האי פלגי היזיקא עבד והאי פלגי היזיקא עבד. כולה זאת השמעתא פירשתיה לעיל בפ"ק [י"ג ע"א]. ושם הוכחתי שאי אפשר לפרש כדמפרש בקונטרס, בעל השור חייב בכולי ניזקא דסברי כולי ניזקא עבד. דלא מוכח הכי במסקנא דשמעתא. אלא ודאי כך עיקר, דלרבנן האי פלגי ניזקא עבד והאי פלגי ניזקא עבד, ובעל השור משלם חצי נזק. [וכן משמע מהא] דאיתמר שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו וכו'. הא והא בתם הא רבנן והא כר' נתן, פירוש הא דקאמר רבינא משלם רביע נזק כרבנן דאמרי כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי לא מישתלם מהאי. והאי פלגי ניזקא עבד והאי פלגי ניזקא עבד. אלמא לא מחייבי כוליה נזק. ואי בעית אימא הא והא כרבנן וכו'. מוכח נמי הכא דבמועד לא מחייבי רבנן אלא חצי נזק. וא"ת מנא ליה לתלמודא דהכי קאמרי רבנן, דילמא חייב בכולי נזקא קאמרי, ואמוראי דלקמן נמי מנא להו הא דלא מחייבי כולי נזק, אימא בכולי ניזקא מחייבי דסבירא להו דכי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי. י"ל כיון דרבי נתן מחייב בעל השור [מחצה] דאי פליגו עליה נמי בבעל השור דמחייבי הכל הוה להו לפרושי מילתייהו בהדיא, (בעל השור דאי פליגי עליה נמי בבעל השור חייב בכל הנזק) וכיון דלא מפרשי מסתמא אותו [חייב דרבנן הוא כאותו] חייב של רבי נתן.
<h2>דף נג:</h2>
שור ושור פסולי המוקדשין פירש בקונטרס בכור בעל מום דכיון דאין לו פדיון בקדושתיה קאי אע"פ שנפדה. דאי בשאר פסולי המוקדשין היכי דמי [אי כשלא נפדו] פשיטא הקדש נינהו כל זמן שלא נפדו, ואי כשנפדו רעהו קרינא בהו כדמשמע לקמן בשמעתין. ויש להקשות דהכא [אמרי'] דבכור בעל מום לא קרי ליה רעהו, ובסנהדרין בשילהי חלק [קי"ב ע"ב] אמרינן גבי עיר הנדחת רבי ישמעאל אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר וקא דייק התם במאי עסקינן אילימא בתמימים שלל שמים הוא אלא בעלי מומים שללה נינהו אמר רבה כולי, הרי התם משמע דבכור בעל מום מיקרי שללה, וכי היכי דמיקרי שללה הכי נמי מיקרי רעהו. וי"ל דאע"ג דשללה איקרי רעהו לא איקרי. ותדע דהא שמואל קאמר התם דאפילו בכור תם איקרי שללה ולא מפיק לה אלא מבהמתה, ואע"ג דהא משמע ליה דתם לא איקרי רעהו. ואין להקשות מהא דאמרינן לעיל פרק קמא [י"ב ע"ב] בכור בעל מום (לא) קרי ליה רעהו דמקדשין בו את האשה ומוכרין אותו חי ושחוט. דהתם אוקימנא ליה בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה. אך קשה מפרק קמא דתמורה [ז' ע"ב]. וצריך עיון.
אדם ושור שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין. בשור מועד קא מיירי. וכגון שאחד מהם היה יכול לדוחפו דעכשיו שניהם שווים ומשלמין בין שניהם חצי נזק ובעל הבור חצי נזק, שהרי אילו אחד מהם דחפו היה משלם מחצה, ובעל הבור מחצה כבתחילה דהבור לא פיחת כלום בהיזק עכשיו כששניהם דחפו ממה כשדחף אחד מהם. ואם אדם ושור תם דחפו, אז אדם משלם רביע נזק שלו, ושור תם לא ישלם אלא חצי רביע, דתמותו מהניא ליה דלא משלם חצי רביע אחר. ובעל הבור ישלם כל הנזק, ושאר דחצי רביע דלא מצי לאישתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור כדאמרן טעמא לעיל. תשובה. שאלתי מרבי, ואמר לי דהכי משמע דלענין נזקין כולן חייבין ומשלמין כולן בשוה ומכל אחד משתלם שליש הנזק, דמשלשתן נעשה הנזק. ואם שור תם הוא נראה לרבי שהשור משלם חצי שליש מחמת תמותו דהיינו שתות הנזק. ושתות אחר ישלמו האדם והבור בין שניהם שהרי משמע דכולן שוין, כי ליכא לאישתלומי מחד משתלם מאידך, ואין הבור חמור יותר מהאדם ליכנס בכל הפחת דשור תם. ועיקר. תוספות.
לענין דמי ולדות וארבעה דברים אדם חייב ושור ובור פטורין לא ידע רבי מהיכא נפקא דבור פטור מדמי ולדות. דשור מפיקנא לעיל [מ"א ע"א] מבעל השור נקי. אבל בור לא מפיק לעיל בשום דוכתא. מיהו איכא למימר דמכי ינצו אנשים נפקא, אנשים ולא בור. וכן לענין ארבעה דברים, איש בעמיתו ולא בור. לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב. תימה אמאי חייב, והרי הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בבת אחת דברי הכל מודים דכולן פטורין, ולא פליג ריב"ב אלא בזה אחר זה לחייב אחרון, (כמו כן) [וכאן] כולן הכוהו בבת אחת שור ובור ואדם ואמאי מתחייב השור, והא אמרינן כמיתת הבעלים כך מיתת השור. מיהו י"ל דשור עצמו פטור ממיתה ולענין כופר מחייב ליה רבא, ולית ליה לרבא כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר וכו'. מיהו השתא אליבא דרבא, הא דבעא מיניה רב אחא בר יעקב מרב נחמן לעיל בשור שנגח ד' וה' [מ' ע"א], שור של שותפין כיצד משלמין כופר, הכי נמי הוה מצי למיבעי שני שוורים של שני בני אדם שהמיתו כיצד משלמין כופר וכו', כיון דבעינן למימר השתא דמיחייב כופר אפילו במקצת מיתה. תוספות. מסתברא פטורא לגבי (שור) [בור] שכן פטר בו את הכלים. תימה אמאי לא ילפינן שור מבור לפטור פסולי המוקדשין, כי היכי דילפינן בור משור לענין בעלים מיטפלים בנבילה. מיהו נראה לרבי דהיינו טעמא משום דהבור קל הוא משור כדקא מסיק ואזיל שהרי פטר בו את הכלים וגבי שור לא אשכחן פיטורא לגמרי, הילכך בור משור לקולא ילפינן להיות בעלים מיטפלים בנבילה, דהשתא בשור חמור מטפלין כל שכן בבור הקל, אבל שור מבור לקולא לפטור שור פסולי המוקדשין ליכא למילף דאיכא למימר בבור הקל הוא דפטר רחמנא אבל בשור החמור לא. אי נמי נראה דהאי דבעלים מיטפלין בנבילה סברא היא, ואפילו בשור לא הוה בעי קרא אלא לרווחא דמילתא נכתב, שהרי המזיק אינו חייב לשלם אלא מה שהזיק לבהמת חבירו והיינו פחת מיתה, ונבילה עומדת ברשות בעלים, כבתחילה כשהיתה חיה, ומה שפחתה נבילה ברשות בעלים פחתה, דהמזיק אינו כגזלן שקונה כל הבהמה משעת גזילה להתחייב באחריותה, ולפיכך בגזלן אין שמין כדפרישית פ"ק [י"א ע"א] תוספות.
שור ולא אדם. אדם משמע ליה טפי למעט מכלים [משום דהן ממונו], להכי מעיקרא ממעט אדם והדר כלים, ולהכי נמי לרבי יהודה מרבה כלים לפרטא טפי מאדם. אבל אין ראייה שהרי עבד ואמה ממונו הוא וממעטי. מיהו י"ל משום דשכיחי כלים ליפול יותר מאדם לפיכך נראה לרבותם יותר מאדם. אי נמי משום דאדם פקח הוא והוה ליה לעיוני טפי. תוספות.
<h2>דף נד.</h2>
או מיבעיא ליה לחלק. הא סוגיא אתיא כרבי יאשיה דמצריך או לחלק, דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד. ותימה דהכא אזלא סוגיא דתלמודא הכי דלא כהילכתא. גימגום. בעל השור ישלם חזר וכלל. תימה אמאי לא משני ליה ולא ממילא שמעינן על דבר מיתה, כדמשני לעיל גבי אחר אחרון למיתה. מיהו איכא למימר דלא דמי הא לההיא דלעיל, דהתם לא מרבה כלום אלא משמעות [קרא] דריש ממילא, דהכי ודאי משמע דבהיאך דעבד מיתה מיירי והמת יהיה לו. אבל הכא דלריבוייא בעי למידרשיה לרבות כל בעלי מיתה, הא ודאי ליכא למישמע ממילא אי לא דהוי מופנה להך דרשא. תוספות. אי הכי אפילו אדם וכלים נמי. תימה דמעיקרא אשינוייא דלעיל, דבעי למידרש מוהמת יהיה לו פריך בין לרבי יהודה בין לרבנן אמאי איצטריכו למעט כלים. משמע דפשיטא ליה דממעט כלים ואדם משור וחמור. והשתא להך שינויא בעי להו מהיכן מימעטי. גימגום. תוספות.
<h2>דף נד:</h2>
לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו כתיב. תימה אמאי לא יליף שור שור משבת. ואי משום דצריך למעוטי אדם משור, כי הוה ילפינן נמי שור שור משבת לא הוה מרבינן אדם, כדאמרינן לקמן בסוף מסקנא אמרי אי הכי אדם נמי ליתסר, פירוש מגזירה שוה אלמה תנן וכו' [ומשני אמר קרא למען וכו' ולא לדבר אחר] אלמא לא יליף אדם מהני גזירות שוות. גימגום.
לפריקה. תימה שאינו מזכיר לטעינה, דטעינה נמי כתיב בה חמור, כי תראה חמור אחיך וגו' הקם תקים עמו. מיהו [י"ל] דבכלל פריקה טעינה משמע. תוספות. אלא שדיבר הכתוב בהוה. כמו גבי נפילת הבור שור וחמור מצויין יותר ליפול, לפי שהולכין כל שעה ברשות הרבים עם המשאות, ושאר בהמה וחיה רועין בשדה ואינן רגילין להלך ברשות הרבים. ובהפרשת הר סיני שנאמר גם הצאן והבקר אל ירעו, משום דדרכן לרעות. ותשלומי כפל ואבידה [כתוב בהן] שור וחמור, דדרכן לרעות בשדה אחר ומתוך כך נגנבים ונאבדים. לפריקה ולחסימה, שור וחמור עשויין לטעון משאות ולדוש. לפריקה יליף חמור חמור משבת. תימה אם כן נילף שור לענין פדיון פטר חמור משבת, ונרבה כל בהמה טמאה לענין פדיון. גימגום. וכן בכלאים דחרישה, שור וחמור דרכן לחרוש. ובכלאים דהרבעה דכל בהמות דרכן להרביע וחיה בכלל בהמה, אבל עופות אין דרכן להרביע לכך כתוב בהמתך.
אם לרבות את העופות. תימה למאי איצטריך למידרש מאם. תיפוק לי בהמה מבהמתך משבת כדדריש לקמן שור שור משבת. גימגום. תימה מאם אחריני מאי דריש ביה, דכתיב אם בהמה אם איש. [ועוד] דריבוי אחר ריבוי הוא ולא בא אלא למעט. מיהו י"ל דאם אחרון לאו דוקא, דכתיב אם בהמה וכתיב נמי אם איש. תוספות.
אי כלאים דהרבעה יליף בהמתך בהמתך [משבת]. תימה לרבי אם כן אמאי איצטריך למימר בבהמה המקשה חיה בכלל בהמה להרבעה, הא ילפינן משבת, ולגבי שבת מרבינן אפילו עופות בכלל דריבוייא. וי"ל דודאי הכא לא איצטריך קרא, ולאו קרא יתירא הוא לחיה טמאה [שהיא] בכלל [בהמה] טמאה. אלא חד קרא הוא דכתיב דאשמועינן חיה בכלל בהמה, ועיקר [קרא] לא אתא לאשמועינן אלא כדאמרינן לסימנין. והא דקא מסיק התם להרבעה לאו דוקא, אלא הא אשמועינן דיש דברים הרבה דכתיבי בבהמה ולא בחיה וכדילפינן בשמעתין, מיהו איצטריך האי קרא דהתם לאשמועינן חיה בכלל בהמה לסימנין. והא נמי ליכא למימר, לילף מהתם דחיה בכלל בהמה לכל דבר ולמה לי גזירה שוה דהכא, די"ל דאיצטריך לעופות. מפי רבי.
בהמתך דדברות ראשונות כלל שורך וחמורך דדיברות האחרונות פרט וכו'. וא"ת והא כלל ופרט וכלל המרוחקים זה מזה הם, ואמרינן בפ"ק דפסחים [ו' ע"ב] ובמנחות פרק כל המנחות [נ"ה ע"ב] דאין דנין אותן בכלל ופרט. תריץ דדברות הראשונות והאחרונות כחד ענינא חשיב ליה כאילו הן מקורבין. מפי רבי. מה הפרט מפורש בעלי חיים אף כל בעלי חיים. תימה היכי מפיק מכעין הפרט טפי ממשמעות הכלל. דבהמתך לא משמע אלא דוקא בהמה ולא חיה, ומכעין הפרט מרבינן נמי חיה ועוף שהם בעלי חיים. מצאתי. וכל בהמתך דדברות אחרונות חזר וכלל. וא"ת והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא, דאילו כללא קמא כתיב בה [בהמתך] דמשמע כל בהמות, ואילו כללא בתרא כתיב וכל בהמתך, משמע דמרבה נמי חיה ועוף. תריץ דאמרינן בשילהי אלו טריפות [חולין ס"ו ע"א] ובפ"ק דזבחים [ד' ע"ב], תנא דבי ר' ישמעאל ריבה כי האי גוונא כללי ופרטי. והכא נמי ר' יוסי משום ר' ישמעאל קאמר. מפי רבי.
ה"א קדוש בבכורה אין. תימה אם כן דלא אתי הני שור וחמור אלא לרבות דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא ואפילו אינו קדוש בבכורה, הא מבהמתך לחוד הוה [יליף] דחיה ובהמה במשמע. ולא ליכתוב רחמנא לא שור ולא חמור. תוספות. פרי מפרי וגידולי קרקע. בכאן משמע דבקר וצאן מיקרו גידולי קרקע. והכי אמרינן במסכת סוכה [י"א ע"ב] מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ וכו'. ומהא דתניא בבבא מציעא פרק השוכר את הפועלים [פ"ט ע"א], דישה מה דישה מיוחדת דבר שגידולי קרקע וכו' יצא חולב והמחבץ והמגבן שאינו גידולי קרקע, ליכא למיפרך. דהתם ודאי חלב מגוף הבהמה רבי ולא מקרקע. תוספות. להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר. מיהו לחסימה ולפריקה אדם שוה לבהמה, דאחסימה כתיב בהדיא כי תבא בכרם רעך וגו'. וכן גבי קמה כתיב. ופריקה נמי קל וחומר, השתא אצער דבהמה הקפידה תורה, כל שכן אצער דאדם. תוספות.
<h2>דף נה.</h2>
אתיא למינהו למינהו מיבשה. דלהכי כתיב למינהו לאיסור הרבעה, כדדרשינן בסנהדרין פרק ארבע מיתות [ס' ע"א], את חוקותי תשמורו בהמתך, חוקים שחקקתי לך כבר. מפי רבי. אתיא למינהו למינהו מיבשה. ואי קשיא [לך] הא אמרינן פ"ק דקידושין [ל"ט ע"א] כלאי זרעים דרבנן, ואמאי נילף למינהו מחיה דכתיב למינהו ובעשבים כתיב למינהו. איכא למימר דלא כתיב למינהו בצוואה אלא בעשייה. מצאתי. הנהיג בעיזא ובשיבוטא מאי. תימה אפילו מנהיג בשני מינים של ים או של יבשה מנא לן דחייב דהא לא נפקא מלמינהו אלא הרכבת האילן והרבעת בהמה, אבל הנהגה לא, דהא אמרינן באלו טריפות [חולין ס' ע"א] הרכיב שני דשאים זה על גב זה מהו מי אמרינן כיון דלא כתיב בהו למינהו וכו' או דילמא כיון דאסכים מרייהו על ידייהו כמאן דכתיב למינהו (כמאן דאסכים) דמי. ולא מיבעיא ליה התם אלא אהרכבה אבל זריעה פשיטא ליה דלא נפיק מלמינהו אלא הרבעה והרכבה דכתיבי ברישיה דקרא, ואת חוקותי תשמורו בהמתך וגו', ודרשינן בקידושין [ל"ט ע"א] מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, ואהכי קאי את חוקותי חוקים שחקקתי לך בהם כבר למינהו. ומיעוט חוקותי תרי משמע, והיינו הני תרי דברישיה דקרא. הילכך מלמינהו לא נפקא לן אלא להרבעה והרכבה אבל הנהגה לא שמעינן מלמינהו. לכך קשה אמאי קא מיבעיא ליה מעיזא ושיבוטא, הא שום הנהגה לא חזינן דמיתסר אפילו בתרי מיני דיבשה. גימגום. אלא מעתה חיבר חיטה ושעורה בידו וזרע חיטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ. כגון בערוגה אחת בסמוך פחות משלשה טפחים סמוכין זה לזה. דשלשה טפחים צריך להרחיק בין זרע לזרע כדמוכח במסכת שבת פרק רבי עקיבא [פ"ה ע"א]. והא דאמר רבי יאשיה אינו חייב עד שזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד, היינו לא אמר אלא לענין כלאי הכרם, אבל לענין כלאי זרעים חייב בחיטה ושעורה בלא חרצן. ואעפ"כ מחלוקת הוא במשנת כלאים [פ"א מ"ט], איכא מאן דבעי דוקא שיהו שלשה מינים אף בכלאי זרעים, דתנן הזורע חטה ושעורה כאחת חייב רבי יהודה אומר עד שיזרע שני חיטין ושעורה אחת או שני שעורין וחיטה אחת או חיטה ושעורה וכוסמת, ובלבד שיהו שלשה. מיהו הכא נקיט אליבא דרבנן דלא בעינן אלא שני מינין. והלשון דחיבר חיטה ושעורה בידו משמע דלא מיחייב אלא דוקא בחיבר שני מינין יחד במפולת יד בידו וזרען. אבל בזה אחר זה משמע דלא מיחייב. ואיני יודע אם דוקא הוא או לא. ומכל מקום מדרבנן ודאי אסור אפילו בזה אחר זה שלא במפולת יד. אבל הא מיהא תימה לן, מאי מדמי האי דרבינא לבעיא דרחבה, מה ענין זה אצל זה. גימגום. תוספות.
<h2>דף נה:</h2>
נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים וכו'. הא לא איצטריך למיתני, דכיון דתנא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור, ממילא ידעינן דנפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים דפטור. דמאי הוה ליה למיעבד, הרי נעל בפניה כראוי. וי"ל דדיוקא אתא לאשמועינן דדוקא נפרצה בלילה אבל ביום כיון דידע דנפרצה היה לו לגודרה. וכיון דלא גדרה חייב. מפי רבי. מאן תנא מועד בשמירה פחותה סגי ליה. משום דבמתניתין משמע כיון דנקט צאן דוקא מועד בשמירה פחותה סגי ליה, ולא תם. מפי רבי. הא כיסהו פטור. תימה היכי משמע מהכא, דילמא לא פטרתו תורה אלא בכיסוי טוב, שיכול לעמוד אפילו ברוח שאינה מצויה. וליכא למימר דהא פשיטא ליה דפטור ולא איצטריך למיכתב, דאיצטריך סד"א כורה לא סגי ליה בכיסוי עד שטמים ליה כוליה כדאמרן לעיל [נ' ע"א], קמ"ל דסגי ליה בכיסוי. וי"ל דכיסוי מעולה שיכול לעמוד ברוח שאינה מצויה היינו כמו טמים ליה כוליה. וכיון דאפקיה בלשון כיסוי משמע דלא בעינן שמירה מעולה דומיא דטמים ליה. מפי רבי. שן דכתיב ובער עד דעביד כעין וביער. אע"ג דאמרינן בפ"ק לעיל וביער דמשמע [אזלא ממילא מ"מ משמע] דבעינן כעין ושלח, ומושלח משמע דאיהו גופיה ביער, דרשינן מהא דבעינן כעין וביער. מיהו תימה דלא דריש תרוייהו מושלח, דמשמע דבעינן כעין ושלח, ומושלח משמע רגל ומשמע שן, כדאמרן לעיל בפ"ק [ג' ע"א]. אילימא בכותל בריא בדיני אדם נמי ליחייב. (לבהמה) [לכאורה] הוה משמע לפרש ליחייב אבהמה. אבל אין נראה דלענין בהמה הוי גרמא, דדוקא משמע במתניתין הוציאוה ליסטים הליסטים חייבים, אבל מה שפרצו הכותל ליסטים אינן מתחייבין על הבהמה. הילכך בעל כרחין צריך לפרש כדמפרש בקונטרס בדיני אדם נמי ליחייב אכותל, בכותל רעוע. והשתא הוה משמע דפטור מדיני אדם אבל חייב בדיני שמים אכותל. ותימה אם כן אמאי נקט פורץ גדר לפני בהמת חבירו, הוה ליה למימר הפורץ גדר של חבירו. ויש מפרשים דחייב בדיני שמים אבהמה ולא אכותל כיון שהוא רעוע, הילכך נקט לפני בהמה. אבל לקמן לא משמע הכי, דמסיק מהו דתימא למיסתריה קאי וסוף הבהמה לצאת, בדיני שמים נמי לא ליחייב אבהמה, קמ"ל. ולא נהירא דלמיסתריה משמע שהוא בעצמו יסתור את כותלו וכיון שהוא עצמו [יסתור] ישמור את בהמתו. והכי הוה ליה למימר כיון דלמיפל קאי בדיני שמים נמי לא ליחייב קמ"ל. הילכך נראה לרבי לפרש דחייב בדיני שמים נמי קאי אכותל. והא דנקט בפני בהמת חבירו, ממילא אשמועינן דעל הבהמה כמו כן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. מפי רבי.
<h2>דף נו.</h2>
אילימא לנפשיה ממון בעי שלומי ובדיני אדם נמי ליחייב. ואע"ג דלא ידעינן אם עידי שקר הם שיוציא הימנו, מכל מקום חייב לשלם הוא הדין אם היו יודעין דעידי שקר הם, והיכי קתני פטור מדיני אדם דמשמע אפילו יודעין דשלא כדין עבד לא מגבינן מיניה (והו) [האי] ממונא, דומיא דפטור מדיני אדם דהכופף קומתו של חבירו דהוי (דלא) [אפי'] ידעינן, ואמאי לא מגבינן מיניה אפילו בדיני אדם אי ידעינן דעידי שקר הם. מצאתי. אלא לחבריה. וא"ת חבריה לישלם. איכא למימר כגון שהלך למדינת הים. אי נמי לא ידעינן דעידי שקר הם. מצאתי. אלא בחד. וקרא דאם לא יגיד בתרי כתיב, דאילו בחד לא הוה ונשא עונו, (כדתנן) [כדתניא] בשבועת העדות [שבועות ל"ב ע"א] המשביע עד אחד פטור.
העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת. בהניזקין בגיטין [נ"ג ע"א] מפרש למאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק, פרה שהכניסה לרבקה על מנת שתינק ותדוש, מי חטאת ששקל משקלות כנגדן. אבל למאן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, אפילו עשה מלאכה ממש בפרה שנתכוין לדוש פטור מדיני אדם, וכן במי חטאת אפילו שקל משקלות בגופן. והוא הדין דהתם בגיטין הוה מצינן לתרץ למאן דאמר היזק שאינו ניכר שמיה היזק, דהא דקאמר העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת היינו שעושה מלאכה אחרת עמהם, ובגופן אינו עושה שום מלאכה, כגון ששחט פרת חטאת של חבירו ובשעת שחיטה עשה עמה מלאכה שהיא נפסלת בכך. כדתנן במסכת פרה [פ"ד מ"ד] והמלאכה פוסלת בה עד שתיעשה אפר, ובחולין נמי אמרינן בפרק ב' [ל"ד ע"א], שחט פרה ושחט בהמה אחרת [עמה] דברי הכל פסולה, ובסיפרי יליף לה מקרא דושחט אותה, בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה. מי חטאת נמי כגון בשעה שמילא מים עשה מלאכה שהם נפסלין, כדתנן במסכת פרה [פ"ז מ"ב] הממלא באחת ידו ועשה מלאכה באחת ידו הממלא לו ולאחר או שמילא לשנים כאחת שניהם פסולין, שהמלאכה [פוסלת] במילוי בין לו בין לאחר. ובסיפרי ילפינן לה מקרא, דאמרינן התם [פ' חוקת] אין לי שהמלאכה פוסלת אלא בפרה, במים מנין ת"ל והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה, משמע דבכי האי גונא שמיפסלא פרה שעוסק במלאכה אחרת בעת עשייתה, הכי נמי נפסלין מים אע"פ שאינו עושה מלאכה בגופן. וי"ל הא דלא תריץ הכי בגיטין, משום דמשמע ליה לישנא דהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת היינו שבגופן עושה מלאכה. אי נמי כיון דמיירי בעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת של חבירו, הילכך לא נקט מלאכה שהיא פוסלת בשעה שעוסק בהן, דסתם עוסקי במי חטאת ובפרת חטאת בעלים הם ולא אחרים. מפי רבי. ומי חטאת אין נפסלין אלא כל זמן שלא נתן בהן אפר. דהכי תנינן בהדיא במסכת פרה, פרה נפסלת במלאכה עד שתיעשה אפר, והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו אפר, ובסיפרי יליף מקרא [שם] יכול אפילו קידשו ת"ל למי נדה כבר הן מי נדה. תוספות. ותימה אמאי דחיק ומשני בגיטין הכי, דהא אפילו צורם אוזן פרתו של חבירו קאמר רבה דפטור מדיני אדם משום דפרה כדקיימא קיימא, והא דהעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, משני ליה שפיר לקמן פרק הגוזל קמא סמוך לגמרא חמץ ועבר עליו הפסח [צ"ח ע"א], דאפילו מינכרא פטור. נראה לי דבהניזקין לית להו סברא דרבה לגבי פרת חטאת, אלא סבירא להו דאפילו אמרינן צורם אוזן פרתו של חבירו פטור, לגבי פרת חטאת מיהו לא אמרינן הכי, משום דבצורם וכו' היינו טעמא דמיפטר משום דלא הוה ידע דלמזבח קיימא, אבל פרת חטאת כיון דאדומה היא ואיכא פסידא טובא הוה ליה לאסוקי אדעתיה, הילכך אי הוה צורם הוה מיחייב. מצאתי.
מהו דתימא נימא ליה מי הוה ידענא דאתיא רוח שאינה מצויה. תימה טובא אהך מסקנא, מה שייך למיטען הכי, והא קמי קב"ה גליא למה היתה כוונתו. וכן הא דמסיק גבי טמון מהו דתימא מצי אמר ליה אנא כיסוי כסיתיה, והא כלפי שמיא גליא אם לכך היתה כוונתו אם לאו. תוספות.
הניחא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס [פטור]. תימה לרבי מאי ניחותא, דאכתי מצי למיתמה מאי דוחקיה דרבה לאוקומי למתניתין בשחתרה ובכותל רעוע, לוקמה בלא חתרה ואפילו בכותל בריא. וי"ל משום דהא פשיטא דבכותל בריא פטור, הילכך מסתמא לא אתיא לאשמועינן אלא דאפילו בכותל רעוע פטור כגון שחתרה. מפי רבי. אלא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. מהכא נמי משמע דאע"ג דאירע אונס שהיה ראוי להיות אפילו לא היה פושע מתחילתו חייב למאן דאית ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. דהא הכא אפילו היה כותל בריא הות נמי מצי למיחתר כדהשתא. מיהו אין (צריך) לדקדק מכאן כל כך. דילמא אילו היה כותל בריא לא הוה מצי למיחתר. גימגום. תוספות. כל טצדקא. פירוש ערמימות, וחבירו במנחות פרק התכלת [מ"א ע"א] טצדקי (א'חד') [אחדא] למיפטר נפשך מציצית.
<h2>דף נו:</h2>
הוציאוה ליסטים פשיטא כיון דאפקוה קמה להו ברשותייהו. בירושלמי [פ"ו ה"א] מדייק אמר רב הושעיא כשהוציאוה לגוזלה, אבל הוציאוה לאבדה הליסטים פטור דגרמא בעלמא הוא. אבל בשמעתין לא משמע הכי, דפריך פשיטא כיון דאפקוה קמה ברשותייהו לכל מילי משמע לא שנא אפקוה לגוזלה לא שנא לאבדה דאי הוה בעי למיפלג כדקא מפליג בירושלמי לא הוה מסיק בהדיא הכי פשיטא כיון דאפקוה קמה. או הוה ליה למיהב חילוק כדקא יהיב התם. מיהו תימה אמאי חייב בשלא נתכוונו לגוזלה, והא גרמא בעלמא הוא דעבדי שיצאה והזיקה. אבל מהא בעי למימר כיון שהוציאוה ועשו בה פשיעה כדי לאבדה, הרי נתחייבו בה באחריותה אם תאבד, וכיון דקמה ברשותייהו לענין אבידה קמה לה נמי ברשותייהו לכל מילי אף לענין נזקין. תוספות. והא לא שייך לדקדק דאפקוה להיכא, כדקא דייק בכתובות [ל"א ע"ב] גבי הגונב כיס בשבת. דהתם משום חיובא דשבת היכי מצי ליהוי בהדי קניה קא דייק ואזיל. אבל הכא איכא למימר דאפקוה לסימטא או הוליכוה לרשותם.
המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב. דאין זה גרמא אלא מעשה בידים דמה לי נתן שם אש אצל קמה מה לי מעמיד בהמת חבירו, דזה ודאי שהבהמה תאכל את הקמה והוי כאילו האכילה בידים. ולא דמי הא לנותן סם המות לפני בהמת חבירו דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, דהתם אין דרכה של בהמה לאכול סם המות ולא היה לו להעלות על הלב שתאכל, ולרב דפטר לעיל [מ"ז ע"ב] אפילו באכלה פירות והזיקה, היינו משום טעמא דקאמר היה לה שלא תאכל. מפי רבי.
וליסטים נמי שהכישוה במקל. פירוש הכישוה במקל, ומחמתם הלכה לקמת חבירו ואכלה, ולא מיירי מתניתין כשנתכוונו לגוזלה. ומה שפירש הקונטרס וליסטים נמי שהכישוה ואשמועינן מתניתין דהכשת מקל משיכה היא, דהיינו משמע דמסיק כדאמרינן מעיקרא שנתכוונו לגוזלה. ולא נהירא דדומיא דהכישה דרב יוסף דאיירי אקמת חבירו, מסיק נמי וליסטים שהכישוה. תוספות.
ושומר קמא איפטר ליה נימא תיהוי תיובתיה וכו'. מהך קושיא דמקשי ליה אית לן לפרושי בעל כורחין האי דשני ליה אלא תחתיו דשומר, דלאו אנזקין קאמר נכנס תחתיו לשלם תחתיו אם הזיק. אלא לענין שמירה שאם פשע בה רועה ונגנבה או שאבדה נכנס תחתיו דשומר לשלם אותה לבעלים, ואין טענה לבעלים עליה דשומר קמא אלא עליה דרועה. ואם שמרה כראוי ונגנבה או שאבדה שלא בפשיעה פטורים זה וזה, ולא מיחייב שומר קמא במאי דמסרה לרועה שלא מדעת בעלים, והיינו דקא מקשי ליה מדרבא דאמר שומר שמסר לשומר חייב. אבל אי נפרש אנזיקין האי דשני ליה נכנס רועה תחתיו דשומר, אי הכי מאי הוה מותיב ליה מדרבא, [דרבא] לא איירי בנזקין לחייב שומר קמא בתשלומי נזק. דהא מפרשינן טעמיה דרבא בהמפקיד [ל"ו ע"ב] משום דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, והא ליכא לפרושי אלא אבעלים, אבל אניזק ודאי דיניה הוי לכולי עלמא עם שומר בתרא הואיל וברשותיה אזיל. ואי הוה מיירי מתניתין ברישא בקרן, הוה מצי לפרושי האי מסרה לרועה נכנס תחתיו דשומר, לטעון עם הבעלים כשיבואו לתבוע בהמתן שנטל הניזק בנזקו דשומר קמא איפטר מבעלים, (והיינו) [והרי] הוה מותיב ליה מדרבא שפיר. אבל הא ליכא למימר שהרי אוקימנא לרישא בשן ורגל מדקתני צאן ולא קתני שוורים, וארישא קאי האי מסרה לרועה. הילכך ליכא לאוקומה אנזקין, דשן ורגל משלמין מן העלייה, ואפילו אין נכסים לרועה לשלם מן העלייה אין נראה לומר שיהא ניזק יכול להחזיק באותה בהמת פקדון שהזיקה להשתלם נזקו, כיון דדינו להשתלם מעלייה דרועה. תוספות. דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה. וכל המפקיד לרועה על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, הואיל ומסתמא אדם עשוי להניח ביד אשתו ובניו. תוספות.
בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא וכו'. כלומר בההיא (הנאה) [שעתא] דבעי שיטרח בה אדם לעיולי לביתיה לא בעי למיתב ריפתא לעניא. אי נמי בעידנא דמאכילה שעוסק במצוה פטור מן המצוה, ובההיא [הנאה] הוי שומר שכר. וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה, פירוש בשעה שעוסק בזו פטור מזו, ואפילו זו עוברת וזו אינה עוברת אינו חייב לדחות זו מפני זו כיון שהתחיל לעסוק בזו כבר. אבל הא אין נראה לפרש שבשעה ששומרה בביתו כל אימת דברשותיה היא שיהא פטור מלמיתב ריפתא לעניא, דבכי האי גונא לא אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה, דהא דמי ללבוש תפלין וציצית דאע"פ שהוא עושה מצוה כל שעה שהוא לבוש בהן לא מיפטר בהכי משאר מצוות. וכן יש לפרש הא דאמרינן במסכת סוכה [כ"ו ע"א] כותבי ספרים תפלין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים לאיתויי מוכרי תכלת פטורין מן התפלה ומן התפלין ומכל המצוות האמורות בתורה וכו', דוקא בשעה שעוסקין וטורחין בהן. וכן מוכח בנדרים [ל"ג ע"ב] דאמרינן התם גבי הא פלוגתא דרבה ורב יוסף [דפרוטה דרב יוסף] לא שכיחא, פירוש שבשעה שעוסק במצוה זו תבוא לידו מצוה אחרת בשעת הנחת תפלין ממש או בשעת עיטוף ציצית, אבל אי מפרשינן כל זמן שמקיים המצוה, אמאי לא שכיחא שיבואו לידו כמה מצוות בשעה שהוא לבוש ציצית ותפלין. אבל קשה לרבי מהנהו תרי עובדי דבפ"ק דסוכה [י' ע"ב], דרב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא אגנינהו רב נחמן בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה אישתיקו ולא אמרו ליה ולא מידי אמר להו הדריתו לכו משמעתייכו אמרו ליה אנן שלוחי מצוה [אנן] ופטרינן, והרי התם וכי בשביל שהיו שלוחי מצוה לא היו יכולים לישן בסוכה, והלא היו יכולים לישן בסוכה ולקיים מצותן. ועוד בפרק שני [שם כ"ו ע"א] אמרינן רב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי בשבתא דריגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דנהרא דסורא אמרי שלוחי מצוה אנן ופטרינן. וצריך לדחוק ולפרש, דהתם [מיירי] בשום ענין שלא היו יכולין לקיים מצוותן אם היו ישינים בסוכה. מפי רבי. הלכות גדולות (פסקי) [ובפסוקות] וגם פר"ח [פסקי] הלכה כרב יוסף דשומר אבידה כשומר שכר. וראייתם מנדרים דאמרינן [פרק] אין בין המודר [ל"ג ע"ב] ומחזיר לו אבידתו, וקא מסיק בגמרא פליגי בה רבי אמי ורבי אסי, חד אמר לא שנו אלא מחזיר אסור על בעל אבידה וכי מהדר ליה מדעתא דנפשיה קא מהדר ליה, אבל ניכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא מהדר דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף, וחד אמר אפילו בניכסי בעל האבידה אסורין על מחזיר מהדר פרוטה דרב יוסף לא שכיחא. הרי משמע התם דכולי עלמא אית להו פרוטה דרב יוסף, הילכך הוי שומר שכר. ואין נראה לר' יצחק בן שמואל, דראייה אינה משם, דהיכי משמע התם דסבירא להו דהוי שומר שכר, נהי דאית להו פרוטה דרב יוסף, מיהו כיון דלא שכיחא לא חשיבא למיהוי עליה שומר שכר, כי היכי [ד]למ"ד התם דלא חשיבא הנאה גבי מודר כיון דלא שכיחא. ואפילו למאן דאסר לה התם לענין מודר הנאה, משום דסבירא ליה אע"ג דלא שכיחא כיון דפעמים מיהא איכא הנאה אסרינן לה גבי מודר, אבל לענין להיות מהא כשומר שכר לא חשיבא הנאה. דהא רבה גופיה דפליג עליה דרב יוסף, לאו משום דלית ליה פרוטה דרב יוסף, דהא ודאי סברא היא דרבה לא איפליג אהא דקיימא לן העוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא אע"ג דאית ליה פרוטה דרב יוסף (משום) [אפילו] הכי לא הוי שומר שכר, והכי נמי איכא למימר [על] הנהו דנדרים. אלא נראה לרבי יצחק בן שמואל דהילכתא כרבה דשומר אבידה כשומר חנם, כדקיימא לן בבבא בתרא [קמ"ג ע"ב], דרבה ורב יוסף הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה. וא"ת היינו דוקא בההיא מסכתא דבבא בתרא דכולהו הנהו תלת מילי איתנהו בבבא בתרא, הא ליתא דבגיטין מוכח דאפילו בעלמא קיימא לן הילכתא כרבה, דאמרינן פרק מי שאחזו [גיטין ע"ד ע"ב] ההוא גברא דא"ל לאריסיה כולי עלמא דלו תלת דלוותא ושקלי ריבעא ואת דלי ארבעה ושקיל תילתא לסוף אתא מיטרא, אמר רב יוסף הא לא דלה ורבה אמר הא לא איצטריך, לימא רב יוסף דאמר כרבנן ורבה דאמר כרשב"ג, ותסברא והא קיימא לן הילכתא כרבה ובהא הילכתא כרשב"ג וכו'. הרי מדקאמר התם קיימא לן הילכתא כרבה משמע דבכולי תלמודא הילכתא כרבה, מדלא קאמר והא קיימא בהא הילכתא כרבה. וכן בעל הלכות גדולות פוסק בכל דוכתא הילכתא כרבה. ועוד ראייה דודאי הכא הילכתא כרבה דשומר אבידה כשומר חנם דמי, דאמרינן בבבא מציעא פרק (התר) [ב' (כ"ח ע"ב)] מצא כל דבר שאינו עושה ואוכל ימכר מה יהא בדמים ר' טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן רבי עקיבא אומר אל ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. וקא דייק בגמרא עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהן אבל לא נשתמש בהן לדברי הכל פטור, נימא תיהוי תיובתא דרב יוסף דאיתמר שומר אבידה וכו', אמר לך רב יוסף בגניבה ואבידה דכולי עלמא לא פליגי, כי פליגי באונסין דשואל דר' טרפון סבר שרו ליה רבנן לאישתמושי בהו והוי שואל עלייהו וכו'. הרי משמע התם דלרבה דסבירא ליה כשומר חנם מפרש לה למתניתין בגניבה ואבידה, ודוקא חייב משום דיכול להשתמש בהן, אבל אם לא דמותר להשתמש בהן הוי פטור מגניבה ואבידה, דשומר אבידה כשומר חנם. ושמעינן ליה לרב נחמן פרק המפקיד [ב"מ מ"ג ע"א] דאמר אההיא מתניתין דמותר להשתמש בהן ואם אבדו חייב באחריותן, דדוקא אבדו אבל נאנסו אע"ג דמותר להשתמש בהן לא הוי שואל עלייהו. אם כן בעל כורחין רב נחמן לא סבר כרב יוסף, דהא לא מצי לאוקומי מתניתין דאלו מציאות באונסין כדמוקי לה רב יוסף, אלא בעל כורחין רב נחמן כרבה סבירא ליה דשומר אבידה כשומר חנם, ומוקי לה למתניתין דאלו מציאות בגניבה ואבידה כדפרישית אליבא דרבה, וקיימא לן הילכתא כרב נחמן בדיני.
<h2>דף נז.</h2>
מודינא לך בבעלי חיים וכו'. נראה דלא חזר בו ממה שתירץ לעיל כגון שהחזירה בצהרים וכו', דההיא ליכא לאוקומי בבעלי חיים, דתרתי בבעלי חיים למה לי לאשמועינן דמביתו חייב. מצאתי. לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותו מאי לעולם לאו אפילו בביתו. סיפא דברייתא דלעיל היא בתוספתא דבבא מציעא. [פ"ב ה"ט]. א"ל מודינא לך בבעלי חיים כיון דנקטי להו ניגרי ברייתא וכו'. והשתא אית לן לפרש הא דקאמר לעולם הוא חייב דמשמע אפילו בביתו דוקא אאבידה קאי, דלענין אבידה פושע הוי משום האי טעמא דנקטא ניגרי ברייתא, אם לא שמרה שמירה מעולה. אבל לענין גניבה לא שייך האי טעמא, דלענין גניבה לא הוי חייב אפילו בביתו דלא [הוי] עלייהו אלא כשומר חנם. ורישא דברייתא דקתני נגנבה או שאבדה חייב באחריותה, היינו כדתרצינן לעיל דאמקום שהחזירה קאי וכגון שהחזירה בצהרים. מפי רבי.
ולחורבתו שאינה משתמרת. ברוח שאינה מצויה, אבל משתמרת ברוח מצויה. דאי אינה משתמרת אף ברוח מצויה אם כן אפילו הוה שומר חנם הוה חייב אם נגנבה או אבדה משם. מיהו ליכא למימר דמדמי ליה לשומר חנם לגמרי לומר גבי שומר חנם נמי אם החזיר שלא החזיר [מדעת] בעלים דהויא חזרה כי היכי דקתני הכא גבי שומר אבידה, כדמסיק לקמן דשלא מדעת בעלים אתא לאשמועינן דגבי שומר חנם צריך דעת בעלים, כדקאמר הכל צריכין [דעת] בעלים. תוספות.
א"ל שאני אומר ליסטים מזויין גנב הוא. תימה מהא דאמרינן בב"מ פ' השואל בתחילתו [צ"ד ע"ב], גניבה ואבידה בשואל מנלן וכו', אלא מדתניא ונשבר או מת אין לי אלא שבורה ומתה גניבה ואבידה מנין אמרת קל וחומר וכו' וכי תימא איכא למיפרך וכו' אי בעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ואי בעית אימא ליסטים מזויין גנב הוא. ומוכח (ומשמע) התם דבלאו חד מהני תרי שינויי לא ידעינן גניבה ואבידה דחייב בשואל. אם כן ר' יוחנן אליבא דרב יוסף מנא ליה דשואל חייב בגניבה ואבידה. דהא דקאמר הכא רב יוסף אליבא דרבי יוחנן ליסטים מזויין גנב הוא. ומוכח נמי פרק המפקיד [ב"מ מ"א ע"א] דרבי יוחנן אית ליה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה. דאמרינן התם במשנת המפקיד אצל חבירו חבית, גמרא מאי טעמיה דלוי א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן נהוראי משונה שליחות יד האמורה בשומר חנם וכו', מאי דא ודא אחת היא משום דאיכא למיפרך מה לשומר חנם (שם) [שכן] משלם תשלומי כפל בטענת גנב, ומאן דלא פריך הכי קסבר קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, אלמא ר' יוחנן דקפריך לית ליה האי סברא. וכיון דלית ליה אפילו חד מהני טעמי גניבה ואבידה בשואל מנא ליה. ונראה דנפקא ליה מדכתיב מוכי ישאל וי"ו מוסף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון, פירוש דנילף השואל משומר שכר. מצאתי.
<h2>דף נז:</h2>
לא אם אמרת בשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל וכו'. ואע"ג דשומר שכר מתחייב קרנא בלא שבועה, קסבר האי תנא כפילא בשבועה עדיפא מקרנא בלא שבועה. וקשיא לרבי להאי תנא מנא ליה דפרשה ראשונה בשומר חנם שניה בשומר שכר, ואיפך אנא דהא בבבא מציעא מהאי טעמא הוא דקיימא לן משום קרנא בלא שבועה עדיפא ליה מכפילא בשבועה. דהכי אמרינן בהשואל מסתברא שניה בשומר שכר שכן חייב בגניבה ואבידה, אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב, אפילו הכי קרנא בלא שבועה עדיפא ליה מכפילא בשבועה. ויש לתרץ דפשטיה דקרא משמע ליה דראשונה בשומר חנם ושניה בשומר שכר. כמו שפירש רבינו שמואל הפשט בפרשה ראשונה בשומר חנם דכתיב בה כסף או כלים, וסדר העולם לשומרם [בחנם דליכא בהו טירחא, ובפרשה שניה כתוב בהמה וסדר העולם לשומרה] בשכר שיש טורח בשמירתם. מפי רבי.
ואי ס"ד ליסטים מזוין גנב הוא אמאי אין עליו תשובה איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל וכו'. תימה לפי מאי דס"ד דהאי דפריך השתא דכפילא בשבועה עדיפא מקרנא בלא שבועה, אם כן היכי דיין קל וחומר מעיקרא, ומה שומר שכר שפטר בו שבורה ומתה חייב בו גניבה ואבידה שואל שחייב בו שבורה ומתה אינו דין שיהא חייב בגניבה ואבידה. אדרבה היא הנותנת כיון שהחמיר בו הכתוב נחמיר בו לפוטרו מן הגניבה לחייב כפל בטוען טענת גנב, דכפילא בלא שבועה עדיפא. ובכאן אין להקשות כל כך דהאי דפריך הוה סבר הכי ולבסוף סתר לה במסקנא, וטובא איכא בתלמודא דהוה מצי למימר וליטעמיך ולא קאמר. אבל בבבא מציעא פרק השואל [צ"ה ע"א] יש להקשות יותר, דהתם הכי סלקא סוגיא דדייק מאי אין עליו תשובה וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין (גזלן). איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא. ואי בעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא, הרי משמע מהאי תירוצא בתרא דהכי קאמר, אי בעית אימא כפילא בשבועה עדיפא אפילו מביאין עליו תשובה דליסטים מזויין גזלן הוא. ותימה כיון דכפילא בשבועה עדיפא היכי נסיב קל וחומר. גימגום.
שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין. תימה לרבי והא גבי שואל נמי מצי למיהוי, כגון בטוען טענת גנב בבעלים. מיהו מסופק אי שייך כפל בהשואל אפילו בכי האי גוונא או לא. ועוד אפילו תמצי לומר דשייך, מכל מקום אכתי איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל אף בטוען טענת ליסטים מזויין שלא בבעלים, תאמר בשואל שאינו משלם אלא בטוען טענת גנב בבעלים. תוספות.
סברוה כר' יהודה דאמר שוכר כנושא שכר. להכי סברוה טפי לאוקומי הכי משום דהכי קיימא לן דשוכר כנושא שכר דמי, דסתם לן תנא הכי במסכת שבועות פרק בתרא [מ"ט ע"א], דתנן התם נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ומתה ומשלמין את הגניבה ואת האבידה. תוספות. ועוד מביאין ראייה דשוכר כנושא שכר מהא דאמרינן בהמפקיד [ב"מ ל"ו ע"א] א"ר ירמיה פעמים ששניהם בחטאת פעמים ששניהם באשם פעמים שהשוכר בחטאת ושואל באשם פעמים ששואל בחטאת ושוכר באשם וכו', עד דמפרש שניהם באשם כגון שנגנבה ואמרו מתה מחמת מלאכה דתרוייהו קא כפרי ממונא וכו', הרי משמע דשוכר חייב בגניבה. ועוד דמסיק התם שוכר באשם כגון שנגנבה ואמרו מתה כדרכה, שוכר דמיחייב בגניבה ואבידה קא פטר נפשיה וכו', הרי בהדיא מפרש דחייב בגניבה ואבידה, וכיון דסבר ר' ירמיה הכי מסתמא הילכתא הכי. ועוד יש להביא ראייה מיבמות בר"פ אלמנה לכ"ג [ס"ו ע"ב] גבי ישראל ששכר פרה מכהן הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה, דקאמר התם בהדיא נהי דמיחייב בגניבה ואבידה וכו', והיינו בשוכר דקאמר הכי. ולפי האי פירושא תימה לי מאי קאמר ואי בעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה דהשתא אפילו כר' יהודה אתיא, מה מועיל השתא דאתיא כרבי יהודה כיון דסבר רבי יהודה כשומר חנם, והיינו דלא כהילכתא, דמעיקרא דסברוה כרבי יהודה היינו משום דקיימא לן הכי הילכתא דהוי כשומר שכר. גימגום.
<h2>דף נח.</h2>
אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו לית ביה פסידא. פירוש אי נמי אפילו מבריח ארי מדעתו נמי היכא דלית ליה פסידא משלם ליה. ולישנא קמא הוה בעי למימר דמדעתו אפילו היכא דאית ליה פסידא הוי מבריח ארי. ונראה דהני תרי לישני פליגי בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים בפרק שני דייני (ממונות) [גזירות] [כתובות ק"ז ע"ב], מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו, וחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול. וקיימא לן טעמיה דחנן דפטר משום דמבריח ארי בעלמא הוא. והתם אית פסידא והיינו כלישנא קמא דהכא. ולישנא בתרא דהכא דמחייב במבריח ארי היכא דאית ליה פסידא, היינו כבני כהנים גדולים. ומההיא דהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"ג ע"ב] דאמרינן גבי שומר שכר דהוה ליה לקדם ברועים ובמקלות ומסקינן התם דאפילו בשכר נמי היה לו להקדים והדר שקיל מבעל הבית אותו שכר, ליכא למיפרך והא מבריח הוא ואמאי משלם ליה. דכיון דאי לא עביד הכי הוה מיחייב, אם כן עליו מוטל להשכיר ולעשות שמירה בכל ענין שיכול, וכאילו בעלים יניחו לו להשכיר אפילו היה בעל הבית משלם לו. דלמה ישכיר הוא משלו. ואפילו בשומר חנם, נראה לר' יצחק בן שמואל אם השכיר לקדם ברועים ובמקלות אע"פ שהוא פטור בלאו הכי, חייב בעל הבית ליתן לו השכירות. כיון שהוא שומר ומוטל עליו לשמור, נהי דפטרתו תורה משמירה מעולה, מיהו אם עשה שמירה מעולה כל שכן שעושה יפה ששמרו יתר על חיובו, ולא גרע כחו בשביל כך דמסתמא רצון בעלים הוא בכך שישמור (הוא בכך שישמור) בכל ענין שיוכל, הילכך שקיל שכירות מה שהשכיר להציל מבעל הבית, ולא שייך הכא אברוחי ארי בעלמא כמו באדם אחר. יצחק בן שמואל.
וכן הלכה פוסק יצחק בן שמואל דאברוחי ארי אפילו היכא דאית ליה פסידא פטור דהא פסק בכתובות הילכתא כחנן, וטעמיה דחנן דהניח מעותיו על קרן הצבי לאו משום דאדעתא דמתנה פירנסה, אלא אפילו פירש כדי לחזור וליפרע מבעלה, כיון דלא הלוה לה אלא לבעלה שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי, שלא הלוה לו כלום אלא שהבריח לו את הארי, ומתנה נמי לא הויא, שלא נתן אלא לארי להבריחו מזה. ולא דמי לשוכר פועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו דאמרינן בהשוכר את האומנין [ב"מ ע"ו ע"א] שנוטל מבעל הבית מה שמהנה אותו, וליורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות דאמרינן בהשואל [שם ק"א ע"א] ובהמפקיד [שם ל"ט ע"א]. דהתם מטיא הנאה לידיה שהרי השביח לו את נכסיו, אבל בהברחת ארי לא מטיא הנאה מידי לידיה אלא הצלה בעלמא שלא הפסיד. וכ"פ בקונטרס בכתובות דאליבא דחנן לא שנא פורע שאר חובותיו דהניח מעותיו על קרן הצבי, דכיון דפרעיה לבעל חוב דמודה לשם.. דלאו מידי יהב ליה אלא הבריח ממנו ארי. והכי מפרש טעמא (דר"ג) [דריש פרק] דאין בין המודר. ולא מצינו חילוק בפורע את חבירו בין היכא דיכול לישמט מבעל חובו שיפטר, ובין היכא דאין יכול לישמט ממנו בשום ענין.
וכן פירש ריב"א דאליבא דחנן כל פורע חובו של חבירו הניח מעותיו על קרן הצבי כמו במזונות אשתו. ומביא ראייה מהא דגרסינן בירושלמי פרק בתרא דכתובות [פי"ג ה"ב] רבי אבא בר ממל בעי, הפורע שטר חוב של חבירו [שלא] מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים, א"ר יוסי טעמא דבני כהנים גדולים תמן לא עלתה [על דעתו] שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה ומחיל ליה. לשון קושיא, הגע עצמך דהוה גביה משכון תימא מפייס הוינא ליה ויהיב ליה משכוני. פשיטא לי עד כאן בעל חוב שאינו דוחק ואפילו בעל חוב דוחק, פירוש לשון בעיא. נשמע מן הדא שוקל לו שקלו [ולא שקל] אין ממשכנין אותו, הדא אמרה אפילו בעל חוב דוחק. פירוש סבירא ליה לירושלמי דכיון דמוקמינן כחנן ההיא דשוקל לו את שקלו, בכל ענין אפילו היכא דממשכנין. שגם בתלמודנו כן הוא, למה שמתרץ רב אושעיא בכתובות, דמאי דמוקמינן לה מעיקרא באבוד היינו מקמי דמוקמינן לה כחנן, וההיא דירושלמי פליגא אדרבי אושעיא דמוקי ההיא דנדרים כחנן, והתם מוקי לה נמי כבני כהנים גדולים.
ולכך אין נראה לרבנו תם נשמתו עדן ליישב שיטת תלמודנו כפי הירושלמי, שחולק ומפרש דשאר פורע חובו חייב לשלם אפילו לחנן. ודוקא במזונות אשתו הוא דפטר, משום דמצי אמר לא אהניתן מידי, דהוה עניא ואכלה ודחקה ומצמצמא קמיה שהיתה לוה. ופורע את חובו בנדרים [ל"ג ע"א] היינו מזונות אשתו. והא דתנן התם בההיא משנה וזן אשתו ובניו אע"פ שחייב במזונותיהן, מפרש רבנו תם נשמתו עדן כגון שזן אותם בפני הבעל, ואפילו לבני כהנים גדולים לא מיחייבי לפרוע כיון [שזן] אותם בפניו, ואפילו לוותה בפניו. דהא קאי גברא קמן ותתבעיה לדינא שיזון אותה. ודוקא שלא בפניו הוא דפליגי בני כהנים גדולים, דסבירא להו כיון דאם לוותה חייב הכי נמי בפירנס אותה שלא בפניו ודאי חייב אפילו לחנן, כדמוכח גבי ממאנת דאין לה מזונות בלוותה ואכלה, מכלל דבאשה אחרת (היכי) [היה] חייב. וכן ביבמות פרק יש מותרות [פ"ה ע"א], גבי אלמנה לכהן [גדול] דאמרינן לא צריכא דלוותה ואכלה. ובניו דהתם מיירי בקטני קטנים, אי נמי כשקיבל עליו לזון בניו מאשתו וקנו מידו, כגון דגירשה ואהדרה. ומשום הכי לא מצי למיפשט מינה בשילהי אע"פ [כתובות ס"ה ע"ב] דחייב לזון בניו קטני קטנים. מצאתי.
נחזור על פירוש (ראשון) ר' יצחק בן שמואל, והא דאמרינן בבבא מציעא באלו מציאות [ל"א ע"ב] גבי מוצא אבידה דנותן לו שכרו כפועל בטל אם נתבטל ממלאכתו, נראה לו דתקנת חכמים היא, דמדין היה פטור דמבריח ארי בעלמא הוא ופטור מלשלם לו אע"ג דאית ליה פסידא, שאם לא כן היה מימנע ולא עביד. והקשה רבי מהא דאמרינן לקמן בהגוזל בתרא, זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו, ואמאי יהיב ליה אפילו שכרו והא מבריח ארי בעלמא הוא. ותירץ דהתם כיון דבפניו הוא ושתק, מסתמא ניחא ליה בהכי ונתרצה לו ליתן שכרו. ובההיא דהניזקין [גיטין נ"ח ע"ב] דאמרינן התם הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון. פירוש דאפילו שהתה ביד גוי הקרקע שנים עשר חודש וקנה מידו ישראל אחר חוזרת לבעלים. ומספקא [לי] אם חוזרת לבעלים בחנם או צריך ליתן לו ללוקח מעותיו. ונראה היה שחוזרת לבעלים בחנם, דכיון דקרקע אינה נגזלת וכל היכא דאיתא ברשותא דמרה איתא רק שלא היה יכול להוציאה מידו ובא זה והוציאה, מבריח ארי בעלמא הוא ופטור מלשלם לו, אע"ג דאית ליה פסידא. וכן היה נראה הדין בכל מקום שהגוי לקח בית או קרקע מישראל ובא ישראל אחר והוציא מידו על ידי שפייסו במעות, נראה מן הדין שיחזור לבעלים בחנם. דלא הוי אלא כמבריח ארי בעלמא. אבל הוא בתשובת רבינו גרשום דפסק שצריך ליתן לו מעות שנתן לגוי. ואיני יודע טעם לדבר, דמן הדין נראה דפטור. ולפי פירוש רבינו תם נשמתו עדן וגם [לפי] פר"ח כדפרישית לעיל קצת היה יכול להיות דמפרש, דלא אמר חנן אלא דווקא במפרנס את אשתו, אבל בשאר פורע חובו דקא מישתרשא ליה נכסיה מודה חנן דחייב, וה"נ איכא למימר לענין הא כיון שהוא לא היה יכול להוציאה מיד הגוי אלא במעות וזה בא והוציאה מידו הרי מישתרשי ליה וחייב. אבל לפי אותם דמפרשי דכל פורע חובו לחנן פטור איני יודע למה יהיה בכאן חייב. וצריך עיון. בתוספות ר"ת.
דא"ל איבעי לך לעבורי חדא חדא. הכא משמע דהא הוי פשיעה, דקא מיחייב אשן ורגל. דהכי מוקמינן מתניתין בשן ורגל מדקתני [צאן ולא קתני שוורים] ושן ורגל (ד)התורה מיעטה בשמירתן וסגי לה בשמירה פחותה כמו לשומר חנם. והשתא מצינן לפרושי ההיא דהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"ג ע"ב] בר אדא סברלא הוה מעבר חיותא אגמלא דנרש דחתה חדא מינייהו לחברתה (השותה) [ושדיתה] למיא, אתא לקמיה דרב פפא חייביה, א"ל מאי הוה לי למיעבד, אמר ליה איבעי ליה לעבורי חדא חדא. אפילו אי הוה בר אדא סברלא כשומר חנם מיחייב, דהא חשיבא פשיעה כדמוכח הכא. ולא דמי לשריג חד מינייהו ונפיל לנהרא, דמסיק התם בעובדא דלעיל דשומר חנם פטור על זה. דשריג חד מינייהו ודאי לא הוי פשיעה, דמאי הוה ליה למיעבד. אבל דחפה חדא לחברתה, כיון דהוה מצי למיעבד לעבורי חדא חדא ולא עבד, הוי פשיעה וחייב אפילו שומר חנם. מפי רבי.
לא שנו אלא באותה ערוגה וכו'. דסברא היא דבאותה ערוגה דנפלה בה יש לפטור, שהרי לא פשע כיון דנפלה, דאין לו לשמור בהמתו מזה שלא תפול לרשות אחרת. אבל מערוגה לערוגה משלמת מה שהזיקה, דהא בערוגה שניה נכנסה כדרכה וכאילו נכנסה לרשות אחר כדרכה דחייב. ורבי יוחנן אמר אפילו מערוגה לערוגה. דהכל שדה אחת היא והרי לאותו שדה נפלה ולא פשע בכניסתה שם, אינו חייב להוציאה משם כל זמן שלא יצתה מעצמה. מאי טעמא דאמרינן ליה מידע ידעת דכיון דילפא לה וכו'. תימה דהשתא סיפא דקתני ירדה כדרכה והזיקה משמע דוקא ירדה לדעת דמשלמת מה שהזיקה, אבל שלא לדעת אינה משלמת אלא מה שנהנית. ועוד תימה הוא לומר דשן לא תהא משלמת אלא אם כן נכנסה לחצר הניזק לדעת בעלים. ונראה דהכא כשנפלה מתחילה ויצתה וחזרה איצטריך למימר דאפילו חזרה שלא לדעת חייב מהך טעמא דמסיק מהו דתימא כיון שמתחילה נפלה ואז לא הוה מיחייב לשלומי אלא מה שנהנית, מה שחזרה שוב כדרכה שלא לדעת הוה אמינא ההיא חזרה גרירא בתר דנפלה מעיקרא וחשיב כמו מערוגה לערוגה, קמ"ל כיון שיצתה לדעת הוה ליה לאסוקי אדעתיה שלא תחזור מהך טעמא דמסיק דאמר ליה וכו' וכיון שלא נזדהר חשבינן לה כאילו חזרה לדעת. וכשיצתה וחזרה שלא לדעת אז חשבינן ודאי כמו מערוגה לערוגה, דחזרה גרירא בתר נפילה. אבל היכא דירדה מתחילת כניסתה כדרכה, בהא ודאי פשיטא בין לדעת בין שלא לדעת משלמת מה שהזיקה. תוספות. ולפירוש הקונטרס דפירש האי שלא לדעת לאו דוקא שלא לדעת שלא ידע בה ולא יותר, אלא ששמרה כראוי בשמירה פחותה היינו שלא לדעת ושן סגי ליה בשמירה פחותה, אין להקשות כלום. וסבורני כי מה שפירש בתוספות בענין אחר משום דלשון שלא לדעת לא הוה משמע ליה כפירוש הקונטרס.
<h2>דף נח:</h2>
שמין בית סאה באותה שדה. מה שפירש בקונטרס [נ"ה ע"ב] אין שמין את הערוגה לבדה מפני שמפסיד מזיק ששמין אותה בכל שוויה, ורחמנא אמר ובער בשדה אחר ודרשינן בגמרא מלמד ששמין אותה אגב שדה אחרת. אלא שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה קודם שנאכלה ממנה הערוגה וכמה היא יפה עכשיו. אינו מיושב דאם כן (דאפילו) בית סאה דבמתניתין היינו ששמין ערוגה בבית סאה, אם כן מאי קא בעי בגמרא היכי שיימינן, והא כבר פירש לנו התנא ששמין ערוגה בבית סאה. ועוד הא דפריך מברייתא בגמרא אכלה קב או קביים וכו' מאי לאו בפני עצמה, לפי פירוש הקונטרס מצי למיפרך נמי אמתניתין דבמתניתין משמע ששמין אותה בבית סאה, ולכאורה משמע דלא פריך אלא להנהו אמוראי דמפרשי מתניתין אבל ממתניתין לא הוה קשיא ליה ולא מידי. ועוד לשון בית סאה באותה שדה לא משמע כפירוש הקונטרס, דהוה ליה למימר שמים בית סאה ומאי קאמר באותה שדה. אלא נראה לפרש שמין בית סאה באותה שדה, שמין בית סאה הנאכל, באותה שדה כלומר אין שמין בית סאה בפני עצמה אלא שמין כל השדה כמה היה יפה עם אותה בית סאה וכמה הוא יפה. וכן מוכח ממילתיה דר' שמעון דקאמר אם סאה סאה אם סאתים סאתים משמע דבסאה נאכלה מיירי. והשתא שפיר קא בעי בגמרא היכי שיימינן, דהא במתניתין לא מפרש בכמה שיימינן, אלא סתם קאמר באותה שדה ויכול להיות שיהיה שדה גדול יותר מדאי, ולא יהא ניכר הפחת של בית סאה וכו' ונמצא שפוגם הניזק, או אם יהא שדה קטן נמצאת פוגם מזיק.
א"ר יוסי בר' חנינא סאה בס' סאין. דוקא סאה בס' סאין. וחוזרין ושמין כמה יגיע פחת הערוגה מבית וכו' כדפירש בקונטרס. ולפי פירוש זה דוקא נקט סאה במתניתין, דלעולם שמין סאה בס' סאין לכל מה שאכלה בין רב למעט. ונ"מ דסאה בששים סאין איכא רווחא לניזק טפי. וקלח בס' קלחים. ול"ד נקט במתניתין סאה הוא הדין דהוה מצי למינקט קב או כור. וכן לר' ינאי תרקב בששים תרקבין. וכפי פירוש הקונטרס דמפרש קלח בששים קלחים מה שאכלה בס' שיעורין כמותו, איני יודע היאך יפרש מתניתין דקתני בית סאה דמשמע ששמין בבית סאה. הילכך שמין בבית סאה כדפי' במתניתין בקונטרס. וצריך לדחוק ולומר דאיהו דמוקי מתני' כגון שאכלה אחד מס' בסאה הילכך שמין בבית סאה. ואינו מיושב, דכי היכי דסאה בס' סאה דקאמר ר' יוסי דוקא, בין לפחות בין ליותר, הכי נמי משמע מילתא דחזקיה ור' ינאי דמאי שנא. ועוד מה שפירש תרקב בששים תרקבין היינו סאה בל' סאין, לא נהירא דאם כן אמאי קאמר תרקב היה לו לומר סאה בשלשים סאין. אלא נראה כדפרישית.
מיתיבי אכלה קב או קביים אין אומרים תשלם דמיהן וכו'. כמו שנמכרין בשוק קב פירות. אלא רואין אותן כאילו הן ערוגה קטנה. כלומר אפילו אכלה בפירוד כאן מעט וכאן מעט, רואין אותן כאילו הן מחוברין והן ערוגה קטנה, ומשערין אותן. מאי לאו בפני עצמן. ששמין קרקע של ערוגה כמה היה יפה כשהיה מלא פירות וכמה הוא יפה עכשיו, ותיקשי לכולהו. והשתא אתי שפיר דאי לאו הנך אמוראי דמפרשי למתניתין ממתניתין לא הוה קשה מידי, דהוה מצי לפרש מתניתין שמין בית סאה הנאכל באותה שדה, כלומר אין אומרים ישלם האי סאה כמו שהיא נמכרת בשוק [כמה היא] יפה בלא פירות, הילכך ליכא למיפרך ממתניתין מידי. מפי רבי.
אין שמין קב בששים קבין מפני שמשביח מזיק. מהכא הוה מצי למיפרך לחזקיה, דכיון דאפילו בששים קבין אין שמין כל שכן קלח בששים קלחים. אלא [הואיל ו]לבסוף לא קאי הכי הילכך ליכא מידי למיפרך. האי ולא בית כור ולא כור מיבעי ליה. מכאן קשיא לרבי על פירוש זה דפיר' במתניתין שמין בית סאה הנאכל. דהכא משמע כיון דלא קאי אהא דשמין בבית כור אלא שמין בית כור הנאכל, לא הוה ליה למיתני בית כור אלא כור, אם כן במתניתין נמי לא הוה ליה למיתני בית סאה אלא סאה. ותריץ דהכא קא פריך משום דקתני ולא קב ולא קתני בית קב, הילכך בכור נמי לא הוה ליה למיתני בית כור אלא כור אי לאו דקתני קב לא הוה קא פריך מידי מבית סאה. מפי רבי. וכן מוכח לשון הקונטרס דפירש ולא כור מיבעי ליה, כדקתני (ולא קב) [אין שמין קב ולא קתני בית קב]. אלא בס'. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
דאין דינא דפרסאה. כדקאמרינן לקמן שדקל פרסאה [שמין] בפני עצמו, להכי אמר ליה שזהו דינא מדקל פרסאה, שהיו שם שלשה דקלים בלבד, ולא היה שם בששים. ולפי פירוש רש"י לא נהירא, וכי היה קורא דין ריש גלותא דינא פרסאה [מדאמרינן] בבבא בתרא [ס"ה ע"א] הילכתא כוותין או כוותייהו א"ל מסתברא הילכתא כוותיכו דשכיחיתו גבי ריש גלותא דשכיחי דייני. י'כ'ה'ן מצאתי. נטיעה בת שנתה שתי כסף. קנסא קנסו. ישר' תוספות. נידון כמשוייר. רואין את הנותר לפי מה שתעלה כל ערוגה וערוגה בימות הקציר, ושמין אף ערוגה זו כאילו עלתה כמותם בששים סאין. דבהא מודה רבי יוסי דבששים שמין. תוספות.
<h2>דף נט.</h2>
אכלה סמדר רבי יהושע אומר רואין אותן כאילו ענבים עומדות ליבצר. רואין אותן שאכלה כאילו הן כבר ענבים עומדין ליבצר, ושמין כאילו אכלה ענבים. ולא בעי רבי יהושע למימר כמשוייר שבו, כרבי יוסי הגלילי דהיינו לראות את הנותר כפי מה שתעלה בימות הבציר, אלא איהו בעי [למימר] דשמין מה שאכלה כאילו כבר הגיע לענבים, בין שתעלה המותר בימות הבציר בין לא תעלה. ואיני יודע טעמיה דרבי יהושע. ואינו יודע רבי אם רבי יהושע מודה בחזיז כרבי יוסי הגלילי דנידון כמשוייר, הואיל וחזיז עשב הוא עדיין ולא הגיע לתבואה כלל, ודוקא בסמדר שכבר דומה למבכיר או לא. ותימה אמאי נקט סמדר בפלוגתא דרבי יהושע, ולא נקט שיעור בתבואה דומיא דסמדר בענבים, דכיון דהתחיל בחזיז היה לו לסיים בתבואה. והשתא האי ברייתא דלעיל המבכיר כרמו של חבירו סמדר רואין אותו כמה היה יפה וכו' דלא כרבי יהושע אתיא אלא כחכמים. תוספות.
רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד. אבל רבי יהושע לא מסיק. מכאן מוכח דרבי יהושע לא אמר רואין אותן כאילו הן ענבים המותר [שהן] עתידין ליבצר, אלא כדפרישית לעיל. ולא תימא כדרב אידי וכו'. הכי [הוה] מצי למימר, ולא תימא כדרב אחא בר יעקב כדאמר [ו' ע"ב] הב"ע כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, ובהא קא מיפלגי וכו'. אלא להכי מסיק טפי הך דרב אידי, משום דאיהו נמי מוקים למילתיה לידון כמשוייר שבו. כגון דאמרינן ליה קום שלים שמינה כמו ערוגה שנשתיירה. ודמי תירוציה למאי דבעי השתא לתרוצי. והכי קאמר, לא תימא הא דאמינא רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל אמרו דבר אחד, כפי מה שתירץ רב אידי מילתיה דרבי ישמעאל לידון כמשוייר. אלא אנא אמינא דרבי יהושע במיטב דלקמיה קאמר.
ומאי ניהו כי היאך דסליק. כלומר כפי מה שתעלה המותר בימי הקציר. תוספות. אלא במיטב דלקמיה [ומאי ניהו] כי היאך דסליק. וקשיא דהכא מפרש אביי מילתיה דרבי ישמעאל מיטב על הניזק, היינו כי היאך דסליק. ובמסכת גיטין פרק הנזקין אמרינן, אמר אביי לא נצרכה אלא לרבי ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן מדאורייתא, קמ"ל מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק. מאי רבי ישמעאל דתניא וכו'. ומסיק לה למילתיה דרבי ישמעאל כדמפרש לה נמי רב אחא בר יעקב לעיל בפ"ק דמכילתין. ותירץ דהא דמסיק התם ומפרש לה כדרב אחא בר יעקב תלמודא הוא דמפרש ואזיל לא אליבא דאביי, אבל אביי לא מפרש לה אלא במיטב דלקמיה. והכי פירוש מילתיה דאביי דהתם, אמר אביי לא נצרכה אלא לרבי ישמעאל דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן. כלומר מקרא דמיטב דרשינן ששמין בשל ניזק, להיות נידון כמשוייר. ולא משמע מיניה להגבות לניזקין מן העידית קמ"ל מפני תיקון העולם בדמזיק שיימינן כלומר להגבות מן העידית, אלא [דלא] דמי לפי האי פירושא שיימינן דלגבי ניזק (לא שיימי) [כדשיימינן] דלגבי מזיק. אי נמי י"ל דאביי לא קאמר טפי אלא לא נצרכה [אלא] לרבי ישמעאל ותו לא מידי, והא דאמר "בדניזק שיימינן", תלמודא [הוא] דקאמר ולא ממילתיה דאביי היא, אבל לאביי יש לפרש כדפרישית מעיקרא. ודומיא דהא אשכחן הרבה בתלמוד [צ"ט ע"א] בההיא דקבלנות עובר עליו משום בל תלין וכו' [ב"מ קי"ב ע"א]. ועוד מצינו בכי האי גוונא ההיא דעירובין פרק בכל מערבין [ל"ו ע"ב], דתנן התם מתנה אדם על עירובו ואומר אם בא חכם למזרח עירובי למזרח, למערב עירובי למערב, לכאן ולכאן למקום שארצה אלך. ואמרינן עלה בגמרא אמר רב ליתה למתניתין מדתני איו דתני איו, עד דפריך אדרבה ליתה לדאיו מקמי מתניתין, לא ס"ד דשמעינן ליה לרבי יהודה דאית ליה ברירה, ומייתי מההיא דהלוקח יין מבין הכותים, ומקשינן אדרבה ליתה דאיו מקמי תרי מתניתין וברייתא, ההיא מתניתין דעירובין, ועוד ההיא דגיטין פרק שלישי [כ"ה ע"ב] מה היא באותן הימים וכו' ולכי מיית הוה גיטא, ומפרש לה התם משום ברירה, ועוד ברייתא דבמרובה לקמן [ס"ט ע"א] גבי צנועין דמוקמינן במסקנא כל הנלקט במילתיה דרבי דוסא, ובמילתיה דרבי יהודה מתלקט והוי ברירה, וההיא דהלוקח יין יש לפרש משום דטעמא שמא יבקע [הנוד]. ומתרצים דרב אית ליה חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, כדהוה בעי למימר מעיקרא בפרק כל הגט [כ"ה ע"ב]. ואע"ג דלבסוף התם לא קאי הכי אלא אמרינן דליכא חילוק, רב מיהו סבירא ליה דיש חילוק דבתולה בדעת אחרים יש ברירה אבל תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה. והיינו דקאמר ליתה למתניתין דעירובין דמשמע בה דאית ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו, דהיינו למקום שארצה אלך, מדתני איו דתני איו אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, דהיינו למקום שארצה אלך דאין ברירה. אבל אם בא חכם למזרח עירובו עירוב וכו' דבכי האי גונא דתולה בדעת אחרים דהיינו בחכם יש ברירה, וכך היא פשוטה דברייתא אליבא דרב כדפרישית. והא דקא מסיק והוינן בה מאי שנא לכאן ולכאן דלא דאין ברירה מזרח ומערב נמי אין ברירה וכו', תלמודא הוא דמפרש דלית ליה חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, ולא אליבא דרב. והשתא שפיר קאמר רב ליתה למתניתין מדתני איו, ומההיא דהלוקח יין, דבהנהו תרתי משמע דבתולה בדעת עצמו לית ליה ברירה, והשתא אין להביא מההיא דגיטין ומההיא דמרובה, דהתם תולה בדעת אחרים הוא הילכך יש ברירה. ולרבי יוחנן ודאי איצטריך לתרוצי ההיא דתני איו כשכבר בא חכם משמע ליה דאין חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, ולדידיה ודאי ליתה לדאיו מקמי תרי מתניתין וברייתא כדפרישית לעיל. ואע"ג דאיהו מפרש לה כשכבר בא חכם, לאו משום דסבירא ליה הכי אלא איהו מפרש דעתיה דתני איו, מיהו [איהו] לא סבירא ליה הכי, אלא ליתה לדאיו מקמי תרי מתניתין וברייתא. וא"ת אי לא סבירא ליה לדאיו, היכי פריך מינה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן במסכת ביצה פרק משילין [ל"ז ע"ב], גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רבי אושעיא אומר יש ברירה ורבי יוחנן אמר אין ברירה, ופריך התם דרבי אושעיא מהמת בבית ולו פתחים הרבה, ומשני איפוך דרבי אושעיא אמר אין ברירה ורבי יוחנן אמר יש ברירה, ופריך ומי אית ליה לרבי יוחנן ברירה, ופריך מאחין שחלקו, וכי תימא כי לית ליה לרבי יוחנן ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה, והתני איו וכו', עד וא"ר יוחנן וכבר בא חכם. תריץ דאין הכי נמי דהוה מצי למימר התם רבי יוחנן לית ליה ההיא דתני איו, אלא לא איצטריך ליה למימר הכי, דכיון דבעל כורחין איצטריך לפלוגי אליבא דרבי יוחנן בין דאורייתא לדרבנן אם כן אין צריך לומר איפוך, דההיא פירכא דפריך מעיקרא דרבי אושעיא אדרבי אושעיא מיתרצא נמי בהכי, אלא מתרץ לעולם לא תיפוך וכי לית ליה ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה. מפי רבי.
כרוך ותני במה דברים אמורים. תימה לרבי אמאי לא קאמר כרוך ותני במה דברים אמורים בזמן שאכלה לולבי גפנים וייחורי תאינים וסמדר אבל אכלה פגין או בוסר [וכו' ואז] לא הוה מצי למיפרך ליה אי הכי היינו רבי יהושע... [וי"ל] דסברא היא טפי לדמות סמדר לבוסר ופגין. מ[אן] תנא דחייש לכחש גופא [וכו'] רבי שמעון בן יהודה הוא [וכו'] אמרו לו. אפילו מפותה נמי לא פטרי דסופה להצטער תחת בעלה, אלא מטעם אחר כדמפרש התם בכתובות באלו נערות [ל"ט ע"א]. והא דאמרו לו אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון, לדבריו קא אמרו ליה. והכי מוכח בכתובות.
<h2>דף נט:</h2>
הוה מסיים מסאני אוכמי וכו'. הכא משמע שהיו ישראלים הולכים במנעלים לבנים. וכן משמע מההוא עובדא דבמסכת תענית פרק סדר תעניות [כ"ב ע"א], דמסיק התם רבי זריקא הוה קאי בשוקא דביושפט הוה שכיח אליהו גביה וכו', אדהכי אתא ההוא דסיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטי. ומשמע התם דלא רמי חוטי פירוש ציצית, כי היכי דלא ידעו דיהודאה הוא. ומסתמא משום הכי נמי הוה מסיים מסאני אוכמי, מכלל דדרך גוים היה ללכת במסאני אוכמי ולא ישראל. וקשיא ממסכת ביצה דאמרינן בפרק [קמא] [ט"ו ע"א] אין משלחין מנעל לבן ביום טוב מפני שצריך ביצת הגיר להשחירו, הרי משמע שבאוכמי היו הולכין נמי ישראל. ותירץ רבינו תם נשמתו עדן [ספר הישר סימן ס'] שהמנעלים עצמם היו שחורים נמי לישראל כדמשמע בביצה, אבל הרצועות היו לבנות לישראל. וההיא דתענית דרך (שמעתא) [הגוים] שהיו רצועות כמו כן שחורות. וכן מוכח בסנהדרין [ע"ד ע"ב] דאמרינן ובשעת השמד אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא אסיר. הרי משמע התם שהיו משנים ברצועות ישראל מגוים. תם. ופסק הילכתא כרבי ישמעאל. מכאן פירש רבינו חננאל הא דאמרינן בכתובות פרק נערה [נ"א ע"א], דחזו לבודאי קא אמינא, דפריך התם והא כל העומד ליגדר כגדור דמי. והיינו מהכא דפסקינן הילכתא כרבי ישמעאל דפירות גמורים כתלושים הוו.
ליבתו רוח כולן פטורין. יש לפרשו בשני ענינים. יש לפרש דדוקא קאמר ליבתו רוח שאינה מצויה, כגון שלא היה יכול להתלבות ברוח מצויה. ובכי האי גונא נמי [מיירי] הא דאמרינן בא אחר וליבה המלבה חייב, כגון דבלאו דידיה לא הוה מתלבה כלל. אבל אם היה מתלבה ברוח מצויה המביא את האור חייב, דכיון שאינו חסר אלא דבר שיכול להיות בבירור על ידי הרוח מצויה הרי [הוא] כאילו הוא עשה האש. ויש לפרש כמו כן אפילו ברוח מצויה פטור, דלא חייבה תורה אלא כשעשה האש שאינו מחוסר אלא הולכת הרוח בלבד, אבל הכא שצריך הרוח ללבותו ולהוליכו פטור. ולפי פירוש זה (אי) אפשר להיות שהמלבה חייב אפילו היה יכול להתלבות ברוח מצויה בלאו דידיה, מיהו השתא מיהא הוא ליבה, ואין שייך לומר הא בלאו הכי הוה מתלבה דשמא לא היה מתלבה. ורפיא. ולפירוש זה תימה, כיון דבעל האש פטור משום שהוא מחוסר ליבוי, מאי הא דקאמר לעיל בפ"ק [ט' ע"ב] גבי מסר גחלת לחרש שוטה וקטן דפטור משום דמעמיא עמיא ואזלא. דמה הוא צריך ליתן טעם מפני שהיא כבה והולכת, הא אפילו היתה מתלבה והולכת פטור הואיל והיתה הגחלת מחוסרת ליבוי כשמסרה לחרש. וי"ל דלא נקט האי לישנא דמעמיא עמיא ואזלא דווקא, אלא [רוצה לומר] שאם היה נותנה בתבן וקש היה חייב בהיזיקה משום דהתם מתלבה בלא רוח מצויה, ובלא שום דבר היא מדלקת מאיליה ואינה מחוסרת ליבוי. והשתא מהאי טעמא נמי אתי שפיר ההיא [כ"א ע"א] דכלב שנטל את החררה והדליק את הגדיש דחייב על הגדיש אע"פ שלא היה מלובה, שהרי אינו מחוסר ליבוי שאפילו בלא רוח מצויה יתלבה מאיליו. דתבן וקש נוחין לידלק הם. מיהו הוה מצינן לפרושי כגון שהיו על החררה גחלים לוחשות דכשלהבת דמי, אבל הא ליכא לפרושי דאיכא שלהבת על החררה דלא שכיח. מצאתי.
<h2>דף ס.</h2>
אמר אביי הב"ע כגון שליבה מצד אחד וליבתו רוח מצד אחר. יש מקשים לפי מאי דמוקמינן השתא כגון שליבה הוא מצד אחד וליבתו רוח מצד אחר, אם כן כיון שנתלבה אפילו כשאין במעשיו כדי ללבות, אם כן מיירי כגון שיש ברוח כדי ללבות. וכיון דמיירי בהכי אפילו יש בליבויו כדי ללבות אמאי חייב, הא בלאו הכי היה מתלבה על ידי הרוח ומאי קא עביד, הא דמי להא דאמרינן [י' ע"ב] גבי מרבה בחבילות אילימא דבלאו איהו הוה אזלא מאי קעביד. וי"ל בעל כרחין אע"פ שיש ברוח כדי ללבות מיהו אין בבירור שהיה מלבה הרוח, דשמא פעמים לא היה מתלבה על ידי הרוח, והשתא מיהא (מאי) [הוא] קעביד. דהתם ודאי שאין צריך הרוח רק להוליך, והאש ישנו כבר, אמרינן כיון דבלאו איהו אזלא פטור. אלא בלאו איהו יתלבה על ידי רוח לא אמרינן. גימגום. מיהו מהכא אין להביא ראייה דבמתניתין ליבתו הרוח מצויה פטור המביא את האור, משום דמשמע הכא בשליבתו הרוח לבדה פטור, והכא מיירי ברוח מצויה מדפריך מזורה ורוח מסייעתו. ואיכא למימר דהכא מיירי כגון שלא הביא את (הרוח) [האש] אלא הגחלת היתה מונחת ברשות הרבים וליבתו הרוח שאין לו להתחייב מחמת הליבוי, הילכך כשליבתו הרוח לבדה פטור, אבל במתניתין כשהביא את האור וליבתו רוח מצויה שמא היה חייב. ובתוספות הקשה אמאי לא מוקי הא דקתני אם אין בליבויו כדי ללבות פטור, כגון שאין בליבויו כדי ללבות ויש ברוח כדי ללבות, דלא הוה ליה איהו אלא מסייע בעלמא ומסייע אין בו ממש. דלא הוה דמי לזורה ורוח מסייעתו שהרוח לא היה זורה כלום אם לא על ידו. אלא הא הוה דמי לההיא דאמרינן במסכת שבת פרק המצניע [צ"ג ע"א] גבי שנים שעשאוה זה יכול וזה אינו יכול שיכול חייב שאינו יכול פטור דהוה ליה מסייע ומסייע אין בו ממש. מיהו איכא למימר דלענין נזק לא שנא אע"פ שיש ברוח כדי ללבות מכל מקום זה פשע שליבה עמה וקירב היזיקא. גימגום. תוספות.
רבא אמר כגון שליבה ברוח מצויה וליבתו רוח שאינה מצויה. ל"ד שליבה ברוח מצויה [אלא] הוא הדין ליבה בלא שום רוח וליבתו רוח שאינה מצויה. אלא להכי נקט שליבה ברוח מצויה לאשמועינן דדוקא כשאין בליבויו כדי ללבות ע"י רוח מצויה אז הוא פטור כשליבתו הרוח שאינה מצויה, דרוח שאינה מצויה לא שכיחא, ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שתבא כיון שבשעה שהתחיל ללבותה לא היתה נושבת. לאפוקי אם יש בליבויו כדי ללבות ברוח מצויה ושוב היתה רוח שאינה מצויה וליבתה דודאי היה חייב. דכיון דהוה ליה לאסוקי אדעתיה רוח מצויה שלא תבא, אע"פ ששוב לא באתה אלא רוח שאינה מצויה, הרי אותה שאינה מצויה כמצויה ומיחייב. אפילו למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, דבכלל רוח רוח שאינה מצויה והוי ליה תחלתו וסופו בפשיעה. (דהיינו) [והרי] דמי לזורה בשבת ברוח שאינה מצויה דחייב אע"פ שבשעה שהתחיל לא היתה רוח כלל אפילו מצויה, דכי סגי ליה ברוח מצויה הוה ליה לאסוקי אדעתיה עלה וחשבי רוח שאינה מצויה כמצויה. תוספות. ונראה לרבי דהכי פירושה כגון שליבה ברוח מצויה, דאז הוא חייב אע"פ שלא ליבה הוא לבדו. וליבתו הרוח שאינה מצויה, היינו כשאין בליבויו כדי ללבות ברוח מצויה ולא נתלבתה אלא ברוח שאינה מצויה. והכי פירושה דברייתא, אם יש בליבויו כדי ללבות דהיינו כשליבה רוח מצויה חייב, אם אין בליבויו כדי ללבות ולא היה יכול להתלבות בליבויו ברוח מצוייה (ולא) ובאתה רוח שאינה מצויה וליבתו, פטור שהרוח עשה הכל. מפי רבי.
דהכא גרמא בנזקין הוא. תימה לרבי מה שייך הכא גרמא שהרי הוא עשה ההיזק עם הרוח, וזהו כמו שנים שליבו וכי נחשוב אותם כמו גרמא ויהיו פטורים, הלא סברא היא שהיו בין שניהם חייבים לשלם זה חצי נזק וזה חצי נזק, והכי נמי הכא נהי שהרוח סייע לו מכל מקום הוא עשה כמו כן היזק ויתחייב החצי. ויש מפרשים דהכא מיירי כגון שלא ליבה הוא והרוח באה, אלא הוא ליבה מקצת והניח ואחר כך סיים הרוח, דהשתא ודאי רוח עשה הכל והוא לא עשה אלא גרמא. ולא תיקשי מאי דפריך מזורה ורוח מסייעתו, דהכי נמי התם מתחילה הוא מפריד הקש מן האוכל בכחו ואחר כך בא הרוח ומסייעת לו להפרידו לגמרי. ופי' א' נראה לי עיקר. ומהכא [לא תיקשי] על פירוש המשנה בליבתו הרוח מצויה היכי [חייב, והכא] פטור המלבה כשליבה הרוח עמו. דלא דמי דבמתניתין ודאי שהוא עשה מעשה שלם שהביא את הגחלת אע"פ שהרוח ליבתו חייב, אבל הכא ליבה וליבתו הרוח הוא לא הביא את הגחלת ואין לו להתחייב אלא מחמת הליבוי, והליבוי לא עשה הוא לבדו אלא עם הרוח הילכך הוי גרמא ופטור. ובתוספות פירש דבירושלמי [פ"ו ה"ד] איכא פלוגתא בפירושא דמתניתין, דקתני ליבה הרוח כולן פטורין, תמן אמרין ברוח של אנסין היא מתניתין, אבל ברוח שהעולם מתנהג מיחייב. רבי יוחנן וריש לקיש תרוייהו אמרי אפי' ברוח שהעולם מתנהג בו פטור, שפעמים [בא] הרוח ופעמים אינו בא. תוספות.
כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו לענין שבת וכו'. יש מקשים אמאי לא אמרינן נמי הכי בבבא בתרא פרק לא יחפור [כ"ו ע"א] בההוא עובדא דבר מריון בריה דרבין [כי הוה] נפצי כיתנא וכו' עד דפריך מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו, הוה ליה לתרץ כי היכי דמתרץ הכא. ויש לומר דהתם לאו לענין תשלומין קא פריך אלא לענין להרחיק הנזק. לכן לא שייך לתרץ התם הכי, דהתם לאו משבת קא פריך אלא ממרחיקין גורן קבוע מן העיר. ולא נהיר חדא דלישנא לא משמע הכי. ועוד מנא ליה דר' [יוסי] מודה בכיתנא דחייב להרחיק, אי משום דלא פליג עלה בהדיא הא לאו ראייה היא דהא הכי נמי במשרה וירק לא פליג ומוכח התם בגמרא [ב"ב י"ח ע"ב] דפליג. מפי רבי. אבל ההיא סוגיא גופא דהתם לא נ[תפרשה] לכאורה כשורה בין אם נפרש דלענין הרחקה פריך בין אם נפרש דלענין חיוב תשלומין פריך, דאמרינן התם דבי בר מריון בריה דרבין כי הוו מנפצי כיתנא הוה קאזלא רקתא ומזקא אינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה רבי יוסי בגירי דיליה הני מילי היכא דקאזלא מכחו הכא זיקא קממטי לה. השתא [משמע דאי] לאו דזיקא ממטי לה יפטור מלהרחיק אבל נזק משלם. ומאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. ויהא חייב אפילו להרחיק וכו'... אבל זה קשה... הכי. ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק דחייב [כשהזיק, דצריך לומר] דפטור מלהרחיק, אם כן היה עושה ברשות... כדקפריך גבי חו... וכן כל עושה ברשות אע"ג דלאו מצוה היא, כדמוכח בהמניח לעיל. ולא נהירא, דאכתי פירכא היא, דאיכא למימר אין הכי נמי דמיחייב להרחיק, אבל לרבי יוסי אע"פ שחייב לשלם לא יהא חייב להרחיק משום דפריך מגץ היוצא, הוה מפרש ליה הרב ר' יצחק ב"א דאחיוב תשלומין פריך. וזה לשונו בתוספותיו ולרבי נראה דלענין חיוב תשלומין מיירי הכא, מדפריך ליה לקמן מגץ היוצא מתחת הפטיש דמיירי [בתשלומין]. והא דפטור בליבה וליבתו רוח, היינו משום דלא מיקרי [אש] אם לא ילבנו הוא בעצמו. כל זמן שלא נתלבה לא מיקריא אש, ואינו מתחייב בשמירתו. אבל כשליבתו הוא בעצמו ושוב הוליכתו הרוח מצויה כולי עלמא מודו דחייב על נזק האש על ידי רוח מצויה. וכן [אבנו וסכינו ומשאו שהניחן] בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו חייב, דחשיב להו לכולי עלמא, בהא לא פליג בליבה וליבתו [הרוח], דלא אש [שלו הוא] ולא מיקרי אשו היכא דליבתו הרוח גרידא. דעיקר האש היינו ש[האדם] מצית שלהבת [אבל הבאת] הגחלת לא חשיב אלא גרמא בעלמא. ותדע [מדפרקינן גבי] גץ היוצא מתחת הפטיש לרב אשי... התם ניחא ליה דליזיל הכא לא ניחא ליה דליזיל.
<h2>דף סא.</h2>
[ודרך היחיד ודרך הרבים... איכא] למימר דבדרך הרבים ודרך היחיד לא בעינן קבוע, דאי תרוייהו בעינן קבועין אם כן אמאי איצטריך למימר טעמא דנקט דרך הרבים משום דלא נימא דהוה מפסיק גבי אילנות, גבי ירקות נמי איכא צריכותא דלא נימא דדרך היחיד לא בעי קבוע, אלא ודאי צריכה למימר דהכי הוא דדרך הרבים לא בעי קבוע, ולהכי צריך ליה למימר טעמא דלא נימא דמפסיק גבי אילנות. ולא מצי למימר דדרך הרבים לא בעינן קבוע אבל דרך היחיד בעי קבוע, שאם כן היכי פריך ליתני דרך היחיד וכל שכן דרך הרבים. הא איצטריך טובא לפלוגי בין דרך רשות היחיד לרשות הרבים, דרשות הרבים לא בעי קבוע ורשות היחיד בעי קבוע, אלא ודאי ברשות הרבים ורשות היחיד לא בעינן קבוע. ועוד דייק בירושלמי דמשביל היחיד לא ידענא שביל הרבים דהוה אמינא דשביל הרבים לא בעינן קבוע. וא"ת וליתני דרך הרבים ודרך היחיד ושביל היחיד ולא ליתני שביל הרבים. וכי תימא אי לא תנא שביל הרבים הוה אמינא דלא בעינן דליהוי קבוע, הא לא מצית למימר דאם כן ליתני שביל הרבים דלא בעינן קבוע ואנא ידענא דכל שכן דרך היחיד דרחיב טפי דלא בעינן קבוע, אלא מדלא הוה תני שביל הרבים במקום דרך היחיד הוה ידענא דשביל היחיד הוה בעינן קבוע. ואם כן לא הוה מצטריך שביל הרבים למיתני דמשביל היחיד ידענא דמפסיק, וקבוע דלא בעינן מדתני רשות היחיד היא שאינו קבוע ולא תנא שביל (רשות) הרבים. ואיכא למימר דמכל מקום הוה אמינא דשביל הרבים בעינן קבוע, והא ליכא למיפרך דאם כן ליתנייה במקום דרך היחיד. תריץ דהוה אמינא דדרך היחיד הוא דבעינן קבוע ואע"ג דשביל הרבים דאינו רחב כל כך לא אמרינן דבעינן קבוע, הוה אמינא דהיינו טעמא משום דכיון דרבים עוברים בו מפסיק טפי. הילכך איצטריך למיתני שביל הרבים. וא"ת לא ליתני דרך היחיד ואנא ידענא דמפסיק מדאמרינן דשביל היחיד מפסיק. וכי תימא הוה אמינא בעינן [קבוע] כדרך היחיד, אם כן ליתני דרך היחיד הוא דבעינן קבוע וכל שכן שביל הרבים, דאינו רחב כל כך. ואיכא למימר דאע"ג דאינו רחב כל כך מכל מקום הוה אמינא כיון דרבים עוברים בו לא ליבעי קבוע. קמ"ל. מצאתי.
<h2>דף סא:</h2>
לא יעמיד אדם תנור בתוך ביתו וכו'. הא דפירש הקונטרס שבני העיר מעכבין עליו לא נהירא, אלא נראה דבשותפין קא מיירי, דבית של אחד ועלייה של אחר, ובעל העלייה מעכב עליו שלא יבעיר, והיינו בתקרה היה מעמידו (בעלייה) בעל העלייה בעל הבית מעכב עליו עד שיהא מעזיבה ג' טפחים כדי שלא תשרף יסוד ותכנס האש בביתו. אבל למעלה בגובה צדי העלייה לא מיירי בהרחקה, דתקרת העלייה דידיה היא ולא חיישינן אם תבער. אי נמי איכא למימר כיון דאשמועינן בבית כמה צריך להרחיק בגובה תו לא איצטריך דהוא הדין בעלייה. תוספות.
ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים במדליק בתוך שלו. תימה מאי פירכא היא זו, נהי דלענין גדיש [במדליק בתוך של חבירו] הוה כבירה, מיהו הא נמי כבירה הוא דאפילו [אם] בתוך שלו הוא מדליק אפשר להיות שיהו מודים חכמים, בבירה. ונראה דבעל כרחין סיפא דמתניתין מודים חכמים בבירה לא מיירי אלא במדליק בתוך של חבירו, דאי במדליק בתוך שלו הוה פטור ואפילו בבירה דדרך להטמין בתוכה. ודייק מרישא דקתני וחכ"א אומרים אינו משלם אלא גדיש של חיטין וגדיש של שעורין, למה לי למימר חיטין ושעורין, הכי הוה ליה למימר אינו משלם אלא גדיש, אלא משמע דוקא שעורין וחיטין הוא דמשלם ולא יותר, ואתא למעוטי אפילו מוריגים וכלי בקר דדרכן להטמין בגדיש לא משלם, והכי נמי בבירה, הילכך סיפא בעל כרחין דמודים חכמים בבירה מיירא במדליק בשל חבירו. ורבא הוה משמע ליה דרב כהנא במדליק בתוך של חבירו אפילו בדבר שאין דרכו להטמין, כגון ארנקי בגדיש מיחייב נמי אליבא דרבנן. או משום דקאמר כל מה שבתוכו משמע אפילו ארנקי בגדיש מדלא מפליג. ואע"ג דבברייתא דלקמן בשמעתין [ס"ב ע"א] איתא כל מה שבתוכו דלא קאי אלא אדברים שדרכן להטמין, [איכא למימר] דתנא פעמים אינו מפרש דבריו כל כך אבל אמורא דרכו לפרש דבריו יותר. וכיון דלא מפרש [משמע] דמיירי בכל ענינים. אי נמי רבא שמע מרב כהנא דמחייב אפילו בארנקי בגדיש. והיינו דפריך שפיר, דכיון דאמרת בשל חבירו אפילו [ארנקי משלם אם כן ליפלוג וליתני בדידיה].
